אדם האוהב את ה' בכל ליבו, כל הצרות והקשיים העוברים עליו גורמים לו להתגעגע אל ה' יותר ויותר:

(תהלים סג א): "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה"

דוד היה במדבר יהודה כשברח מפני שאול. מצדו האחד - מלך ישראל הרודף אחריו ומנסה להרגו; ומצדו השני - המדבר היבש והמעייף. ובתוך כל הצרות -

(תהלים סג ב): "אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ! צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם"

כאשר הוא מתעורר בבוקר, עם עלות השחר, הוא נזכר קודם כל בה': אלהים, אלי אתה, אשחרך .

הצימאון העיקרי שלו הוא לא למים אלא לה': צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי ; וגם כשהוא מרגיש צימאון למים, התחושה מזכירה לו את הצימאון העיקרי שלו: " "מתאוה אני לך כצמא אל המים" " ( מצודות ) :

(תהלים סג ג): "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ, לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ"

הוא מתאוה ומשתוקק לחזור אל משכן ה', ולזכות לחזון שבו יראה את כבוד ה':

" "קוטב המזמור, להגיד בו רוב תשוקתו אל הדבקות האלהי, עד שעזב מלזכור כל עניינים החומריים, רק באלהים דבקה נפשו. אלהים , יען אשר אלי אתה , רק אותך אשחר ואדרוש. כמו שצמאה לך נפשי , כן כמה ותאב לך בשרי , שגם החומר שלי מתאווה אל ה', פה... הגם שהוא ארץ ציה , שהבשר מתאוה למים והנפש צמאה למים, ואני איני צמא למים, רק לך אני צמא ונפשי שוקקה. והגם שנפשי חוזה אותך בקודש , כי בחזיון הנפש במחזה השכל והרוח הקודש אחזה גדולתך ושכינתך ברוח ובמחזה, אבל אני צמא ותאב, שכמו שחזיתיך בקודש במחזה הרוח, כן אראה אותך בעין בשר בעירך ובהיכלך... בעיניים, לא רק במחזה ובצפיית הלב" " (מלבי"ם) .