תוספות יום טוב על נידה ט
<< · תוספות יום טוב · על נידה · ט · >>
אם עומדת טמאה. כתב הר"ב דאמרינן מי רגלים הדור למקור כו' דאיידי דדחיק להו עלמא. דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור. הדור מי רגלים למקור כו' רש"י בר"פ דלעיל:
יושבת טהורה. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק כו'. אבל עומדת אי אפשר לה לקלח. כדמסיק הר"ב לקמן. וכן פירש רש"י והקשו התוס' דא"כ אמאי נקט כלל עומדת. לא ליתני אלא יושבת. ולפלוג בין מזנקת לשותתת. ויש ליישב דנקט עומדת. משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת היא. א"נ משום ר"י נקט לה. דאפילו בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר. ומ"מ פירשו בענין אחר. ואין להאריך בזה. ומ"ש הר"ב וכשהיא מקלחת בחוזק אין דרך דם המקור לצאת כו'. שמחמת הזינוק [נסתם] המעין של דם. תוספות [סד"ה דלמא]:
רבי יוסי מטהר. כתב הר"ב דהא אפילו באשה גרידתא כו' אלא לאשמועינן ממשנה יתירתא דאפילו לכתחלה מטהר רבי יוסי לאשה שעושה צרכיה וראתה דם. שתתעסק בטהרות. דאילו לבעלה. לא שייך לכתחלה ודיעבד. והא ליכא למימר דלעולם באשה לבדה דוקא בדיעבד. והכא בס"ס קמ"ל דאף לכתחלה. דודאי דלכתחלה דבס"ס לא איצטריך כלל לאשמועינן:
ור' שמעון מטמא. אבל ר"מ מטהר הכא כמו רבי יוסי. וכדתניא ר"מ ור' יוסי מטהרין. ומתניתין איידי דסליק מרבי יוסי. פתח בדרבי יוסי. גמרא:
לנכרית. לשון הר"ב שהיא רואה דם שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה. פירוש לא הרואה בעידן שאלה קאמר. דא"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי. וכדקתני או לנדה. אלא רואה. שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר. ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דקאמר נכרית דומיא דנדה. לאו דומיא דנדה ממש אלא דמדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו. והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו. ב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א:
שלש נשים כו'. משום הנהו גווני דמתני' ה' נקט נמי הכא שלש:
או שישבו על ספסל אחד. זו אחר זו. דומיא דחלוק ונ"מ לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה כדלקמן. כן כתב הרשב"א בשם הר"א. ב"י:
שהיו ישנות במטה אחת. ותכופות ודבוקות יחד. כדפירש הר"ב במשנה דלקמן:
בדקה אחת מהן. מיד תיכף למציאת [לה] הדם. אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה. דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לטמאה. לטהר האחרות. ולא לטהורה. לטהר עצמה. מסקנת הפוסקים. ועיין במשנה דלקמן:
ותולות זו בזו. כלומר אם לא בדקה שום אחת מהן. או בדקו כולן ונמצאו טהורות. וכתב הר"ב שאם היתה האחת מעוברת כו' וכן לכל ד' נשים דדיין שעתן. ושוות הן. במשנה ג' דפ"ק. וכן תני להו בהדיא בגמ':
בדקה אחת מהן ונמצאת. טהורה ולעיל קתני ומצאה טמאה. ותן האמור בזה בזה. והאמור בזה בזה:
כולן טמאות. ומיהו תולות זו בזו. כדלעיל:
שבעה סמנין מעבירין על הכתם. ולעיל פ"ז מ"ב כתבתי בשם התוס'. דה"ה בכבוס טוב:
מעבירין על הכתם. שאם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע. בין לבעלה בין לטהרות מעבירין עליו ז' סמנין. ואם עמד בעינו הרי זה צבע. וטהורה. ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק. שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל. שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עקרו של דבר בבדיקה. הלכך כל שאינה בודקה בסימנין הרי היא טמאה והבגד טמא. המגיד פ"ט מהא"ב [הלכה ל"ו]:
ונתר. כתב הר"ב בערבי קורין לו שי"ב. ועיין מ"ש בזה בריש פ"ב דכלים:
או שדיהה. פי' הר"ב נשתנה מאדמימותו. כלומר שחסר ממנו מראה האדמימות. כדפירש הר"ב בדיהה דלבנונית במ"ב פ"ק דנגעים. [וכן במכילתין ספ"ב]:
הרי זה כתם כו' וצריך להטביל. ואפילו דיהה ולא עבר. מהני טבילתו. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ג דאהלות [ד"ה שכל הבלוע]:
כל שלא טעם כלום. שהאוכל ממתקו ומעביר את כחו. רש"י. וכ' הר"ב והוא שישן כו' ובמ"ח פרק בתרא דפסחים תנן ישנו כו' וקאמר ר' יוסי דהיינו נתנמנמו. והלכה כמותו. ובגמ' דהכא מסקי' נמי דכי נתנמנם סגי. ותמיהני דלא מסייעינן מההיא דפסחים. ומ"ש הר"ב ואם השכים בבקר ושנה פרקו לא הוי רוק תפל. פרש"י דהדבור מעביר כח הרוק:
וצריך לכסכס. פי' הר"ב לשפשף כו' שכופל צד עם צדו ומשפשף כן ל' רש"י ומסיים נמי ומוליך ומביא אבל לא מלאני לבי להגיה זה משום דבגמ' (דף סג) בעי ר' ירמיה אי הולכה והובאה נחשביה כא' או כתרתי ועלה בתיקו. ואפשר דהואיל וכתמים דרבנן לקולא. וא"צ להוליך ולהביא ג"פ. ומ"מ הרמב"ם בפ"ט מהא"ב (הל' ל"ז) כתב ג"כ ומוליך ומביא בכל כסכוס:
לא עשה ולא כלום. ל' הר"ב לא לבדוק ולא לבטל. וכן לשון רש"י וכלומר שאם יודע ודאי שהוא דם ורוצה לבטלו כדי שתטלה לה הטבילה דהא תנן במשנה ב' פ"ג דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור הא יכול לצאת טמא. ואע"ג דלא נפיק:
ואלו הן הוסתות מפהקת כו'. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או משום עטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג (במתני' דלקמן) בין תחלת וסת לסוף וסת. ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף. תוס'. ואיכא למידק דאי משום הא דלקמן אמאי מצריכין כל כך שיהא שעה או שתים. וגם קשה ז"ש כלל או שתים. ול' הרא"ש כמה פעמים זה אחר זה וגם לא תלי טעמא בדלקמן אלא משום דחדא זימנא זה דרך כל האדם:
ומעטשת דרך מטה. טור סי' קפ"ט:
צמרמורת. כ' הר"ב ל' סמר מפחדך בשרי. וצמרמורת כפול. הרמב"ם. והסמ"ך והצד"י מתחלפים. ששניהם ממוצא השינים. ובחבורו רפ"ח מהלכות א"ב כתב ויסתמר שערות בשרה ומתישב בהכי מאי דהדר כתב הר"ב לק' או אוחזה רתת ורעד אע"ג דאין כן דעת הרמב"ם בהך דלקמן שהוא כ' (רפ"ח מהא"ב) או ייחם בשרה. אבל נראה בעיני שחלוף גרסאות הן בגמ' (דף ס"ג) דהר"ב גורס ורותתת והרמב"ם גורס ורותחת בחי"ת:
בסוף הוסתות. ולא נמשך אחר הוסתות כך מסיק הטור סי' קפ"ט בשם הרשב"א:
רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות. כ' הר"ב שעות נמי וסתות כו' מותרת לשמש וחוששת בשעה ששית לבד דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם (ויקרא ט"ו) מכאן אמר רבי ירמיה (ובפ"ב דשבועות דף י"ח גרסינן א"ר יאשיה) (וכן נראה) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבה עונה. ולמאי דכתבתי במשנה ד' פ"ב דקיימא לן וסתות דרבנן קרא אסמכתא בעלמא וכן כתב המגיד בפ"ד מהא"ב (הלכה י"ב) גם הר"ן פ"ב דשבועות:
ר' יהודה אומר כל היום שלה. פי' הר"ב משעבר הנץ החמה ולא פליג אוסתות הגוף דרישא וכן כתבו כל הפוסקים. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י הכי אמר רבא בגמרא:
שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג"פ. וה"מ למעקריה שאינו נקבע כדי שתהיה צריכה ג"פ לעקרו אבל לחוש לו חוששת אפילו בפעם א' כמבואר בגמרא וממתני' דקתני וזה וזה אסורין לא הוה שמעינן אלא בימי נדתה ולא בי"א ימים שבין נדה לנדה כמבואר בגמרא:
ואינה מטהרת הוסת עד שתעק' ממנה ג"פ. וה"מ כשקבעתו ג"פ אבל לא קבעה לה אלא פעם אחד. או ב"פ. בחדא זימנא מיעקרא כדאיתא בגמרא:
נשים בבתוליה' כגפנים וכו'. הדברים הללו הם מועילים לנו בדיני הטוען לא נמצאו בתולים לנערה ורי"א כי יש נשים שאין להם דם לא דם נדה ולא דם בתולים אמנם לא תוליד כו' הרמב"ם:
משנה נידה, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב