ברטנורא על בבא קמא י

(א)

הגוזל ומאכיל - והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:

פטורים מלשלם - אם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר :

ואם היה דבר שיש בו אחריות - כלומר ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא. ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות , דהאידנא מטלטלי משתעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם . ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אא"כ הניח להם אביהם:

אין פורטין - אין מחליפים סלעים בפרוטות :

מתיבת המוכסין - ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס:

ולא מכיס של גבאים - גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל שהעמידו אפילו מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלבות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא:

מתוך ביתו - של מוכס שהוא בחזקת גזלן:

או מן השוק - אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע"פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו:

(ב)

הרי אלו שלו - דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות :

אם נתיאשו הבעלים - דשמעינהו דאייאש, דאמרי ווי לחסרון כיס. אבל סתמא לא. ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בלסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו לסטים מייאש. וסיפא בלסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש אין, אבל סתמא לא:

נחיל של דבורים - קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם:

לא יקוץ את שוכו - נתישבו דבורים [שלו] על שובת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים:

רבי ישמעאל כו' - ואין הלכה כר' ישמעאל:

(ג)

המכיר כליו וספריו וכו' - מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו ובנינהו:

ישבע לוקח כמה נתן ויטול - ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי :

(ד)

אין לו אלא שכרו - שכר כלי ושכר פעולה :

שטף נהר חמורו - צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא הוה אמינא התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו, ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא:

(ה)

ונטלוה מסיקין - אנסים גזלוה מן הגזלן. תרגום צלצל, סקאה. שהארבה גשולן הוא, שאוכל בשדות אחרים:

אם מכת מדינה היא - שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

(ו)

על מנת לצאת במדבר - לא שיאמר לו בפירוש על מנת שתצא במדבר ותפרעני, דהא מלתא דפשיטא היא. אלא כגון שאמר לו חבירו להוי האי פקדון גבך. דאנא למדבר נפיקנא. ואמר ליה אידך ואנא נמי למדבר בעינא למיפק, והשתא אי בעי לאהדורינהו במדבר מהדר להו:

(ז)

האומר לחבירו גזלתיך וכו' - וכגון שחבירו טוענו ברי גזלתני, והוא אומר אמת, גולתיך אבל איני יודע אם החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם חבירו טוען שמא גזלתני או הלויתיך, והוא אומר אמת גזלתיך או הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור מדיני אדם. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם לו:

איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור מלשלם - ומיהו ישבע שאינו יודע שחייב לו, דלא עדיף שמא מברי, דהא אי נמי הוה טעין ליה אין לך בידי כלום, הוה משבעינן ליה שבועת היסת:

(ח)

חייב באחריותו - דמכי גנבה קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד לאו השבה היא :

ואם לא ידעו בו וכו' - מתניתין הבי מתרצא, חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו. אימתי בומן שלא ידעו בו הבעלים בגניבתו ובחזרתו. אבל ידעו הבעלים בגנבתו ומנו את הצאן והיא שלימה, פטור מלשלם. והכי פירושה, מת או נגנב הטלה לאחר שהחזירו הגנב, חייב באחריותו, בין שמנו הבעלים הצאן והיא שלימה בין שלא מנו הצאן. אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבת הטלה, שכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ, צריך ליזהר בה ביותר, וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתה ושהיתה למודה לצאת ולא נזהרו בה, חייב הגנב לשלם, שבגרמתו נאבדה הצאן. אבל אם ידעו הבעלים בגניבת הטלה, ואח"כ מנו הצאן ונמצאת שלימה שהוחזר הטלה הגנוב, א"כ כבר ידעו שיש צאן אחת שלמודה לצאת חוץ, והיה להם להזהר בה, ואם לא נזהרו אינהו דאפסוד, ופטור הגנב מלשלם:

(ט)

אין לוקחין מן הרועים - דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם:

צמר ביהודה ופשתז בגליל - מלאכת הנשים היא, והן עצמן עושות ומוכרות. ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים הרועים בשרון - שם מקום שמגדלין בו עגלים. ושלהן הן :

(י)

מוכין שהכובס מוציא - מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט ע"י שטיפה:

הרי אלו שלו - שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא:

ושהסורק מוציא - הסורק את הצמר והמנפצו , מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטים - דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן ג' חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו - שהוא כמלוא אורך המחט :

ומטלית שהיא שלש על שלש - גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד:

מעצד - כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן:

כשיל - קרדום. ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית - כשכיר יום :

אף הנסורת - דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית: