עיקר תוי"ט על חולין ה

(א)

(א) (על הברטנורא) ומיהו סתם מתניתין דסוף פרק ז' דבכורות ס"ל כמ"ד בגמרא נוהג אף בזכרים, דאותו משמע זכר, ובנו היינו מי שכרוך אחריו והיינו נקבה, הלכך נוהג בתרוייהו כו'. הלכך אי ודאי, לן שהוא אביו אסור, לשוחטו ביום אחד. הרא"ש:

(ב) (על הברטנורא) והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ. לצורך כמ"ש הר"ב:

(ג) (על הברטנורא) כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז. תוס':

(ד) (על הברטנורא) ואימא במוקדשין אין בחולין לא, שור, הפסיק הענין. ואימא בחולין אין במוקדשין לא. כתיב ושור, וי"ו מוסיף על ענין ראשון. גמרא:

(ה) (על הברטנורא) אבל בתוס' כתבו דא"צ לכך, דודאי איצטריך, דמדכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן מיניה בפרק כל הבשר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר, קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם, מדאצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:

(ו) (על הברטנורא) דכתיב לא תשחטו, והוה מצי למכתב לא תשחט, [אלא לחייב שנים. ולא משכחת שניהם עוברים אלא בג' בהמות, בת ואם ובת, לאשמעינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם ושני בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה, פשיטא]. ואי לחייב תרי גברי, ה"מ למכתב לא ישחטו, ש"מ תרתי. גמרא:

(ז) (על הברטנורא) ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דברפי"ד דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא, לא נפקא מהך קרא, אלא מלפני משכן ה', כמו שנשנה שם במשנה ב':

(ח) (על המשנה) ושניהם. דלא כרשב"ג דסוף מכות דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. תוס'. אבל להר"מ דפסק כוותיה, נראה לי לפרש הראשון, חייב כרת כשלא התרו בו, ושניהם סופגים כשהתרו:

(ט) (על הברטנורא) ולאו הבא מכלל עשה עשה:

(ב)

(י) (על המשנה) חולין כו'. ועוד הוה מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין ואי בכל הני דתני יש חידוש איכא למימר דלא תני להני משום דליכא בהו שום חדוש. ואי ליכא חידוש בכל הני דתני, צ"ל תני ושייר. תוספ':

(ג)

(יא) (על המשנה) פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה כו'. ומתניתין דלעיל דלא כוותיה כו'. גמרא. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך כדר' ישבב במשנה ד' פרק ב'. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת, ונוחר ומעקר מדעת. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים, האחרון יכול לשחוט תחלה. הרא"ש:

(יד) (על הברטנורא) תוספ' בשם ר"ת. ואני תמה דבריש פרק ד' דפסחים כתב הר"ב דברי רש"י דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צ"ל דבערב סוכות לא טרידי. והתוספ' כתבו טעם אחר וז"ל, דבנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו, יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תיקנו להרבות בסעודה, משא"כ בז' של פסח, וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל, וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמר בפסחים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר בהוריות:

(טו) (על הברטנורא) הר"מ. [וכחיבורו] מבואר יותר דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ומודה ר"י. תימה, למאן מודה, דאימתי דר"י לפרש. תוספ'. ועיין בתוס' דף פ"ח דהיכא דמוכח הוי לחלוק, א"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק:

(ד)

(יז) (על הברטנורא) וה"ט דנקטי משיכה אע"ג דאיכא נמי עוד דרכים שקונין בהן:

(ה)

(יח) (על המשנה) מה כו'. ויהי ערכ ויהי בוקר, ברישא ערב והדר בוקר. רש"י: