משנה כלים ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ב · משנה א | >>
כלי עץ, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי זכוכית, פשוטיהן טהורים, ומקבליהן טמאים.
נשברו, טהרו.
חזר ועשה מהם כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.
כלי חרס וכלי נתר, טומאתן שוה.
מתטמאין ומטמאין באוויר, ומיטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן, ושבירתן היא טהרתן.
משנה מנוקדת
כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית,
- פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים,
- וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים.
- נִשְׁבְּרוּ,
- טָהֵרוּ.
- חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶם כֵּלִים,
- מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא.
- פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים,
- כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר,
- טֻמְאָתָן שָׁוָה;
- מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין בָּאֲוִיר,
- וּמְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן,
- וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן.
- וּשְׁבִירָתָן הִיא טָהֳרָתָן:
נוסח הרמב"ם
כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, וכלי זכוכית -
- פשוטיהן - טהורין,
- ומקבליהן - טמאין.
- נשברו - טהרו.
- חזר ועשה מהן כלים - מקבלין טומאה מכאן ולהבא.
- כלי חרס, וכלי נתר - טומאתן שוה
- מיטמאין ומטמאין - באוויר,
- ומטמאין - מאחוריהן,
- ואינן מיטמאין - מגביהן,
- ושבירתן - היא טהרתן.
פירוש הרמב"ם
דע שפסוקי התורה בטומאת מיני הכלים כמו שקדם בפתיחת זה הסדר, אבל הפסוקים ההן באו מהן קצתן בטומאת מת, וקצתן בטומאת שרץ ובטומאת זב ובטומאת נגעים ובטומאת שכבת זרע, ולמדנו קצתן מקצתן בפנים רבים מההיקש משלשה עשר מידות. וכבר ידעת שכוונתנו בזה החיבור הקיצור במה שאפשר ועזיבת מה שיאריך בו ההיקש ורבוי העניינים, ואני אקח ביותר זך וביותר נקי מכל אלו המאמרים, וכאשר אקח הראיה לך בפסוק על טומאת מין ממיני כלים, לא תטריד מחשבתך באיזה מין ממיני הטומאה באיזה הפסוק אם בטומאת שרץ או בטומאת מת או זב או זולתו, לפי שהתלמוד כבר למד קצת מקצת באופני ההיקש.
אמר יתברך "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק"(ויקרא יא, לב).
אמנם כלי עצם הנה למדנו אותו מפסוק "וכל מעשה עזים"(במדבר לא, כ), אמרו "לרבות העשוי מן העזים אפילו מן הקרנים ומן הטלפים, שאר בהמה וחיה מנין, תלמוד לומר מעשה", רוצה לומר כל מה שיעשה ממנו מהכלים אפילו מעצמיהן וטלפיהן וקרניהן. ואמנם אמר "מעשה עזים", לא מה שיעשה מעצמי העוף או הדגים מן הכלים, שלא יקבלו טומאה כי אם מן החי ההולך לבד.
וכלי זכוכית - והם כלי הזגג, והם יקבלו טומאה מדרבנן, הקישו אותו לכלי חרש לפי שיעשו מהעפר כמו כלי חרש. אבל שמוהו חכמים יטמא בנגיעת אב הטומאה אפילו מגבו כמו כלי עץ וזולתו, ואין בזה דין כלי חרש כמו שהתבאר שהוא לא יטמא אלא מתוכו, אבל הזכוכית להיותו נראה מה שבתוכו כאילו הוא על שטחו שמו קרוב הטומאה משטחו מחוץ כהגעתו מתוכו, והוא אמרם "מפני שנראה תוכן כברן".
ופשוטיהן - הפשוטים מהן, אשר אין לו כפיפות ולא קערורית.
ומקבליהן - מה אשר לו כפיפות או קערורית, עד כי כאשר הושם בו הדבר הניגר יקבלהו ולא יתפשט על כללו.
ולקחו ראיה על היות פשוטיהם טהורים מפסוק "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק"(ויקרא יא, לב), ואמרו "דומיא דשק, מה שק שיש לו קבול, אף כל שיש לו קבול". וכבר אמרנו ש"שק" הוא נעשה מן השיער ונלקח ממנו, יעשו ממנו כלים לשאת בתוכו.
אולם כלי זכוכית הנה הן דומים לכלי חרש כמו שאמרנו, וכלי חרש גם כן לא יטמא עד שיהיה בו בית קבול, דכתיב "וכל כלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו"(ויקרא יא, לג) עד שיהיה לו תוך. ודע שפשוטי אלו הכלים כמו הכסא והלוח והעור והדומה להן, שהן כולם יטמאו מן התורה במשכב הזב ומושבו ואף על פי שאין לו בית קבול, לפי שהוא ראוי למשכב ומושב כמו שיתבאר בזאת המסכתא, אולם בשרץ ובמת וזולתו מאבות הטומאה הנה לא יטמאו אלא מקבליהן.
אולם כלי עץ ועור ועצם הנה פשוטיהן יטמאו גם כן ואפילו בשאר טומאות, וזה מדרבנן. ובגמר בתרא אמרו "פשוטי כלי עץ מדרבנן", ואמרו בכאן כלי עץ פשוטיהן טהורים ירצה בו מן התורה, שאין הבדל בין כלי עץ או כלי עצם ועור, ושמור זה השורש תמיד.
עוד אמר נשברו טהרו - עניין זה כי כאשר נטמא כלי מאלו המינים הארבעה, ואחר טומאתו נשבר, נטהר ותהיה החתיכה טהורה, ואם תקח זאת החתיכה ותתקננה ותעשה ממנה כלי אחד הנה זה הכלי טהור. ואמנם תטמא בעתיד כאשר יגע בו אחד מאבות הטומאה לפי מה שקדם ביאורו, וזה עניין אמרם מקבלין טומאה מכאן ולהבא בכל מקום שאמרו.
(זה אינו מן הכופר בעבודה זרה "מאי כלי נתר כלי מחפורת של צריף".) וכלי נתר - הוא כלי הטפל, והוא אבן רכה מאד בדקות המראה, יותך במים במהירות, ירחצו בו השיער והבגדים, וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים, אמרו "נתר ובורית קימוניא ואשלג".
ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצווי המערב ומלאכתו קשה מאד, וזה שיולש הטפל ויעשו ממנו כלים לשתיית המים לפי תמונה הנעשה מן החרש, אבל הוא לא יסבול האש כמו שיסבול החרש, אבל אם ישיגהו חזק מעט מהאש יתבקע הכלי ויפסד, ואם לא הכהו החום גם כן בכלל חלקיו הנה אצל מה שיגיע הכלי במים יותך ונפסד. ואלו הכלים אמנם יצטרכו לשתיית המים, מפני שהיא עריבה בה מאד וריחו טוב עושין אותם לחולים ולחלושי האסטומכא, ולא יוכל לבשל זה הכלי אלא החריף מאד במלאכה עד שיצא הכלי ממורט המראה כמו הטפל, הוא להיותו מגיע לו מהבישול מה שלא יתיכהו המים עמו. ואי אפשר לעשות גם כן אלא רקיק דק מאד יהיה עבה דפנו קרוב מעלה, לפי שאם היה עבה מה שיתהוה האש מתוכו לדקות האש. ועל זאת המלאכה בעצמה יעשו אצלינו כלי, אלא שמראהו אדום חזק האדמימות, וכן כליו, והוא גם כן יעשה לשתות המים. והויית אלו הכלים לא יתעכבו באש אולי בעבור שלא ישנו מראהו, אבל מראה הכלי נא ומבושל מראה אחד, והיה עולה במחשבתנו שהוא כלי אדמה ולא יקבל טומאה, ולמדנו שהוא מאשר שורשו טיט וכבר נקלה באש ואף על פי שהוא מעט, הנה הוא כמו כלי חרש. אמר בסיפרא "וכל כלי חרש, לרבות כלי נתר".
ואמנם הארכתי בזה העניין זאת האריכות הרבה לבאר לך העניין ולפרש האמת, לפי שכל מי שבאר המילות במה שהגיע אצלי יפרשו כלי נתר כלי האלום. ואני נפלא מאומר זה, איזה דבר יחשב שפירש דבר לא מושכל ולא מקובל, איך תעשה כלי מאלום. ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי, הנה לא יצלח לקבל כל דבר לעניין מהעניינים, ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה, לפי שהוא כלי אדמה אשר לא יקבלו טומאה כמו שיתבאר.
ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים, כ"אל טפל" ו"אל אנגבר" ו"אלטין אל ברמיני" ו"אל מכטיום" וזולתן מן הטינים, כאשר נעשה מהן כלים, כל זמן שהן נאים ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה, וכאשר נקלו, ואף על פי שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרש, הנה הן דומים לחרש, והוא אשר יקרא "כלי נתר".
ואשוב אל כוונת ההלכה.
אמר שהן יטמאו ויטמאו זולתן מאוירם. אמנם היות כלי חרש מטמא מאוירו לבד, כמאמרו יתברך "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו"(ויקרא יא, לג), אמרו "מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו", ובמקום אחר אמר "מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מגבו", הנה כבר התבאר לך שאמרנו גבו או אחוריו דבר אחד. אולם שאר הכלים אינם כן, אבל כאשר הגיע הטומאה באוירו ולא תגע בגופו הנה הוא טהור, וכאשר נגע בו הטומאה ואפילו מגבו הנה כבר נטמא. והוא מאמר המשנה בתחילת חולין "הטהור בכלי חרש טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרש". וכבר הקדמנו בפירוש מאמרינו ובארנו שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה, אמנם יהיה ולד הטומאה לעולם, ושכל ולד הטומאה אמנם יטמא אוכלים ומשקין, הנה אמרו הנה מכלי חרש "שהוא מטמא זולתו מאוירו", עניינו כי כאשר הגיעו אוכלין טהורים באויר כלי חרס הטמא נטמאו, אף אם לא תגע בכלי. והנני עתיד להביא לך משלים מזו בזאת המסכתא. ובגמר פסחים אמרו "מכל האוכל יטמא, אוכל מטמא מאויר כלי חרש, ואין כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרש".
עוד אמרו מטמאים מאחוריהן - שכלי חרש הן גם כן מטמאים האוכלים והמשקים בגבן, כאשר יהיו טמאין ויגעו אוכלים טהורים ומשקין טהורים באחורי הכלי הטמא נטמאו האוכלים והמשקים.
עוד אמר ואינם מטמאים מגביהן - רוצה לומר טומאתו בעצמה, הנה הוא אם נוגע שרץ בכלי חרש מגבו הנה לא יטמא.
הנה כבר התבאר שכלי חרש טומאתו בעצמו יהיה מאוירו לא מגבו, וטומאתו למה שיטמא יהיה מאוירו ומגבו. ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם גב, שלא יפול הספק בין טומאתו על זולתו וטומאתו לעצמו, הנה שם בשמות הבדל להבין העניינים, אצל טומאתו לזולתו אמר "אחוריהן" להיות השורש אצלנו שאחורי הכלי יטמאו אוכלין ומשקים, ואצל טומאתה לעצמה אמר "גביהן" להיות השורש אצלנו כלי חרס אינו מטמא מגבו. ושמור אלו השורשים כולם הקודמים בזה הביאור, שהן גם כן יוכפלו בעתיד.
עוד אמר ושבירתן היא טהרתן - לפי שכלי חרס כאשר נטמא לא יטהר במקווה ולא יועילהו זה, והוא בטומאתו עד שישבר זה, לשון התורה "כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו"(ויקרא יא, לג). וכן כלי זכוכית. ואין הבדל בין החרש או "אל מדי" ו"אל צרי", הכל כלי חרס יקרא לעניין טומאה:
פירוש רבינו שמשון
כלי עץ. כתיב בפ' מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו ומרבינן בסוף פרק קמא דחולין (דף כה:)כלי עצם מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים ומן הקרנים ומן הטלפים ואיתקוש לכלי עור ולכלי עץ וכולהו איתקוש לשק בפרשת ויהי ביום השמיני הילכך פשוטין טהורין דבעינן דומיא דשק דמטלטלי מלא וריקן וכלי זכוכית דרבנן גזרו עליהן טומאה שמונים שנה עד שלא חרב הבית כדמפרשינן בפ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס. והא דמטמא מגבן הואיל ונראה תוכו כברו ואיכא דמפרש התם טעמא דכיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן ככלי מתכות. והא דפשוטיהן טהורין עבדו בהן רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. והא [דלא] שוינהו ככלי מתכות לטומאה ישנה משום דטומאה ישנה דרבנן בכלים דאורייתא גזור בכלים דרבנן לא גזור דבשאר טומאות דרבנן בעי במס' ע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נב.) אי גזור טומאה ישנה אי לא ולהבא אין למפרע לא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות דטעמא דטומאה ישנה מפרש בפרק קמא דשבת (דף טז:) משום גדר מי חטאת וטעם זה לא שייך בשאר כלים דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז' משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד משום דשאר כלים מתקלקלי בשבירה ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש התם דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה דשאר כלים אין דרך
כלי נתר. מפרש בפ' אין מעמידין (דף לג:) כלים מחפורה של צריף כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף שקורין בלע"ז אלום:
מתטמאין ומטמאין באויר. נתלית טומאה באוירו נטמאו מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירו מטמאין את האוכלין ואע"פ שלא נגעו כדדרשינן בסוף פ"ק דחולין (דף כה.) דכתיב וכל אשר בתוכו ואפילו מלא חרדל שאין נוגע בדפנות אלא הסמוך לדפנות:
ומטמאין מאחוריהן. אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכוסות של כסף והא דתניא בתוספתא דכלים זה הכלל כל המשמש כסוי בכלי חרס טהור הני מילי כגון כסוי הכלים אבל הני כלים שחקק בית מושבן מבחוץ פעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שלאחריו. ומיהו לא חשיב תוך גמור ליטמא מדאורייתא מאויר אחוריו מדלא ערבינהו דליתני מטמאין ומיטמאין מאויריהן ומאחוריהן ש"מ דאין מיטמא מאויר אחוריו. והא דתניא בת"כ מרובה מידת לטמא מליטמא שמטמא מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ההיא אחוריו היינו מגביהן גב הכלי ולא חקק בית מושב ובפ"ק דשבת הארכתי:
ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב אל תוכו כדדרשינן בסוף פ' קמא דחולין (דף כה.) ודוקא עיולי טומאה לא מעייל מגבו אבל אפוקי טומאה מפיק כדקתני דמרובה מדת לטמא מליטמא. ואמרינן בפרק על אלו מומין (דף לח.) דכלי חרס שנטמא גבו לא נטמא תוכו נטמא תוכו טמא:
ושבירתן היא טהרתן. כל הכלים נמי שבירתן מטהרתן אלא אשמועינן דאין להן טהרה אלא בשבירה ולא בטבילה: תני"א בתוספת"א (רפ"ב) כלי נתר ב"ש אומרים מיטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף ובית הלל אומרים כלי נתר ככלי חרס לכל דבר ר"ש בן אלעזר אומר בלשון אחרת ב"ש אומרים מיטמאין כחצי כלי ומטמאין ככלי שלם. ובית הלל אומרים כלי נתר ככלי חרס לכל דבר. פירוש לענין קבלת טומאה כחצי כלי דדינן ככלי חרס לאוירן וככלי שטף לאחוריהן אבל לטמא אחרים דינן לגמרי ככלי חרס דכלי חרס מטמאין אחרים מאוירן ומאחוריהן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כלי עץ כלי עור כלי עצם - בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים א, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע"ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע"פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע"פ שאין לו בית קבול ב. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:
וכלי זכוכית - רבנן גזרו עליהן טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול הוו ככלי חרס, וחמירי מכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו, וכלי זכוכית מטמאין מגבן הואיל ונראה תוכן כברן ג. ופשוטיהן של כלי זכוכית טהורים אפילו מדרבנן, דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים:
מקבלין טומאה מכאן ולהבא - אבל לא חזרו לטומאתן ישנה, דלא גזור רבנן שאם עשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה אלא בכלי מתכות בלבד:
כלי נתר - כלים העשויין מאדמה שחופרים ממנה צריף. אלומ"י בלע"ז ד:
מיטמאין ומטמאין באויר - אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אע"פ שלא נגעו, דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי ה:
ומיטמאין מאחוריהן - כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך של אחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק של אחוריו:
ואין מיטמאין מגביהן - דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אין מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא. והיינו דתנן בפ"ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס:
ושבירתן היא טהרתן - וכולהו כלים נמי שבירתן היא טהרתן. אלא כלי חרס וכלי נתר שבירתן בלבד מטהרתן, שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה בלבד:
פירוש תוספות יום טוב
וכלי עצם. פי' הר"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ"ש במשנה ד פ"ג דמסכת עדיות. ומ"ש הר"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג:
וכלי נתר. פי' הר"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ"י בלע"ז ובמשנה ו פ"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי"ב וכתב הרמב"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא"ל טפ"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ"ל) וא"ל אנגב"ר וא"ל טי"ן ארמונ"י ואל מחניו"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר:
מיטמאין ומטמאין באויר. פי' הר"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ"ש רפ"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש"י ספ"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ"ש הר"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע"כ. ועי' בפי' הר"ב במשנה הפ"ח:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) שאר בהמה וחיה מנין, ת"ל וכל מעשה, א"כ מה ת"ל עזים פרט לעופות:
(ב) (על הברטנורא) שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכה לצדדין. תוספתא. הר"ש:
(ג) (על הברטנורא) גמרא. ופירש"י הואיל ונראה מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך והר"א העתיק שתוכן נראה מברן:
(ד) (על הברטנורא) והר"מ השיג על פירוש זה, דכלי אלומ"י לא יצלח לקבל כל דבר לענין מענינים כו'. ומפרש שהוא מאבן רכה מאוד (שקורין א"ל טפ"ל) בדקות המראה (כעין תכלת) יותך בטים במהירות, ירחצו בו השיער והבגדים. והוא והדומים לו כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שלא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה, וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרס הנה הן דומים לחרס. והוא אשר יקרא כלי נתר:
(ה) (על הברטנורא) אלא במה שסמוך לדפנות האמצעים מיטמאין מן האויר. ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד כו' רש"י. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בל' ר"ע ז"ל. ובכלי חרס טמא כה"ג וכו'. כתב הח' הר"ס ז"ל צ"ע מנא לי' שכ"ח שיש לו תוך אע"פ שאין לו בית קבול טמא דלכאורה נראה שיש ללמוד זה מדין התנור שיש לו תוך ואין לו שולים שיקבל ואפ"ה טמא. ומ"מ יש לדחות דשאני תנור שגזרת הכתוב הוא שהרי מקבל טומאה אע"פ שהוא מחובר לקרקע. ועוד קשה ממשפך דתנן לק' משפך של בע"ב טהור אמאי הרי יש לו תוך אע"פ שאינו מקבל וכן קשה מטיטרוס דתנן לק' עכ"ל ז"ל:
וכלי זכוכית: בשבת פ"ק דף י"ד אמרי' התם בברייתא דיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם הם גזרו טומאה על כלי זכוכית. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף ט"ו דדוקא בטומאת גבן אמרי' בגמ' דאין שורפים תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המיטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס ע"כ. עוד כתבו שם בדף ט"ז דאה"נ דכלי זכוכית מיטמאין מאוירן והא דלא תני להו בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמו מגבן ע"כ. ובירו' דכתובות ס"פ האשה שנפלו אמרי' שנשתכחה התקנה וחזר שמעון בן שטח והסכים על דעת הראשונים וכמו שכתבתי שם:
פשוטיהן טהורין: כתבו תוס' ז"ל בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג ע"ב) דפשוטי עור דטהורין מיירי בעור שלוק שהוא קשה דאי בעור רך הרי ראוי הוא לקפל בו שום דבר והוי דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל היינו מדאורייתא. אמר המלקט כן כתב הרמב"ם ז"ל אמנם הרא"ש ז"ל כתב ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה דאי הוה להו טומאה מדרבנן לא הוה ליה למיתני פשוטיהן טהורין דהא טומאת כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן וקתני להו ומיהו יש פשוטי כלי עץ שטמאים מדרבנן כגון שלחן וטבלא ודולפקי דהיינו טבאקיש בלעז שהן רחבין ונשאר עליהן מה שנותנין עליהן ונראין כמקבלין ובת"כ אסמכינהו אקראי ע"כ. ובעל הערוך ז"ל כתב בערך פשט קשיא ליה לרבינו נסים ז"ל הא דתניא בספרי בענין שרצים [הגה"ה בתורת כהנים פ' שמיני ריש פרשה שביעית הכי גרסי' לה כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכלי חרס מנין לרבות את האהלים ודין הוא מה אם כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שנטהר אהלים ת"ל כלי חרס לרבות את האהלים מנין לרבות שברי כלי חרס וז"ל וכל כלי חרס ע"כ:] כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכל כלי חרש מנין לרבות אהלים ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאים ופריק דהתם בהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתדרא שהן פשוטין ומקבלין טומאה ע"כ וכתוב עוד שם דפשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא אם כן דרכו להטלטל מלא וריקם ע"כ:
נשברו טהרו: כמו נטהרו ועיקר הגירסא נלע"ד שהיא טִהֲרוּ כמו וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ שהוא עבר אלא שהוי"ו הפכו מעבר לעתיד או אי נמי גרסי' טָהָרוּ בקמץ מלעיל דהוי לשון עבר מן הקל והוא הנכון כמו כי לא אותך מָאָסוּ או א"נ גרסי' בקמץ הטי"ת ניחא דהוי כמו כי אותי מָאֲסוּ מלרע לשון עבר וכן אשכחן ג"כ וּבָחֲרוּ באשר חפצתי מלרע בקמץ הבי"ת דאילו לגירסת טיהרו הטי"ת בחירק משמע טיהרו לאחרים וכדתנן ג"כ בפ"ח דנגעים סימן ד' שבפריחתם טיהרו טמא וכו' וכי"ב ברפ"ד דמכשירין טיהרו שניים וכו' אבל ודאי לא גרסי' טהרו הטי"ת בפתח והה"א בשבא ופתח דהכי הוי לשון צווי על משקל טענו את בעירכם בחרו לכם היום את מי תעבודון וגו' כך נלע"ד וע' עוד במ"ש בריש חולין במלת שחטו. והרי"א ז"ל הגיה ס"א נטהרו:
מכאן ולהבא: אבל למפרע לא דטומאה ישנה לא גזור אלא בכלי מתכות משום גדר מי חטאת דטעם זה לא שייך אלא בכלי מתכות שהדבר קשה להמתין להם הזאה שלישי ושביעי משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד דשאר כלים מתקלקל בשבירה ולמאן דמפ' התם בשבת טעמא שמא לא יקבנו בכדי טהרתו גם למ"ד טעמא שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה בשאר כלים אין דרך להני לישני ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהם יקרים חייס עלייהו טפי ושייך למיגזר עלייהו שמא לא יקבם בכדי טהרתם הר"ש ז"ל:
כלי נתר: אלומי בלעז וכן פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל וכן פי' רש"י ז"ל שם פ' אין מעמידין וגם בדוכתי אחריני ור"י פירש דתרי גווני איכא מנתר שעושים ממנו כלים ושזה הנתר הנזכר בפ' אין מעמידין אינו הנזכר כאן עם כלי חרס דטומאתם שוה וכתב עוד ר"י ז"ל שיש עוד נתר שלישי שאין עושים ממנו כלים אלא מכבסים בו את הכלים והוא אותו ששנינו בנדה פ"ט אצל ז' סממנים שמעבירין את הכתם ע"כ אמנם הרמב"ם ז"ל פי' שהוא נקלה ג"כ באור כמו כלי חרס. והביא כל דבריו ז"ל בספר קרבן אהרן פרשת שמיני ריש פרשה ז'. והעתיקו בתוספת יום טוב:
מיתטמאין ומטמאין באויריהם: [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב מיטמאין ומטמאין באויר בס"א מחקו ומטמאין וכן היה נראה נכון דהא סיפא דמתני' לא מיירי אלא בחדא ודו"ק: עוד כתב ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין מגביהן כן מצאתי כתוב הראשונה בחיריק ובלא יוד והשניה ביוד ע"כ:] כך צ"ל המ"ם של מיתטמאין בחיר"ק והמ"ם של ומטמאין בשבא דהיינו לטמא אחרים. ואית דגרסי מאויריהם במ"ם:
ומיטמאין מאחוריהן ואינם מיטמאין מגביהן: שניהם בנקודת חירק. וכתב הרא"ש ז"ל ומיטמאין מאחוריהן וכ"ש שמטמא אחרים ע"כ וכתוב שם בגליון דהא כלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים אם נגעו בו ע"כ והיא גירסת רש"י ז"ל שם בשבת פרק קמא דף ט"ז מיטמאין מאחוריהן ביו"ד ובחיר"ק כדכתיבנא. ועיין שם בשבת פרק קמא שהן בעלי התוספות ז"ל האריכו בזה:
ואינם מיטמאין מגביהן: דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט אבל מטמא אחרים מגבו והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל פי' ומטמאין מאחוריהן שכלי חרס מטמאין מאחוריהן האוכלין והמשקין ואינם מיטמאין מגביהן ר"ל טומאת עצמן ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם יקראהו גב שם הבדל בשמות להבין בעניינים אצל טומאת עצמו לזולתו דלזולתו אמר אחוריהן להיות השרש אצלנו שאחורי הכלים מטמאין אוכלים ומשקין ואצל טומאת עצמן אמר גביהן להיות השרש אצלנו שכלי חרס אינו מיטמא מגבו ע"כ ולפירושו ז"ל גרסי' ומטמאין מאחוריהן בשבא. ומצאתי כתוב ומיטמאין מאחוריהן הא דלא תנא מיטמאים ומטמאין מאחוריהן כי היכי דתנא גבי אויריהן משום דהתם הוי חדוש בשניהם דאין כן בכלים אחרים אבל מה שמטמא אחרים מאחוריהם אינו חדוש דאפי' מגביהן מיטמו כ"ש מאחוריהן וכלי נתר וכלי חרס טומאתם שוה מתני' ב"ה וב"ש פליגי עלייהו בתוספתא ע"כ וכן כתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דשבת דף ט"ז לגירסת רש"י ז"ל דהתם כדכתבינן ע"ש שהאריכו. וכתבו שם דמקום חקק של אחוריו זימנין קרי ליה תנא גבו וזימנין קרי ליה אחוריו. וכתבו עוד ז"ל ור"י ז"ל גריס הכי מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פי' לא מקבלי טומאה אפי' בנגיעת גבן וכ"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלים טומאה והה"נ בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהן משום דלא ניטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקט ואין מיטמאים מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאים מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמאין מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע"כ:
ושבירתן היא טהרתן: וכולהו כלים נמי וכו' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט ומש"ה שינה בלשונו דלעיל קתני נשברו טהרו שגם יש להם טהרה במקוה:
תפארת ישראל
יכין
כלי עץ: כל כלי שנעשה מגדולי ארץ הוא בכלל כלי עץ:
וכלי עור: דוקא הנעשה מעורות בריות היבשה אבל לא עורות שמבריות המים:
וכלי עצם: יש בכללו גם הכלים שמקרניים וטלפיים:
וכלי זכוכית פשוטיהן: ואפילו פשוטיהן שיש להן תוך. וכקנה חלול. דבחרס כה"ג טמא (עי' בועז סי' א) אבל הנהו הוקשו בקרא לשק. דהיינו שיהיה להן בית קיבול. ומה"ט לא כלל תנא גם כ"ח בהדי הנך. דהרי גם כ"ח פשוטיו טהורין. אבל כ"ח רק כשאין לו תוך פשוטיו טהורין. אבל ביש לו תוך. אפי' בלי ב"ק כגון קנה חלול מקט"ו:
טהורים: מכל הטומאות. מיהו הנ"מ מדאו'. אבל מדרבנן כל פשוטי כ"ע מק"ט. אבל רק בשיש בו צורת כלי. וגם עשויין לתשמישי אדם וכלים ביחד. כגון שולחן שהאדם אוכל עליו. ומניח ג"כ עליו כלי מאכל כקערה וכדומה (ועי' ביבקש דעת סי' מ"ז). וגם פשוטי כלי עץ ואינך דתני במשנתינו אם יש להן צורת כלי וראויין למשכב ומושב. אע"ג שאין משתמשין רק לאדם. מק"ט מדרס מדאו'. ואז מק"ט גם משאר טומאות מדרבנן עכ"פ (כנדה פ"ו מ"ג). ונ"ל דה"ט דרמב"ם דס"ל דרק מדרבנן מקט"ו משאר אב הטומאה. משום דלא עדיפי הנך דאינם משמשין רק לאדם מאילו לא הוי חזי למדרס. ומשמש לאדם וכלים ביחד. דג"כ אמק"ט משאר אה"ט רק מד"ס. אמנם כלי זכוכית פשוטיו טהורין לגמרי מכל הטומאות אפי' מד"ס. והיינו משום דמדאו' גם ביש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה. ורק מדנעשה מחול ודמו לכ"ח גזרו בה רבנן טומאה. ולהכי דינו ממש ככ"ח. דרק ביש לו בית קיבול מקבל טומאה אבל פשוטיו טהורין לגמרי. הכל ככלי חרס ממש. אבל מדנראה תוכו כברו. החמירו גבי' טפי מכ"ח. וגזרו שיקבלו טומאה גם מגבו. אבל הקילו גביה שוב טפי מבכ"ח ואמרו שאמק"ט מאוירו. ותקנו כך משום דאל"כ היה טומאת כלי זכוכית שכל עיקר קבלת טומאה שבו מדרבנן. חמור יותר מטומאת כל הכלים שטומאתן מדאו'. דהרי יקבל טומאה מגבו וגם מאוירו (ראב"ד פ"א מכלים):
ומקבליהן טמאים: מקבלין טומאה בנגע בהן טומאה מתוכן או מגבן:
נשברו טהרו: אפי' מטומאה שקבלו קודם שנשברו. וכ"ש שאין מק"ט אחר שנשברו:
מקבלין טומאה מיכן ולהבא: אבל טומאה ישנה שבהן נתבטל משנשברו. דרק כלי מתכות שנשבר ונתקן חוזר לטומאה ישנה מד"ס (כלקמן פי"א מ"א). וכל הנהו דיני של כלי עץ ועור וכו' לא שייכי הכא כלל. דהרי מתחלת פרק זה עד סוף פ"י. רק מדיני כ"ח איירינן. ואפ"ה נקטינהו תנא הכא מדבעי לאשמעינן כל חילוקי דינים שיש בין הנך כלים לכ"ח:
כלי חרס וכלי נתר: הוא מין כלי אדמה. שאחר שנתיבש הוא חזק בעצמו וא"צ לצרפו בכבשן. ולהכי מק"ט. אבל שאר כלי טיט. כל שלא נשרף בכבשן עדיין הו"ל כלי אדמה ואמק"ט כלל:
מיתטמאין ומטמאין: כשנתלה טומאה באוירו. וכ"ש כשנגע טומאה בתוכו. נטמא הכלי. ואם אחר שנטמא הכלי. נתלה שוב מאכל או משקה באוירו. וכ"ש כשנגעו בו אפי' מגבו. נטמאו. ורק אין כלי נטמא מאויר כ"ח אפי' בעוד השרץ בתוכו (כשבת קל"ח ב') מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל כל אשר בתוכו יטמא. דרשינן אוכלין ומשקין מתטמאין מאויר כ"ח אבל לא כלים:
באויר: והא דכ"ח מק"ט מאוירו. היינו בין שנתלה הטומאה באוירו או כפה הכלי על הטומאה. וכ"כ אם אחר שנטמא הכ"ח חזר וכפאו על טהרות נטמאו (רמב"ם פי"ג דכלים ה"ה):
ומיטמאין מאחוריהן: אם יש להכ"ח ב"ק מאחוריו. כדרך שיש לכוסות כסף באחורי שוליו. אז אם נגע שם טומאה נטמא. אבל אמק"ט שם בנתלה שם שרץ באוירו והיינו מדאין הב"ק שם עשוי לקבלה. ואפ"ה נטמא שם במגע משום דעיקר הכלי עשוי לקבלה:
ואינן מיטמאין מגביהן: אפילו נגעה טומאה מגבו כשאין שם תוך טהור (ועי' לקמן סי' מ"ה). מיהו כלי חרס שכבר נטמא מתוכו ונגע בו אח"כ אוכל ומשקה בכל מקום מגבו נטמאו (כרמב"ם פי"ג ה"ח):
ושבירתן היא טהרתן: ולא מהני להו טבילה. משא"כ שאר כלים גם ע"י טבילה נטהרים. וכ"כ מפץ וכלי זכוכית. ולרש"י (שבת דפ"ד ב') גם כל פשוטי כלי עץ. לכולם אין להם טהרה במקוה. ובכולהו ה"ט מדלא כתיב בהו טומאה בפירוש בתורה. א"כ גם הטבילה לטהרה שהזכירה תורה. לאו עלייהו קאמר. ורק כ"ח אף שכתוב בו טומאה בפירוש. עכ"פ כיון דאמר רחמנא גבי כ"ח ואותו תשברו. לומר לך שאין לו תקנה אלא שבירה (כעירובין ק"ד ב') מיהו נ"ל דמדל"ק תנא. אם נשברו טהרו [אב"י אע"פ דכבר רמז רבינו התירץ דלהכי נקיט ושבירתן היא טהרתן לאפוקי שאין כ"ח נטהר ע"י טבילה. אפ"ה הוסיף בכאן לקח ליתן עוד טעם ללשון זה דמשנה] וכלישנא דנקט לעיל בשאר כלים. ה"ט משום דלעיל בשאר כלים נקט שפיר אם נשברו טהרו. והיינו מהטומאה שהיה בהן תחלה. וגם שאמק"ט להבא. ואעפ"כ אפשר שיק"ט להבא. כשיסתום הנקב. או כשיעשה ממנו כלי חדש אבל כ"ח קאמר הכא גביה שבירתן היא טהרתן לגמרי. דאפי' יסתום הנקב שבו או כשילוש רסיסי שברי כ"ח. ויעשה ממנו כלי חדש שוב אמק"ט (כלקמן פ"ג מ"ג וד'. ועי' רמב"ם פי"ט ה"ג ודוק) דכל כ"ח שנתבטל ממנה טומאה שעה אחת שוב אמק"ט לעולם [ונ"ל דמה"ט נמי לא הזכירה תורה שבירה בפשוטי כלי עץ וכדומה. כמו שהזכירה כך בכ"ח. היינו משום דשבירה משמע שזהו תקנתו שאמ"ט עוד לעולם אף שיחזור לעשות ממנו כלי. והרי זה אינו בפשוטי שאר כלים]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת