עיקר תוי"ט על בבא קמא י
משנה בבא קמא, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש"י. והא דדייק הר"ב לכתוב והיא בעינה, משום וחייבים להחזיר דנקט, כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה. אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשנוי דאמרן בריש פרקין דלעיל, אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם:
(ב) (על הברטנורא) ואע"ג דתביעה בע"פ היא:
(ג) (על הברטנורא) בגדולים איירי דקטנים פגיעתן רעה:
(ד) (על הברטנורא) כפל לשון הוא דהא בהכי איירינן:
(ה) (על הברטנורא) דאלו סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא אסורא. והא דפירש דאם חייב אדם פרוטות כו' דשרי משום שהוא כמציל מידו, היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני. ש"ג:
(ו) (על המשנה) אין כו'. לשון הרא"ש, כתבו התוספ' דאתי כרבנן דר"ש מ"ח פרק כ"ו דכלים דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים היא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגב:אי נוטל הוי יאוש בעלים ואפילו אין לו קצבה. ואפ"ה דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. עתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) אע"פ שהוא עומד מחמת המלך הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד:
(ח) (על הברטנורא) דשינוי רשות היינו רשות עצמו. דהאיך דמקבל מהם ומהני שינוי רשותו כיון שבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספ':
(ט) (על המשנה) נחיל כו'. הא קמ"ל דאע"ג דדבורים (שאינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הר"מ) וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן אפילו הכי אם נתיאשו אין, אי לא לא. גמרא:
(י) (על המשנה) מכאן כו'. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה, הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינום בו. גמרא:
(יא) (על המשנה) אף כו'. תניא ר"י כו' תנאי ב"ד הוא שיהא יורד כו' וקוצץ כו', שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:
(יב) (על הברטנורא) דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות, כמ"ש הר"ב לעיל. ואע"ג דלפני יאוש הוא. (ובריש פרקין פירש הר"ב לפני יאוש חייבים לשלם) נוטל הדמים מפני תקנת השוק. פירש"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שגננ:. עשו לו תקנה שישלם לו בעה"ב מעותיו. ואפילו למ"ד סתם גניבה יאוש בעלים. מיירי בבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים ליכא יאוש כלל שיודע שיבואו ליד ישראל. תוספ'. ונ"ל דלהכי תני ספרים, לגלויי דכליו לפני יאוש איירי, והוו דומיא דספריו. ואי לא תני כליו, ה"א דספריו היינו ספרי תורה דאסור למכרם. עתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) וטעמא דהא מאבד את שלו להציל את של חבירו, ובכי הא לא מחייב להשיב אבירה, דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת, כדתנן סוף פ"ב דב"מ. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) שכרו. גמרא, כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר ע"כ. ולא יכול לומר מהפקרא קא זכינא בהנך דמשנה ב':
(טו) (על המשנה) חייב. מלשון הר"ב מ"ט פ"ב דב"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא דף קי"ז דאפילו א"ל בעל האבידה תציל ואתן לך כך וכך, אין לו אלא שכרו, דיכול לומר משטה אני בך:
(טז) (על המשנה) מאתים. אורחא דמילתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכ"כ סמ"ע:
(יז) (על המשנה) א"ל. ה"ה בפני בית דין. כדתנן במ"ט פ"ב דב"מ. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא, מחית לסיפא בחד מחתא:
(יח) (על המשנה) מחמת כו'. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו כו'. משום דהא מרישא שמעינן לה. והאי אם מחמת הגזלן מלתא אחריתא אשמעינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. כיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שדה שגזל שאינה שלו:
(יט) (על המשנה) שטפה כו'. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש"י:
(כ) (על המשנה) הרי כו'. בגמרא יליף מכלל ופרט וכלל מה הפרט כו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות:
(כא) (על המשנה) לא כו'. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש"י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור:
(כב) (על הברטנורא) נ"ל דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה לי ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד. שיצא ידי ספקו והלכך אפילו אינו טוענו כלום. וכן בגמ' אמרו דלא תבעו ליה ולא אמרו דטען שמא כו' אלא שאם אומר ברי לי שלא הלויתיך היה זה פטור אף לצאת ידי שמים, מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור אף שעוריו. (ומובן ממילא דאף כשהנתבע יודע בברי שחייב פטור כמו בטענו חטין כו')
(כג) (על המשנה) פטור כו'. על פי ב"ד אבל לצאת י"ש חייב כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי:
(כד) (על המשנה) נגנב. נראה לי דמשום סיפא דפטור תנא נגנב דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן ליה:
(כה) (על הברטנורא) והלכך אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ומה שכתב הר"ב שבגרמתו נאבדה ה"ה במת. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) עצים. מיירי בשומרי פירות מחוברין באילנות:
(כז) (על הברטנורא) וקאי על נשים. וז"ל הה"מ, העגלים שם בזול והאשה מגדלתן ומוכרתן:
(כח) (על המשנה) אסור. מפני שהן בחזקת גניבה. הר"מ:
(כט) (על המשנה) מ"מ. מבל אדם ואם אמר הטמן אסור. הר"מ:
(ל) (על הברטנורא) שהסורק מוציא ע"י הקוצים. רש"י. ועתוי"ט:
(לא) (על המשנה) יתר כו'. כולן לבעה"ב וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכאן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה כדאשכחן בדין האונאה. טור:
(לב) (על הברטנורא) בגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט דהיינו אורך מלא ב' מחטין:
(לג) (על הברטנורא) אורחא דמלתא נקט כו'. והוא הדין נמי איפכא שקבלן עשה אצל בעל הבית ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם הוא אצל בעל הבית קפיד בעל הבית על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם. מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזה שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון: