שער הכוונות דרושי נפילת אפים


דרוש א'עריכה

בענין נפילת אפים שנהגו לומר אחר ויעבור וי"ג מדות.

ותחילה אכתוב דרוש א' קצר והוא זה.

דע כי בין בתפלת שחרית או מנחה או ערבית -- לעולם יש בכל א' מהם בחינת זווג עליון אבל יש חילוק ביניהם; כי זווג דשחרית הוא פב"פ, ודמנחה ודערבית הם בסוד אחור באחור.

וזה עניינם. כי בתפלת שחרית החסד מתעורר בעולם (כנודע בסוד וישכם אברהם בבקר) ולכן יש כח בידינו לכלול ד' עולמות אבי"ע זב"ז עד האצילות (כמבואר לעיל באורך בתפילת השחר), ולכן אחר שנכללו ד' עולמות זב"ז עד האצילות אז אנו עושים נפילת אפים בסוד העלאת מ"ן למעלה, ואז אנו מעלים נפשותינו מן העשיה ורוחינו מן היצירה ונשמתינו מן הבריאה, ואז יהיה נעשה הזווג ההוא על ידינו בבחי' פב"פ לפי שמדת החסד הוא אשר הביא אותה ותיקן אותה לכשתהיה פב"פ עמו.

אבל בתפלת המנחה אין אנו יכולין לעורר העולמות ולכלול אותם זב"ז (כמבואר במקומו שלטעם זה אין במנחה קרבנות וזמירות ויוצר כו'), ואמנם הזווג אשר נעשה אז הוא ע"י שם אלקים שהוא מדת הדין המתעורר אז בעולם כנודע, וכיון שע"י שם אלקים נברא העולם כמו שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים כו' -- לכן כיון שבעת ההיא הוא מתעורר בעולם לכן הוא הכולל את כל העולמות כולם וע"י נעשה הזווג בעת ההיא, וכיון שהוא בסוד הדין לכן הזווג ההוא הוא בבחינת אחור באחור כיון שאינו נעשה על ידינו אלא נעשה בסוד הדין, אבל כיון שיש שם אז התעוררות העולמות ובחי' הזווג לכן יש שם נפילת אפים בתפילת המנחה.

אבל בתפילת ערבית אין בנו כח לכלול אז את העולמות ולעוררם וגם מדת הדין והגבורה דשם אלקים אין זמן שליטתם בעת ההיא -- ולכן אין מי שיעורר העולמות, ולכן אע"פ שיש שם זווג אין שם נפילת אפים כיון שאין התעוררות העולמות.


עוד יש טעם אחר, והוא כי בתפילת שחרית ומנחה הנוקבא היא המעוררת התשוקה לגבי דכורא ועולה אליו בעולם האצילות, ולכן היא צריכה אלינו שנעלה אותה בסוד מ"ן. אבל בערבית אין הנוקבא עולה אליו אלא הוא יורד אליה למטה בהיכל קה"ק דבריאה ושם נעשה הזווג ההוא, ולכן אין שם נפילת אפים כי בעלה הוא המקדים התעוררות אליה ואין אנו מעוררין אותם בסוד המ"ן:


דרוש ב'עריכה

בענין נפילת אפים באורך וזה לשונו:

ונבאר עתה באורך ענין נפילת אפים שחרית.    כבר נתבאר לעיל כי זווג ישראל עם לאה נעשה על ידי ויעבר וי"ג מדות, ועתה בנפילת אפים נעשה זווג יעקב ברחל.

גם נתבאר לעיל בענין הוידוי שמתודים קודם הי"ג מדות כי בעת ברכת שים שלום ירדה טפת החסדים מן המוח עד החזה ועדיין לא נתגלו, ואחר כך על ידי הוידוי יורדין החסדים עד הלב במקום הגלוי ואח"כ אומרים ויעבר לעשות זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה כיון שכבר ירדו טפת החסדים עד החזה ונתגלו שם במקום הלב. ועתה בנפילת אפים יורדת טפת החסדים עד למטה ביסוד דז"א ומשם יוצא לחוץ וניתן בדעת יעקב (המכוון כנגד יסוד דז"א כנודע), ומשם יורדת ביסוד דיעקב ונותנו לרחל בסוד זווג. וכמו שנתבאר ענין זה היטב לעיל בביאור ויעבר ממה שמצאתי כתוב בקונטיריסי. וע"ש איך החו"ג יורדין מרגלי לאה אל יעקב ורחל. ונלע"ד שלסיבה זו הוצרכו לנפילת אפים ממש בזווג זה להורות הורדת החסדים עד למטה בזווג התחתון הזה משא"כ למעלה בזווג העליון דלאה שהם למעלה:


והנה ענין נפילת אפים הוא זה: כי הנה עתה הוא זמן הורדת טפת מ"ד של החסדים בנוקבא רחל. וצריך להקדים להעלות מ"ן כדי לקבל אח"כ המ"ד, בסוד אשה כי תזריע וילדה זכר, וארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וכבר נתבאר במקומות רבים. וגם בביאור פסוק אל נקמות ה' כו' שתקנו בזמירות תפלת השחר שענין המ"ן הם ממה שמתברר בכל יום ויום ע"י תפלותינו מן הז' מלכים דמיתו וממה שאנו מבררין מהם אנו מעלים את המ"ן.

והנה אלו המלכים אשר לא יכלו להתברר בעת בריאת העולם ונשארו עד עתה בלתי בירור -- הנה מקומם הוא בג' עולמות בי"ע באופן זה:

  • כי בעולם העשיה יש שם קליפות ובחינת המלכים שהם מבחינת עולם העשיה הם קרובים אל הקליפות ההם ונתונים בתוכם
  • גם בעולם היצירה יש שם קליפות ושם עומדים בחינת המלכים שהם מבחינת עולם היצירה
  • וקליפות שבעולם הבריאה יש שם המלכים שהם מבחינת עולם הבריאה.

ונמצא שאנו צריכין להעלות בסוד מ"ן כל אלו הבחינות של המלכים דמיתו שבבי"ע, ולהעלות חלק מ"ן מן העשיה ומן היצירה ומן הבריאה. וזהו מה שצריך לכוין בנפילת אפים בעת שנופל על פניו. כי הנה עתה אנו בתפלת י"ח עומדים בעולם האצילות כנ"ל במקומו ושם אנו נכללין וכוללין עצמינו תוך נוקבא דז"א רחל. ואנו עבדיה ובניה מעלין לצורכה אליה אלו המ"ן ואנו מפילים עצמנו מלמעלה מן עולם האצילות אשר אנו עתה שם, ויורדין עד למטה בסוף עולם העשייה, כאדם המפיל עצמו מראש הגג עד למטה בקרקע, וזהו סוד כונת נפילת אפים.

ותכוין כי עתה אשר הפלת עצמך בסוף העשיה, אתה מלקט ומברר מ"ן מן העשיה. ואח"כ תכוין שאתה עולה משם אל היצירה ומלקט ומברר ג"כ משם מ"ן. ומשם תכוין לעלות אל הבריאה ללקוט ולברר משם. ומשם תעלה אל האצילות בנוקבא דז"א ושם תמסרם ותניחם תוך היסוד שלה בסוד מ"ן.

ודע שאותם ניצוצות המתבררות אינם יכולות לעלות מעצמם אם לא ע"י שיכוין האדם לשתף נר"ן שלו עמהם ועי"כ יעלו אותם הבירורים עם נר"ן שלו.

גם דע כי אלו הבירורים הם נתונים תוך הקליפות עצמם כנ"ל, ולכן תכוין להוריד נפשך בעולם העשיה והיא תלקט ותברר משם אותם הבירורין ותעלם עמך, וזה יהיה בכח זכות מצות תפלה שאתה מקיים. והנה זה דומה אל מ"ש חז"ל שהצדיקים אחר מיתתן יורדין לגהינם (שהוא סוד מקום מדור הקליפות) ואוחזין ברשעים ומצילין אותם משם, וכמ"ש בחגיגה (חגיגה טו, ב) "אר"י מתי אמות ואכבה עשן מקברו". וסוד הענין הזה שהצדיקים בעת מיתתן גורמין זווג עליון למעלה אל ז"ון. וגם זהו סוד מיתת הצדיקים בנשיקה. גם זהו סוד מ"ש בזוהר ויקהל רי"א ע"א (ח"ב ריא, א) כד מית צדיק התחתון כדין אלביש קנאה הצדיק העליון ומזדווג בנוקבא, ואז נפש הצדיק ההוא מבררת אותם הנשמות הנתונות בגהינם שהוא מקום מדור הקלי' ממש ומעלים אותם בסוד מ"ן ומעורר זווג עליון ונתקנות אותם הנשמות ע"י:

והנה ענין זה עצמו נעשה ע"י נפילת אפים. וזהו מ"ש בזוהר ויקהל דף ע"ב (ח"ב עב, א) כי בנפילת אפים מפקיד אדם נפשו באלנא דמותא ומוסר עצמו למיתה. וכן אמר בפ' במדבר. והענין הוא שהנה בחינת מיתה האמיתית הוא מקום הקליפות בסוד "רגליה יורדות מות", וצריך שהאדם ימסור עצמו למיתה ויכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה (שהם הקליפות), ולכוין שיוציא משם בכח זכות תפלתו אותם הבירורין אשר שם, וזה יהיה ע"י נפשו שהיא מן העשיה ויחברם עמה, ויעלו משם עמה אל עולם היצירה, ושם ע"י רוחו שהיא מן היצירה יכוין לברר ג"כ הבירורים שבעולם היצירה, ויעלם משם עד הבריאה, ושם ע"י נשמתו שהיא מן הבריאה יכוין לברר ג"כ הבירורין שבעולם הבריאה, ויעלם משם עם כל אלו ג' מיני בירורין עד עולם האצילות, ויכוין לשתף שם נר"ן שלו עם ג' חלקי הבירורין האלו ויכניס הכל תוך היסוד דנוקבא דז"א דאצילות, ואז ירדו מ"ד מלמעלה מיסוד הזכר.

ואז ירד ג"כ שפע ואור גדול באותן המ"ד אל נר"ן של האדם הזה שעושה בנפילת אפים וגרם לכל המצוה הזו ויושפע בו כח אור גדול הראוי אל נפשו מלמעלה, כי בלי ספק שהעושה מצוה רבה זו למסור עצמו למיתה בכל שלשה עולמות הנזכר כדי לברר אותם הנשמות ולגרום זווג זו"ן בלי ספק ששכרו עצום מאד, ולכן טרם שירדו טפת מ"ד של הזכר להתערב עם אותם הבירורין הנקרא מ"ן לתקנם ולבוראם בריות חדשות טובות וקודם זה יורדין בתחלה מ"ד עלאין לצורך האדם הזה שעשה נפילת אפים ואותו האור מתעבר בנפשו אשר נכנסת שם ומתחדשת נפשו שם ומתתקנת בתכלית השלימות. וזהו סוד מ"ש בזוהר ויקהל רע"ב (ח"ב ערב, א) שהאדם העושה נפילת אפים בכוונה נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות, יען כי הוא גרם כל הטוב הזה, ויהבין ליה שלם מן רקיע שהוא בחינת היסוד הנקרא שלום. והרי נתבאר היטב דרוש המ"ן ואופן בירורם ותיקונם ומקום עמידתם בתחי'.

אמנם צריך שתדע כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, כי אין יכולת לכוין כוונה זו אלא מי שהוא צדיק גמור שהוא כדאי בזכותו לרדת ולברר אותם הבירורין מתוך הקליפות בעל כרחם. ועל הפחות צריך שיזהר ויכוין כונה גמורה בכל התפילה ההיא מתחילתה עד סופה היטב מאד. ואם לא כן הנה בעת שמוסר נפשו ומורידה אל הקליפות הנה לא די שלא יוכל הוא לברור משם נשמות הנופלות שם אלא אדרבה תשאר נפשו שם בתוך הקליפות.

ודומה זה אל ענין האדם שנפטר מזה העולם כנ"ל, שאם יהיה צדיק גמור יוכל לרדת אל הקליפות הנקרא גהינם ולהעלות משם נשמות שנפלו שם בטיט היון של גהינם שהוא סוד הקליפות, ומי שמעלתו פחותה מזה יהיה בו כח לצאת מתוך גהינם אך לא להוציא אחרים, ומי שהוא רשע יורד בגהינם ונשאר שם הוא בעצמו.

וכן ממש עד"ז הוא בענין נפילת אפים. כי הנה הוא יורד אל מקום הקליפות, ואם הוא צדיק גמור יש בו יכולת לברר ולהוציא משם נשמות הנופלות שם ולהעלותם בסוד מ"ן. ויש מי שאינו יכול להעלות אחרים, כי אין בו כח לבררם ולהוציאם, ודי לו במה שיעלה את עצמו. ויש מי שנפשו נשארת שם אחר רדתה בעת נפילת אפים ואינו עולה משם כלל.

וכן ממש עד"ז הוה ממש בענין שינת האדם בלילה אשר גם היא בסוד המיתה, כי נפשו יורדת אל דרגא דאילנא דמותא במקום הקליפות. ואז יש מי שיכול לברר וללקוט נשמות ולהעלותם בסוד מ"ן לצורך זווג הלילה (כנזכר ברעיא מהימנא בפרשת צו), ויש מי שעולה הוא לבדו, ויש מי שנשאר שם בקליפות ואינו עולה כלל (כנזכר בזוהר שלהי פ' ויקרא).

ובזה תבין סוד גדול שמצאנו ראינו דבר מתמיה, כי לפעמים שיהיה האדם צדיק גמור ואח"כ מתהפך לאיש אחר ונעשה רשע גמור כמו שמצאנו ביוחנן כ"ג ששימש פ' שנה בכהונה ולבסוף נעשה צדוקי. אבל הענין הוא כי כאשר האדם מוסר נפשו למיתה בנפילת אפים עד מקום הקליפה ומחמת איזה עון אשר בידו אין נפשו יכולה לעלות משם והקליפות אוחזים אותה ונשארת שם לעולם ואז נותנין לו נפש אחרת רעה מצד הקליפות וזהו מה שאמרו רז"ל שהרשעים בחייהם קרויים מתים כי הנה בעת נפילת אפים יורדין אל מקום המיתה ונשארין שם ואין נפשותים יוצאות משם, וניתן להם נפש רעה תמורתה ואין מרגישין בעצמם הענין הזה ואז נהפכין לרשעים גמורים רח"ל.

ולכן הנני מזהירך מאד מאד בענין זה, שיזהר האדם המכוין בנפילת אפים על דרך הנזכר שיהיה צדיק גמור או שעל הפחות יכוין בתפילה ההיא מתחלתה ועד סופה כנ"ל. ומי שיעשה נפילת אפים על דרך הנזכר הנה אין קץ לשכרו, כי גורם הזווג עליון וגורם בירור ותיקון אותם בירורין אשר בתוך הקליפות. ולזה אמרו רז"ל שכל האומר נפילת אפים בכונה אחר תפלתו אויביו נופלין לפניו מדה כנגד מדה כיון שהוא הפיל עצמו לתיקון הנזכר:


דרוש ג'עריכה

בביאור "מזמור לדוד אליך ה' נפשי כו'" (תהלים, כה) וכונתו בכל המזמור.

ועתה נבאר הכונה שיכוין באמרו המזמור של נפילת אפים.   הנה נתבאר שהכונה היא להעלות המ"ן הנזכר מן ג' עולמות בי"ע אל נוקבא דז"א דאצילות. והנה הם ד' בחינות, וארבעתם נרמזו כאן. ובתחלה נזכרה בחינת נוקבא דז"א שבאצילות (אשר כל תכלית נפילת אפים ומסירת הנפש והעלאת המ"ן הוא לצורכה), ונרמזה בשם ההויה הנזכר בפסוק "אליך ה' נפשי אשא". ונודע שההויה שבנוקבא היא דמלוי ההין העולה בגי' ב"ן. ולכן צריך לכוין כשמזכיר זאת ההויה כאילו הוא במלוי ההין.

וזה פי' הכתוב "אליך ה'", פי' בעבורך ה' (שהיא הנוקבא דז"א הנקרא שם ההויה דמלוי ההין), הנה אליך ובסיבתך "נפשי אשא", ועושה אני נפילת אפים זו. ומלת "נפשי אשא" סובלת שני פירושים. האחד הוא מסירת נפשו למות אשר תכליתה הוא להשיאה ולנושאה אחר כך ולהעלותה בסוד מ"ן כנ"ל. ולכן הזכיר ענין מסירת נפשו למות בלשון נשיאות כמ"ש "אשא" להורות כי תכלית הכוונה היא כדי לנושאה אח"כ ולהעלותה בסוד מ"ן. גם הוא לשון מתנה כמו "ותרב משאת בנימין", כלומר בעבורך ה' אני נותן נפשי ומוסרה אל המיתה. והרי אמר איך הוא מוסר עצמו למות והפיל נפשו מהאצילות עד עולם העשיה למטה כנ"ל.

והנה עתה צריך לברור שלשה בירורי' משלש עולמות בי"ע כנ"ל. ולכן צריך עוד לכוין בשלש הויות אחרות וכולם במלוי ההין העולים ג' פעמים ב"ן לפי שכל בחינת המ"ן הוא ע"י הויה דב"ן והוא המעלה את המ"ן כנודע. והנה ההויה דב"ן המעלה את המ"ן דעולם הבריאה היא גדולה מהויה דב"ן המעלה מ"ן דעולם היצירה, ושל יצירה גדולה משל עשיה -- ולכן צריך לכוין בשלש הויות דב"ן.

  • ובהויה הראשון דב"ן תכוין שהויה זו היא בעשיה, וזו ההויה עוזרת ומסייעת לנפשיך שתוכל לברור ולהעלות מ"ן מן העשיה.
  • ובהויה דב"ן השני תכוין שאז אתה עולה ביצירה עם הבירורין דעשיה ועם נפשך המשותפת עמהם, ואז רוחך שהיא מן היצירה מעלה מ"ן של היצירה בכח עזר וסיוע הוי"ה זו הב' אשר היא בעולם היצירה.
  • ובהויה דב"ן השלישית תכוין שאז אתה עולה עם כל הבחינות הנזכר אל הבריאה ואז נשמתך שהיא מן הבריאה בוררת ומעלה מ"ן מן הבריאה ע"י הויה זו השלישית שהיא בעולם הבריאה.
  • ואז תכוין שאתה עולה עם נר"ן שלך ועם ג' חלקי הבירורין הנזכר עד נוקבא דאצילות (הנרמזת בשם ההויה שבפסוק אליך ה' נפשי אשא כנזכר), ותכוין כי גם הדכורא נותן בה טפת מ"ד מבחינת נפש בלבד אלא שהיא נפש דכורא:

והנה סדר שלש הויות הנזכר הם נרמזות בשלש מקומות הויה דב"ן.

  • הא' שהיא בעשייה נרמזת בר"ת "נ'פשי א'שא א'להי" -- הוא בגי' ב"ן
  • והויה דב"ן הב' שביצירה נרמזת במלת "אלהי" שהיא בגי' מ"ו, ותחבר עם המ"ו הנז' הר"ת של "בך בטחתי אל אבושה" ויהיה הכל בגי' ב"ן. או תחבר מספר מ"ו הנזכר עם הר"ת של "א'להי ב'ך ב'טחתי א'ל" ויהיה ב"ן. והדרך הראשון יותר ישר.
  • והויה דב"ן הג' שבבריאה נרמזת בר"ת "אל יעלצו אויבי לי" ותחשוב מלת "לי" כולה שהיא ארבעים ויהיה הכל ב"ן ג'.

והנה נודע כי לא כל אדם זוכה להיות לו נפש רוח ונשמה (כנזכר בזוהר ויקרא ובריש פ' משפטים), ולכן אע"פ שאין באדם רק בחינת נפש בלבד עכ"ז יכוין שע"י חלק הרוח אשר לו -- אע"פ שלא זכה לו עדיין -- אותו חלק הרוח יברר ויעלה אותם המ"ן שביצירה, ועד"ז בענין הנשמה.

ואמנם אעירך בסוד גדול והוא כי עיקר כוונת העלאת המ"ן האלו הוא באופן זה שהאדם יכוין בעת נפילת אפים ללקט ולברר ע"י נפשו כל הנצוצות של בחינת חלק נפשו הנתונים תוך קליפות העשייה שעדיין לא נבררו שיובררו עתה ויעלם עמו כדי להשלים נפשו בשלימותה ויעלם לנוקבא דאצילות כדי שיתוקנו בסוד מ"ן על דרך הנזכר לעיל, ועל דרך זה יכוין שע"י רוחו מברר כל הניצוצות של בחינת חלק רוחו הנתונים תוך קליפת היצירה, וכן על דרך זה יכוין להעלות בכח נשמתו כל הניצוצות של בחינת חלק נשמתו הנתונים תוך הקליפת בריאה. ויעלה ג' חלקים אלו ביסוד דנוקבא דאצילות בסוד מ"ן ויתתקנו שם על ידי מיין דכורין כנ"ל. ואז יוכל האדם לקבל הנצוצות ההם שנתקנו ויזכה להיות בבחינת נר"ן מתוקנות בשלימות. ודי למבין. ואולי כי זה הוא בעצמו מה שנת"ל בענין השפע רב ועצום שיורד עליו מן השמים בעת נפילת אפים:

והנה יש אצלי ספק אחד בענין נפילת אפים והוא כי מורי ז"ל ביאר לי בתחילה ענין ג' ההויות דב"ן כנזכר הנרמזים בר"ת שהם בג' עולמות בי"ע כנזכר, ופעם אחרת א"ל מורי ז"ל באופן אחר והוא כי בנפילת אפים אין שם רק העלאת מ"ן דבחינת נפשות לבד, כנרמז בפסוק -- "אליך ה' נפשי אשא", ולא אמר רוחי ונשמתי, ובחינת הרוחין עולים במזמור אשרי יושבי ביתך ובחינת הנשמות עולות במזמור יענך ה' כו' כמשי"ת עתה בע"ה. וא"כ איך יצדקו יחד דבריו אלו עם אלו?
והנלע"ד בזה הוא באחד משני דרכים. או אם נאמר על דרך מה שנתבאר אצלינו כי יש נר"ן מבי"ע ויש נר"ן ממלכות ות"ת ובינה דאצילות (כנזכר אצלנו בזוהר ריש פר' משפטים), ונודע כי שלש עולמות בי"ע הם נוקבין והם נקראים חיילי המלכות דאצילות, ולכן כל מה שהוא ממדרגת מלכות דאצילות ולמטה הכל נקרא נפש, ונמצא כי בנפילת אפים אע"פ שעולים בחינת בי"ע -- כולם הם נקראים 'נפש' לבד, ואח"כ בחינת הרוח ונשמה דעולם האצילות הם באשרי ויענך ה' כו'.
אבל היותר נלע"ד באמיתות ענין זה הוא הדרך הב', כי הנה נתבאר אצלנו כי יש בעשיה ג"כ ה' פרצופים ששמם הם נר"ן ח"י, וכל ה' בחינות אלו נקראים 'נפש'. וכן ביצירה יש חמשה פרצופים וכולם נקראים 'רוח'. וכן בבריאה כו' וכולם נקראים 'נשמה'. והנה בנפילת אפים אינם עולים רק בחינת הנפש שבכל עולם מהם, ובבחינה זו נקרא נפש, ובבחינת היותם של שלשה עולמות בי"ע נקראים נר"ן. והראיה לזה כי הנה ביארנו שנזכר במזמור של נפילת אפים ג' הויות דב"ן וכל הויה דב"ן נודע שהיא בסוד הנוקבא שבכל עולם ועולם, והיא הנקרא נפש של אותו עולם. ונמצא שבנפילת אפים אנו מעלים הנפש דבכל עולם ועולם, ובבחינה האחרת נקרא נר"ן כנזכר. ובמזמור אשרי יושבי ביתך עולים הרוחין שבכל עולם, ובמזמור יענך ה' עולים הנשמות שבכל עולם ועולם, וכמשי"ת במקומו בע"ה. כנלע"ד ליישב דברי הרב מורי ז"ל.

ודע כי פעם אחת אמר לי מורי ז"ל שאמר לאחד מן החברים סוד א' בענין נפילת אפים ושלא רצה לגלותו לי לפי שיש ח"ו סכנה בדבר, ולא הבנתי דבריו אם כוונתו לומר שיש סכנה למי שמכוין כוונה זו או הסכנה היא למי שאינו מכוין בכוונה ההיא. ואחר כך שאלתי את פי אותו החבר ואמרתי לו מה היא הכוונה שמסר לך מורינו ז"ל בענין נפילת אפים. והשיב לי כי מה שא"ל מורי ז"ל הוא זה שיזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש, אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי. גם שמעתי מן החבר הנזכר שא"ל מורי ז"ל שצריך לכוין בנפילת אפים בסוד ג' הויות דב"ן אחרות ואלו הם:

  • "מי זה האיש" -- ר"ת ב"ן.
  • "נפשו בטוב" -- ר"ת ב"ן.
  • "בטוב תלין" -- ס"ת ב"ן.


דרוש ד'עריכה

כבר נתבאר אצלנו שיכוין להפיל עצמו עד עולם העשיה ומשם יעלה מ"ן על ידי ההויה דב"ן הנרמזת במזמור זה. והענין, במה שנודע בזוהר בפסוק "וצדיקים ירשו ארץ", כי ארץ העליונה נוקבא יתבא בין תרין צדיקיא, צדיק עליון וצדיק תחתון, והם יוסף ובנימין. וזה יובן במ"ש רז"ל "אין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלא מביאה שניה", כמבואר אצלנו שהענין הוא כי בביאה ראשונה יהיב בה רוחא דשדי בגווה והוא סוד בנימין שפירושו בן ימין שהוא סוד שני הגבורות שלא נתמתקו תוך היסוד דז"א כנודע, והם שני הויות שהם בגימטריה ב"ן. ואלו השנים נותנם ז"א לנוקבא בביאה ראשונה. וזהו ענין ההוא רוחא דשדי בגווה בסוד ויהי בצאת נפשה כי מתה כמבוא' אצלנו.

ואלו הב' גבורות נעשים כלי לקבל המ"ן ולהעלותם לגבי דכורא לקבל מ"ד דיליה. ואח"כ בביאה ב' נותן לה המ"ן עצמן שהם ג' גבורות האחרות אשר נמתקו ביסוד דז"א על ידי ג' החסדים. והנה הם ו' הויות שהם ג' פעמים ב"ן בגימטריה יוסף ולכן יוסף נקרא דכורא לפי שהוא מן הגבורות שנתמתקו ע"י החסדים, אבל בנימין הוא בעלמא דנוקבא כנזכר בזוהר ויצא לפי שהוא מן הגבורות לבדם בלתי מיתוק החסדים זכרים. גם בזה תבין איך יוסף נולד מן רחל והיה תחילה מעלמא דנוקבא וחזר להיות דכורא ועלה למעלה. ועוד כי הג' גבורות שלו הם העולות בתוך היסוד דז"א ממטה למעלה בסוד אור חוזר ועי"כ הם מגדילו' את נוקבא דז"א כנודע. גם בזה תבין כי אלו הג' גבורות להיות שנמתקו ע"י החסדים גם עתה כשנתנים ביסוד דנוקבא הם בחינת מ"ן ממש העולות למעלה לקבל מ"ד. אבל ב' הגבורות האחרות שלא נתמתקו ע"י החסדים -- גם עתה אינם בסוד מ"ן העולות למעלה, אבל הם בחינת הכלי שבו נתונים המ"ן, ואינם מכלל המ"ן עצמן, וזה הכלי הוא הנקרא "רוחא דשדי בה בעלה" בביאה ראשונה והוא הנקרא "נפשה" של רחל כמו שאמר הפסוק "ויהי בצאת נפשה כי מתה", כי הם נעשים נפש וחיות שלה ממש הנקרא "רוחא דשדי בגווה", ולכן כשיצאתה ממנה מתה, ואז מן ההוא רוחא נעשה בנימין. אבל הג' הגבורות הם המ"ן שבה לעלות ולקבל מ"ד ואינם נפשה וחיותה ממש, ולכן כשיצאו ממנה נולד יוסף ולא מתה רחל אמו. וזכור כללים אלו היטב מאד.

ונחזור עתה לענין נפילת אפים. כי תכוין להעלות המ"ן הנזכר מעולם העשיה עד המלכות דאצילות אשר עתה היא מזדווגת עם בעלה ז"א והנה היא נקראת הויה דב"ן דההין כנודע. וזהו מה שתכוין בהויה זו של אליך ה' כו', ותכוין שהויה זו מלאה בההין וכונת המשך הפסוק היא כך: "אליך" נוקבא דז"א הנקרא "הויה" דההין, "נפשי אשא" ואעלה אליך אחר שנפלתי עד העשיה בסוד נפילת אפים כנזכר, אחזור להעלות אליך עם המ"ן אשר בעשיה, כי כוונת הנפילה של הנפש עד שם הוא ללקט משם בחי' הניצוצות דמ"ן שנפלו תוך הקליפה אשר שם, וכן בכל עולם ועולם, ולהעלותם כולם למעלה עד נוקבא דאצילות ושם יתוקנו על ידי המיין דכורין שיתן בה ז"א בזווג זה, ועי"כ יתוקנו ויהיו נשמות גמורות מתוקנות.

והנה המ"ן הם הג' גבורות הנמתקות כנזכר, והם סוד ג' פעמים ב"ן כנז"ל, ושלשתם הם נרמזות כאן והם:

  1. נ' של "נפשי" ושני אלפין שבמלת "אשא" -- הרי ב"ן א'.
  2. "אלהי" בגי' מ"ו, ועם ר"ת "בך בטחתי אל אבושה" -- הרי ב"ן ב'.
  3. ור"ת "אל יעלצו אויבי" עם מלת "לי" -- הרי ב"ן שלישי.

ואלו הם סוד המ"ן כנזכר. ועל ידי ג' ב"ן אלו תכוין להעלות ג' מיני מ"ן של ג' עולמות בי"ע שהם סוד נר"ן אל המלכות דאצילות הנקראת נשמה לנשמה, כי שם תיקונם כנזכר.

ובקונטריס אדם א' מצאתי וז"ל:

ובסוד ההויה דההין שהיא בחינת רוחא דשדי בגווה הנקרא בנימין, בסודו מוסר האדם נפשו בנפילת אפים באומרו "אליך ה' נפשי אשא" -- ר"ת בגימטריא ב"ן. והנה ע"י נפילת אפים מפיל נפשו למטה בעולם העשיה, כי בעמידה הוא עומד באצילות, ומפיל עצמו עד העשיה, ובשם ההויה ד"אליך יהו"ה נפשי" יכוין כי הויה דס"ג הוא סוד אימא מקננא בכורסייא דבריאה, הויה דמ"ה הוא ז"א מקנן ביצירה, הויה דב"ן היא נוקבא מקננא בעשיה, ובאומרו הויה זו ד"אליך יהו"ה נפשי אשא" יכוין שקושר ומעלה עשיה (שהיא הויה דב"ן) ביצירה (שהיא הויה דמ"ה), ומעלה וקושר יצירה בבריאה (שהוא הויה דס"ג), ואח"כ מעלה שלשתם עד המלכות דאצילות בסוד הויה דב"ן יותר מעולה שיש בה ואז נפשו של אדם נעשית גם היא מ"ן בתוכה עם שאר המ"ן שעלו מן השלשה עולמות כנזכר.

אמר הכותב חיים כפי הנראה מכל הנזכר הוא שההויה של "אליך יהו"ה נפשי אשא" המפורשת בפסוק היא כנגד נוקבבא עצמה דאצילות הנקראת הויה דב"ן, ויכוין להעלות ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה שבבי"ע ע"כ. ובר"ת "אליך יהו"ה נפשי אשא" העולה בגי' ב"ן יכוין אל הכלי דמ"ן שהוא ביסוד דנוקבא והם ב' הגבורות כנז"ל, והמ"ן עצמן שהם ג' גבורות הנמתקות יכוין בר"ת "נפשי אשא" ובר"ת "אלהי בך בטחתי", ובר"ת "אל יעלצו אויבי לי" כנז"ל.

עוד שמעתי מאדם א' ששמע ממורי ז"ל כי מי שחטא בחילול השם אמרו רז"ל שאינו מתכפר לו עד מותו כמ"ש "אם יכופר כו'", הנה יש לו תיקון וכפרה ע"י מסירת נפשו למיתה בעת נפילת אפים בפסוק "אליך ה' נפשי אשא" כמ"ש בזוהר פר' ויקהל.


וזהו מה שצריך לכוין להמשיך ג' הויות דב"ן דההין מז"א לנוקבא ואלו הן:

  • "מ"י ז"ה ה"איש" ר"ת בגי' ב"ן, וזה כנגד הרוח. ולפי שאנו ממשיכין אותם מז"א שהוא בחי' רוח כנודע לכן אנו מתחילין מבחינת הרוח.
  • "נפשו בטוב תלין" ר"ת ב"ן והוא כנגד הנפש כדמשמע מתיבת נפשו.
  • "בטוב תלין" ס"ת ב"ן כנגד הנשמה.


דרוש ה'עריכה

בענין מסירת האדם נפשו למיתה לפני הקב"ה וזה לשונו:

הנה בתפילה נמצאו ב' מיני מסירה למיתה, אחד בק"ש ואחד בנפילת אפים כנודע.

והנה הענין הוא כי יש ב' מיני זווג באצילות -- אם זווג חכמה ובינה, ואם ת"ת ומלכות. ואי אפשר לשניהם בלי מ"ן לקבל מ"ד. ואמנם מיין נוקבין שבמלכות הם נשמות הצדיקים, וכאשר ימסור האדם עצמו למיתה כאילו נפטר מן העולם ותתדבק נשמתו למעלה ביסוד באר ותעשה באר מים חיים ואז יבואו מים זכרים מת"ת, וזווג הקדוש נעשה כתיקונו. וזהו סוד "אליך ה' נפשי אשא", להעלות נשמתו למעלה ונעשה בירא דמיין נבעין; נביע מתתא ונביע מעילא. נביע מתתא -- מנשמתון דצדיקיא, ונביע מעילא -- מדכורא.

ומיין נוקבין דבינה המשובחים הם הצדיקים המוסרים עצמם למיתה "על קדוש השם", שהיא בינה שנקרא "שם גדול". וקידוש השם -- לעלות ממטה למעלה בסוד "הקידוש" (שהיא החכמה).

אבל מסירת עצמם למיתה הוא בסוד המלכות שהוא אתר דמותא. וקידוש השם למעלה. וזהו שאמר הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום", עליך ממש, כי הם למעלה מן המלכות. וגבי מוסר עצמו למיתה כתיב "אליך ה' נפשי אשא", ולא כתיב "עליך", כי הם למטה במלכות. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל "ואפילו הוא נוטל את נפשך", הוא דייקא, כמ"ש "ועבד הלוי הוא", דהיינו בינה הנוטלת נשמות הצדיקים לעלות בהם למחשבה העליונה. וזהו סוד מ"ש למשה רבינו ע"ה "שתוק כך עלה במחשבה" על רבי עקיבא כשנהרג על קידוש השם.


ודע כי זווג העליון השלם שאינו תמידי‏[1] הוא סוד א -- י' למעלה בסוד מיין דכורין, וי' למטה בסוד מיין נוקבין, ו' באמצע בסוד דעת עליון המזווג חכמה ובינה.

והזווג תחתון בסוד יאהדונה"י -- י' בראש מים זכרים, י' בסוף מים נקבות, וששה אותיות באמצע בסוד ת"ת.

והנה גם לזווג העליון יש בחינה אחרת ונקרא "זווג שאינו שלם", אמנם הוא תמידי, והוא בסוד יאההויה"ה -- י' בראש, ה' בסוף בסוד י"ה.

והם י' בראש מ"ד וה' בסוף מ"ן, כי אין להם כח לעלות ממטה למעלה בבינה כי אם הה' עליונות (כח"ב ח"ג), ובמלכות עולים כולם ממטה למעלה בסוד י'. ולפיכך בבינה - ה', ובמלכות - י'.
ועוד כי הבינה היא "אם הבנים" והמלכות היא "אם הנשמות הצדיקים", ובני הבינה (שהם ד"ו, בסוד ה') הם מיין נוקבין דילה, והם ת"ת ומלכות. ובני המלכות שהם נשמות הצדיקים הם מ"ן דילה סוד י', הטיפה הנמשכת מן היסוד שהוא הצדיק. ועוד כי כל נשמה ונשמה כלולה מעשר - לפיכך י' בסוף.

והנה מיין נוקבין דבינה לעולם אינם פוסקים, כי בניה אצלה תמיד, ת"ת ומלכות. ולפיכך זווג העליון תמידי לא יפסק. אלא שבנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח, כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות הארה נפלאה וכפי ערך הארתם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח וירשו הבנים הנהו תרין עטרין דגניזין בגווייהו ונהרין אנפי מלכא (כנזכר באדרא זוטא), ואז "ונהר יוצא" דהיינו בינה, "מעדן" דהיינו חכמה "להשקות את הגן" דהיינו ת"ת. "ומשם" דהיינו בינה, "יפרד והיה לארבעה ראשים", דאתעבידו לז"א ד' מוחין, ואינון ד' בתי תפילין דרישא כנזכר באדרא זוטא דקאמר "יפרד" משום דמתפרשן ברחמי בדינא, מה דלאו הכי לעילא, דכלהו חד כנזכר בזוהר חיי שרה.

וכאשר אין איש מוסר עצמו על קידוש השם, לא בכח בק"ש ולא בפועל כעשרה הרוגי מלוכה -- אז אין הזווג שלם לצורך הבנים (ת"ת ומלכות) להריק להם ברכה עד בלי די, אלא להחיותם ולהעמידם על עומדם לבד, ואז תקרא "אתתרכת מעל בנין" כנודע.

ודע שעד זמן העשרה הרוגי מלוכה היו מאירים ת"ת ומלכות והיה די באורם להעלות מ"ן לבינה ממטה למעלה עם קצת סיוע מהצדיקים אשר מוסרים עצמם על קידוש השם בכח בעת קריאת שמע. אבל בזמן העשרה הרוגי מלוכה -- שמש וירח קדרו בעון הדור, ולא היה בהם כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד מחכמה הנקרא 'מחשבה' עד אשר נהרגו הרוגי מלכות בפועל, ואז האירו בנשמותיהם לת"ת ומלכות ועצרו כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד הבאים מחכמה הנקרא 'מחשבה'. ועל זה אמרו "כך עלה במחשבה".

וזהו שאמר הכתוב (תהלים יז, יד) "ממתים ידך ה' ממתים מחלד". והזכיר שני מיני מיתות; אם למסור עצמו למיתה, וזהו לצורך "יד ה'", והיא המלכות הנקרא "יד ה'". ואם למסור עצמו על קידוש השם, וזהו "ממתים מחלד", והחלד היא אימא עלאה שהיא נעלמת ונחלדת כעין דרסה וחלדה שאינה נגלית, "חלקם בחיים" שהם עולים בחיים העליונים, כי חיי המלך היא בינה, "וצפונך" בסוד "נתיב לא ידעו עיט", ההוא שביל דקיק טמיר גניז, ואז "ישבעו בנים" -- ת"ת ומלכות, "והניחו יתרם לעולליהם" -- נצח-הוד-יסוד, או נשמות הצדיקים דאתיין מת"ת ומלכות ואינון עוללין דילהון.

והנה הזווג העליון התמידי הוא בסוד יא"ה הו"י ה"ה כאשר כתבתי. י' בראש - חכמה, ה' בסוף - ד"ו פרצופים שני בנים. וכאשר יהיה ע"י נשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם אז יהיה בסוד א -- י' בראש - מיין דכורין, י' בסוף - מיין נוקבין מנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם, ו' באמצעיתא - סוד דעת עליון.

ושם המחבר הזווג העליון (יא"ה הו"י ה"ה) הוא שם בן ד' במילוי יודין -- יוד הי ויו הי, והוא נשמתם הפנימית הנקרא מזלא, דחיבורא דילהון תלוי במזלא. ושם המחבר הזווג החחתון (יאהדונה"י) הוא שם בן ד' במלוי אלפין העולה מ"ה, והוא מחשבה - חשב מ"ה, בסוד קול ודבור ומחשבה, והוא שקיו דאילנא כנזכר בתיקונים.

והנה הזווג העליון בהתחברו ונעשה א"י ה"ה י"ו ה"ה -- אותיות הראשונות הם אהיה, והאחרונות הם יהו"ה, ונמצא שגברה בינה על החכמה. וטעם הדבר הוא להיות כי חיבורא דילהון הוא בשם ד' במילוי יודין, והוא ה' על י', נוקבא על דכורא כמבואר בתיקונין, לפיכך גבר שם אהיה על שם יהו"ה (נוקבא על דכורא, בינה על חכמה) ועלתה להיות עטרת בעלה העליון.

וביאור הענין כי החכמה נעלמה מעיני כל חי, ואין כח לקבל שפע ומה גם ע"י מזלא כי אם שהחכמה תשפיע בבינה והבינה תשפיע משפע החכמה שבה ע"י התלבשות אור החכמה בה ולפיכך הבינה גוברת לשיכלו לקבל השפע הבנים הנעימים, ולפיכך נקראת "אם הבנים".
ועוד כי שפע היורד הוא מן חכמה, כי מצד בינה עצמה דינין מתערין, ולפיכך שם בן ד' המורה על החכמה הוא בסופו קרוב יותר אל הבנים לשיקבלו השפע רחמים מחכמה שבה ולא דינין מצד עצמותה.
ועוד כי האשה העליונה הזריעה תחילה ואח"כ האיש העליון, ולפיכך קדמו אותיותיה לאותיות הזכר העליון. ובאותיותיה קדמו הזכרים לנקבות, כי היוד והאלף קדמו לב' הההין (שהן נקבות), וכן באותיות הזכר קדמו היוד והויו לב' ההין. ולפיכך ילדה זכר תחילה. והוא ת"ת ברא בוכרא. ואחר ילדה בת. ואף השפע היורד היא נזונת ממנו. וזהו סוד ה' -- ד דעל ו', כי ו' ברא בוכרא נולד תחילה ונתגלה תחילה ואח"כ נתגלית הכלה מבין חדוי כנזכר באד"ז.

ונמצא שהזווג העליון (שהוא לצורך החתן והכלה) בא שפע מהזכר העליון לחתן וממנו ניזונת הנקבה, והזווג התחתון (שהוא לצורך נשמות התחתונים) יוצאין נשמת הזכר והנקבה יחד כלולים זב"ז אלא שאח"כ מתפרשן לפום ארחייהו דבני נשא למטה. ולפיכך הזווג של ת"ת ומלכות שהוא יאהדונה"י נכללין זב"ז אותיות הזכר עם אותיות הנקבה והיו לבשר אחד ומולידין נפשות כיוצא בהם.

ומ"מ זווג א"י ה"ה י"ו ה"ה יש בו קצת התפשטות דין למטה אחר שנוקבא על דכורא, והמחברם הוא שם בן ד' במלוי יודין, ה' על י', ודינא איהו. אבל זיווג ע"י א' הוא רחמים גמורים דכולא דכורא -- יו"י, ובינה אושידת מיין לקבליה בסוד נקודת האמצעית שבה סוד י', ולפיכך י' בראש י' בסוף הוא פלא יועץ כשהוא באלף, והוא זווג עליון סוד רוחא ברוחא נכללים זב"ז בפנימיותם. כי זווג יא"ה הו"י ה"ה מלבר וזווג א' מלגאו. וה"ס הנשיקין הנעלמים בעולם עליון.


והנה הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם עולים עד המלכות והם מיין נוקבין דילה, ועולים עוד עד בינה ונעשים מיין נוקבין דילה לעלות למחשבה. והמ"ן והמ"ד הם בסוד כ' -- עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה. והזווג התחתון (שהוא יאהדונה"י) הוא בסוד כ כפופה, והזווג העליון (שהוא א') הוא בסוד ך פשוטה שהיא אימא עלאה, עשר מלמעלה למטה ועשר ממטה למעלה. ולפיכך יש כ' כפופה וך' פשוטה. ולפי שהמוסר עצמו על קידוש השם הוא עושה שני זווגים אלו (שהם כ' כפופה וך' פשוטה), ולפיכך נאמר למשה רבנו ע"ה על רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם "כך עלה במחשבה". וזהו סוד שאמרו על רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" -- תרי שלומות לעילא ותתא.

ודע כי הזווג יא"ה הו"י ה"ה הוא ע"י הדעת אשר משה רבינו ע"ה מרכבה אליו, והוא נשמה לת"ת וגופא לבינה (ולפיכך יקרא המאור הגדול פעם ת"ת ופעם יקרא בינה וכולא חד). וזווג ה-א' ע"י דעת עליון, נשמתא לבינה. ולפיכך נאמר למשה "שתוק כך עלה במחשבה", כי עלה למעלה ממנו להיות מרכבה לזווג הפנימי. ומשה רבינו ע"ה לזווג שם אהיה, ולפיכך נאמר לו בתחלת נבואתו "אהיה אשר אהיה".

והנה ביחוד ק"ש עם בשכמל"ו הוא בסוד נשיקין, ולפיכך סמוך להיכל אהבה אשר שם הנשיקין צריך ליחד. ולפיכך ד' דאחד רבתי לרמוז לד' העליונה, דהא ה' עלאה נמי ד' הויות כנזכר בזוהר, ואנו מיחדין אותה בסוד נשיקין עלאין. ולפיכך יצאת נשמת רבי עקיבא באחד, כי נתכוין ליחדא בסוד הנשיקין העליונים. ובשכמל"ו הוא סוד נשיקין התחתונים דת"ת ומלכות, והם הם ציקי קדירה שהריחה בת מלך הכלה הכלולה, שהריחה הנשיקין העליונים ורצתה להזדווג בחתן רוחא ברוחא בסוד הזווג העליון הפנימי. ולא אמרו משה כי הוא היה בסוד הנשיקין -- פה אל פה אדבר בו, ולא היה צריך לאמרו כי הוא היה המזווג ת"ת ומלכות בסוד רוחא ברוחא בסוד נשיקין ומזווג חו"ב גופא בגופא בסוד הדעת כנ"ל. ויעקב הוא המזווג גופא בגופא לת"ת ומלכות, ורצה ליחדא בסוד הנשיקין בשעת מיתתו, כי כמו שהמוסר עצמו על קידוש השם מייחד בינה בסוד נשיקין עלאין -- כך המוסר עצמו למיתה מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין תתאין. ומה גם המתכוין לכך בשעת מיתתו ממש. וזהו סוד מיתת הצדיק בנשיקה.

ודע כי גם בתפלת הצדיקים מתעוררין מ"ן לקבל מ"ד -- בין בבינה בין במלכות, אלא שאין נשיקין לא עלאין ולא תתאין כי אם על ידי שימסור עצמו למיתה או על קידוש השם, כי אז יהיו מ"ן לעילא או לתתא, וכן נשיקין או לעילא או לתתא, ויהיה הזוג שלם גופא בגופא ורוחא ברוחא.

והנה אעפ"י שהמוסר עצמו למיתה מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין, וכן המוסר על קידוש השם מייחד חכמה ובינה בסוד נשיקין -- זהו לפי שעה, אבל אינו נעשה מרכבה תמיד לכך אלא אם כן ימסור עצמו למיתה על התורה ועל המצות ועל קידוש השם בפועל כמו שעשה רבי עקיבא.

וסוד נשיקין התחתונים שהם בת"ת ומלכות רוחא ברוחא הוא התעלמות הגוף העליון וביטול הנתלין בו שהם הקליפות כדי שיתדבקו אז רוחא ברוחא ולא יהיה להם מעכב. וזה צריך בחשאי לבל יינקו הקליפות מהרוח החיוני המחיה את כולם חוץ מיום הכפורים דנהר' אימא עלאה בתתאה וכולא חד, ולפיכך אומרים בשכמל"ו בקול רם.

ע"כ הגיע דרוש זה שהועתק מכ"י מורינו האר"י ז"ל.

[הקטע הבא הינו הוספה של ר' משה ויטאל שמצא כתוב בספר אחד יתרון דברים על המאמר הנ"ל]

ולפיכך בקש משה רבנו ע"ה מהקב"ה שתנתן התורה על ידי ר"ע, והודיעו הקב"ה שהתורה ניתנה לישראל מגופה של בינה הנמשכת עד מלכות בסוד ה' גבורות ולכן ראוי שתנתן התורה ע"י משה שהוא הדעת אשר משה מרכבה אליו שהוא גופא דבינה, נשמת הת"ת, והוא תורה שבכתב. ולא תורה שבע"פ שהוא הפנימיות. ולכן התחיל וידבר אלקים ולא וידבר ה'. וכל זה כששמע שהיו אומרים הלכה למשה מסיני שהוא סוד הו' קצוות הנמשכות מן הבינה ולמטה שהם סוד הדעת מצד הדינים דמתערין מינה ר"ל הגבור' -- אז נחה דעתו עליו שהפנימיות לא נתגלה, והבן זה מאד, ולפיכך נאמר בתחלת נביאתו אהיה אשר אהיה ע"כ:


כונת הקדיש שלאחר נפילת אפים כבר נתבאר לעיל אצל קדיש הודו לה' קראו בשמו. ושם נתבאר ששני המ"ב שבקדיש הזה שניהם הם של הויה דע"ב דיודין לפי שהוא ענין הורדת השפע מן האצילות אל הבריאה, ובעולם האצילות הם הויות דע"ב דיודין, וע"ש הענין באורך.



  1. ^ הגהנו כאן על פי ההגהות בדפוס ירושלים תרס"ב שמציין שכך כתוב בכתבי יד, וכן מסתבר מהמשך הדברים שזיווג זה השלם אינו תמידי -- ויקיעורך