קטגוריה:שמות טז א

מפרשי רש"י

[א] משיורי הבצק וכו'. כתנא קמא דמכילתא דסביריה דחררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה ל"א יום, ומשמע ל"א יום שלימים לגמרי, והוא ס"ב סעודות, נמצא כי משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות, והשתא היה להם לאכול אף בסעודות ערב שלמחרתו ירד המן, ולא היו מתלוננים אלא בשביל יום המחרת, שלא היה להם לאכול עוד. ורבי שילא סבר התם דנתפרנסו הימנו ס"א סעודות, דהוא סבירא ליה דלא היו מתרעמים אלא בערב כאשר לא היה להם לחם לאכול בערב, אז נתרעמו. ופירש (רש"י) אליבא דתנא קמא ולא כיחידאי. והרא"ם שבש את הגירסאות, מפני שהוא פירש כי רבי שילא מפרש דברי תנא קמא, והשתא לא יהיה רק ס"א סעודות, ומדקאמר (רש"י) 'שאכלו משיורי הבצק [ס"א סעודות]' משמע שנשאר מן הבצק שהוציאו ממצרים אחר שאכלו סעודת הבוקר ס"א סעודות, ויהיה עם סעודת הבוקר ס"ב סעודות, וזה לא הוי כדברי המכילתא דאמרו שאכלו מן החררה שהוציאו ממצרים עם סעודת הבוקר ס"א סעודות. ולא ידעתי מי הכניסו לפרש כך, דמה בא רבי שילא לחדש, וכי מנין סעודה בא לאשמועינן, אלא שיש מחלוקת ביניהם, כי לתנא קמא היה בעיסה ס"ב סעודות, ולרבי שילא ס"א סעודות. אלא שיש לדקדק למה פירש (רש"י) שאכלו משיורי הבצק ס"א סעודות, ולא אמר שאכלו מן הבצק ל"א יום כלישנא דתנא קמא, ויראה כי רש"י מפרש כי נתפרנסו ממנו על ידי ברכת ה', ולפיכך אמר 'שאכלו משיורי בצק', כי נתברך העיסה שלהם עד שאכלו והותירו, ומן השיור - שהיה מתברך - אכלו ס"א סעודות. ואפשר לומר כי לא תבא ברכה אם לא היה כאן שיור בצק, שאם היו מדקדקים לעשות כפי סעודתן ולא יותר - אין כאן ברכה, ועל ידי השיור - שנעשה בהרוחה - על ידי שיור תבא ברכה, וכמו שאמרו חכמים (סנהדרין דף צב.) כל מי שאינו משייר מפתו על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. ולפיכך אמר משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות. ואני אומר דגם רבי שילא סבר שהיה להם לחם לאכול בערב, ולא בא להוסיף רק שהיו מתפרנסים ממנו על ידי ברכה, לכך אמר 'נתפרנסו' ולא 'אכלו' כלישנא דתנא קמא, דלישנא דתנא קמא משמע שכל כך בצק הוציאו כדי לאכול שלשים [ואחד] יום, ובא רבי שילא לומר שנתברך העיסה עד שנתפרנסו ס"א סעודות. והשתא אף רבי שילא סבירא ליה דהיה להם לאכול בערב, דאין סברא כלל שיהיה הקב"ה מניח אותם בלתי סעודה אחת, והכתוב אומר (ר' דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה לא חסרת דבר", ולא היה להם לחם חסר אף אותה סעודה אחת. ומפני שהוקשה לרש"י דהא משמע שהיו מתלוננים בט"ו לחודש, ואם היה להם סעודות ערב אם כן ביום ט"ז היו מתלוננים ולא בט"ו, שלא היו מתלוננים בעוד היה בידם לאכול, ותירץ 'ויום אחד בשבת היה', והרי דרך לאכול ביום סעודה ג' של שבת, והיו מתלוננים, שכל זמן שהיה להם עוד לאכול לא היו מתלוננים, וסעודת ערב אכלו בעוד היום של ט"ו, ולפיכך בט"ו היו מתלוננים. ועוד, למה אכלו דווקא ס"א סעודות, שאם היה מנין קצוב כמו שלשים יום אין זה קשיא, דמנין שלשים הוא מנין קצוב ומשוער בכמה עניינים, ולא קשיא, אבל ס"א סעודות - למה היה זה השעור דהיה סעודה אחת יותר משלשים יום, ולפיכך תירץ 'ואחד בשבת היה', והקב"ה היה רוצה להוריד המן ביום ראשון, דכמו שהיה הקב"ה מקדש יום השביעי שלא ירד המן ביום שביעי שהוא שבת (רש"י להלן כ, י) - כך התחלתו בתחלת ימי המעשה, שהוא יום ראשון, ולפיכך התחיל המן ביום א', כי היה דומה לימי בראשית, שהיה התחלת הבריאה ביום א', ויום השבת - ביום השביעי, כך היה במן. והשתא בוודאי מנין שלשים היו מתפרנסים מן הבצק, אלא שאם היה פוסק לאחר שלשים מיד היה צריך להוריד המן שלא באחד בשבת. ועוד, אין הקב"ה מוריד המן בשבת, ולכך הוסיף להם הקב"ה סעודה אחת כדי שלא יהיו בלא אכילה, וזה נכון בלי ספק:

[ב] ויום אחד בשבת היה. בפרק רבי עקיבא (שבת דף פז:) ברייתא הוא, ויליף ליה מדכתיב (ר' פסוק כו) "ששת ימים תלקטהו ויום השביעי שבת לא יהיה בו", רוצה לומר יום השביעי לירידה יהיה שבת. והקשו בתוספות (שם ד"ה וכתיב) והלא מקרא זה נאמר ביום השבת, ולפני זה כבר ירד המן, ותרצו התוספות דמכל מקום משמע שזה הדיבור של "ששת ימים תלקטוהו" נאמר כבר, אלא שמשה לא אמר להם לישראל כדפירש רש"י לקמן (פסוק כב), ולפיכך יליף שפיר. ולפי הנראה לי הוי מצי בתוספות לתרץ דעל כרחך האי קרא ד"ששת ימים" כך פרושו - ששת ימים היה לכם ללקוט עד היום, ולא יותר, ולפיכך שבת היום לא יהיה בו עכשיו. דאין לפרש "ששת ימים תלקטהו" מכאן ואילך, דהא משה בא להשיב להם עכשיו ביום השבת על שיצאו, ולמה היה צריך להשיב "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת", אלא כדפרישית. והקשה הרא"ם דמאחר שנסעו מאילים בחמשה עשר והיה שבת, אם כן היה יוצאים חוץ לתחום בשבת למאן דאמר אף תחומין אפקד (שבת דף פז:), ותירץ כי מה שכתוב "בחמשה עשר לחדש" לא קאי אנסיעתם מאילים, אלא על ביאתם למדבר סין, דהיה בט"ו, אבל נסיעתם מאילים היה בי"ד:

[ג] לואי דמתנא. פירוש וראיה דאינו שם דבר, שהרי תרגם 'לואי דמתנא', שיורה שאינו שם דבר. והביא עוד ראיה שאין לפרש אותו שם דבר, דגם "לו מתנו" דכתיב בפרשת שלח (במדבר י"ד, ב') פירושו 'הלואי והיינו מתים', ואינו שם דבר, רק כי שם הוא פעל עבר, ולכך הוא בפתח, וכאן הוא מקור, לכך הוא "מותינו" בשורוק: