פתיחת התפריט הראשי

תוספות יום טוב על בבא בתרא ב

משנה אעריכה

לא שיח ולא מערה. וה"ה חריצין ונעיצין [דתנן במ"ה (פ"ב) [פ"ה] דב"ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש"ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ"ה דב"ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד"ה ולא שיח]:

ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש"י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג' אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג'. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג'. תוס' דריש פרקין:

אמת המים. מפורש בריש מועד קטן:

נברכת. בריכה. רמב"ם:

מכותל חבירו. כתב הר"ב מכותל בורו קאמר וכו' נמצא מחלל וכו' ו' טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. גמרא. ולפיכך פוסק הרמב"ם [פ"ט מה"ש הלכה ב'] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ"ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ"ש הר"ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו' שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ"ד לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב"ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י"א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך:

וסד בסיד. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר"י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו' [כמ"ש לעיל] ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר"י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג' טפחים. תוספות [ר"פ] :

מרחיקין את הגפת וכו'. כתב הר"ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש"י:

הסלעים. פירש הר"ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש"י. ורמינן בגמרא אריש פ"ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו'. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש"י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור"ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע"פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם:

וסד בסיד. לשון הרמב"ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג' טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ"ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא"כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע"כ. ולפ"ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג"כ שנדפס או סד. ובב"י סימן קנ"ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י"ב) [צ"ל ח'] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח') [צ"ל ?"ב] לא העתיק כן:

הזרעים. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא"י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים:

המחרישה. מרפה את יסודו וטפל. רש"י:

מי רגלים. כתב הר"ב ממסמסים את הלבנים וכו' לכך המטיל וכו' ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ"ש בשם רש"י בר"פ בתרא דב"מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ"ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א' כ"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ"ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים. ול' נ"י כותל של אבנים בנוי ע"ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין:

שהן ד' מן הרכב. פירש הר"ב היא העליונה וכו' והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל' רש"י. ור"ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א'. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים:

ואת התנור ג' מן הכליא. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש"י. ועיין רפ"ה ורפ"ז דכלים ובפ"ב דעדיות מ"ח שלא פירש הר"ב שעושין בסיס:

שלשה מן הכליא. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ"ה. וכ"כ נ"י:

משנה בעריכה

לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו'. הרמב"ם בפרק כו' מהלכות שכנים. וכן הטור סימן קנ"ה כתבו הבית ועליה של שנים לא יעשו וכו'. ומכל מקום כתב הטור דמסתברא דאפילו כל א' בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו. ע"כ. וא"כ מתניתין כשאין שכנים שמעכבין. ולא ידעתי מי הכריחם לכך. וז"ל התוספות פ"ו דב"ק דף ס"א. לא יעמיד אדם וכו'. שיכול לעכב עליו בעל העליה אם הבית של אחד. והעליה של אחר. היה מעמידו בעליה. בעל הבית מעכב. ובקונטרס פירש לענין בני העיר שמעכבין עליו וכמו שפירש ניחא דהויא דומיא דאינך דמתניא בפרק לא יחפור. ע"כ:

מעזיבה. עיין בפירוש הר"ב משנה ז' פ"ק דסוכה:

ובכירה. לשון הר"ב ששופתין קדרה על חללה. ואין עושין בתוכה היסק גדול וכו'. אין כוונתו לומר דמשום דשופתין קדרה על חללה אין עושין בתוכה היסק וכו'. דהא בתנור נמי שופתין קדרה על חללה. אלא מילי מילי קאמר. כירה היא ששופתים וכו'. והדר קאמר שאין עושין וכו'. וז"ל רש"י כירה אף היא כלי חרס ששופתים וכו' ואין עושין וכו'. ע"כ. ומ"מ תמיהני דברפ"ג דשבת פירש הר"ב ורש"י דתנור נקלט חומו תוכו טפי מבכירה. מפני שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. ואי איתא כדפירש הכא. תיפוק ליה דתנור היסקו גדול. וממילא חומו נקלט יותר מבכירה. וי"ל דלענין קליטת החום לא איכפת לן בין היסק גדול להיסק קטן. אלא כל היסק נקלט בתוכו לפי היסקו. אבל כשרחב מלמטה כמו מלמעלה בזה י"ל שאין החום נקלט אלא יצא ממנו בין שיהיה היסק מועט או מרובה. ושוב ראיתי בנ"י שהביא ירושלמי דכירה כמין שובך היא עשויה. כלומר שפתחה מן הצד. וכ"כ הטור סימן קנ"ה בשם הרשב"ם. וז"ל כיון שבכירה אין פתחה על גבה אלא מן הצד. ואין שלהבת עולה ממנו ואין צריך להרחיק אלא בשביל החום שיעורו ג' טפחים ע"כ. אך ז"ש ג' טפחים נראה שהוא טעות סופר שהרי מלמטה תנן בהדיא טפח. וכ"כ בנ"י ובכירה טפח בין למעלה בין למטה:

רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ש. וכ"כ הרמב"ם. וז"ל הרי"ף וליתא לדר"ש דהא אוקמה בשטה בפרק הבית והעליה. ע"כ. רוצה לומר במ"ה אדר"ש ב"ג דהתם וכתב עליו הרא"ש שלא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים. ע"כ. ואני אומר כי הרי"ף ז"ל הוצרך לראיה זו. ובלעדה לא ירים איש את ידו לפסוק דלא כר"ש משום דבפ"ו דב"ק מ"ד ר"ש אומר הכל לפי גובה הדליקה ושיעורה. ואם הלכה יותר משיעורה פטור פסקינן בהדיא בגמרא כוותיה. והשתא אי לאו דאוקמא בשטה ודאי דהכא נמי יש לפסוק כמותו. דהא היינו כההיא דב"ק דכשעברה יותר משיעורין הללו שיהא פטור. וא"ת השתא דאוקמא בשטה תקשה לך גמרא גופה דבב"ק [דף ס"א ע"ב] פסקה כוותיה והכא מוקי ליה בשטה. קושיא זו כבר הוקשה להרי"ף עצמו ופרקה שפיר התם בב"ק. וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק. ומ"ש הכא דפטור. לא תקשה לך. הכא דלפי צורך השעה קא מדליק. וקא מרחיק כשיעורא. וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא. וקא מזקה. אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד. הלכך מכה בידי שמים היא. ולפיכך פטור. דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו לסלק הזיקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטור. והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור. ע"כ. ומשום קושיא דרבנן אדרבנן בלחוד לא היינו מחלקים בדברי ר"ש. אלא היינו אומרים שהלכה כמותו. הכא כמו התם. הלכך הוצרך הרי"ף להביא ראיה מהא דאוקמיה בשטה:

משנה געריכה

אוצרו של חבירו. מפני שהחום מפסיד פירות האוצר. רמב"ם פ"ט מהלכות שכנים:

באמת. עיין מה שכתבתי במשנה י"א פ"ד דב"מ:

אבל לא רפת בקר. שהריח קשה ליין. רש"י:

חנות שבחצר. כתב הר"ב אחד מבני החצר שבא לפתוח וכו'. וקשיא דלתני לא יפתח אדם חנות בחצר וכו' כדתנן ברישא. וכבר כתבו הטור והמגיד [פ"ו מה"ש] ונ"י בשם הרשב"א דדקדק דמדלא תנן הכי. שמע מיניה אפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות. אפ"ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל:

יכול למחות וכו' מקול הנכנסים וכו'. אבל אינו יכול למחות כו' לא מקול הפטיש וכו'. כתב המגיד פרק ו' מהלכות שכנים שהוקשה להרמב"ם מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש. והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאים. וניחא ליה דמתניתין כשהחזיק [כדאמרן לעיל בשם הרשב"א] ולפיכך אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים. אין חזקתו חזקה. אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. ע"כ. ונ"ל שזוהי דעת הר"ב ורש"י שפירשו בקול התינוקות דאע"ג דבא מחמת אחרים וכו'. שמע מיניה דסברתם להחמיר בבא מאחרים. אבל באוקמתות דמתניתין הוא בהחזיק ודאי דלא פירש כן הר"ב. וא"כ אפילו בלא החזיקו אין יכול למחות בקול הפטיש. וכן כתב המגיד בשם הרשב"א דבזה הוא חולק על הרמב"ם. אע"פ שמפרש לרישא בהחזיק היינו לרבותא דאפ"ה יכולין למחות בקול הנכנסים. אבל בסיפא דקול הפטיש אפילו בלא החזיק אין יכול למחות. אלא שכתב טעם אחר לחלק בין קול הנכנסים וקול הפטיש. דקול הנכנסים לאו קול ממש קאמר. אלא מפני רבוי הדרך. כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך:

ולא מקול התינוקות. פירש הר"ב של בית רבן. שאע"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיוחדים לכך. אפ"ה לא מטרחינן ליה. כדי שיהיו המלמדים מצוים. נ"י:

משנה דעריכה

מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו. פירש הר"ב כמין גא"ם ובא לעשות כותל שני וכו'. וכן פירש הרמב"ם. ויש לתמוה דלמאי נפקא מינה קאמר מי שהיה לו כותל כמין גא"ם. לתני לא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא"כ הרחיק ד' אמות. ותירץ מהר"ר ו א ל ק כ " ץ בש"ע סימן קנ"ה דהא קמ"ל דאע"פ שהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין גא"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון. דאטו בשופטני עסקינן דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח"כ פניהן ולילך דרך העברתו. אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד' אמות כשבא לבנות כותל השני נגד כותל שמעון. וגם בזה אין לבי מתיישב דמשום דאין רוב עוברים ושבים שם. מגרע גרע למנוע גם אותן המועטים העוברים שם שלא יוכלו עכשיו לעבור כלל. שאם אין כאן כותל שלישי. לפעמים ימצאו בני אדם שמטיילין שם. מה שאין כן כשכותל שלישי נבנית שאז המקום צר מלטייל בו. ודברי מהרר"מ יפה דכתב דלהרמב"ם אין מחייבין להרחיק אלא כשהוא כעין בי"ת. פשיטא דליתנהו לסוגיות הגמרא כמ"ש בסמוך בדבור ומכנגדן וכו'. וגם לשון כמין גא"ם שכתבו הר"ב והרמב"ם ליתא בגמרא דידן אבל המגיד [פ"ט מה"ש הלכה ט'] העתיק כן. ובגמרא שלנו איתא הכי מי שהיה כותלו וכו' וקמא היכי סמיך ומסיק הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך וכו' ברחוק ד' אמות ונפל. וכתב הטור סימן קנ"ה דקמ"ל שאפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע קודם שנפל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפילו הכי לא יסמוך. ע"כ. וגם בזה יש לפקפק דמאי רבותא דהוה ליה כותל כבר. דאטו אי לא היה כאן כותל כלל מי לא נידוש ג"כ אדרבה כ"ש שהיה שם מהלך לרבים. כשאין כאן כותל כלל העושה מקום צר. וגם התוספות הניחו בקושיא על גרסת הגמרא דלמאי נפקא מיניה איצטריך למתני שהיה לו כותל. ובנ"י מפרש מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו שהרשהו לסמוך. לא יסמוך לו כותל אחר סמוך לכותל עצמו שסמך. אלא א"כ הרחיק כו'. משום שדישה הכא שבין שני כותלים אלו. מעלה לכותל של חבירו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמשום הכי מחל לו לסמוך משום דישה זו. ואתי שפיר לישנא דקאמר הכא והתם. ע"כ. [ר"ל דבגמ' אמרינן טעמא דצריך להרחיק משום דדוושא דהכא מעלי להתם] וכתב שפירוש זה הוא על פי גרסת הגאונים וגם המגיד הזכיר זה הפירוש בקצרה:

לא יסמוך וכו'. כתב הר"ב ודוקא בכותל גנה או בכותל חצר שבעיר חדשה. גמרא. וכתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה מקרי [ששים] שנה מתלוליות דפ"ב דכתובות [דף כ' ע"ב] ע"כ. והיא משנה שנויה בפ' ט"ז דאהלות התלוליות וכו' אחד חדשות. ואחד ישנות וכו' ישנות ששים שנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שאין אדם זוכרה. ולפירושו אני תמה דאי מהתם הוה ליה לפרש שאין אדם זוכרה כדעת רבי יהודה דכל ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. וכן פסקו שם הר"ב והרמב"ם גם בחבורו פ"ה הלכה ג' מהלכות טומאת מת. וא"ת שיש לחלק דזכירה לענין טומאה שייכא ולא לענין דוושא. אף אני אענה דגבול ששים שנה לענין טומאה נאמרה ולא לענין דוושא. ויותר מסתברא לומר דאף כאן ישנה אדם זוכרה. מדלא פירשו בגמ' איזו היא ישנה אלא כמשמעה שהיא ישנה. ואין אדם זוכר בתחלת בנינה. ואי בשנים תליא הוי ליה לגמרא לפרש. וכל שכן דהשתא לדידי אפשר דסמיך אפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דאהלות וממילא הלכה כרבי יהודה. ומה שכתב הר"ב וכן אם לא היה בכותל חברו ארבע אמות. [כן כתב הרמב"ם בפירושו. ור"ל באורך. וכן הוא בהדיא בחבורו פ"ט [הלכה ט'] מהלכות שכנים. ומה שכתב הר"ב] או יותר. לישנא דאו יותר מיותר. ובפי' הרמב"ם כתב או יותר בתלוקה השניה שאם הכותל ארבע אמות או יותר:

אלא א"כ הרחיק ממנו לשון המגיד ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו. ופירשו שהמשנה היא דוקא בהלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבד לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותל לדוושא וחבירו הלוקח [אח"כ] מן המלך צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ע"כ. וכתב נ"י שכן בזוכה מן ההפקר זוכה ג"כ בארבע אמות סמוך לבנינו. כדין קונה מן המלך. ע"כ. וכתב עוד במתני' דלקמן דמשום הכי אף לרבי יוסי דמתני' י"א [דפרקין] דהלכה כמותו. הכא שאני דטעמא משום דנשתעבד ד' אמות. ע"כ. והתוס' כתבו דהכא גיריה דיליה הוא דמיד כשסמך הכותל מונע הדוושא משום הכי מודה רבי יוסי:

מלמעלן. פירש הר"ב דקאי אחלון שהוא למעלה. וכן פירש הרמב"ם. ויותר נראה כפירש"י דלמעלן מוסב על הכותל. שצריך שיגביהנה מלמעלן של החלונות וכו' דהשתא אתי שפיר מ"ס דמלמעלה וכן באינך. וגם כנגדן דייק טפי:

מלמטן. פי' הר"ב היתה החלון למטה בכותל כופה וכו'. להגביה וכו'. ד' אמות וכו'. ויש מי שכתב דדוקא כשלא הרחיק את הכותל אלא כדינו [ויותר מכאן מעט] אבל אם הרחיק ריחוק גדול אם הגביה כותלו ד' אמות מחלונו של זה כ"ש שיראה שם להדיא. ולפיכך פירש תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה. המגיד פ"ז מהלכות שכנים:

ומכגדן ארבע אמות. פירש הר"ב כדי שלא יאפיל אורו. הכי תני עלה דמתני'. ובגמ' פריך דתיפוק ליה משום דוושא [דמסתמא איירי בעיר חדשה דומיא דרישא. אי נמי בית לית ביה דוושא דרבים כמו בגנה. תוס'] ומסקינן דהכא לאו כנגדן ממש אלא שבונה בשתי רוחות החלון. שני כתלים זה כנגד זה כגון שהכותל שהחלון בו. היא ממזרח למערב והוא בונה משני צדי החלון שני כותלים ההולכים מצפון לדרום. ופריך והלא מציץ ומשני (במדיר) ) [גי' רש"ל במרדד] עושה ראש כותלו מודרון ומשפיע לצדי החלונות עד שאינו ראוי לו לעמוד עליו. ולא להשען עליו. וכתבו התוס' דלא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבה של חלון. יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ. ע"כ. ודעת הרמב"ם דבהגבהה נמי סגי. ובשיעור אלו ד' אמות שבין שני הכותלים הללו יש מחלוקת. דהטור כתב בשם הרא"ש מלבד רוחב החלון. והרמב"ם (בפ"י) [צ"ל בפירושו] ובפ"ז מהלכות שכנים כתב והחלון באמצע הד'. ויש לתמוה על הב"י שלא העיר בזה. שהרא"ש והרמב"ם מחולקים הם. ואפשר דעתו לפרש גם דברי הרמב"ם כדברי הרא"ש. אבל מצאתי בתשובת הריב"ש סימן רכ"ה שהבין דברי הרמב"ם ג"כ שעם החלון הן הארבע אמות. וכתב שכדבריו כן עיקר. ומ"מ כתבתי במקומו סעד לדברי הרא"ש. ואין להאריך בכאן:

משנה העריכה

מרחיקין את הסולם מן השובך. ואפי' לרבי יוסי דמתני' י"א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי' ואסור. ואע"ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ד' פ"ד דבכורות. ומ"ש שם בס"ד] ולשון הר"ב מי שיש לו שובך כו' סמוך לכותל כו' ובא חבירו וכו'. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן קנ"ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו' ובא וכו' צריך להרחיק מן הכותל אויר ד' אמות. ע"כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש"י והר"ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד' אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר"ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע"כ:

המזחילה. פי' הר"ב הוא צנור גדול וכו' ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה:

ארבע אמות. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ"ל דבעי ד' אמות. תוספות. והרמב"ם מסיים בפ"ט [הלכה ח'] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד' אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב"א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג"כ להרחקת ד' אמות. ע"כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י"א. נ"י:

כדי שיהא זוקף את הסולם. גמ' אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה:

מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה. ומקשינן עלה בגמ' [דף ס"ג] מההיא דתנן בסוף פ"ז דב"ק דאין פורסין וכו' אא"כ היה רחוק ל' ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ"י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י"א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע"פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב' פרק בתרא דב"ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא:

חמשים אמה. פי' הר"ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי' רש"י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר"ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש"י שלפני הר"ב והכונה כמו שפירשו התוס'. וז"ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע"כ. ואלף אמה מפורש במ"ג פ"ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז' דקרי למה שבשדה זרעא:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו'. אע"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ"י. והתוס' [ד"ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא:

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. פי' הר"ב בית כור לכל רוח. וכן פי' הרמב"ם ומסיים בקרוב ונ"ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע"ג אמה ושש שביעיות על רע"ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ"ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ"ב דערובין [מ"ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג"כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי:

מלא שגר היונה: פי' הר"ב מרוצת פריחתן בפעם אחת. וכפירוש רש"י. וכתבו התוס' דלא פליגי ר' יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע"כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל' ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם:

שגר. פי' הר"ב ורש"י מרוצת וכו'. בערוך פי' שלוח מל' שגר בהמה (שמות יג) וכתיב (איוב כא) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש"י והר"ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע"כ. והרמב"ם פי' שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז):

הרי הוא בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש"י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן:

משנה ועריכה

ניפול. פירש הר"ב גוזל. כלומר גוזל קטן שמדדה ברגליו ואינו יכול לפרוח דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה [דאי יכול לפרוח דלמא מעלמא פרח] הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר נלך בתר רובא דעלמא. ונימא מעוברי דרכים נפל. ויהא של מוצאו. דמתני' מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם. נ"י:

חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. משום דודאי לא מהנהו שובכין. כיון שמדדה אינה מדדה יותר מחמשים הלכך על כרחיך מעוברי דרכים נפל. ואייאש. שאין בזה סימן שיהיה צריך להכריז. והוי של מוצאו. כ"כ נ"י. ותמהני על מהר"ר ואלק כהן שכתב בש"ע סי' ר"ס דטעמא משום דעוברי דרכים רובם עכו"ם הן. ב) דהא במשנה ג' פרק ב' דבבא מציעא מוכח דאין בגוזלות סימן. וא"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל שרי:

בין שני שובכים קרוב לזה שלו. מתני' בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה כדאמרי' בגמרא דאי לאו הכי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדכתב הר"ב בריש פ"ז דשקלים וה"נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתניתין. נ"י:

משנה זעריכה

מרחיקין את האילן מן העיר. כתב הר"ב לפי שנוי הוא לעיר וכו' גמ'. וסיים הטור סימן קנ"ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע"כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ"כ נ"י שהוא הלכתא למשיחא ע"כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש"ע להעתיק המשנה לא כמ"ש מהר"ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש"ע בארץ ישראל היה:

עשרים וחמש אמה. בגמרא פריך ותיפוק לי דתנן בסוף ערכין דאין עושין שדה מגרש. ולא מגרש שדה. והמגרש אלף אמה. וכמ"ש במשנה ה'. ומשני הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. והכא משום נוי העיר לא:

אבא שאול אומר וכו'. כתב הרמב"ם בפירושו דהלכה כמותו. ולא ידענא טעמא. ובחבורו ריש פ"י מהלכות שכנים לא העתיק דברי אבא שאול כלל:

קוצץ ונותן דמים. דאי נותן דמים והדר יקוץ לעולם לא יקוץ דמי יהיב דמי דקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. גמרא. [והא דכתב הר"ב ונותן דמים מי שהעיר שלו וכן לשון רש"י לא שהעיר היא של יחיד. אלא כלומר כל מי שיש לו זכות בעיר ולישנא דנותן שהיא לשון יחיד דייקי]:

משנה חעריכה

גורן קבוע. פירש הר"ב שיש בו כרי גדול שזורים אותו ברחת. ושאין הכרי גדול וכו'. מסיים כ"י לא קביע הזיקו שלפי שעה נסתלק. ועוד שאינו הולך למרחוק. ומשום היזק מועט זה. לא חשו לחייבו להרחיק כלל. ואע"ג דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. וכתב עוד לעיל במשנה מרחיקין את הסולם וכו'. דאף ר' יוסי דמתניתין י"א מודה הכא דהוה גרמא דגיריה. ולפיכך אסור דתנועתו מקרב המוץ והאבק לפרוח [על] הזרעים:

לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו'. ואף על פי שאינו במקום שיזיק בני אדם ומכל מקום כדי שלא יזיק הנטיעות והניר לא יעשה אלא כשיש לו קרקע חמשים אמות לכל רוח. כ"כ נ"י. ולדבריו ומרחיק מנטיעותיו וכו' טעמא דלא יעשה הוא וכן לשון הרמב"ם בפ"י מהלכות שכנים לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו' כדי שלא יזיק לנטיעות חבירו או לנירו. ע"כ. והטור סימן קנ"ה העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה אדם וכו' נמי בתוך העיר היא וקשיא דהא תו למה לי. והרי במשנה ה' גבי שובך מצריכין לה התוספות ונ"י כמ"ש שם. ואי משום וי"ו דומרחיק דוחקתו. נ"ל דלא קשיא דכי היכי דאשכחן שי"ן במקום וי"ו במשנה ו' פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא כמו שכתב שם הר"ב. ועוד אחרים שכתבתי סוף פ"ז דעירובין [מי"א ד"ה שאין מערבין] שנמצינו למדים שהשי"ן כמו וי"ו היא אף אתה אל תתמה על שוי"ו כמו שי"ן היא:

ומנידו. כתב הר"ב היא חרישה וכו' כדי שימותו שרשי הקוצים וכו'. כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רש"י. ופירש הר"ב שהוא)נעשה זבל ומקלקל הניר. גמרא. וכתבו התוספות. אף על גב [שהגלל] משביח הקרקע. כשהיא כולה גלל מזיק:

כדי שלא יזיק. והא דפירש במתניתין דהכא טעם הרחקה טפי מבכל בבי דמתניתין דתנינן מרחיקין. כתב הרשב"א ז"ל דמשום דמתניתין דלעיל משום נוי העיר ודוקא בארץ ישראל. קמל"ן [דהיאך] מתניתין דהכא משום הזיקא אפילו בחוץ לארץ. ונ"מ נמי דאי משום נוי העיר אין יכולים בני העיר למחול [כדתנן בסוף ערכין] אין עושין שדה מגרש וכו' ואי משום היזק יכולין למחול. נ"י:

משנה טעריכה

אלא למזרח העיר. פירש הר"ב שאין רוח מזרחית קשה וכו'. וכ"כ רש"י משום דהוקשה לו דהא כתיב רוח קדים עזה בפרשת בשלח. ועוד דבגמרא כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. ומ"ש אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה וכו' מסיים רש"י דכתיב רוח קדים חרישית בספר יונה. והרמב"ם בחבורו פרק יו"ד מה"ש כתב ג"כ זה הטעם שרוח מזרחית חמה וכו'. ובפירושו הוסיף תת טוב טעם אחר. וזהו כי הרוח המזרחית נושבת על המעוט באלה הארצות. ר"ל במערבו של היישוב שהם א"י. ומה שאחריה לצד מערב. וכמו כן בבבל. והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה ע"כ. ובזה מתיישב יותר דרוח קדים עזה לפי שעה היא שבאה. ועל פי הדבור. אבל על הרוב. אינה נושבת כלל באלו הארצות שבני ישראל נתפזרו בהן:

חוץ ממערבה. כתב הר"ב ששכינה במערב. גמרא. ומפיק ליה מקרא שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים. ופירש רש"י צבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח. לך משתחוים למערב. ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי"ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין. ע"כ. ורבנן נראה דלא סבירא להו הכי כדמתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא כעבד שטטל פרס מרבו כלומר במזרח היא השכינה ושם משתחוים ומתרחקים כעבד וכו' הלכך מהאי קרא ליכא למשמע. וסברי כהנהו תנאי דסבירא להו שכינה בכל מקום. וכתבו עוד התוספות דמבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב אין ללמוד. דאע"ג דשכינה בכל מקום. אי אפשר להשים ארון וכפרת אלא בצד אחד. וריצב"א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב. דנהי דבית קדשי קדשים היה במערב המקדש. מכל מקום. הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם. היה במזרח בית קדשי הקדשים. עכ"ד. ולא פירש זו מנין לו. וראיתי דבריהם בפרק י"א דמנחות דף צ"ח [ע"ב] אדתניא ויאריכו הבדים וכו' הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כעין שני דדי אשה. וכתבו התוספות מעשה נס היה בארון באמצע קדשי קדשים היה ולכל צד היה עשר אמות דמקום ארון אינו מן המדה כדאיתא בפ"ק דמגילה [דף יו"ד ע"ב] . וא"כ אפילו למאן דאמר שהבדים נשמטים לצד אחד היאך מגיעים עד הפרכת הא לא היה ארכן עשר. אלא על ידי נס האריכו הבדים עד שהיו דוחקים ובולטין ונראין כשני דדי אשה לחבתן של ישראל. עכ"ל. וע"פ זה י"ל דהריצב"א מתרץ קושית התוספות על ויאריכו הבדים שהיה זה מפני שהארון היה משוך כלפי מזרח קדשי קדשים. וכן פירש הרד"ק לפשטיה דקרא. ואכתי קשיא לי מאי דוחקיה לומר שהיה במזרח אפילו כי נימא שהיה באמצע אין להוכיח דשכינה במערב כיון שלא היה למערבו ועוד דקשיא עליו גמרא דמגילה דסברא בהדיא דבאמצע היה. וכמו שהקשיתי לשאול על דעת הרמב"ם [בפ"ד מהלכות בית הבחירה] שכתב שהיה במערבו. עיין מ"ש על זה במ"ב פ"ה דיומא:

משנה יעריכה

מרחיקין את המשרה מן הירק. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ"י. [ועיין בדבור המתחיל ר' יוסי וכו'. דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם:

ואת החרדל מן הדבורים. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר"ב במ"ח פ"ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר' יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע"ג דלת"ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ"ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ"ו פ"ד דביצה:

רבי יוסי מתיר בחרדל. כתב הר"ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו' הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו' נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע"כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא"ש וז"ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע"כ. ודעת הרמב"ם [פ"י מה"ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג' טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [ועיין דעת נ"י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו'] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע"כ:

משנה יאעריכה

בין מלמעלה. לשון הר"ב שאחד מהן מלמעלה וכו'. וכן לשון רש"י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור:

רבי יוסי אומר וכו'. שזה חופר וכו' וזה נוטע וכו'. לשון הטור סימן קנ"ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע"כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס"ד. [ודכתב הר"ב דהלכה כר' יוסי. גמרא]:

משנה יבעריכה

אלא אם כן הרחיק ד' אמות. כתב הר"ב כשיחרוש וכו' לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו. ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ"י:

אחד גפנים ואחד כל האילן. קמשמע לן דלא תיסק אדעתא למימר דשיעור ד' אמות דמתניתין דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים. תוספות. ומ"ש הר"ב דוקא בגפנים לגפנים וכו'. אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים וכו' צריך להרחיק ד' אמות. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים [דכשעולה] למגדרי' לדקל מפריח העופות על הגפנים והוה ליה גירי. שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות. (ולא) [או] מגפנים לגפנים. ובד' אמות סגי. משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי. נימוקי יוסף. ומה"ט כתבו התוספות דנוטע דהכא דהיינו כשנוטע דקלים כשהם גבוהים. אבל אם נטע גרעין לא. דממילא גדל ולא גירי דיליה הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב סמוך לגפנים. הכי איתא בגמרא. ולפי מה שפירש הר"ב בתחלת המשנה דסמוך לשדה חבירו היינו נמי שדה לבן. הוא הדין נמי בשדה לבן דינו כגפנים. שהזרעים ודאי נמוכין מהאילנות. וכן כתבו התוספות והטור:

היה גדר וכו'. לשון נ"י אע"ג דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא [דמפרש בגמרא]. ע"כ. כלומר לאשמועינן מאי טעמא דאיצטריך לאשמועינן אחד שאר אילנות. ובמשנתינו לא שמענו הא דנוטע אילן סמוך לגפנים לכך אין לפרש בה מאי דכ' מהר"ר ואלק כהן בש"ע בפירוש היה גדר כו':

מעמיק ג' טפחים. פירש הר"ב קוצצן וכו' ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו. שזה בתוך שלו הוא חופר. רמב"ם פ"י מהלכות שכנים:

והעצים שלו. קאי אשני הבבות. בחופר וכן בחורש. וכ"כ מהר"ר ואלק כהן. ומ"ש הר"ב והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמות וכו' דעד ט"ז אמות מינק ינקי טפי לא ינקי כלומר דמהאי טעמא דשעור יניקתן היא עד ט"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חברו שיינקו ממנו עד ט"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוצא בתוך ט"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו:

משנה יגעריכה

כנגד המשקולת פירש הר"ב כל מה שנוטה וכו' כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שתי השדות. הרמב"ם:

בית השלחין. כתב הר"ב ארץ צמאה למים. ועיין בריש מ"ק:

כל האילן כנגד המשקולת. פירש הר"ב שהצל רע לבית השלחין לפי שמונע הטל ממנה. הרמב"ם. ונ"י כתב שהשמש טוב לליחות של ההשקאה:

משנה ידעריכה

כדי שיהא גמל עובר וכו'. ואפילו תימא רבנן דסוף פרק דלקמן דסבירא להו דאין עושין חלל תחת רשות הרבים אפילו כדי שתהא עגלה טעונה מהלכת משום דסופה שתתליע ותפחת. והכא נמי הרי הענפים חוזרים וגדלים לאחר זמן ולא תסגי ליה בקציצת הענפים אלא הוה ליה למיקץ כל האילן. דהכא שאני דקמא קמא קייץ ליה כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו. גמרא:

מפני הטומאה. פירש הר"ב שמא אהילו הענפים וכו'. כדתנן במשנה ב' פרק ח' דאהלות: