פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על שמות טז


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – י)    למה נזכר פה פעם הראשון שם עדת ישראל, ומ"ש וילונו במדבר, מלת במדבר מיותר. מז"ש למען אנסנו מהו הנסיון, מ"ש ערב וידעתם וכו' אין לו באור ומ"ש ובקר וראיתם שכל אלה דברים סתומים, ומה שאמר משה שנית בתת ה' לכם וכו' אין לו באור, ומ"ש משה אל אהרן אמור אל כל עדת ישראל קרבו לפני ה' אין לו פי':



 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "וילונו". כי שלמה להם הצדה שהוציאו ממצרים שהיה בו ברכה עד עתה, והיו כמה הבדלים בין תלונה זאת לתלונה הקודמת, ששם כתיב וילונו העם שהם ההמונים, ופה אמר שלנו כל עדת בני ישראל, שכלל גם החשובים עם זקניהם בראשיהם, שם לא היה התלונה רק על משה, שחשבו שמשה יוכל לתת להם מים ע"י תפלה, ופה היה התלונה על משה ועל אהרן, כי התחרטו על יצ"מ, והיתה תלונתם על שני הזקנים על שהוציאו אותם מארץ מצרים, שעז"א וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי לא רצו להיות במדבר:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמרו מי יתן מותנו" ר"ל גם אם היינו מתים במצרים, ג"כ היה טוב לנו המיתה במצרים מן המיתה במדבר, משני טעמים: א] ביד ה' ר"ל ששם היינו מתים מיתת דבר שזה מיוחס תמיד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, וזה טוב יותר כמו שהשיב דוד לגד שא"ל שיבחר דבר או רעב או חרב והשיב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, שהמיתה שהיא ביד ה' יש תקוה שירחם וישאיר פליטה, לא כן המיתה ע"י רעב שימותו כלם, ב] שהיינו מתים בשבתנו על סיר הבשר לא מתוך זלעפות רעב, ואתם הוצאתם אותנו, שבזה יש שתי רעות: א] להמית את כל הקהל הזה מבלי שארית ופליטה, ב] ברעב שהוא מיתה משונה, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר". הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה"ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ"ש (בראשית ג) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהלים קד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ"ש בפי' שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדישה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שסובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה' יום יום כמ"ש ברוך ה' יום יום, ועי"כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסנו הילך בתורתי, שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה' ע"י שמרם את התורה ובטחונם בה':


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום הששי", לפי הפשוט הודיע להם כי ביום הששי ירד לחם משנה, אולם באשר זאת ראו מעצמם כמ"ש ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, רצוף בו עוד כוונה, שצריכים להכין בששי לכבוד השבת כמ"ש חז"ל, וגם רמז שהשמים המוזכרים למעלה הם יכינו את אשר יביאו, כי יהיה בו שפע קדש מקדושת השבת, ולכן גם התחתונים צריכים לעשות הכנה, ועי"ז יהיה משנה, ר"ל גם באיכותו ובטעמו כמו שיתבאר (בפ' ל"א), שהמן שבשבת היה לו טעם אחר, וזה יהיה הכנה על אשר ילקטו יום יום, שבזכות ההכנה הזאת לכבוד שבת ירד להם המן כל ימי השבוע כמ"ש בפסוק כ"ו: ובזה למד דעת את העם: א] שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו כמ"ש הנני ממטיר, ב] שהלחם הוא שמימי לא ארצי כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה', ג] שלא יטריד האדם א"ע לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעט כמ"ש ויצא העם ולקטו, בכ"ז פרנסתו מזומן לו אצל ביתו וכשיוצא מביתו תיכף ימצאנו, ד] שכל מי שי"ל מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה שעז"א ולקטו דבר יום ביומו, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה' פרנסתו בכל יום כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש א"ע מעניני העולם לעסק התורה שאז ישיג פרנסתו בנקל עפ"י השגחת ה', ה] למד שבקדושה צריך הכנה כמ"ש והכינו, ו] שכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה', ז] שע"י כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע כמ"ש על אשר ילקטו יום יום:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם", ר"ל כי מי שי"ל אוהב שהוא בסכנת מות, והוא הולך לחלצו מן הסכנה וגם רוצה לתת לו מתנה עטרה מזהב, בודאי יקדים לחלצו מן המצר ואח"ז יתן לו את העטרה, ואם יקדים לתת לו את העטרה מובן הדבר שכבר הכין את הצלתו ואינו בסכנה עוד, שלכן הוא נותן לו את העטרה, וכן בענין זה שהיו חסרים לחם והיו בסכנה למות ברעב וה' רצה לתת להם גם בשר שהוא רק לתענוג ולתוספת טובה, הלא היה ראוי שיקדים לתת להם את הלחם הנחוץ לחלצם ממות ואח"כ יתן להם בשר, וממה שהקדים לתת להם הבשר בערב והלחם לא נתן להם עד למחר בבקר, מזה נתברר שאינם כלל בסכנת מות, כי כבר הכין לפניהם הלחם מעת יציאתם ממצרים, שאחר שהוציא אתכם מן הישוב אל המדבר ובישוב הכין לפני ברואיו לחם ובשר לאכול ולהתענג, בודאי כן הכין לפני בניו אשר הוציאם אל המדבר, וע"כ מקדים הבשר בערב להראות להם שהכין הכל כאלו הם בישוב, ויבינו שבודאי לחם מוכן לפניהם, וז"ש ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שלא אנחנו הם המוציאים שאין בכחנו לפרנס אתכם במדבר, רק ה' הוא המוציא שהוא יכול להכין במדבר כמו בישוב, וזה תדעו בערב ממה שיקדים מתנת הבשר, ויש בזה עוד כונה שניה, כי אדה"ר לא הותר לו בשר לאכול, כי לא עלה עדיין אל מדרגת מדבר ואין ראוי שיאכל בעל חי כמוהו שאין לו יתרון עליו, עד שבא נח שנשתלם ועלה ממדרגת חי למדרגת מדבר משכיל, שאז הותר לו בשר לאכול, כי בזה מעלה את הבע"ח למדרגה גבוה ממה שהיה שנהפך להיות גוף משכיל, ולכן ע"ה אסור לו לאכול בשר כי אין לו יתרון מן הבהמה, וכן במצרים שהייתם עובדי ע"ז לא היה ראוי שתאכלו בשר, ובמה שהזמין את השליו שיעלה מעצמו ויבא אליכם כי יתעלה ע"י אכילתכם, מזה תדעו כי הוציא אתכם מא"מ ואתם צאנו צאן מרעיתו אדם אתם:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובקר וראיתם את כבוד ה'", הנה כתיב לועג לרש חרף עושהו ומכבדו חונן אביון (משלי יז), כי מכבוד השם שכל בריה שברא הכין לה פרנסתה, כי אם יצויר שיברא בריאה ולא ימציא לה פרנסתה, א"כ ברא אותה לרעתה ואין זה מכבוד ה' ית', וכשברא ה' את הרש שאין לו אמצעיים להתפרנס בהם, הכין לו פרנסתו ע"י העשיר, ע"י שנטע בלב העשיר רחמים וחמלה להעניק מטובו אל הרש, וע"י שהעשיר צריך למשרתים ופועלים ובזה ימצא הרש פרנסתו, אבל הלועג לרש מצד שהרש אין לו כח להמציא פרנסתו והוא לא ירצה להעניק לו מטובו, הוא מחרף את עושהו שברא בריה ולא המציא לה פרנסתה, אבל החונן אביון הוא מכבד את ה', שזה מכבוד ה' שיזמין טרף לכל בריותיו, כמ"ש מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר"ל שמצד שנתן חיים מוטל עליו החיוב לתת מזונות, שאל"כ נתן את החיים לרעה ואין זה מכבודו. ועפ"ז יאמר שמה ששמע ה' את תלונותיכם, הגם שהיה ראוי שלא יפן ה' אל דבריהם אחר שבאו דרך תלונה תחת שהיה ראוי שיבואו דרך בקשה ותפלה, זה מצד כבוד ה', שמצד כבודו יחוייב שיתן מזון לכל בריה, וא"כ התלונה על שלא הכין מזונם במדבר היתה צודקת מצד זה, באשר ה' מחוייב לתת להם מזון מצד החיוב דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר"ל הוא מחוייב לתת מזון, ואם מנע מזונם הוא נגד כבודו הגדול, וע"ז התלוננו כי מניעת המזון נוגע לכבודו, ולכן שמע ה' את תלונתם שהיתה בדין, וז"ש ובקר וראיתם את כבוד ה', וזה תדעו ממה ששמע את תלונותיכם, שמזה ראיה שהתלוננו כדין, כי מכבוד הבורא לתת טרף לברואיו, ובארו שהתלונה היתה על ה' לא עלינו כי ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי מפתח של פרנסה לא נמסר ביד שליח, והיה עיקר התלונה על ה', והוא קבל דבריכם, וזה מכבוד ה', כמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, שמכבוד ה' שמעשיו יהיה להם כל צרכם וה' ישמח בהם כי לא יחסר להם כל מאומה[א]:


הערות

[א] אמרו בברכות (דף כ' ע"ב) דרש רב עוירא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה. ויובן במ"ש שכיון שהשי"ת נתן חיים ומציאות לאיזה בריה, הוא כאילו קבל על עצמו החוב לתת לו פרנסתו, שאם לא יתן לו מזונו לקיומו הרי מציאותו לרעה גדולה ואין זה מכבוד ה' וטובו, אמנם יש מן המחקרים שאומרים שהמציאות אף שלא יהיה רק רגע אחד, הוא טוב יותר מן ההעדר לגמרי, וכמ"ש לית בקי בר יומא, הרי יצויר בריה שלא תתקיים אף יום אחד, ובכל זה המציאות של יום אחד טוב לה מן ההעדר, ולסברא זו יצוייר שיברא בריה ולא יכין לה מזונות לקיומה, ובכ"ז עשה עמה טוב וחסד במה שהמציא אותה שתתקיים רגע אחד, שזה טוב לה מן ההעדר, ובזה נבין מ"ש בתענית (דף ח ע"ב) בימי רשב"נ הוה כפנא ומותנא, והיו אומרים שיתפללו על מותנא, ורשב"נ אמר שיתפללו על כפנא דכי יהיב שובע לחיי יהיב, שהיו מחולקים בשני דעות אלה, הם היו סוברים שיתפללו על הדבר, ואחר שיתן חיים יהיה מוכרח לתת גם מזון, דאל"כ יהיו החיים לבטלה, ואם יהיה המזון בצמצום עכ"פ יהיה כפי העמדת החי, שזה מחויב לתת עם מתנת החיים, ורשב"נ סבר דאף אם יתן חיים אין עליו חוב לתת מזונות, כי חיים של רגע טוב מן ההעדר ואינה רעה אל הבריה מצד הבורא, וגדר הנשיאות פנים הוא שיתן לאיש אחד מה שאינו מגיע לו מן הדין והיושר רק מצד שנושא פנים, וה' כתב על עצמו שאינו נושא פנים לשום בריה, אף שהוא יושב ומכלכל כל בריותיו מקרני ראמים עד ביצי כנים, וזה נשיאות פנים לבריותיו כי נותן אף למי שאינו זוכה עפ"י מעשיו, באר לנו השי"ת שזה אינו מצד נשיאות פנים רק מצד הדין, שאחר שהמציא את מעשיו ונתן להם מציאות וחיים, מחויב לתת להם מזונות מצד החיוב, שאל"כ מציאותם לרעה והיה טוב להם ההעדר, ולכן כתב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, באר שא"צ לברך אותו על נתינת המזון כזית או כביצה, כי זה אינו נדבה וחסד רק דין וחיוב, שזה מוכרח לתת, רק אם נתן לך כדי שביעה יותר מהצורך להעמדת החי, זה נדבה וחסד, וע"ז אתה מחויב לברך. ולפי הנחה זאת שעל נתינת מזון כזית א"צ לברך כי זה מחויב לתת וזה כבודו יתברך, כתב אשר לא ישא פנים, כי מה שנותן מזון לכל חי אינו מצד נשיאות פנים רק מצד החיוב, אבל הם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה, כי סוברים כסברא השניה, שהמציאות רגע טוב מן ההעדר, ובמה שהמציא ה' בריותיו כבר הטיב עמהם ואין עליו חוב לתת להם מזון לקיומם, וא"כ לפי דעתם מה שה' נותן מחיה לכל בריותיו הוא חסד ונשיאות פנים, א"כ לפי שיטתם הוא נושא פנים, וכן ינהג עמהם כפי סברתם וישא להם פנים:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר משה", אחר שדברו משה ואהרן בא משה לבדו ללמד זכות על ישראל, כי הלא באמת לא היתה התלונה על ה' לבד, שע"ז הצדיק אותם באשר זה נוגע לכבוד ה' שיתן טרף לבריותיו, כ"ז צודק אם היתה התלונה רק על ה' שיכין להם מזון, אבל הלא הם התלוננו על משה ועל אהרן, וא"כ לא היתה התלונה על חסרון מזון לבד שזה לא נמסר ביד משה ואהרן, רק שהיתה התלונה על שהוציאו אותם מארץ מצרים אל המדבר, שזה פשע ומרד גדול, אם מצד שכפרו בטובת ה' מוציאם מבית עבדים ובנפלאותיו, ואם מצד שיחסו מעשים אלה למשה ולאהרן כאלו עשו זאת מעצמם ולא ה' פעל כל זאת, ע"ז בא משה במאמר זה ללמד עליהם זכות לאמר שהם לא התלוננו על משה ואהרן מצד זה שחשבו שהוציאו אותם מדעתם ולרעתם, רק שעיקר התלונה היה על חסרון לחם ומזון, ומה שהתלוננו על משה ואהרן היה, שרצו לעורר את משה ואהרן שהם קרובים אל ה' קוראים אליו והוא יענם שהם יתעוררו ויתלוננו על ה' מצד זה, וז"ש בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, אמר מלינים בלשון הפעיל, שתלונתם על משה ואהרן היתה לפעול בזה שמשה ואהרן יתלוננו על ה' שבידו לתת להם מזון והוא מחויב בכך, וזה מבואר ונתברר שכן היה כונתם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ר"ל שהלא ה' אינו מחויב רק לתת להם להשקיט הרעבון ולא בשר שהוא לתענוג, והוא נותן לכם בשר, וכן גם לחם אינו מחוייב לתת רק עד כזית ועד כביצה להעמדת החיים לבד, לא עומר לגלגולת שהוא לשבוע, והוא נותן לכם לחם לשבוע, וזה האות שלא כפרו בנפלאות ה', וה' שמע והבין את תלונותיכם, שמה שהצעתם תלונותיכם אל משה ואהרן, היה מצד אשר אתם מלינים עליו, שהיתה הכוונה שמשה ואהרן ילינו על ה', אבל עיקר התלונה היה על ה' לא על משה ואהרן, וז"ש ונחנו מה, כי ידעתם זאת שלא אנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים, וא"כ לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וזה זכות לישראל שלא היה דרך כפירה ומינות רק תרעומות על חסרון המזון הראוי להם:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר משה וגו' אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה'", ר"ל באשר ע"י תלונתם שהראו שמאסו את דבר ה' ולא ילכו אחריו עוד במדבר בארץ לא זרועה, עי"ז התרחקו מאת ה', צוה אל אהרן שיאמר להם דברי תוכחה ויחזירם בתשובה, ויאמר להם שיקרבו לפני ה' כמו שהיו תחלה עם קרובו ואלהים קרובים אליו, כי שמע ה' את תלונותיכם, וע"כ צריכים לשום לב לשוב אליו, בל יתרחק מהם ע"י תלונותיהם:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי כדבר אהרן", מבואר אצלי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג) באורך, שהדבור הוא הדבור הארוך כדרך הדורש ומדבר באריכות, ר"ל אהרן דבר אליהם דברי מוסר ותוכחה באורך והשיבם בתשובה, ועי"כ ויפנו אל המדבר, כי בעת התלונה פנו פניהם מן המדבר כמ"ש וילונו במדבר שהיתה תלונתם על המדבר, כי רצו יותר שיהיו במצרים, ועתה פנו אל המדבר וקבלו עליהם ללכת אחרי ה' במדבר, ועי"כ נתקבלה תשובתם וכבוד ה' נראה בענן, וזה היה אות הרצון כמ"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה':


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יא – יד)    פה אמר שהמן נפל סביבות המחנה ובפ' בהעלותך אמר וברדת הטל על המחנה. פה אמר שהטל היה על המן ושם אמר שהטל היה מלמטה, ומ"ש דק מחספס דק ככפור אין לו פירוש:



 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעתי". מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכם לחם ולא הודיעו מן השליו, כי רצון ה' היה לכלכלם רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר, ואמרו חז"ל במדרש שהבשר ניתן להם בפנים חשוכים בערב, והמן כתוב, וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, מבואר שירד על המחנה לא סביב המחנה, פה כתוב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר, שמבואר שהטל כסה את המן ולא נראה המן עד שעלתה שכבת הטל, ושם כתוב שהמן ירד על הטל, נמצא היה מגולה, רק שפה דבר בעת שירד השליו, ושם דבר מעת שנפסק השליו, שלכן התאוו תאוה אל הבשר, כי בעת שירד השליו שאז עלתה השלו ותכס את המחנה, לא היה אפשר שירד המן על המחנה, שכל המחנה היה מכוסה בהשליו, לכן ירד המן סביב למחנה, ושם שמדבר מעת שלא היה השליו ירד הטל והמן על המחנה עצמו לא סביב המחנה, וזה חסרון א' שהיה להם ע"י השליו שעל ידו לא ירד המן במחנה רק סביב לו, והוצרכו לצאת אל המדבר ללקוט, ועז"א חז"ל ביומא שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם וברשעים כתיב ויצא העם ולקטו:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותעל", החסרון השני שהיה להם ע"י השליו, שכ"ז שהיה השליו והמן ירד במדבר, ירד המן תחלה ועליו היה שכבת הטל לכסותו, כי המדבר הוא מקום השעירים והחיצונים והיה צריך שירד המן באתכסיא, משא"כ אחר שפסק השליו והמן ירד במחנה ירד המן באתגליא, וירד הטל תחלה והמן ירד עליו בלתי מכוסה, ג] שבעת שהיה השליו שאז היה המן מכוסה מן הטל לא יכלו ללקוט את המן בעמוד השחר, כי היה מכוסה מן הטל והוצרכו להמתין עד שעלתה שכבת הטל, שזה היה אחר זריחת השמש שאז נתגלה המן, משא"כ אחר שפסק השליו שהיה המן מגולה, היו יכולים ללקוט תיכף כעלות השחר, חסרון ד' שבעוד שהיה המן מכוסה מן הטל עת שהתחיל שכבת הטל לעלות עלה גם קצת מן המן עמו, כי המן בשרשו למעלה היה דבר לח ונמס ונמוח, וכשירד לארץ והונח למטה נקרש ככפור, שהכפור הוא טל נקרש, שתחלה הוא דבר לח וכבואו למטה נגלד מן הקור ונעשה כפור, ובעת שזרח השמש ושכבת הטל עלה למעלה עלו עמו גם חלקי המן שהיו לחים עדיין ולא נקרשו, רק הנקרשים שנתקשו ככפור נשארו למטה, וז"ש שבעת שעלתה שכבת הטל, אז הנה על פני המדבר דק מחספס, ר"ל באויר שעל פני המדבר למעלה עלה חלק המן שהיה דק מחספס, היינו חלקים הלחים ונמחים, וכמו שפי' חז"ל ביומא מלת מחספס שפי' שנמוח על פס היד, שהיינו חלקים שלא נקרשו עלו למעלה על פני המדבר באויר, רק מה שדק ככפור היינו חלקים הנקרשים זה נשאר על הארץ, נמצא שהשליו היה הסבה שהחלקים הרפוים והלחים של המן שהם היו יותר טובים בטעם וקלים לאכול עלו למעלה, ולא נשאר למטה רק הנקפא ונקשה שהוצרך לטחנו ברחים או דכו במדוכה, וכן אמרו חז"ל ביומא שרק לרשעים הוצרך לטחנו ברחים, כי לצדיקים אחר שפסק השליו לקטו המן הדק מחספס שא"צ טחינה, ובזה למד דעת את העם גם לדורות הבאים, שכ"ז שלא ירדוף האדם אחר המותרות ויסתפק בלחם לבד תבוא לו פרנסתו בלא יגיעה, וכשירדוף אחר המותרות רחקה ישועה ממנו ויצטרך לשוטט ים רחוקים וקצוי ארץ עד שימצא פרנסתו, כמו שהיה בדור המדבר שע"י שרצו בשר שהוא מותרות גם הלחם לא נמצא להם רק ביגיעה ויצאו העם ולקטו. זאת שנית שמי שמסתפק במועט יזמין לו ה' פרנסתו באתגליא ע"י השגחה גלויה, אבל אם ירדוף אחרי המותרות קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, כי אז ההשגחה מתעלמת ונעזב אל הטבע והמערכה, כמו שאחר שרצו בשר וירד המן במדבר ירד באתכסיא ולא נגלה עד שעלה שכבת הטל, ג] המסתפק במועט ימצא מזונותיו בעלות השחר בבקר השכם ולא יצטרך לבטל זמן ק"ש ותפלה, אבל המבקש מותרות יצטרך לבטל זמן ק"ש ותפלה, כמו שבסבת השליו לא מצאו את המן, רק אחר שעלה שכבת הטל בזרוח השמש שאז הוא זמן ק"ש כותיקין, ד] שהמבקש מותרות גם פרנסתו הקצובה מתחסרת, כי לפי מעוט בטחונו יתמעט פרנסתו, כמו שבסבת השליו עלה מבחר המן בחזרה עם הטל עלה בתהו ויאבד:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויראו ב"י ויאמרו" ר"ל כאשר ראו אותו וכבר הבטיח להם משה שבבקר ישבעו לחם ידעו שהוא הלחם המובטח, רק שחשבו שהוא כשאר לחם כחטה ושעורה שמעורב בפסולת וצריך לזרות ולהבר ולטחון ולהסיר הפסולת, וע"ז אמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ל שצריך להכין אותו בכמה הכנות עד שיהיה ראוי לאכילה, [כי מן הוא מענין הכנה כמו אשר מנה את מאכלכם (דניאל א)], ויאמר משה אליהם הוא הלחם ר"ל הוא לחם מתוקן אשר נתן ה' לכם לאכלה, שתוכלו לאכלו תיכף בלא שום הכנה:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה הדבר" רק יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו: א] שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה רק לקטו איש לפי אכלו, וכן ילמדו דורות הבאים שאין ראוי לאדם לאסוף ולכנוס יותר מן הצורך שזה ממעוט בטחונו, וכ"ש המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל, ר"ל אם לא תיגע רק על ההכרחי מה שצריך לך לאכול לא יותר, אז אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, ב] שלא ירבה באכילה יותר מדאי ולא ירעיב א"ע רק צדיק אוכל לשובע נפשו, וע"ז היה עומר לגלגלת, ג] שכל איש מחוייב במזונות אשתו ובניו, ועז"א מספר נפשותיכם שכל איש לנפשות אשר באהלו תקחו, ובל יאמרו שאשתו ובניו ילכו וילקטו בעצמם, כי היא צריכה להיות צנועה באהל, והבנים ילמדו בחדר הורתם:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח) "ויעשו כן ב"י", שהלכו ללקוט והיו ביניהם מרבה וממעיט, ובכ"ז כאשר מדו בעומר לא העדיף המרבה, נמצא המרבה שלא היה בוטח כ"כ בה' הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למוד שאין ההשתדלות מועיל מאומה כמ"ש שוא לכם משכימי קום וכו'. ובפ' בהעלותך יתבארו עוד ענינים בזה:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח) "ויעשו כן ב"י", שהלכו ללקוט והיו ביניהם מרבה וממעיט, ובכ"ז כאשר מדו בעומר לא העדיף המרבה, נמצא המרבה שלא היה בוטח כ"כ בה' הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למוד שאין ההשתדלות מועיל מאומה כמ"ש שוא לכם משכימי קום וכו'. ובפ' בהעלותך יתבארו עוד ענינים בזה:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר משה אליהם". עוד למוד אחר לדורות, שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר ה"ז מקטני אמנה, הגם שאמרו חז"ל ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, זה בהנהגת הטבע, לא כן המושגח מה' א"צ לדאוג דאגת מחר, וע"כ צוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו ה"ז מקטני אמנה, ואם יותיר כדי לעשות ממנו סחורה, ע"ז כבר הוזהרו שלא ילקטו רק עומר לגלגלת:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויותירו וכו' וירם תולעים ויבאש" טרם שנבאש נמלא תולעים, שהתולעים יתהוו גם בפירות מתוקים שאינם נבאשים, ואח"כ נבאש בריחו, ורמז להם בזה כי מי שאוסף הון ועושר יותר על הצורך יזכר כי ילך למקום רמה ותולעה וזרים יבלעוהו, ויקצוף עליהם משה וקצף זה עשה רושם וכמו שיתבאר:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כא – ל)    מ"ש וחם השמש ונמס וא"כ למה הוצרך לומר שלא יותירו עד בקר ולמה חזר שנית וילקטו אותו בבקר בבקר, ולמה כפל לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ולמה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר והיה ביום השישי והכינו והיה משנה, ורחוק הוא שמשה לא אמר להם זה תיכף, ובפרט דהא אמר הוא אשר דבר ה' שמשמע שכבר הודיע להם זאת, ומ"ש ואכלוהו היום מה רצה בזה ומז"ש כי ה' נתן לכם השבת וכו':

"וילקטו". ע"י קצף משה לא לקטו אח"כ בכל בקר רק איש כפי אכלו, ר"ל שלא לקטו עוד עומר לגלגלת, רק כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיר חצי העומר לא לקט למחר רק חצי העומר לגלגולת, אחר שהראו שדי להם בחצי העומר. [ויש הבדל בין לפי אכלו ובין כפי אכלו, שמלת לפי מציין העתיד, כמו לפי רוב השנים (ויקרא כה), והיה ערכך לפי זרעו (שם כז), ומלת כפי מציין העבר, כמו כפי שניו ישיב את גאולתו (ויקרא כה), איש כפי עבודתו (במדבר ז'), לכן תחלה אמר לקטו לפי אכלו ר"ל לפי הראוי לאכול, ופה אמר כפי אכלו היינו כפי מה שאכלו יום אתמול], עוד היה להם עונש ב' וחם השמש ונמס, שאחר שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה רק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה, והיה הלמוד בזה שמי שרודף אחר ההון לא יתקיים בידו, כי כחום השמש שהוא המערכה, ימס כי יתהפך עליו הגלגל ויתרושש, וגם פרנסתו יתמעט ויצטמצם כפי שצמצם מאכל לחמו ולא אכל בטובה:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לקטו לחם משנה שני העומר לאחד" יל"פ שמפני שאמר שהאנשים שקצף עליהם משה לא לקטו עומר בכל יום רק כפי מה שאכלו ביום אתמול שהיה פחות מעומר, אמר שזה היה רק עד יום הששי, אבל ביום הששי שלקטו לחם משנה, לא היה משנה של יום הקודם רק שני העומר לאחד, שגם האנשים האלה לקטו שני העומר, וחז"ל פי' לחם משנה שהיה הלחם משונה בטעמו ובמראיתו לשבח וגם היה שני העומר, ויגידו למשה, מזה הוכיחו שמשה לא אמר להם מ"ש לו ה' (בפסוק ה) שביום הששי יהיה משנה, ויל"פ מפני שה' אמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומשה א"ל כן, וחשבו הנשיאים שהפי' הוא שע"י ההכנה יתהוה משנה שתבא בו ברכה אבל הלקוט לא יהיה רק עומר אחד, וע"כ תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה, ופירש להם משה שמ"ש אשר יביאו והיה משנה פי' הוא שההבאה תהיה משנה, וז"ש:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה'" ר"ל כן היה כוונת דבר ה' שאשר יביאו יהיה משנה גם קודם ההכנה, ובאר הטעם מפני ששבתון שבת קדש לה' מחר, שלפי מה שחשבו הנשיאים שע"י ההכנה תבא בו ברכה שיהיה משנה, א"כ השבת הוא רק שבתון לישראל שהם אסורים לצאת וללקוט בשבת, אבל אינו שבתון לה' כי הוא יוריד המן גם בשבת, אבל האמת שהוא שבתון וקדש לה' שהוא ישבות בו ולא יוריד המן בשבת, וע"כ ירד בששי לחם משנה גם בלא הכנתם, ומה שאמר ה' והכינו את אשר יביאו, אין הפי' שיכנהו כדי שתשרה בו הברכה שיהיה משנה, רק הפי' שאחר שיביאו משנה יכינו היום החלק של מחר, שמה שתרצו לאפות מחר תאפו היום וכן בבשול, שכן הכין ה' בששי את המלאכה שהיה צריך לעשות בשבת שהוא הורדת המן. וכן בעת הבריאה ברא בששי החלק של שבת, כי בריאת האדם מצד נפשו שהוא בצלם אלהים היה ראוי שיהיה בשבת כי בששי כבר נבראו בע"ח, ואמרו חז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר הקב"ה כנ"י יהיה בן זוגך, ר"ל שבכל יום נעשה מעשה, עד שהיום הוא הפועל והנעשה בו קבל הפעולה כנקבה המקבלת מהזכר, אבל בשבת לא נעשה דבר וא"ל ב"ז שיקבל פעולת היום ההוא, ואמר ה' שהפועל בעבור השבת יהיה יום הששי המכין, ובו נברא האדם, וכנ"י שהם ישמרו השבת הם יקבלו הפעולה של השביתה ויהיה בן זוגו, ואת כל העודף על האפוי והמבושל הניחו לכם למשמרת שיהיה לכם, מצד שבו תמצאו עונג, ומצד שבזה שתתענגו בו תקיימו מצות ה' יהיה למשמרת לשמור משמרת ה' ומצותיו, וע"י שיהיה למשמרת למצות ה' יתקיים עד הבקר ולא יבאש:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויניחו וכו' כאשר צוה משה" שהניחהו לשם משמרת ה' ולשם מצוה ועי"כ לא הבאיש, וגם רמה לא היתה בו, שהרמה היה קודם הבאוש:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויאמר משה אכלוהו היום" צוה: א] שיאכלו, כי אכילת שבת מצוה, משא"כ בשאר הימים רשות, ב] שיאכלו היום, כי בשאר הימים אכלו סעודה אחת ביום ואחת בלילה, וכן סעודת ע"ש אכלו בלילה שהוא ליל שבת אבל שתי סעודות של יום השביעי, שניהם יהיו בו ביום, ומכאן ג' סעודות לשבת, ומפרש הטעם שיאכלו כי שבת היום לה' וקראת לשבת עונג, ורק היום שבת לא בלילה ולכן אכלוהו היום לא בלילה, ואל תחשבו שכמו שפסק מלירד בשבת כן לא ירד גם למחר ותרצו להניח על מחר, כי רק היום לא תמצאוהו בשדה ומחר יהיה מן:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ששת ימים" מפרש הטעם שלא תמצאהו בשדה, מפני כי ששת ימים תלקטוהו, והוא כמ"ש בזהר מ"מ לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין מיניה כל שאר יומין, ור"ל כי בשבת ינהיג ה' ההנהגה הפלאיית, ובאשר המן בא ממקור הפלאות והיה למעלה מן הטבע, נזל מדליו ביום השבת שבו ביום ירד מאצילות העליון והשחקים שפע המן הצריך לכל ששת ימי השבוע, וביום ההוא קבלוהו השמים שהם המערכת מן השחקים שבו שוחקים מן, [שהשחקים גבוהים מן השמים כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, כמ"ש (תהלים עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח], וע"כ ביום ההוא לא יכלו להורידו למטה כי ביום ההוא היו עוסקים לקבלו ממעלה על כל ימי השבוע, וכבר בארתי הדבר בפי' בראשית על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי עפ"י משל עיי"ש, וז"ש ששת ימים תלקטהו ע"י שביום השביעי שבת לא יהיה בו, כי ביום השביעי יקבלו המן על ששת הימים:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" לא רצו לקבל ע"ע מצות שבת שישבתו יום אחד ממלאכה, כי חשבו שבזה יבצר חלק שביעית ממחיתם, שבכל יום ישא עבודתם פרי מזון היום ההוא, ובשבת שינוחו ממלאכה יחסר להם מזון היום:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר וגו' עד אנה מאנתם" יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שהבלתי אובה הוא בלב והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו, וכל אדם יאבה בלבו לקיים מצות ה' רק שימאן בפה כי יהיה עליו לטורח, וא"ל הלא גם לפי מחשבותיכם שתפסידו בשביתת היום היה לכם לשמור מצד שהם מצותי ותורותי. שהוא מצוה מאתי, ויש בו תורות ולמודים ששבת מעיד על חדוש העולם, ועל ההשגחה ועל ההנהגה הנסיית וכדומה:


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראו" אבל ראו בעיניכם מענין המן ותדעו כי ה' נתן לכם השבת, שהשבת היא מתנה גדולה מה' שנתן לכם היינו לצרככם ולתועלתכם, אם מצד שלא יהיה לכם שום הפסד ע"י שלא תלכו ללקוט בו את המן, שהלא על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, וזה ללמד שה' מזמין הוצאת שבת ביחוד מלבד מזונותיו הקצובות לו לפי עבודתו, וגם שעוד תרויחו בזה במה שתשבו איש תחתיו ותוכלו לנוח יום אחד בשבוע:


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישבתו" מעתה גם העם ההמונים שמעו לדברי משה ושבתו ביום השביעי:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(לא – לב)    למה ספר פה שקראו שמו מן ומקומו למעלה (פסוק ט"ו) ובפ' בהעלותך אמר שהוא כזרע גד ופה הוסיף לבן. שם אמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ופה אמר כצפיחת בדבש, מ"ש ויאמר משה מלא העומר הי"ל לאמר תיכף ויאמר משה אל אהרן זה הדבר אשר צוה ה' קח מלא העומר וכו', ומ"ש כאשר צוה ה' אל משה אין לו באור כלל, וגם היל"ל את משה כמ"ש בכ"מ:

"ויקראו ב"י את שמו מן". כי תחלה הזכיר שאמרו איש אל אחיו מן הוא, וזה היה בטעות שחשבו שאינו ראוי לאכילה אם לא ע"י הכנה שע"ז מורה שם מן, ומשה הודיעם שא"צ הכנה כי אין בו פסולת, כי הוא לחם מתוקן בלי פסולת ראוי לאכלה, אולם עתה שקבלו מצות שבת ונודע להם כי שבת מכין את המן לכל השבוע, וכן שמכינים אותו בשבת בשחקים, קראו את המן שיורד בשבת בשם מן על ההכנה שנעשה בו למעלה, ועל שהוא מכין מזון לכל השבוע, שמשם זה נקבע בלבם אמונת אומן, ששבת מכין מזון לכל ימי המעשה, והוא כזרע גד לבן כבר אמר בפ' בהעלותך והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח, ושם מדבר במן שירד בכל השבוע שהיה כזרע גד ושאינו לבן רק עינו היה כעין הבדולח ששקוף ונראה כמין הזכוכית, אבל והוא, ר"ל המן שירד בשבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע והיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחת בדבש, שהיא עסה נלושה בשמן ודבש נוסף בו מתיקות לעונג שבת, וחז"ל אמרו לנערים כטעם לשד השמן, לזקנים דבש, כי קדושת השבת מתיחס לזקנים שקנו חכמה ואצלם תמיד שבת כמ"ש חז"ל ברכות (דף מז) שנים ושבת מצטרפין, ושבת גברא הוא, אלא שני ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה מצטרפין, מפרש שנים ושבת היינו שהם ת"ח שאצלם תמיד שבת, ובכל אלה הדברים נמצאים נטעי נאמנים למודים מושכלים אל שבת הגדול שהוא עה"ב יום שכולו שבת ומנוחה: א] מ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, וזה הורה בהכנת יום הששי שיכין אדם צדה ליום מועד ולמחר יאכל שכרו, ועז"א אכלוהו היום כי אז אין מעשה ופעולה רק פרי מעלליהם יאכלו, כמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה, וצוה את אשר תאפו אפו שלא יקח מעשרו רק ללחם ביתו, ואת העודף יחלק לצדקה. שבזה יניחנו למשמרת עד הבקר, כי בעה"ב כאור בקר יזרח שמש נגד עה"ז הדומה ללילה, ושם ימצא את העודף אשר הניח למשמרת, והגם שגופו ועשרו יבאש ויאכלנו רמה, בנה כעש ביתו ותולעה תכסנו, המשמרת הזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'" טעם הצווי הזה ללמד שענין המן לא היה נוהג רק במדבר לבד, כי הוא ענין קיים ונוהג לדורות, שכל מי שינזר מעניני העולם אל התורה ואל העבודה יזמין לו ה' לחם חקו בלא עמל ויגיעה ויהיה מאוכלי המן, כמו שהזמין אל משה שנתעשר מפסולתן של לוחות, ר"ל שע"י קבלת התורה ניתן לו עושר ופרנסה עפ"י נס, ולאהרן ולבניו הזמין פרנסתם מאשי ה' ומתרומת הקדש כדי שיעסקו בתורה בלא דאגה וכמ"ש (דה"ב לא) ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', וכתב הרמב"ם [סוף ה' שמטה ויובל] כמו ששבט לוי היה כולו פנוי לעבודת ה' ופרנסתו מאת ה', כן כל מי שעוסק בתורה ופורש א"ע מן העולם הקב"ה נותן לו פרנסתו, וזה כענין המן שהיה כדי שיוכלו לעסוק בתורה, כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, וע"כ צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם להראות שהוא דבר שינהג לדורות, וכן יששכר שעסק בתורה היתה פרנסתו ע"י זבלון, וע"כ אבן של זבלון היה בדולח, על שם ועינו כעין הבדולח, וז"ש למען יראו את הלחם, כי לחם זה ינהג תמיד. והנה המן נברא בדבר ה' כי לא היה מכלל מעשה בראשית, כמו שהמליצו חז"ל שנברא בע"ש בין השמשות, וירמיה (ב) אמר הדור אתם ראו דבר ה', קרא צנצנת המן בשם דבר ה', כי נברא בדבר ה', וא"ל שכן יפרנס אותם גם עתה בנס, שעז"א הכי רק במדבר הייתי לישראל, כמ"ש בפירושי שם, ויש הבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי נוהג לדורות כמ"ש בספרא צו (סי' א), וז"ש זה הדבר ר"ל המן שנולד ע"י דבר ה' אשר צוה ה' שיהיה נוהג לדורות, וע"כ מלא העומר ממנו [היינו מן דבר ה' שהוא המן] יהיה למשמרת לדורותיכם למען יראו שזה ינהג תמיד. והנה תחלה טרם שנבחר אהרן לכהונה, לא היה מאוכלי המן התמידי שינהג לדורות רק משה לבדו שנתעשר מפסולתן של לוחות כנ"ל, לכן בא תחלה הצווי אל משה לבדו:


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר משה אל אהרן" אולם אחר שנבחר אהרן לכהונה כמ"ש בפ' המשכן ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שמאז נתקדש אהרן ובניו שהם יאכלו המן התמידי לעולם, ע"י העבודה שיעבדו במקדש ואשי ה' ונחלתו יאכלון אז אמר משה אל אהרן שהוא יקח צנצנת ויתן שם את המן, וצוהו שיניח אותו לפני ה', ר"ל שע"י העבודה שיעבדו לפני ה' תהיה אכילת המן התמידי למשמרת לבני אהרן לדורות, כי יאכלו את המן חלף עבודתם באהל מועד:


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


" כאשר צוה ה' אל משה" [כלל בלשון שכל לשון צווי נקשר עם מלת את, וכשנקשר עם מלת אל או עם למ"ד, מורה שצוה בעבורו וכמ"ש (ירמיה לב) ויצו אותם אל אדוניהם, וכמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' ד')], ור"ל כאשר צוה ה' בעבור משה. שתחלת הצווי היה שמשה יהיה מאוכלי המן התמידי ע"י תורתו, כן משנבחר אהרן נצטוה שיהיה מאוכלי המן התמידי ע"י עבודתו, ויניחהו אהרן לפני העדות, אולם אהרן ראה ויבן לדעת שלא בעבור העבודה לבד ניתן לו המן התמידי, כי עקר המבוקש היה לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כנ"ל, כי הכהנים נתיחדו אל עסק התורה כמ"ש יורו משפטיך ליעקב, כי שפתי כהן ישמרו דעת, וע"כ הניח את המן לפני העדות, ללמד שבעבור התורה הנתונה בארון העדות יזכה להיות מאוכלי המן:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובני ישראל", ר"ל והזמן שכל ישראל היו עוסקי תורה וכולם אכלו את המן היה ארבעים שנה, ותחלה אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת, היינו שבאו לערבות מואב שעל ירדן ירחו ששם היתה ארץ נושבת, כי מואב ישב שם [כי ארץ סיחון ועוג נחרבה אז לפי שעה], ושם מת משה בז' אדר ונפסק המן מלרדת, ומאז היו מסתפקים ממן שבכליהם, ועז"א את המן אכלו שבכ"ז אכלו את המן שהיה בידם עד בואם אל קצה ארץ כנען שהוא בגלגל, והיו מסתפקים ארבעים יום מן ז' אדר עד ט"ז ניסן נגד ארבעים שנה שאכלוהו ע"י שירד בכל יום:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעומר עשירית האיפה הוא" מפני שסתם מנחה היא עשירית האיפה. הודיע כי העומר הוא כשעור מנחה, ומלמדני שהמנחה שהביאו לפני ה' לא היתה רק מה שהאכיל ה' לכל אחד מלחמו ביום אחד, והודיע כי באכלם מלחם שמים בכונה הראויה ע"מ לעסוק בתורה, אכילתם ערבה לה' כמנחה. והנה באכול האדם את הצומח והחי מעלהו למדרגת מדבר, אבל המן היה תולדת האור העליון ולא נתעלה באכילתם, ובכ"ז אחר שעל ידו עסקו בתורה והעלו אור נפשם בתורה אור להעלות נר תמיד, היה העומר עשירית האיפה המיוחדת למנחה בלולה בשמן, כי טעמו כטעם לשד השמן. ובזה היה עליה אל לחם אבירים שאכלו. והראב"ע והרי"א הביאו דברי קראי אחד כופר שרצה להכחיש נס המן ואמר שהוא המן הרפואיי שיפול בקצת ארצות על פני השדה וישתמשו בו הרופאים לשלשל האדומה, ותשובתם, שמדבר שעברו בו ישראל ידוע גם היום ולא נמצא שם המן הזה, ב] המן הרפואיי אינו יורד רק בחדשי ניסן אייר ועז"א את המן אכלו ארבעים שנה, ג] שלא ימס מן השמש, ד] שלא יבאש ויוליד תולעים, ה] שהמן הרפואיי כשיושם על הלשון המס ימס, ו] שאינו חזק שיעשה ממנו עוגות, ז] שאינו מזון לבריאים שעז"א לחם אבירים אכל איש, ח] ממה שלא ירד בשבת, ט] שירד בששי לחם משנה, י] שירד בכ"מ שחנו, יא] שהיה עומר לגלגלת ולא העדיף המרבה, יב] ממה שהניח מלא העומר למשמרת ואם הוא טבעי מהו החדוש, יג] ממ"ש ויאכילך את המן אשר לא ידעון אבותיך, יד] מודיע במה שכתוב והעומר עשירית האיפה הוא ולת"ר אלף היה צריך ששים אלפים איפות וכן לנשים וכן לטף בכל יום, והמן הרפואי יפול מעט והוא יקר המציאות ועז"א צידה שלח להם לשובע (תהלים עח), ומ"ש שהיום נשתנה טבע הארץ וטבע המן, אם כן אינו המן הרפואיי והיה נס לא טבע: