תוספות יום טוב על בבא קמא י

משנה אעריכה

פטורים מלשלם. כתב הר"ב אם אכלוה וכו'. ואם לא אכלוה והיא בעינה חייבים להחזיר. דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש"י. והא דדייק הר"ב לכתוב והיא בעינה. משום וחייבים להחזיר דנקט כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשינוי דאמרן בריש פרק דלעיל אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם ומ"ש הר"ב דפסק הלכה דחייבים לשלם אפילו ממטלטלי. ואע"ג דתביעה בעל פה היא וכדכתב הר"ב בריש פ"ו דערכין. ומ"ש הר"ב ואם לא הניח וכו' אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש חייבים לשלם. בבנים גדולים מיירי דבבנים קטנים הא תנן במ"ד פ"ח דפגיעתן רעה. ועיין מה שכתבתי שם. ומ"ש הר"ב ואם לאחר יאוש אכלו פטורים. ילפינן לה מקרא בברייתא דף קי"ב והשיב את הגזילה אשר גזל. מה ת"ל אשר גזל יחזור כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבים. ופירש רש"י כעין שגזל. כלומר אם גזילה קיימת. יחזיר. אבל אין גזילה קיימת פטור. ובדידיה ליכא לאוקמי [דודאי דחייב לשלם דמיה] אלא בבניו. ע"כ. אבל לפני יאוש לא מסתבר דמיירי קרא. דברשותא דמרא קיימא. וכאילו גזלה מבעלה ואכלה. וכן נמי אם בא אחר לאחר יאוש ואכלה דפטור. ובניו לאו דוקא. וצריך לומר דבמשמעות כעין שגזל הוי תרתי. הך דהכא. והא דבריש פרק דלעיל דשינוי קונה. ובתוספות [ד"ה גזל] מסקי בלאו הכי דדרשא דהכא אסמכתא בעלמא הוא. ומסברא מחלקינן בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש. ע"כ. והא דמסיים הר"ב אלא אם כן הניח להם אביהם. כפל לשון הוא דהא בהכי איירינן כמו שכתב ואם לא הניח הגזלן כלום:

אין פורטין. פירש הר"ב אין מחליפים סלעים בפרוטות. וכפירוש רש"י דאילו סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא איסורא. והא דפירשו דאם חייב אדם פרוטות וכו' דשרי משום שהוא כמציל מידו. היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני כך כתב שלטי הגבורים:

אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'. לשון הרא"ש כתבו התוספות דאתי כרבנן דר"ש [דמ"ח פרק כ"ו דכלים] דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים. ואכילו אין לו קצבה ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ע"כ. והרמב"ם פ"ה מהלכות גזילה [הלכה י"א]. חשיב במוכס עכו"ם שלא נתייאשו וכו'. ועיין בפירוש מתניתין דלקמן:

המוכסין. פירש הר"ב במוכס עכו"ם אע"פ שהוא עומד מחמת המלך. הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה. שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד פ"ה מהלכות גזילה [הלכה י"א]. ומ"ש הר"ב אבל מוכס ישראל שאין לו קצבה כו'. עי' מ"ש במ"ד פ"ג דנדרים:

משנה בעריכה

הרי אלו שלו. כ' הר"ב דמסתמא נתיאשו כו'. וקננהו היאך ביאוש ובשינוי רשות. דשינוי רשות היינו רשות עצמו דהיאך דמקבל מהם. ומהני שינוי רשותו כיון דבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספות פ"ז דף ס"ז [ע"ב]. ועי' בפירש משנה דלקמן:

נחיל של דבורים וכו'. הא קמ"ל דאע"ג דדבורים [שאינו ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הרמב"ם סוף פ"ו מהלכות גזילות] וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן. אפ"ה אם נתיאשו אין אי לא לא. גמרא:

נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא כו'. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם. ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה הואיל וקנין דבורים מדבריהם. האמינום בו. גמרא:

רבי ישמעאל וכו' אומר אף קוצץ וכו'. תניא ר' ישמעאל וכו' אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד וכו' וקוצץ וכו' שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:

משנה געריכה

המכיר כליו וספריו כו' ישבע כו' ויטול. פירש הר"ב ולפני יאוש מיירי. דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות כדפירש הר"ב לעיל. ועי' מ"ש שם. ואע"ג דלפני יאוש הוא נוטל הדמים [אע"ג דבריש פרקין פסק הר"ב אכלו לפני יאוש חייבים לשלם] מפני תקנת השוק. ופרש"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ע"כ. וכתב נ"י ואפילו לרבנן דאמרי [במ"ח פרק כ"ו דכלים] סתם גניבה יאוש בעלים. איירי כגון שהבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מיאש מפני שיודע שיבאו ליד ישראל. כי גוים לא יקנו אותם מן הגנבים. ע"כ. וכך כתבו התוספות. ונראה לי דלהכי תנן וספריו לגלויי אכליו. דכי היכי דספרים מסתמא לא מתיאש והוי לפני יאוש הכי נמי כליו דוקא לפני יאוש. ואי לא תנא כליו הוה אמינא דוקא בספרים האמינוהו חכמים כי יצא לו שם גניבה כו' משום דמסתמא לא זבנינהו דאסור למכור ספר תורה כמו שכתב הר"ב בסוף מס' בכורים. ולא מיבעיא להרא"ש שכתב הטור בשמו ביורה דעה סימן ר"ע דכל הספרים אסור למכור דאפילו כי נימא משנה בכלל ספרים. [דבימי רבי נכתבה המשנה כל' תשובה דרב שרירא גאון בס' יוחסין] הרי אסור ג"כ למכור אותן. אלא אפילו לב"י טח"מ סוף סימן רמ"ח שכתב דלא חמירי שלא למכרן אלא ספר תורה בלבד. ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. ע"כ. מ"מ אי לא תנא אלא ספריו הוה אמינא דבספר תורה הוא דקאמר מטעם איסור המכירה אבל שאר דברים לא הוה מוקמינן אחזקה דאינו עשוי למכור:

משנה דעריכה

נסדקה חבית של דבש. עיין מ"ש ריש פרק ג':

אין לו אלא שכרו. פירש הר"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ"ב דבב"מ. והקשה נמוקי יוסף דא"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע"כ. וז"ל הרא"ש בספ"ב דב"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה:

אין לו אלא שכרו. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב':

חייב ליתן לו. מלשון הר"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך:

שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר"ר ואלק בשלחן ערוך:

ואם. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב"ד כדתנן במשנה ט' פ"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא:

משנה העריכה

מסיקין. פירש הר"ב אנסים וכו' תרגום צלצל סקאה שהארבה כו' וכפירוש רש"י. ונראה דירושה [דכתיב (דברים כה) יירש הצלצל] שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעיה לד). תוספות:

ואם מחמת הגזלן וכו'. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו וכו' משום דהא מרישא שמעינן לה ) והאי ואם מחמת הגזלן מלתא אחריתי אשמועינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. דכיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שגזל שאין שלו:

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש"י:

אומר לו הרי שלך לפניך. דמהיכא מצינו חיובא בגזלן בקרא דוכחש בעמיתו. הא דרשינן ליה לכלל ופרט וכלל. וכחש בעמיתו כלל. בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט. מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון [כו']. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות גמרא. ועיין בפירוש הר"ב משנה ט' פרק ד' דבבא מציעא:

משנה ועריכה

ולא יחזיר לו במדבר. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש"י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור:

משנה זעריכה

חייב לשלם. כתב הר"ב וכגון שחבירו טוענו ברי וכו'. אבל אם חבירו טוען שמא [כו']. וכן לשון הרמב"ם בפירושו אבל אם היה חבירו מסופק ואומר איני יודע אם הלויתי אותו וכו' והוא אומר וכו' ונראה לי דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה [לי] ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד שיצא ידי ספיקו. והלכך אפילו אין טוענו כלום. וכן בגמרא אמרו דלא תבעו ליה. ולא אמרו דטען שמא. וכן לשון הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות טוען. אבל אם אין לו תובע וכו' [ועיין בסוף משנה ב' פרק ח' דבבא מציעא שם] אלא שאם אינו מסופק. אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך וכו' היה זה פטור אפילו לצאת ידי שמים. מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין. דפטור אף מדמי שעורים. כמו שכתבתי במשנה ג' פרק ו' דשבועות. ועיין במשנה ד' פ"ג דבבא מציעא:

פטור מלשלם. ע"פ ב"ד. אבל לצאת ידי שמים חייב. כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי. כדאיתא בגמרא. ומה שכתב הר"ב ומיהו ישבע וכו'. עיין בפירושו משנה ב' פ"ו דשבועות. ושם ריש הפרק מפירש ענין היסת:

משנה חעריכה

ומת או נגנב. נראה לי דמשום סיפא דפטור. תנא נגנב. דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן לו. ועיין בסמוך:

חייב באחריותו. כתב הר"ב דמכי גנבה קם ליה ברשותיה. והשבה דעבד לאו השבה היא. וכפירוש רש"י והלכך אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ותימה על ל' הר"ב שכתב לקמן חייב הגנב לשלם שבגרמתו נאבדה הצאן. דאיכא למשמע מינה דדוקא באבידה חייב משום דגרמתו עשתה שנאבדה דאנקטה לה נגרי ברייתא. ואילו במת לא נתחייב דלאו גרמא דידיה עביד ליה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. אלא טעמא דלא עביד השבה והלכך קמה ליה באחריותו לכל דבר. ואם מת חייב בדמיה:

משנה טעריכה

ולא משומרי פירות. עצים. מיירי בשומרי פירות מחוברים באילנות:

ועגלים בשרון. לשון הר"ב שם מקום שמגדלים בו עגלים ושלהן הן. וקאי על נשים וכן ברמב"ם פרק ו' מהלכות גניבה. וז"ל המגיד והעגלים שם בזול. והאשה מגדלתן ומוכרתן:

וכולן שאמרו להטמין אסור. מפני שהן בחזקת גניבה. הרמב"ם שם:

ולוקחין ביצים ותרנגולים מ"מ. מכל אדם. ואם אמר הטמן אסור. הרמב"ם שם:

משנה יעריכה

ושהסורק מוציא. לשון הר"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב"ם. ולשון הר"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע"כ. ולשון רש"י בכאן שהסורק מוציא ע"י הקוצים שקורים קרדונ"שא). סורק פילונ"ש ב) על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ"ז דשבת. וכן בפי"ג מ"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש"י בגמרא אדתניא ולא יטול [בו] יותר משלשה [חוטין] כתב וז"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד [ומותחו בהן]כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין:

יתר מכן הרי אלו של בעה"ב. לשון הטור סימן שנ"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה [בפירש הר"ב] משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו':

כדי לתפור בו. לשון הר"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין:

במעצד. פירש הר"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי"ב דשבת:

אצל בעל הבית. לשון הר"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה"ב קפיד בעה"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון ושינה מלשון רש"י שכתב שכיר יום. ומ"מ נראה שגם לדברי רש"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר"ב: