תוספות יום טוב על חולין ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

אותו ואת בנו. כתב הר"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפי' בס"פ. ומיהו סתם מתני' דספ"ז דבכורות. ס"ל כמ"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפי"ב מה"ש. דלר"י דמתני' ד' פ"ח דכלאים דפסק הר"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד:

בין בארץ בין בחו"ל. כתב הר"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ"כ רש"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ לצורך כדפי' הר"ב. ומ"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז:

בחולין ובמוקדשים. כתב הר"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']:

שניהם כשרים. כתב הר"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ"כ רש"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע"א] כתבו דא"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י"ד) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר [דף קט"ו] כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:

והשני סופג את הארבעים. כתב הר"ב ול"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה"מ למכתב לא ישחטו ש"מ תרתי. גמ' ד' פ"ב:

סופג. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

הראשון חייב כרת. כתב הר"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ"כ רש"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י"ז) כמו שנשנה שם במ"ב. ועיין כיוצא בזה במ"ב פ"י:

הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ"ש שם. אבל לפי שהרמב"ם בחבורו העתיק דבריו נ"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו:

ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ"כ הרמב"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י"ב) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא"כ הזהיר:

חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ"ט פ"ב דקדושין:

והשני סופג. כתב הר"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה:

משנה ב עריכה

חולין וקדשים בחוץ כו'. ועוד הוי מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין. וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין. ואי בכל הני דתני יש חדוש איכא למימר דלא תני להני משום דליכא בה שום חדוש. ואי ליכא חדוש בכל הני דתני. צריך לומר תני ושייר. תוס':

משנה ג עריכה

רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ"ג) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ':

וחכמים מחייבים. כתב הר"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מקטל. ולוקה וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה"ש. ואע"ג דבתשלומין פסק הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות. וכ"כ הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ק מהלכות נערה. דאע"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר כדפירש הר"ב. ור"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ"ע ל"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ"ע פטור מתשלומין:

ונתנבלה בידו. פי' הר"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר"ב ברפ"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ"ז דב"ק. וה"נ ברפ"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ"ב וכמ"ש שם בס"ד]. והשתא מ"ש הר"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ"ש שם בכריתות:

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא"ש הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע"כ:

[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש"י הייתי מגיה שצ"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש"י ובלשון הר"ב שלא הפסיד]:

בערב יו"ט האחרון של חג. כתב הר"ב והאי דלא חשיב עיו"ט הראשון של חג. משום דכ"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ"כ התוספות בשם ר"ת. ואני תמה דברפ"ד דפסחים. כתב הר"ב. דברי רש"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ"ש שם בס"ד. ומצאתי בתוס' פ"ק דע"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים [דף ס"ח] הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ"ל דבעינן נמי לכם]. ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י"ב] וכריתות [דף ו']. ע"כ:

[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב"ם ובחבורו ספי"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב"ד]:

ומודה ר"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר"י לפרש ע"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר [דף כ"ה] דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע"כ וא"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה:

משנה ד עריכה

משחיטין את הטבח בעל כרחו. כתב הר"ב שאם קיבל דינר מלוקח וכו'. לפי שד"ת מעות קונות כו'. אלא גזירה שמא יאמרו כו' עיין במ"ב פ"ד דב"מ ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. והיינו טעמא דנקט משיכה אף על גב דאיכא נמי דרכים אחרים שקונין בהן. וכבר כתבתי זה במשנה ה' פ"ק דקדושין:

משנה ה עריכה

מעשה בראשית. ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר. רש"י: