ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ח/דף פא

< שיטה מקובצת על הש"ס | כתובות | פרק ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פא עמוד א

עריכה


וז"ל רש"י במהדורא קמא יורשיה יורשי כתובתה משום דאית לה שני יורשין קאמר יורשיה יורשי כתובתה. ע"כ:
ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם שומרת יבם היא יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ומדקתני יורשיה יורשי כתובתה מכלל דאיכא יורשין אחריני כגון יורשי האב שיורשין נכסי מלוג שלה. רש"י במהדורא קמא.

וכן פי' הריטב"א וז"ל איזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין כו'. פירוש דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא הוא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. וכן פירשו התוספות וכן פירש הריב"ש דמייתורא דמתני' דייק דלא הוה ליה למימר אלא יורשיה חייבין בקבורתה אבל עיקר מתני' בסתם אלמנה דהא קתני נכסי יתומים כו'. ע"כ:

ולימא אח אני יורש וכו'. פרש"י אח אני יורש. כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו. ע"כ. וכתב ריב"ש ז"ל אח אני יורש כו' רש"י פירש לפי שאינו זוכה אלא בעיקר כתובתה ומכח אחיו הוא יורשה שהרי לא מנכסיה הן הלכך אינו קוברה ולפירושו אתיא כמ"ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי אשה א"נ כמ"ד יחלקו ואשתו אין אני קובר לבדי קאמר וזה כדרך פירושו שפירש במתני'. עד כאן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולימא יבם אלו היה אחי קיים איהו חייב בקבורתה דאיהו הוה ירית לה אנא לא יריתנא לה דאחי אני יורש כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא את אחי ואיני חייב בקבורת אשתו ומשום אחי איני קוברה דאיהו לא אשתעבד לקוברה מעולם דהא מת הוא מקמה הלכך איני קוברה ע"כ.
והיה נראה לי לפרש דאפילו כמ"ד בחזקת יורשי הבעל אתיא הך פירכא וה"ק איברא ודאי אלו הוה נדונייתה קיימת והיה היבם יורש אותה הא ודאי דהוה קביר לה תחת נדונייתה דהוה ירית מינה מיהו השתא דאין כאן מנדונית אביה כלום אף על גב דהבעל היה חייב באחריותן לא זכתה בחיובו עד שיתברר שנאבדו אבל כל עוד שהן קיימין היא נוטלתן ואין כאן שום חיוב על הבעל הלכך ודאי כשאין כאן מנדוניתה כלום אף על גב שנפטר מחיובו במיתתה לא קביר לה משום הכי אבל מנה מאתים ותוספת שכתב לה היה סברא לומר דהוה ליה כאלו הכניסה לו ליבם אותו השעבוד דבשעה שמת הבעל היתה ראויה ליטול מנה מאתים ותוספת ואותו השעבוד הכניסה לו ואפ"ה קא פריך אחי אני יורש דאפי' משום מנה מאתים איני חייב לקוברה דאני לא ירשתי אותה אלא את אחי ואיהו לא אשתעבד לקוברה דהא מת הוא מקמה.
כך היה נראה לפרש פי' לפי' רש"י ז"ל והא כתיבנא לעיל דכי קאמרינן לעיל יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה פירושו דראויין לירש נדוניתה אף על גב דאין כאן נדוניא דלא הכניסה לו נדוניא או הכניסה לו ונאבדו ואהכי פריך שפיר אח אני יורש וכדכתיבנא ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב אין כאן מנדוניית אביה כלום כו' מיהו המפרשים לא פירשו לשון רש"י כן:
עוד כתב רש"י במהדורא קמא משום דכאן יורשי האשה בטענת דין שחייב לקוברה אם אחיו יורש יקבור את אשתו כדיניה דבעל דירית קובר ואפי' לא הכניסה לו כלום ואם אינו קובר משום האי טענה דקא טעין דבעל לא אשתעבד לה לקוברה יתן לה כתובה שהקבורה באה תחתיה ולכתובה נשתעבד לה מההיא שעתא דמית ואי משום כתובה דקא טענו יורשי האב שיתן כתובה כיון שאינו קובר דהא לכתובה אשתעבד לה הא לאו טענה היא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל דהכי כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם במקום בעל קאי והיינו מדרש כתובה דרשי' בה מה שכתוב בכתובה והלכך כיון דיבם מי לא אשתעבד לה בעל לכתובה מעולם ומצי למטען לה יבם לא אתן לך כתובה שאני מזומן לישאנה אלו היתה קיימת. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר פירש רש"י דהשתא ס"ד דה"ק לימא אח אני יורש שאיני יורש נדוניא אלא כתובה ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו ואמר ליה אביי משום דבאין עליה משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קובר אם מתה בחייו ואפילו אם לא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש ואשתו איני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקום בעל עומד שהייתי מצפה להכניסה. לשון רש"י.
ותמיה מאי קאמר דהא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור. וי"ל לגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוהו חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסים כולם קודם שיתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירית מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל. ומיהו קשה לר"ת היכי נקטינן סתמא אח אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש ואף לפרש"י הוא יורש נדוניא למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא.
לכך פי' ר"ת ולימא אח אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתי זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובין שלו ודוגמא דההיא דאמרינן הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה ומהדרינן משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחיו ורואין אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין אותו כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע לגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו איני קובר אח אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעולם בכתובתה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים של יבם דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ולבעלה הוא דתקון רבנן קבורה אף על גב דלא ירית מינה ולא נתנה כתובה לגבות בחייו אבל לדידיה לא תקון כיון שזכותו בא לו מחמת אחיו קודם שיבא חיוב קבורתה ולא יריתנה מינה מידי ע"כ.

והיה אפשר לפרש דהכי קא מהדר לו רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו כו'. פירוש לאו כדסברת דהכי אמינא אח אני יורש פי' נכסיו ולהכי קא פרכת לי דבאין עליו משני צדדין אלא הכי קאמינא אח אני יורש פי' דבמקומו אני עומד והרי כאלו הבעל חי ולכך אף על פי שאיני נותן כתובה איני קוברה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ומיהו המפרשים לא פירשו כן:
וז"ל הרא"ה ז"ל ונימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פי' דלא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה אלא כשזכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' שבשעה שהוא זוכה מחמתה בכתובתה מתחייב בקבורתה אבל זה אינו זוכה מחמתה בכתובתה אלא מחמת אחיו הוא זוכה בכל הנכסים ואחיו לא נתחייב בכתובתה ולא בקבורתה. אמר ליה אביי משום דבאין עליו מב' צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו אם אינו יורש את אשתו יתן לה כתובתה כלומר ממה נפשך חייב זה בקבורתה שאם אתה אומר שהוא עומד במקום אחיו ורואין כאלו הוא חי שנמצא שלא זכתה זו בכתובתה מעולם א"כ יקבור אותה כשם שאלו היה אחיו קיים היה קוברה אם אינו קוברה הרי שאין רואין אותו כאלו אחיו קיים ואם כן כיון שמת אחיו ורואין אותו כן הרי זכתה זו בכתובתה ונתחייב הלה לפורעה ומידה הוא זוכה עכשיו ונמצא זכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' והדרי' לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה.
אמר ליה הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ולא כדשמעת לה אלא משום דלא זכתה זו בכתובתה מעולם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל הלכך כשאני זוכה בנדוניתה מחמת אחי הוא שהרי זו לא זכתה בה מעולם ואשתו אין אני קובר שלא תקנו חכמים קבורתה תחת כתובתה אלא כשהבעל זוכה מידה לזכות בכתובתה וחיוב קבורתה באו כאחד מה שאין כן בזו שהוא אינו זוכה מידי כדפרי'. ע"כ:
וז"ל הריב"ש הנכון דאפילו היבם יורש כתובה ונדוניא קא מקשי הכי והכי פירושו לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר אני איני יורשה של זו שאינה אשתי ואיני חייב לקוברה ומה שאני יורש מכח אחי אני יורש שאני קם תחתיו והרי הוא כאלו אחי יורש אותה ואני ירשתי את אחי ומכח אחי איני חייב לקוברה שהרי אינו חייב בקבורתה אלא כשמתה בחייו ומיד שמת אחי נפטר משעבוד כתובה זה הבין אביי שהיתה כוונת רבא ומשום הכי אמר לו משום דבאין עליו משני צדדין אם אח יורש יקבור את אשתו ואם אינו קובר יתן כתובה כלומר אם אינו יורש אותה מכחה אלא מכח אחיו שהוא קם תחתיו והוי כאלו הוא קם והוא זוכה מכוחו ואם כן יקבור את אשתו שהרי אם לענין הירושה אחיו קיים ג"כ לענין הקבורה אחיו קיים והוי כאלו מתה היא בחיי אחיו ומיד שמת אחיו נפטר משעבוד כתובתה א"כ כיון שאין אחיו חי אין אחיו יורש בקבר וע"כ אינו זוכה מכח אחיו אלא מכחה ויש לו לקוברה וכיון שאינו קובר יתן כתובתה.
אמר ליה אנא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כלומר אין אני אומר שהוא יורש עתה כתובתה מכח אחיו אבל אני אומר כשמת אחיו יורש זה כל נכסיו וזכה בהם ונפטר משעבוד קבורתה לפי שהיא זכתה בשעבוד כתובה אלא שלא נתנה לגבות מחיים של יבם עד שיחלוץ וכיון שמתה בחיי היבם אבדה כתובתה שהרי לא הגיע זמנה לגבות ואין זה זוכה בה מחמת שהוא יורשה אבל מחמת שהוא יורש נכסי אחיו ומתחזק בהם וכתובתה של זו לא הגיע זמנה לגבות מחיים דיבם. וא"ת א"כ מתה בחיי הבעל נימא הכי דלא נתנה לגבות מחיים ואינה יורשה לא קשיא דהתם היה לו להחזיר נדונייתה שהביאה לו אלא דשויוה רבנן כיורשי דידה שהוא יורש נכסיה אם יש לה אבל זה אינו יורש בכתובתה ולא בנדונייתה כמו שאינו יורש בשאר נכסי מלוג אלא שאינו חייב לפרוע לה לפי שלא נתנה לגבות מחיים לא עיקר כתובה ולא נדוניא דתנאי כתובה ככתובה. ע"כ. וכבר כתיבנא שיטת הרמב"ן ולשון הרשב"א בזה בס"ד:
הא דאמר לאביי מאן שמעת ליה מדרש כתובה ב"ש דתנן ביבמות אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובתה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא אינהו אית להו מדרש כתובה והכי נמי לא מציא לאינסובי לאחר. ואיכא למידק הא חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכדאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ועוד דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה מתה אין לה כתובה מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא כולי עלמא אית להו מדרש כתובה. דחיק ר"ת נפשיה בהא מלתא ואמר דב"ה נמי אית להו דכל היכא דשריא לה לאינסובי אית לה כתובה דהא לאו מדרש כתובה היא אלא מכתב כתיבא בהדיא דלכשתנשאי תטול כתובתה אבל לא כתוב בה בהדיא דלא תטול עד שתנשא. ומיהו ב"ש דאמרי והלא מספר כתובה נלמוד משמע דאית להו מדרש כתובה בכל מילי משום דפשיטא להו האי טעמא ובארוסה שמתה נמי איכא למימר טעמא דמשמע להו לב"ה לכשתנשאי לאחר כמו שאת נשואה עכשיו אבל לית להו מדרש לגמרי במה שאינו מפורש הלכך לב"ה כל היכא דנשואין דידהו איבטילו מחמתיה כגון יבם שמת אחיו שמשמת אחיו יצאה מרשותו דינא הוא דליהוי לה כתובה אלא דרחמנא זכי ליה ליבם בהן באיתתא ובכל נכסיה ומשום יבום דידה ירית כתובה מחמתה ולא מאח הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דלאו אחיו הוא יורש אלא איתתיה.
ואין התירוץ נכון ומחוור לי אבל יש לי לומר דקא סבר אביי דכי חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש לאו משום מדרש כתובה אלא מפני הטעם שאמרו להם ב"ש התרתם הערוה החמורה לא תתירו הממון הקל אף על פי שלא קבלו אותו ואמרו הלא מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה חזרו והודו והא דרב הושעיא דאמר משום דבעי לכשתנשאי לאחר לא סבר לה כאביי ובמסקנא אמרינן דכולהו אית להו מדרש כתובה כדבעינן למימר קמן. ע"כ הרמב"ן:
וז"ל ריב"ש וא"ת לב"ה מאי איכא למימר דהא חזרו להורות כב"ש כדאיתא התם ולית להם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי תירץ רבינו תם ז"ל דמה שהודו ב"ה היינו התם דכיון שיכולה לינשא תטול כתובה שהרי מדרש כתובה כך הוא כשתנשאי תטלי אבל לומר שכשלא תנשאי לא תטלי כי הכא בהדה לית להו לב"ה וא"ת א"כ אפילו לב"ש מנא לך דאית להו בכי האי גונא דילמא התם דוקא. י"ל מדקאמרי ב"ש להדיא והלא מספר כתובה נלמוד משמע דבכל גונא אית להו מדרש כתובה וזה דוחק קצת והרמב"ן תירץ בעיקר קושיא דב"ה לא הודו משום דאית להו מדרש כתובה כו'. ע"כ:
וז"ל הרא"ה איכא דקשיא ליה הא דקאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא דהא אמרי' התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמר דכי הדרו ב"ה לאו משום מדרש כתובה אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל ואף על גב דלא קבלוה דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הדרי בהו אבל ב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וסברי דארוסה יש לה כתובה ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נערה דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה אבל למסקנא כדרב אשי קיימא לן ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה.

ומסתברא דליתא להאי סברא דהא אביי גופיה שמעינן ליה לעיל דאית ליה האי סברא דקאמר לעיל גבי דרבין זילו אמרו ליה שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרא כבר תרגמה רב הושעיא לשמעתיה בבבל כו'. ואלו הוה סבירא ליה לאביי דלית להו לב"ה האי סברא ודאי הוה פליג עלה אלא מחוורתא דמלתא דב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה אלא הא דכולי עלמא היא דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנות או בגירושין. ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה דוקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא ובההיא דיבמות דפליגי ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה וב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעדי אלמנות, ולבסוף הדרי בהו למימר דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנות והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עדי אלמנות לענין כתובה מסתברא דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזיא לאינסובי תשקול כתובה אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרי' התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה אב"ש קאי דכיון דב"ש דרשי מדרש כתובה כ"ש לכולי עלמא למדרש תורה הלכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל אבל מעיקרא קס"ד דלב"ה דלית להו מדרש כתובה ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כדפרישנא לעיל דלב"ה בגירושין או באלמנות תליא מלתא ובהכי סגיא בכתובתה ולא לב"ש. ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לב"ש ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דיבם נמי כאחר דמי וזה התירוץ נכון וברור. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ותירצו בתוספות דהתם מכח טעם קל וחומר חזרו ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דלגבי ארוסה אמרינן שאינו קוברה ופרישנא טעמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הויא ההיא דלא כב"ה התם כיון שמתה בחייו ולא באה לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כ"ע שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהא שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראויה היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה כלומר לב"ה לא מצי טעין יבם לא נתנה כתובה לגבות מחיים דאליבא דב"ה מצי בעל למיהב לה כתובה מחיים או ליחודי לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים ושומרת יבם בעל כתובה נשתעבד לה אע"ג דיבם קיים דב"ה לא דרשי כלל לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמשמע לכשתהא רשאה להנשא לאחר תטלי כתובתה אבל לא מחיים הלכך לב"ה או קובר או יתן כתובה אבל לב"ש דאית להו מדרש כתובה מצית למפסק לא נתנה כתובה לגבות מחיים ופלוגתא דב"ש בפרק האשה שלום שלב"ש תנשא על פיה ותטול כתובה אף על פי שאין שם עד שמת בעלה אלא היא ולב"ה תנשא ולא תטול כתובה. אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה כו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר כו' וכיון דכשבאה היא להנשא אית לה כתובה חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ולאו משום האי טעמא דספר כתובה דב"ה לית להו מדרש כתובה אלא משום טעמא קמא התרתם את הערוה כו' כ"ש לב"ש נמי לא מצי יבם לאשתמוטי מקבורתה משום ההיא טעמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דהא שמעינן להו לב"ש במסכת סוטה [כה א'] שטר העומד לגבות כגבוי דמי והך כתובתה נמי כאלו גבתה לה איתתא מחיים דמי ומוחזקת בכתובתה מחיים חשבינן לה וכיון דמוחזקת היא מינה הוא דקא ירית יבם ולא מצי טעין אח אני יורש הלכך בעי לקוברה ואהכי לא פליגי ב"ש בכתובתה דמתני' דקא סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ויבם במקום בעל קאי קבורה תחת כתובתה דהוית מוחזקת בה בחייה ע"כ:
עוד כתב הרא"ה מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה פי' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ב"ש דאית להו מדרש כתובה דדרשי לישנא דלכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדאיתא ביבמות דאלו לב"ה שפיר אתיא דלב"ה כיון דמת הבעל הרי היא זוכה בכתובתה ואפי' מחיים אפילו לב"ש איכא לאוקמה דהא שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והאי נמי כיון דחשבת ליה כגבוי ודאי מינה דידה הוא זוכה ופרכינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא ואמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי ואלא קאמר דהשתא לא בעינן טעמא דשטר העומד לגבות דכיון דחשבינן ליה ליבם כאחר הרי היא זוכה בכתובתה וראויה ליטול אלא שאין לה לפי שכיון שהיא עתידה שתנשא לזה כתובה למה לה אבל מ"מ זוכה היא בה הלכך הרי זה זוכה מינה דידה ואיכא למימר תקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל דשמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הלכך היא מוחזקת בנכסים הללו של כתובה משעה שמת בעלה ויבם מינה ירית ואשה הוא שהקנו לו מן השמים היא ונכסיה והוו להו כנכסים דידה ואין בין כתובה לשאר נכסים דידה אלא דבכתובה היבם מוחזק מה שאין כן בשאר נכסים אלא מיהו ברשותה קיימי דהא זבוני נמי לא מצי מזבין אבל אי תבעה כתובתה לכ"ע לית לה כתובה דהא יורשי בעל ירתי כתובתה והיינו יבם ואקשינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא כלומר והיכי עומד לגבות הא לית לה כלל והיכי ירית מינה בשלמא התם גבי סוטה איכא למימר כגבוי דמי לענין אפוקי ממונא דאיהי היתה מוחזקת בחיי בעלה והרי מת בעלה ואי משום ספק סוטה המוציא מידה עליו להביא הראיה אבל הכא לית לה אפילו לא זכי רחמנא ליבם בנכסיה כיון דלא מציא לאנסובי לאחר הלכך יבם לאו מינה קא ירית מידי.
ומפרקי' אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי הילכך אית לה כתובה מבעל אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחא דידה הוא דקא זכי והשתא דאתינן להכי לא אצטריך למימר משום דס"ל לב"ש שטר העומד לגבות דהא לאו עומד לגבות הוא שהרי בא זמנו לגבות ומינה ירית ואפילו לב"ה ואי בעית למימר דאית להו לב"ה מדרש כתובה יכול אתה לומר כן ואדרב אשי סמכינן דמסקנא הוא. ע"כ:

ב"ש אומרים נוטלות כו'. ברישא דארוסה ובשומרת יבם מודו ב"ש דאין נוטלות לפי שפשעו שנסתרו בשעה שאין יכולות ליבדק. גליון תוספות:

שותות והביא האיש את אשתו כו'. אלא מתוך שלא כו' לאו דמשבשין מתני' אלא פי' דמתניתין הכי הוא על כרחין יש להן או לשתות או שלא ליטול כתובה וכיון שאי אפשר לשתות לא נוטלות כתובה. ריב"ש ז"ל.
וכיון שכן משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות וכן כתבו התוספות. וקשיא להו דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל:
קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וליכא למימר דקסברי ספק מוציא מידי ודאי דא"כ לא הוו להו למימר דנוטלת כל כתובה אלא יחלוקו כיון דשמא זנאי והיא לא הוחזקה בכתובה מעולם אלא ודאי כיון שהוא כגבוי והרי היא מוחזקת בנכסים ואינהו בעי להוציא מידה מספק דשמא זנאי הלכך נוטלת כל כתובה. וא"ת דילמא טעמא משום דברי ושמא ברי עדיף ויורשי הבעל שמא זנאי קאמרי ונ"ל לתרץ דשאני הכא שהברי גרוע שיודעת שאינן יכולין להכחישה ועדיף כח השמא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. הרא"ש ז"ל:

והא בעינא כשתנשאי לאחר כו'. תמיה מלתא למאן מקשינן לב"ש הא פרכינן לה ופרקינן דאפ"ה כיון ששטר העומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירית ואי אליבא דב"ה הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה. ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כחה להגבותה כתובתה כשנשאת על פיה או ע"פ עד אחד אבל לגרוע כחה כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אף ב"ה מודו בה וכדאמרינן לה גבי ארוסה לב"ה.
והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשוויה מוחזקת בנכסים כל היכא דקרינא בה כשתנשאי לאחר כגון ההיא דמתו בעליהן. אבל הכא דלא קרינא בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר ביה כל העומד לגבות כגבוי דמי ומהדרי' יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא והא בעינן כשתנשאי לאחר כו'. קא פריך לב"ש אע"ג דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אכתי אמאי חייב בכתובתה הא בעינן כשתנשאי לאחר כיון דאית להו מדרש כתובה לב"ש לא חשיבי ליה בשטר כתובה כגבוי כל זמן שאינה רשאה להנשא הלכך שומרת יבם זו שאינה רשאה להנשא לאחר מעולם לא הות מוחזקת בכתובתה ויבם לא ירית מינה מידי ומצי למטען אח אני יורש כו' וכי אמרי ב"ש דכגבוי דמי כגון סוטות וגבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח כו' יבם נמי כאחר דמי ומההוא שעתא דמת הבעל הויא ליה כשטר העומד לגבות ולא מצי טעין אח אני יורש וה"ה דמעיקרא הוה ליה לשנויי יבם נמי כאחר דמי אלא רב סבור הוה ליה לאשתמוטי מההיא פירכא דמאי דקא אמרינן קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כו' וכי מהדר ופריך ליה שני ליה הכי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כלומר היכי אמרת דמינה דידה קא ירית משום דאיהי מוחזקת משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא אפילו ב"ש לא אמרי הכי אלא בשטר העומד לגבות אבל שטר כתובה זה אינו עומד לגבות דהא לא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר וא"כ לאו מינה דידה קא ירית ומתרץ רב אשי יבם נמי כאחר דמי כלומר לענין זה דמינה דידה קא ירית שהרי מיד שמת אחיו זכתה היא בכתובתה והיבם חייב לפרוע כתובה או ליבם וא"כ כשמתה מינה דידה קא ירית והשתא לא אצטריכינן למימר משום דס"ל שטר העומד לגבות דאפילו לב"ה דלאו כגבוי דמי אתי שפיר דכיון שבא זמנו לגבות וזכתה היא בכתובתה מינה דידה קא ירית ויוכל לומר דאית להו לב"ה נמי מדרש כתובה. ע"כ:
יבם נמי כאחר דמי וא"ת והא רב אשי גופיה אמר בפ"ק דקדושין גבי ואיש אחר יקחנה דמקשי התם ואימא מאן אחר יבם ומתרץ רב אשי חדא דיבם לא אקרי אחר תירצו בתוספות דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא מחוור דאם איתא דלשון תורה אחר ולא ליבם הוה לן למימר גבי כתובה לא נתנה לגבות מחיים דיבם דבעל השטר על התחתונה וכ"ש למדרש דלשון תורה אלא כך יש לתרץ דהתם ה"ק יבם בלחוד לא אקרי (יבם) אחר דאי מיבם קאמר הוה מפרש יבם אבל יבם בכלל אחר הוא והקשו על זה מדאמרינן בפ"ק דסוטה והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם אלמא לאו בכלל אחר היא כלל וי"ל דהתם קרא יתירא הוא למדרש ולא יבם אבל יש בכלל אחר יבם.
עוד תירץ הרמב"ן הא דאמר רב אשי התם בפ"ק דקדושין דיבם לא אקרי אחר במקום זה קאמר לפי שהתורה באה להפחידו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ואם יבם קאמר היא הנותנת לו שלא לחזור שאם ימות וייבם יבם את אשתו לא ימחה שמו והוה ליה למימר פן ימות במלחמה ותו לא אלא ודאי אין אחר האמור כאן יבם. וזה נכון ריב"ש ז"ל:

שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא ומי נתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק והיכא שמעינן ליה לאביי דאמר דאחר שכנס היבם ליבמה ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם עד דפריך ליה מההיא דתניא הרוצה שימכור כו'. דמיירי בהכי וכדבעינן למכתב בס"ד והא אביי לא חשיב אלא בעודה שומרת יבם חשבינן ליה כאלו זכתה בנכסים מההיא שעתא דמית הבעל כיון דהתירתה לאחר מיתתו לינשא ליבם דיבם כאחר דמי וכדאמרינן לעיל ושטר העומד לגבות כגבוי דמי דכיון שעדיין לא כנסה היבם ואפשר שיחלוץ לה ושוב תנתן כתובתה לגבות להכי חשבינן לה מוחזקת משעתא דמית בעלה ומינה דידה קא ירית להכי חייב בקבורתה אבל זו לא שמענו דלאחר שכנסה היבם נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ואפשר דשוב השיב אביי לרבא למאי דפריך ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים דאיברא ודאי דכתובת יבמה ניתנה לגבות מחיים דיבם ושניא כתובת יבמה מכתובת שאר הנשים משום דהיבם אינו כותב כתובה ליבמתו ולא כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי כו' ובעלה הוא דכתב לה הכין וכבר נשאת ליבם ויבם כאחר דמי אבל שאר כתובות לא נתנו לגבות מחיים דהא כתב לה לכשתנשאי לאחר והא כתבינן לעיל בשם הרא"ה והריטב"א דבלא מדרש כתובה לכ"ע לא נתנה כתובה דבעל לגבות מחיים וכדכתבינן לעיל.
ואפשר נמי דתשובה זו של אביי לא היתה אלא ע"י שליח ולהכי רבא לא הקשה לו מיד מברייתא זו אלא ביד מי שהביא לו תשובה זו חזר ושלח לו קושיא זו. ואפשר דזהו שכתב רש"י שלח ליה רבא לאביי. לאחר שהשיבו על שאלתו ואמר נתנה כתובת יבמה לגבות מחיים של יבם. ביד רב שמעיה. הוא היה שליח בתשובה זו. ע"כ. פי' רב שמעיה היה שליח מאביי לרבא להשיב תשובה זו דנתנה כתובת יבמה לגבות מחיים של יבם פי' לאחר שכנסה היבם נתנה כתובה לגבות מחיים כנ"ל.
אבל במהדורא קמא לא פי' רש"י כן שכתב וז"ל ביד רב שמעיה כלומר ע"י רב שמעיה שלח ליה הך קושיא ומי נתנה כתובה לגבות מחיים דאפילו לב"ש אוקמינן בשומרת יבם דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וכ"ש ב"ה דאית להו דניתנה כתובה לגבות אפילו מחיים דבעל ע"כ. פי' לפירושו רש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דפי' לעיל דלב"ה מצי בעל למיהב כתובה מחיים או ליחד לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים וכדכתבינן לעיל הלכך לב"ה פריך שפיר ואכתי מצינן למימר דסומכוס אתיא כב"ש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולהכי קאמר מגרש בגט ויחזיר ולא קאמר דניתב לה כתובה ומיהו מסתבר ליה דכיון דתריץ ליה אביי דכל שהיא שומרת יבם הוה ליה כמאן דגבתה לה לכתובתה משעת מיתת בעלה ולכך הויא היא מוחזקת בכתובתה ומינה דידה קא ירית מעתה יש לנו לומר דאף כשכנסה היבם נשארה מוחזקת בכתובתה כמו שהיתה בשעת מיתת הבעל דהא לא חדש לה היבם מידי ולא כתב לה כתובה כלל אלא כדקיימא בשעת מיתת בעלה היא דקיימא הלכך הוה ליה כמי שהשיב לו דנתנה כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם דאינו מחלק כלל בין כשהיא שומרת יבם לכשהיא יבמה שכבר כנסה וכי היכי דאמרינן דכשהיא שומרת יבם דנתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הכי נמי אמרי' כשכנסה היבם. נראה לפרש לפי מה שכתב ז"ל במהדורא קמא וכן פי' להדיא רש"י במהדורא קמא דמדרבי אבא שמעינן דכשם שאינו יכול למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו כיון דשינה פירושו במהדורא בתרא אפשר דהיינו כדפרישנא לעיל.
עוד שינה פירושו דכתב ז"ל במהדורא בתרא ומי נתנה. כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם. ואפשר דלא הזכיר לבית הלל כלל משום דבסברת ב"ה לא חדש בה אביי מידי דכיון דלא דרשי כתובה הא ודאי דאית להו דנתנה כתובה לגבות מחיים דבעל וכדפריש ז"ל וכדכתיבנא לעיל וכ"ש מחיים דיבם ועיקר קושייתם במאי דחדית אביי במילתיה דב"ש וליכא לאוקמא לדסומכוס לא כב"ה ולא כב"ש. א"נ איכא למימר דאע"ג דנתנה כתובה דבעל לגבות מחיים דבעל ומצי בעל ליחודי לה כתובה יבם לא מצי ליחד לה כתובה משום דבעל כתב לה דקנאי ואקנינא וכלהו נכסי דבעל ראשון מיוחדין לה לכתובתה הלכך לא מצי בעל לייחד לה מהני נכסי מידי ולמזבן אינך נכסי ומ"ה לא אקשי' אלא במאי דהשיב לו אביי נתנה כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם דאלו במאי דאית לן דנתנה כתובה דבעל לגבות מחיים דבעל לא קשיא ולא מידי וכדכתבינן דיש לחלק בין בעל ליבם ולכך כתב רש"י במהדורא בתרא ומי נתנה. כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם. כנ"ל:
והתניא ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס כו' בערוך אמרינן דגרסינן רב אבא עיין בערך אביי ואפשר דהיינו רב בר פלוגתיה דשמואל ולא אמרינן על שום אמורא תנא הוא ופליג אלא על רב ומצאתי בסדר עולם להרמב"ם שרב חיה שלש מאות שנה ורב נפטר קודם רבי יוחנן ושמואל נמצא שהיה רב בזמן התנאים ובפרק הגוזל קמא מקשינן ורב היכי שביק רבנן ועביד כר"מ וכתב הרשב"א ז"ל אע"ג דהאמוראים יכולים לפסוק הלכה כיחיד מ"מ פריך תלמודא הכין משום דרב הוה תלמיד דרבי דסדר המשניות וסתמן והוא היה במניניה כד סתם לה למתני' להכי פריך כן:

הרוצה שימכור בנכסי אחיו כו'. נראה לפרש דלהכי בעינן כל הני טצדקי למזבן בנכסי אחיו משום דנכסי אחיו מיוחדין לכתובתה והוה ליה נכסי אחיו כאותן שלש שדות דהמכר בטל מיד לשיטת רש"י וכדבעינן למכתב בס"ד.
וכתב ריב"ש וז"ל יעשה סעודה ויפייס כתב רש"י והא דתנן בהנזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא לה באותן ג' שדות ואיני מבין דבריו שהרי נכסי בעל ראשון לכתובת יבמה הרי הן כאותן ג' שדות ועוד שהרי אפילו בשאר נכסים דידיה הדין כן דהויא לה איבה ויכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק חזקת אלא שבשאר מקחו מן האשה בטל ובעת גביית כתובתה תטרוף אבל מקחו מן האיש קיים שהרי הוא יכול למכור בנכסיו כדאמרינן הכא אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין ובג' שדות המכר בטל מיד שהרי אין הבעל יכול למכור בהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול כיון שאין קיומה כלום והמכר בטל מעתה הכא נמי דכוותה אבל בחנם פי' כן רש"י שהרי לקח מן האשה תחלה מקחו קיים ואם כן ופייסה יפייסו שתקיים היא המכר תחלה א"נ שתכתוב את האחריות דבהכי מהני לכ"ע אפי' קיימא היא באחרונה. אחר כן ראיתי בפירושים אחרים שכתוב זה גבי מגרש בגט ומחזיר שאם כתב לה כתובה חדשה וכתב לה דקנאי ודקנינא יכול למכור אפילו לאחר ואינה יכולה לעכב והמקח קיים אלא שיכולה לטרוף ובאותן ג' שדות המקח בטל ע"כ. למדנו מדבריו דקא מדמה נכסי בעל ראשון לכתובת יבמה באותן שלש שדות הלכך לשיטת רש"י מ"ה בעינן כל הני טצדקי למזבן בנכסי אחיו משום דמיוחדין לכתובתה כאותן ג' שדות.

ואם תשאל אמאי בעי ר' אבא הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד יעשה ולא בעי הרוצה שימכור באותן ג' שדות. תשובתך דוקא בנכסי אחיו קא בעי משום דלא סגי בלאו הכי כשהניח אחיו מאה מנה וכדתניא בברייתא לקמן מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור כו' הלכך קא בעי הרוצה למכור כשנפל לו ממנו ממון רב כיצד יעשה אבל באותן שלש שדות אטו לא סגי דלא לזבן עד דקא מהדר ליה אתקנתא דליזבון ועוד דיחוד נכסי בעלה הראשון לאו מדעתיה דיבם מייחדי אבל אותן ג' שדות כיון דאיהו מנפשיה ייחד להו היאך בו נהדר אתקנתא דליזבון להו כך נראה לפרש לשיטתו של רש"י דס"ל דבאותן ג' שדות מקחו בטל לאלתר ואפשר דזהו שכתב רש"י ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על הראשון כו' פי' דאיכא תרתי דלא כתב לה דקנאי כו' וגם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון והוו להו כמיוחדין לכתובתה ולא מצי לזבונינהו כאותן ג' שדות. אבל לשיטת ר"י דאותן ג' שדות אין מקחו בטל אלא משעת טריפה אין טעם דלא מצי למכור בנכסי אחיו משום דמיוחדין לכתובתה וכי אמרינן הכא הרוצה שימכור בנכסי אחיו כו' אינו כדי לקיים המקח לעולם ולא תוכל לטרוף כלל דא"כ בכל הנשים נימא כן ועוד מה תקנה היא דמגרשה בגט ויחזיר. ואין לומר דהיינו שימכור ביני ביני עד שלא יחזיר וכדבעינן למכתב בס"ד.

אלא הנכון כמו שפירשו התוספות הרוצה שימכור בנכסי אחיו לפי שאינו יכול למכור ומכרו בטל לאלתר אפילו קודם שתבא לידי גביה דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך לכך תקנו שאינו יכול למכור כלל שלא תצטרך לחזור ולטרוח ולטרוף מן הלקוחות כו'. ככתוב בתוס' ומאי דקשיא להו לתוס' לאידך פירושא ניחא דוק ותשכח. ועם מאי דכתיבנא מה שכתבו בתוס' פי' בקונטרס והא דתנן בהנזקין לקח מן האיש כו' מקושר יפה דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא יבם הרוצה למכור מנכסי אחיו המת לאחר שכנס יבמתו כיצד יעשה שהרי כל הנכסים אחראין לכתובתה כדאמרינן לקמן מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ודוקא שומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא כתב לה יבם דקנאי ודעתיד אנא למקני הלכך יבמה מעכבת על יבם שלא למכור בנכסי אחיו אף על גב דשביק לה יבם מקום לגבות הימנו דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני דהא לא סמכה דעתה אמאי דעתיד יבם למקני דהיכא דשביק בעל הראשון נכסים אי חזאי דמזבין להו יבם א"נ אשתדוף כולהו תו לית לה כתובה מנכסי שני דהא דאמרינן אי לית ליה מראשון תקנו לה משני היינו היכא דלא הניח בעל ראשון נכסים כלל אבל אחר יכול למכור בנכסיו דהא כתב לה דקנאי ודקנינא וסמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי אשתדוף הני וקנה נכסים לאחר מכאן גביא מינייהו הלכך מוכר בנכסיו חוץ מג' שדות וכדאמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שדה שהכניסה לו ושם לה בכתובתה ושדה שייחד לה לכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה וקי"ל אי אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי ע"כ.
והקשו בתוספות הואיל וטעמא משום דלא כתב לה דקנה ודקנינא יכתוב לה. ותירצו שהיא חפצה יותר שתהיה כתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולא יהא רשאי למוכרם ואין לנו לכופה למחול את דינה אבל ודאי אם רוצה לגרש לא יעכב בידו. ולמאי דפרישנא לעיל דטעמא משום דמיוחדין לכתובתה באותן ג' שדות ניחא טפי. ולמאי דפריש רש"י במהדורא קמא דטעמא משום דלא סמכה דעתה ניחא נמי דכיון דמעיקרא כשכנסה היבם אדעתא דנכסי בעלה הראשון כנסה ובשעה שכנסה היבם לא כתב לה דאקנה אף על גב דשוב יכתוב לה דאקנה הרי לא סמכה דעתה אלא מאי דאסמיך לה מעיקרא כנ"ל.
והרא"ש פי' כפירוש ר"י דבאותן ג' שדות מקחו בטל בשעת טריפה אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המכר והמתנה בשביל שעבוד כתובתה דדוקא ביבם הוא דתקינו חכמים דאינו יכול למכור מנכסי אחיו המת אבל גבי אשתו מוכר וקיים עד שתטרוף וכן משמע בסמוך דקאמר אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבן אלא דמצי לזבן עד שתטרוף ושלש שדות דנקט לאו למעוטי שאר נכסים אלמא אפילו שלש שדות מקחו קיים עד שעת טריפה. עכ"ל הרא"ש:
וז"ל הריטב"א ז"ל יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו פי' לאחר שכנס יבמתו כיצד יעשה פי' דרבנן אלמוה דשעבודא דיבמה לגבי יבם טפי מבעל דאלו בעל כל היכא דבעי לזבוני מנכסיו מצי מזבין ומכרו קיים עד שתבא לטרוף כדין ב"ח והא דתנן [גיטין נה ב'] לקח מן האיש ואח"כ לקח מן האשה מקחו בטל הא אוקימנא בגיטין באותן ג' שדות דוקא וכדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל יבם אינו יכול למכור מנכסי אחיו ואם מכר מכרו בטל אם לא לקח מן האשה תחלה והטעם משום דבעל כיון דשעבודא עליו דהא כתב דקנאי ודקניניה אף על גב דמזבין סמכה עליו וליכא איבה אבל יבם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לא סמכה דעתה דילמא מוכר נכסי דמשתיירי גביה ואף על גב דקי"ל אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד ואף על גב דכי לית לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני הני מילי כי לית ליה נכסי לראשון כלל אבל הכא הא אית ליה לראשון נכסי אלא שהם ביד הלקוחות והיא אינה רוצה לטרוח אחר לקוחות כיון דאית לה שום אחריות על יבם זה ועוד דאלו משני לית לה אלא מנה הלכך אמור רבנן דלא לזבון ועשו כל נכסי אחיו המת משועבדים לכתובתה כאלו הם נכסים שגבאתם והכניסתם ליבם ולר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה ילקח מן המטלטלים קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא במתני' וה"ה לרבנן בזמן הזה דגביא כתובה מן המטלטלין דכתבי לה בהדיא בשטר כתובה דאלו משום תקנת הגאונים אפשר שלא עשו חזוק לדבריהם כל כך שיהא היבם לוקח בו קרקע ע"כ:

שוב מצאתי להרב ישעיה מטראני שפירש כמו שפירשנו לעיל וז"ל בפירוש המשנה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע כו'. פירוש היבמה כיון שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כל נכסי המת הן אחראין לכתבותה ואף על פי שלא הניח אלא מטלטלין קסבר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לכותבה הלכך זכתה בהן היבמה לגבות כתובתה מהן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות שכל נכסי המת כך הם ליבם כמו נכסי מלוג שכמו שנכסי מלוג אין לו לבעל עליהם אלא אכילת פירות ואינו רשאי למכור גוף הנכסים מפני שהם שלה כך היבם נמי בכל הנכסים שירש מאחיו אין לו עליהן אלא אכילת פירות ולא שיוכל למכור גוף הנכסים מפני היבמה שמעכבת עליו.

ואף על גב שכל אשה דעלמא אינה יכולה לעכב על בעלה מלמכור נכסיו אלא אם רוצה מוכר והיום ומחר אם תתאלמן או תתגרש אם לא תמצא בני חרי גובה מהם אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לעכב מכירתו התם מפני שאין לאשה על נכסי בעלה אלא שעבוד כתובתה והרי היא כב"ח דעלמא מה ב"ח אינו יכול לעכב על ידו מלמכור אלא מוכר ואם יבא לגבות חובו ואינו מוצא בני חרי הולך וטורף ממשעבדי ה"נ האשה יכול הוא למכור ואינה יכולה לעכב על ידו שהרי אין לה על נכסיו אלא שעבוד בעלמא ולא גוביינא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ואפילו אם ימכור שעבודה קיים הוא הלכך יכול למכור חוץ מאותן ג' שדות אחת שהכניסה לו שום משלה כו'. אותם ודאי אם מכר מכרו בטל לגמרי אף על פי שהיא יושבת תחתיו ועדיין לא הגיע זמנה לגבות דאלו הם שלה לגמרי דמו ואין לו לבעל עליהם אלא פירות וכך הם כל נכסי המת אצל היבמה דמשעה שמת בעלה כבר זכתה האשה לגבות כתובתה מהם אלא שהיבם מעכבה מלגבות מפני שהוא רוצה ליבמה וכיון דגוביינא אית לה עלייהו עד שלא תגבה כתובתה מהם כולן הן ברשותה ואפילו שוים מאה מנה אינו רשאי למכור בהם כלל כי אם לאכול מהם פירות והרי הן כל הנכסים ליבמה כאותן ג' שדות לאשה. עד כאן:

יעשה סעודה ויפייס כלומר יפייסנה שתרצה ותתן רשות ללוקח לקנות. רש"י במהדורא קמא. פי' כן דלא תימר נחת רוח עשיתי לבעלי ובמהדורא בתרא לא פי' כן אלא הכין פי' ויפייס. הימנה שתתן לו רשות למכור את העודף על כדי כתובתה:
מגרשה בגט לאחר שכנסה ויתן לה כתובה בין כך ובין כך ימכור בנכסי אחיו ואח"כ יחזירנה ועוד שהיא שומרת יבם אינו יכול לגרשה ולהחזירה כדאמרינן ביבמות אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כלומר כיון שנתן לה גט או חליצה שוב אינו יכול ליבמה אבל לאחר שכנסה יכול לגרשה ולהחזירה כדלקמן דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא לא פי' כן וז"ל מגרשה בגט. ומגבה אותה כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה על מנת כתובתה הראשונה או אפי' רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת כו'. ע"כ. פירוש לפירושו דאי לא בעי למכתב כתובה מחדש אלא להחזירה על מנת כתובתה הראשונה הא ודאי דאין לו למכור אלא קודם החזרה ואי בעי למכתב כתובה מחדש וכתוב בה דקנאי ודאקנה כשאר כל הנשים לאחר שיחזור נמי מוכר כל זמן שירצה.
והאי פירושא מסתבר טפי דלמאי דפריש במהדורא קמא קשיא דמאי אתא סומכוס לאשמועינן פשיטא דאחר שגרשה יכול למכור קודם שהחזירה ולשון מגרש בגט ויחזיר לא דייק שפיר דלא הוה ליה למימר אלא יגרשנה ואפשר דהא אתא לאשמועינן דליכא שום תקנתא אלא זו והכי איתא למימר בע"כ במאי דקאמר יעשה סעודה ויפייס וכן כתבו תלמידי רבינו יונה יעשה סעודה ויפייס כלומר אין שם תקנה אחרת אלא שיפייסנה ע"כ. כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ואם ישראל הוא מגרש בגט ויחזיר פרש"י מגרש בגט ואח"כ מחזיר אבל החזירה לא יוכל למכור שעדיין משועבדין לה דהא קי"ל שאם גרשה וחזר וכנסה כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ור"מ הלוי פירש דהאי דאמרינן מגרש בגט ומחזיר ר"ל מגרש בגט ופורע כתובתה ואח"כ מחזירה וכותב לה כתובה אחרת ועכשו לא יהיו נכסים משועבדים אליה ויוכל למכור דכי אמרינן ע"מ כתובתה הראשונה זהו כשלא פרעה עדיין אבל כשפרעה כבר נתבטלה אותה כתובה ויכול הבעל למכור בנכסים הראשונים. ומורי הרב נר"ו אומר דאפילו אחר החזרה ואפילו לא פרע לה הכתובה משכחת לה שיכול למכור וכגון שהחזירה על תנאי שיוכל למכור בנכסי בעלה וכן שנינו בתוספתא כונס ומגרש והיא שוכרת לו כתובתה ומ"מ בכניסה ראשונה שעומדת עמו בתורת יבום בשום ענין אינו יכול למכור לא שנא קרקעות ולא שנא מטלטלין שהרי במי שהיה נושה באחיו מנה אמרו דמוציאין כו' ואף על פי שהברייתא אליבא דר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולית הלכתא כותיה אפ"ה בזמן הזה שאנחנו דנין על פי תקנת הגאונים ז"ל דתקון מטלטלי משתעבדי לכתובה לכתחלה אם מכר המטלטין יכולה היא לבטל המכר. ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני יגרש בגט ויחזיר פירוש וכיון שגרשה פקע מעליו דין יבמה והרי היא ככל אשה דעלמא שיכול למכור ואין לה אלא שעבוד לטרוף הלקוחות אם לא תמצא בני חרי. ע"כ:


דף פא עמוד ב

עריכה


ואי ניתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק מה פריך אביי משום דאמרינן דנתנה כתובה לגבות מחיים ונקראת מוחזקת בנכסים דשביק בעלה ובידה לגבות כתובתה מי נימא דהבעל ליחוד שעור כתובתה והשאר לזבון והרי כל הנכסים דשביק בעלה הרי הן כגבויין לה ולא מצי יבם לייחד כשיעור כתובתה ולמכור השאר וכדכתיבנא לעיל החמירו ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין כו'. וכמו שכתבו התוס' ותירצו בתוס' דהכי פריך ואם איתא ניחד לה שיעור כתובה כו' הואיל וחשבת לה כאלו גבתה והחזירה לו פי' לפירושו דהוי ליה כאלו לא מיחד לה אלא כשיעור כתובתה והרי היא כשאר כל הנשים דמכנסת שום לבעלה דהבעל מוכר בשאר נכסים ומשמע דהתוס' היו גורסין ואם איתא נייחד לה שיעור כתובתה כו' ומיהו בספרים שלנו גרסינן ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ניחד כו' והרא"ש בתוספותיו כתב וז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כאחר דמי וקרי' ביה תטלי מה שכתוב ליכי נייחד לה ארעא שיעור כתובה וליזבון שארא ע"כ. בעי הרב ז"ל לישב פי' התוס' על גרסת ספרים ורש"י לא פי' כן וז"ל במהדורא קמא מדרבי אבא שמעינן דכשם שאינה יכולה למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה עד שיגרשנה לגבות מחיים בין דבעל בין דיבם נייחא לה שיעור כתובה ולא יגרשנה ושארא ליזבון דהא קי"ל דבעל מצי ליתב לה כתובה מחיים אית לה נמי כח דכתובה מחיים דבעל אלא ודאי מדלית ליה תקנה למכור אלא ע"י גירושין ודאי קי"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון דבעל לא מצי למיתב כתובה כל שכן איהו לית לה שום כח בגוה מחיים לדברי הכל ומההיא דרבי אבא עדיפא ליה למפרך טפי מברייתא דלקמן דקתני מי שמת והניח שומרת יבם וכו' דאי מההיא הוה אמינא לא ימכור משום עצה טובה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים כו'. פירוש שהרי הגרושין גנאי הם לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ע"כ:
נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון כלומר שיפרע לה כתובתה וא"ת אפילו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים למה לא יפרענה אם ירצה לסלק מעליו שעבוד וכי מי שרוצה לפרוע חובו תוך זמנו אינו רשאי וי"ל דלא דמי לחוב דעלמא דהתם הזמן לתועלת הלוה ואם אמר איני רוצה בו וטול מעותיך רשאי אבל הכא גבי כתובה הזמן אף לתועלת האשה שאינה רוצה שיהו המעות קיימין בידה כדי שלא יקחם הבעל ועוד שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך אי אמרת לא ניתנה כתובה לגבות מחיים אינו יכול לפורעה אבל בחוב דעלמא רשאי לפורעו תוך זמנו וכן דעת הרשב"א והרא"ה אבל התוס' כתב שאין הלוה יכול לכוף המלוה ליפרע תוך זמנו ואינו נראה ולי נראה בתירוץ הקושיא דהכא לאו פרעון ממש דהא לר"מ דקי"ל כותיה אסור לאדם שישהא שעה אחת עם אשתו בלא כתובה והיאך יפרע לה כתובתה אם לא יגרשנה אלא הכא נייח לה מטלטלין בתורת משכון קאמר שתהיה כתובתה מיוחדת עליהן ובזה פשיטא לן שאין הלוה יכול להתפיס המלוה משכון על חובו בעל כורחו אבל גבי אשה אי ניתנה לגבות מחיים כמו שהיה יכול לפורעה אלא שאסור לשהות עמה בלא כתובה יכול האח ג"כ להתפיס' משכון כדי שיוכל למכור בשאר נכסים לא שיהא פרעון ממש אבל עדיין היה אחריות עליו. ריב"ש ז"ל:

וליטעמיך ולותביה ממתניתין כו'. וא"ת כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה הא ודאי דלכ"ע איכא לאותובי ממתניתין ומה ולטעמיך דקאמר ותירצו בתוס' דה"ק ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיכא לאותובי ממתניתין דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר כן כתבו בתוס' ואכתי קשיא טובא למה ליה למימר ולטעמיך יקשה בקוצר ולותביה ממתני' כו' ועוד אע"ג דלא אסיק אדעתיה טעמא דאיבה עלה דהא דרבי אבא משום דמשמע ליה דאין לך איבה גדולה מזאת שיגרש את אשתו אף על גב שיחזירנה מ"מ עלה דמתני' איכא למימר דמשמע ליה שפיר טעמא דאיבה כשיאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ולהכי אקשיה מהא דרבי אבא ולא ממתני' ועוד אי מאי דקאמר ולטעמיך פירושו ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה וכו' מאי קא מהדר ליה התם עצה טובה כו' דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכו' אטו אי הוה אמינא נמי טעמא דמתני' משום איבה מי לא הוה מתרצא שפיר כולה מתניתין בין ביבמתו בין באשתו. ורש"י כתב וז"ל ולטעמיך דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרתא אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני'. ע"כ. פירוש כיון דאמרת דטעמא דרבי אבא דלא ימכור בנכסי אחיו ולא מצי לייחד לה כשיעור כתובתה היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לותביה ממתניתין דמתניתין נמי אמרה כן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולכך לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך כו' והדין שוה בזה בין ביבמתו בין באשתו וכדתנן במתני' וכן לא יאמר כו' דבשניהם לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי הוה אמרינן דטעמא דרבי אבא לא מצי לייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון משום דכל נכסי המת אצל היבמה כאותן שלש שדות אצל האשה וכנכסי מלוג אצל כל אשה דעל כל הנכסים אית להו עלייהו גוביינא וכמו שכתב הר"י מטראני וכדכתיבנא לעיל ולכך לא מצי לייחד לה שיעור כתובה ולמכור השאר הוה אתי שפיר דקשיא מדרבי אבא ולא ממתניתין דכיון דקא משנית יבם כאחר דמי וחשבת לה כאלו גבתה כתובתה והחזירה לו הרי אין כאן גוביינא אלא כשיעור כתובתה והשאר אין לה עליהם אלא שעבוד והלכך הוה לן למימר דנייחד לה ארעא כשיעור כתובתה והשאר ליזבון אלא ודאי שמעינן מדרבי אבא דיבם לאו כאחר דמי וכל נכסי המת כדקיימי קיימי והיבם במקום הבעל קאי לענין דלא חשבינן לה כאלו גבתה ומיהו אין לו למכור בנכסי אחיו דכולהו נכסי אחיו כאותן ג' שדות הן דמייחדי לכתובתה אבל ממתני' לא מצי לאותובי דאדרבא ממתני' משמע דיבם כאחר דמי דמשוינן יבמתו לאשתו דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' והיינו פירושא דלא יאמר הרי כתובתיך על השולחן כו' דהיינו מטלטלין וכדפרש"י אבל לייחד לה ארעא שפיר דמי דיבם כאחר דמי אבל מדרבי אבא שמעינן דלא מצי ליחד לה אפילו ארעא מדלא אשכח לה תקנה אחריתי אלא לגרשה אלמא משמע דיבם לאו כאחר דמי ומיהו השתא דאמרת דטעמא דר' אבא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרת אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני' דמתני' נמי היינו טעמא דלא יאמר לה הרי כתובתיך כו' משום דלא ניתנה לגבות מחיים וכן נמי באשה דעלמא וכדקתני מתני' ומשני התם עצה טובה כו' פי' הא דקתני לא יאמר אדם לה הרי כתובתיך כו' לאו היינו דלא מצי למימר הכין דשפיר מצי ליחודי לה כתובתה אלא דעצה טובה לאדם שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה וצריך לכתוב כתובה אחרת דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' איברא דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים מיהו איהו אי בעי לזבוני לא מצי מזבין ומדקתני לא יאמר כו' משמע דלא מצי מזבין כו' אלא ודאי פירוש לא יאמר כו' היינו בדרך עצה טובה אמרו חכמים שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה כדכתיבנא ודע דהאי טעמא דעצה טובה לא קאי אלא לשנויא בעלמא הוא דקאמר לה לומר דממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני וכדכתיבנא ומיהו קושטא דמלתא דטעמא דמתני' משום איבה וכדאסיק תלמודא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשני ממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי כו' כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל א"ל ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דרבי אבא אדמותביתא מדרבי אבא אותביה ממתני' דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך כו'. ומשני דממתני' ליכא למותביה דהא דקתני לא יאמר לאו למימרא שאינו רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לו לומר כך ע"כ. וכתב הר"י מטראני במתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך כו' פירוש כדי שיוכל למכור שאר הנכסים דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה ואין יכול למכור מהם כלל גרשה אין לה אלא כתובתה והוא יכול למכור השאר. וכן לא יאמר אדם לאשתו כו' אין דין אחריות דאשה כדין אחריות דיבמה שדין אחריות דיבמה הוא שמשעבדת על ידו שלא יוכל למכור ודין אחריות דאשה הוא לשעבוד שאם מכר שיכולה לטרוף מיד הלקוחות. ע"כ:

ולותביה ממתניתין לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו'. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומתניתין דקתני לא יאמר כו' עצה טובה קמ"ל שלא תהא כתובתה מזומנת לה כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. ע"א עצה טובה קמ"ל שאם אמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן כלומר שייחד מטלטלי לכתובתה כגון כוסות של כסף ושל זהב או נשרפו או אבדו קיימא לה בלא כתובה והויא לה איבה לגביה אבל הכא דקתני מגרש לה בגיטא דמגרש ומייחד ארעא שיעור כתובה דהשתא ליכא למיחש דאירכסא כתובתה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל פירש רש"י עצה טובה שמא יאבדו אותן מטלטלין שייחד לה ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה ויש שהקשו עליו דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר לשהותה בלא כתובה מאי איכא למימר ולא קשיא דאנן דחינן דממתניתין ליכא לאותובי דהא איכא למימר דסתם מתני' היא ור"מ היא ועצה טובה קמ"ל ע"כ. ויש שפירשו עצה טובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה והיינו כפירוש קמא דפרש"י ז"ל במהדורא קמא והיינו נמי עצה טובה לאדם שלא יעשה כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזילא מלתא לאדם שיהא הולך ומגרש נשים. והרשב"א פי' דאיברא גבי יבמה פי' עצה טובה בחד מהני פירושי אבל באשתו פי' עצה טובה שאם מיחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין אבל ביבמה בכל נכסיו נמי לא יוכל להוציאם דכל נכסי המת מיוחדין לכתובתה וכדכתיבנא לעיל והלכך באשתו איכא עצה טובה טפי ולהכי האריך התנא ותני וכן לא יאמר אדם כו' ולא קצר ותנא וכן באשתו ואף על גב דמוחלקין בטעמא דעצה טובה דבאשתו איכא עצה טובה טפי וכדכתיבנא כי מסקינן דטעמא דרבי אבא משום איבה הוי טעמא דמתני' נמי משום איבה בין ביבמתו בין באשתו ולשיטת רשב"א ניחא דמאן דפריך ולטעמיך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו אף על גב דבאשתו בע"כ נצטרך לומר טעמא דעצה טובה משום דבאשתו שייך למימר עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם לכך טוב לו שיהו כל נכסיו אחראין אבל ביבמתו ליכא למימר הכי וכדכתיבנא ולכך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו ומשני דשפיר איכא למימר נמי טעמא דעצה טובה ביבמתו כנ"ל:

דאי לא תימא הכי דעצה טובה אשמועינן מתני' אלא משום דיוקא קתני לא יאמר לה כו'. כדי למכור בנכסי אשתו אי בעי לזבוני מנכסיו הכי נמי דלא מצי ליחודי שיעור כתובה והדר מזבין והא אמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שהרי לא אמרו כל נכסיו לכתובתה אלא ביבמה משום טעמא דפרישנא לעיל אלא דרבי אבא ודאי לאו משום טעמא דלא ניתנה לגבות מחיים הוא אלא משום דאי מייחד לה שיעור כתובה הויא לה לגביה דבעל איבה דסברה כיון דמייחד לה כתובת' ודאי נתן עיניו לגרשני ועצה טובה קמ"ל דמוטב דמגרשה בגט ומחזירה ולא תהוי לה איבה לגביה כ"ש משום איבה דאי מייחד לה שיעור כתובתה ותתרצה לו למכור כולהו נכסי' ואשתדוף ממקרקעי שייחד לה לכתובתה אבדה כתובתה ותו לית לה כתובה כלל דהא לית לה כתובה מנכסי שני ל"ש. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא דרבי אבא קשיא פירוש דההוא לא משום עצה טובה דמשום עצה טובה לא אמרינן שיגרשנה דההוא גנאי הוא ומוטב שייחד לה ולא ניחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הוא. ומהדרינן דרבי אבא נמי משום איבה פי' רש"י שמייחד לאשתו קרקע או מטלטלין לכתובתה נותן איבת עולם ביניהם דסברי עיניו נתן בגרושין אבל זה המגרש אף על גב דהשתא איכא איבה כשהחזירה ידעה שלא עשה אלא למכור ופקעה לו איבה ע"כ:
ואיכא מ"ד דברבי אבא בלחוד קאמר משום איבה כלומר אפילו ניתנה לגבות מחיים אמרו שלא תמכור משום דכיון שאין כתובתה על נכסי שני אם ימכור בנכסי ראשון יהיה לו איבה. ריב"ש ז"ל:
בעא אחוה דיבם דתרי אחי הוו דקי"ל מצוה בגדול ליבם ואם קדם לו קטן ליבום זכה ויבמה לא הוה בעי לאנסובי לקטן וקונה קטן בנכסי אחיו שהיה רוצה יבם לגרש דאמרינן יקום על שם אחיו לנחלה ואהכי בעא למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למפסלה קמי יבם כי היכי דנפול קמי תרווייהו נכסי אח בירושה וקי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שלא בנה שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאמרי' ביבמות מ"ט אמור רבנן גט ביב' מהני דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכי דגיטא לא מהני לפסלה חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל נמי אחר חליצה. א"ל יבם לההוא אח דבעי למפסלה ליה פליגנא לך ואקני לי קנין באפי סהדי אחר שכנסה אתו לדינא קמיה דרב יוסף לא ליזבון בנכסי אחיו אף על גב דזבין דאמר פליגנא לך בנכסי המת ואקני ליה לא הוי זביני. ומנא תימרא דלא ימכור דתניא כו' רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל בנכסי פליגנא לך כאילו היית חולץ פי' רש"י שקנו מידו על כך שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמור רבנן ליזבון אע"ג דזבין לא הוו כו'. ומה שעשה זו שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמכר וקשיא לן דאי תנאה הוא ולא פליג מהשתא אף על גב דקנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כדאיתא בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדתא לי כפומבדיתאה רמאה ופירש רש"י שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר לו בנכסים פליגנא לך והכי משמע לישנא ואחר כך חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפילו לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא א"ש מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבדת לי כבר פומבדיתא וא"ל בנכסי פליגא לך מהשתא דאלמא בדפומבדיתאה לא פליג מהשתא. ע"כ:
אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים וא"ת מה ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מהני וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואף על פי כן אמר רבי דמודו בית הלל שאם מכרה ונתנה קיים. הריטב"א ז"ל:
שלחוה לכך שאלה דמשום קושיא דאביי בעו לה מר' חנינא כיפי תלה לה ושולחה כלומר אטו ר' חנינא תלה נזמי' ומרגליות משום דשלחה כרב יוסף הדרי' כי אכתי קושיא כדקיימא קיימא כדאביי דכיון דמכר הוו זביניה זביני. ושלח להו נמי אי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא דיהב טעם וראיה למילתיה שלחו ליה הודיעו לי. נושה מלוה כמו והנושה בא לקחת. לא יאמר יבם הלוה הואיל ואני יורש כיון שנפלה יבמה עם נכסי אחי לפני החזקתי במנה זה ולא אפרענו אלא מוציאין כו' לפי שכל נכסיו אחראין לכתובת שומרת יבם והוא אוכל פירות בחייה וכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק וחזקתו אינה חזקה כ"ש דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוו זביני. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי וא"ת למחול איהו לנפשי' דהא אמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ולא אלים שעבודא ממה שהיה קנוי בידה וי"ל שאני הכא הואיל ואינו יורש אלא מכח האשה אינו יכול להפסידה כחה במחילתו. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרא"ה ואף על גב דקי"ל דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו כו'. וכיון דכן הוא למחול לנפשיה אפשר דאי פקע הוא הכי נמי. א"נ איכא למימר דלא ניחא ליה למאי מהני ליה הא סוף סוף מחייבי לשלומי מדינא דגרמי. א"נ אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו ואם איתא ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו ע"כ. וכן תירץ ריב"ש שאינו יכול למחול לעצמו ולכאורה משמע הכי בפרק הגוזל. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ויש עוד לומר לפי מה שכתבנו בפרק האשה שנתאלמנה דאף על גב דמוכר ש"ח יכול למחול או יורש שלו הלוה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משעבדי למלוה שלו מדר' נתן דהא מתניתא ר' נתן היא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אף על פי שאין זה דעת רבותינו בעלי התוספות ולא דעת רבינו ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליתא לפי שאין אדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל לנמחל וכן הנראה בפרק הגוזל. ע"כ:
הואיל ואני יורש החזקתי פי' לא יאמר החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובתה דאלו להזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודילמא דטבא ליה עבדי ליה ופרש"י דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקם לעצמו לגמרי הא ודאי ההיא הוה טבא ליה דמפטר בחיוביה אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראיה מהכא דיבם לא מצי מזבין דהא הכא כיון שכבר תפס בהם היבם בחיי הבעל וזכה בהם דמלוה להוצאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפ"ה קתני שמוציאין מידו וליקח בהן קרקע וכל שכן כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו. הריטב"א ז"ל. ולעיל בסמוך כתבנו מה שפירש רש"י בזה במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ש אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע כו' ודמי האי למכר משום דבשעה שמת אחיו היה הוא מוחזק בממון זה ומחמת שעבודא מוציאין אותו מידו ה"ה במכר שמכר אחרי מות אחיו שעבודא מבטל המכר:
דילמא דטבא ליה עבדו ליה פרש"י ז"ל שהיה הקרן קיים ויאכל הפירות. והקשו עליו בתוספות דלא סגי דלא אשמועינן אלא בנכסי אחיו דהאי טיבותא נמי יעשו לו בנכסיו ונ"ל דהכי הויא פי' לפירושו ז"ל דמעיקרא מייתי ראיה דכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק כל שכן דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוי זביני ומהדר אביי ודילמא דטבא ליה עבדו ליה פי' מ"ה מפקינן מיניה מה שלוה והחזיק אף על גב דזביניה זבינא משום דהיינו נמי טבותי' דיבם דקא אכיל פירות אבל להוציא מיד הלקוחות דלא עבדו ליה טבא כלל לא מפקינן מינייהו אף על גב דאמור רבנן לא ליזבון והשתא אתי שפיר דאיכא לאקשויי טובא ודקארי לה מאי קרי לה אטו תנא תני לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי אלא מוציאין כו' ואיהו אמר דטבא ליה עבדו ליה אלא ודאי דה"ק דאיבדא ודאי דבע"כ מוציאין כיון דאמור רבנן לא לזבון ובכל נכסי המת אית לה ליבמה גוביינא עלייהו ולא שעבוד בלחוד ואין ליבם בהם אלא אכילת פירות עד שתגבה כתובתה וכדכתיבנא לעיל להכי מוציאין ממנו דוקא ממנו הוא דמוציאין כיון דסוף סוף מגיע לו מזה טיבותא דהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה אבל מהלקוחות אין מוציאין כיון דאין להם טבותא אלא רעותא וחסרון ממון דאף על גב דאמור רבנן לא לזבון זביניה זבינא ואהדרו ליה דמ"מ לישנא דמוציאין משמע על כרחו ולא משום דאיכא בזה שום טיבותא כלל כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא ודילמא דטבא ליה ליבם עבדו ליה דהיינו טיבותא דקא אכיל פירות ע"כ. והאי לישנא רהיט שפיר טפי למאי דפרישנא ממאי דכתב ז"ל במהדורא בתרא ומ"מ מאי דכתיבנא נ"ל נכון. והתוספות פירשו דטבא ליה עבדו ליה דהיינו שלום בית שחפצה להיות בטוחה בכתובתה משום דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. עוד פירשו בתוס' דלא זילי נכסי כל כך כשיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתטול כתובתה מהן ולא יהיו יראין הלקוחות שתטרוף מהן. וקשיא להו על פי' זה דנימא נמי שלא יהיה מכר מהאי טעמא משום דטבא ליה עבדו ליה ותירצו דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות ולפירוש קמא שפירשו התוס' ניחא טפי דלענין מה שמוכר לא תליא שלום בית דלעולם היא בטוחה בכתובתה כיון דהוו מיהא בעינייהו בשעבודא דילה אף על גב דשוב מכרה אותן נכסים אכתי היא בטוחה דלא פקע שעבודא מנייהו אבל במלוה זו שלא היתה ברשות המת כשמת אלא היבם היה מוחזק בהם אין היבמה בטוחה בהן ולא סמכה דעתה עלייהו כלל ואין כאן שלום הבית להכי אמרו חכמים מוציאין מידם משום שלום הבית כנ"ל:

אינה משנה כלומר אינה עיקר. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' כן. מטלטלי מעות לא משעבדי וברייתא קתני מוציאין מידו המנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה וכיון דמטלטלי לכתובה משתעבדי לא אשכחן תנא דקאי כותיה ואינה עיקר ולא ילפינן מינה דמדליתיה במטלטלי ליתיה נמי במאי דקתני מוציאין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל אילימא דהוו ליה מטלטלי פי' שכל חוב אינו חשוב אלא במטלטלי ואף על פי שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלי חשיב בכל דוכתא וכדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שבק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור. עד כאן:
דילמא משנה היא דאשכחן לר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואינהו סבור כותי' דמוציאין בנכסי המשתעבדין לכתובה וכגון ממקרקעי אלא משום הכי אינה משנה דמצי אמר לה יבם לאו בעלת דברים דידי את ואמאי מוציאין מידו משום שעבוד כתובה דאשה דכי אמר ר' מאיר מטלטלי לכתובה משתעבדי היכא דאיתנהו למטלטלי בעינייהו. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל ודילמא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה פי' ואף על גב דלית הלכתא כר"מ מ"מ לא הוה ליה למימר אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נשנית כן מעולם כדפרש"י בכאן ולא כמו שפירש גבי חובל ומבעי' אינה משנה אינה הלכה ושם דחינו פירושו בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלי דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפירש ר"ת שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי יבם לא גרע בהא מיורשין דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גביא ממטלטלי כדכתיבנא לעיל במכילתין ובכמה דוכתי בס"ד. ע"כ:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ח/דף_פא"