שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ח/דף פ

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פ עמוד א

אמרי בי רב אפילו שגרא דתמרי יש שפירשו אשכול של תמרים והקשה רש"י דא"כ מאי אפילו דהא תמרים עדיפא מגרוגרות כדאמרינן בפסחים אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ויש מתרצים דהא דבי רב אמתני' אמרה דאפילו שגרא דתמרי חשיבא אכילה לומר מה שהוציא הוציא. הריטב"א ז"ל:

ומיהו רש"י גריס ר' אבא אומר אפילו שגרא כו'. דמשמע דקאי אדרב אסי ולהכי קשיא ליה מאי אפילו דהא תמרי עדיפי מגרוגרות ואפ"ה יש לתרץ בדוחק דאמתני' קאי ואפשר דלהכי כתב רש"י ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי כו' לאורויי הך שינויא דוק ותשכח כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל וכמה קמעא דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרות תאנה דרך כבוד בקביעות על שולחנו ר' אבא אומר אפילו שגרא דתמרי דאפילו לא אכל אלא אשכול של תמרים שעדיין לא נתבשל כל צורכו ואינו חשוב כגרוגרות אבל תמרים שנתבשלו כל צורכן ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרינן התם אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב רבי אבא אמר אפילו שגרא דתמרי. תמרים נדוכים כו' ואני שמעתי שגרא טרויות כמין אשכול כו' וקשיא לי מאי אפילו כו' פירוש לא קשיא ליה אלא לפירושו ולא למאי דשמע וכמו שכתב במהדורא קמא:
וה"ר חיים תירץ דגרוגרות עדיפי מתמרים כדמשמע הכא לפי שהיא יותר גדולה אבל קב תמרי עדיף מקב גרוגרות לפי שיש בחשבון תמרים בקב יותר מגרוגרות ולכך קאמר תבא עליו ברכה דאיירי במדה. הרא"ש ז"ל. ורש"י פי' שגרא דתמרי תמרים עשויין כגון קציעות וגריעי מגרוגרות ואחרים פירשו שיגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון. הריטב"א ז"ל. פי' מלשון שגר בהמה שגר אלפיך:
לא אכלה לאותה אכילה קמעא דרך כבוד מאי כמה אכל שלא בדרך כבוד דאמרי מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. בחבילי זמורות שהאכיל אדם אחד חבילי זמורות פחות משוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה עד דאיכא כאיסר או כדינר דאמר רב יהודה בפרק חזקת הבתים [לו א'] אכלה ערלה שהאכיל זמורות לחין לבהמתו שני ערלה אינה חזקה דאכילת בהמתו אינה אכילה ולא קפיד אינש עלה לעשות מחאה בחזקה כזו וכן אם אכלה שתי שנים כראוי ושנה שלישית הויא שביעית ואכלה לא הויא חזקה דכיון דהפקר הוא לכל אדם לא קפיד אינש אהך חזקה ולא איכפת ליה לערער ואינה חזקה לשמואל.

ונראה דזמורות כלאי הכרם אינן אסורים בהנאה שהרי גפנים לזרעים וקשים שלהם נאסרו והאכיל לבהמתו זמורות של כלאי הכרם.

ע"א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות דחשבה לה אכילה שהן מאכל לפילין והאכיל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמיה דאמר בחזקת הבתים אכלה ערלה הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה ומה שכתוב בפרק חזקת אינה חזקה שבוש שהרי בספר ישועות רבינו הגדול רבי גרשון ז"ל כתב כן אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה כמ"ש. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פרש"י ז"ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשבה כאכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה כאיסר או כדינר. רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פרש"י שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ"ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס' דהא עצים דבכלאים אסורין הן בהנאה כדתניא גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא כשהיה זרוע כלאים מעיקרו שנאסר בה שרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאיתא בפרק כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים.
ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותם בהיתר וכיון שכן אף על פי שזה אכלה באיסור חזקה היא וראיה דמייתי' הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולין לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הויא חזקה ואף על פי שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה ומיהו אשכחן נוסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה ולפי' התוס' אפשר לקיימה כגון שאכל המחזיק את הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינה חזקה וכן כתבו התוספות אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו והגירסא הנכונה שם הרי זו חזקה כדגרסי' הכא וכן פי' הרמב"ן ז"ל ושם פירשתיה בס"ד ע"כ. ועיין בחדושי הרמב"ן בפרק חזקת הבתים:
וז"ל הרא"ה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פי' כלאים דאכילת פירות דאף על גב דהוי להו איסורי הנאה מ"מ הרי היה יכול לאוכלה בהיתר כשם שאכלה באיסור אבל ערלה ושביעית אכילת פירי דידהו ודאי לא הויא ראיה דערלה הרי הן איסורי הנאה ואינו יכול לאכול בהיתר דשביעית נמי משום דהוו להו הפקר לכ"ע אבל בחבילי זמורות רב יהודה חשיב לה אכילה כדאמרינן הכא ע"כ.
ואכתי קשה מדאמרינן הכא זמורות של ערלה מותרות ומ"ש מקליפי ערלה דאסורין ואפשר לומר בזו דקליפין שאני שהן שומר לפירי והוו כפירות אבל זמורות לא. תלמידי הרשב"א:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות לכאורה נראה שאף על פי שנהנה מן הזמורות דרך כבוד כיון שלא אכל אכילה ממש צריך שיהנה מהם כאיסר דכי אמר דדרך כבוד סגי ליה בפחות משוה פרוטה הני מילי באכילה אבל בהנאה צריך כאיסר ורב יהודה לא בא לחלוק אלא לומר שצריך שיהנה בכאיסר. מפי מורי הרב נר"ו:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שיכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי כאדם שיורד לתוך שדה חבירו ברשות דידו על העליונה ויש לו במה שהשביח או כאריס לפי מנהג המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין לא אכל כלום יש לו כמה שהשביחן דעבוד רבנן תקנתא לקטנה כי היכי דלא ליפסיד לנכסי דידה דאי אמר מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכא בעל דעתי' סבר למחר ממאנת ואזלא ומפסדינא מאי דאפיקנא על נכסי דידה ואזל ומפסיד להו לנכסי כ"ש. כמוציא על נכסי אחר דמי ואמרינן לקמן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שמין לו מה שהוציא וידו על התחתונה ונוטל כנגד השבח או כאריס לדעתו של בעל השדה. קטנה שהשיאה אמה או אחי' יורד בעל בנכסים שלא ברשות וזה עיקר. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה. פי' רש"י ז"ל קטנה שהשיאה אמה או אחיה ויכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר. פירוש לפירושו דבהא לא מחל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דינו כיורד ברשות. עבדו ליה רבנן תקנתא שיהא כיורד ברשות כי היכי דלא לפסדינהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון. ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל המוציא הוצאות כו'. פי' קטנה שהשיאוה אמה או אחיה יכולה למאן ומתוך כך אם נפלו לה נכסי מלוג והוא הוציא עליהם הרבה ואכל קימעא לא נאמר בזה מה שהוציא הוציא כו' אלא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה ברשות דיינינן ושמינן ליה כאריס היורד ברשות לפי מנהג אריסי המקום ומאי טעמא עביד רבנן האי תקנתא ולא אמרו מה שהוציא הוציא כו' כי היכי דלא נפסדינהו שיאמר הוא בלבו למה אטרח ואוציא על אלו הנכסים כי היא קטנה ושמא היום או מחר תמאן בי ונמצא שטרחתי בחנם ולפיכך לא ירצה להוציא עליהם ובנתיים יפסידו הקרקעות ולפיכך תקנו חכמים שאם תמאן שיהיה דינו כיורד תוך שדה חברו ברשות ויקח בשבח שהשביח כמו אריס אבל הפירות שאכל אינו משלם דבתקנתא דרבנן אכל אותם דהא תנן הממאנת והשוטה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות.
וכתב הר"מ הלוי ואם הוציא ולא אכל וניחא ליה לדידיה טפי למשקל שיעור הוצאת שיעור שבח ולאסתלוקי הדין עמו דכי תקינו ליה רבנן למהוי כמוציא על נכסי אחר לארווחי אבל לאפסודי לא תקינו ליה דמצי אמר מאי טעמא אמור רבנן המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא והאי דמי לההיא דאמרינן האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו והני מילי בקטנה ממאנת אבל קטנה יוצאה בגט לענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו כי דינא דגדולה דמי לכל מילין דהא לא שייכא בהאי חששא ולא האי תקנתא כלל.
ומסתברא דלא עבדו בה רבנן האי תקנתא למישם ליה לבעל כאריס היורד ברשות אלא בקטנה ממאנת אבל גדולה מורדת דינא אחרינא אית לה דבין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ולא מנכינן ליה מחמת מאי דאכל ולא מידי דבתקנתא דרבנן אכלינהו דתקינו ליה לבעל פירי והטעם שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול משום דכי אקני ליה אדעתא דמיקם קמיה אדעתא דמשקל ומיפק לא אקני ליה והוא שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר מכאן אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח דלא שייך למימר אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה אלא גבי הוצאה דאיכא שבח כנגד ההוצאה דהוצאה דידיה גבי' הוא ואיהי קא מתהניא ביה אבל בהוצאה שהיא יתירה על השבח כיון דליכא שבחה כנגדה מאי אקני לה ומאי קא שביק לה. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וכתב הרשב"א כמוציא על נכסי אחר דמי איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאלו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא. ע"כ:

אפיק שית מאה בהוצאת הדרך ומשלו. איצטריך ליה חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ד' מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו אתא לקמיה דר' אמי כו'. ואיהו קא תבע שית מאה שהוציא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירי ואכל מרווחא קרנא קא אכיל שהרי פיחת מד' מאות זוזי ועליו לשלם קרן וההוצאה הוא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסיה בין דשקל מדידיה בין דשקל מדידה ושית מאה וחד זוזא אפיק א"כ כדאמרת ה"ל כו'. רש"י במהדורא קמא:
א"כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול מהאי לישנא משמע דר' אמי לא מטעא הוה טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עיסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאתגורי ביה אפקיה אלא למכליה אמר א"כ ה"ל הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול כלומר עד כדי הד' מאות זוזי וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. וא"ת הכא מאי נשבע ומאי נוטל דהא ליכא שבח כלל דקרנא קרית להו לכולהו ארבע ושבח אין כאן והוא אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כדאמרן. י"ל דגבי הא ודאי כולה נמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן דאלו לא אזיל בעל לא הוה לה(ו) מינייהו כלל. הרשב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש לתרץ דהכא נמי איכא שבח ומאי ניהו שהשביח שהביאם שאותו השיעור ששיערו כמה היו מניחין מן המעות למי שיתנם בכאן הוו ניהו השבח ולפיכך אמרו ישבע כמה הוציא ויטול הוצאה כשיעור אותו השבח ע"כ. ובסמוך אכתוב מה שכתב בזה רש"י במהדורא קמא בס"ד:

אמר רב אסי והוא שיש שבח כו'. הא דתנן דנוטל כמה שהוציא היינו כי הוי השבח כנגד ההוצאה למאי הלכתא דאיכא למשמע מדרב אסי דאי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם הי' יותר אינו נשבע ואיכא למימר נמי שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אתו לאערומי שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלשקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא. רש"י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל שפעמים שלא תהיה ההוצאה אלא שלשים והשבח יהיה מנה ויאמר לא הוצאתי אלא תשעים כדי שיהיה השבח יותר ולא יצטרך לישבע ונמצא נוטל חמשים שלא כדין ואף על פי שיש בשבח יותר מן ההוצאה לא נאמין אותו מטעם משיב אבידה כי אמרי' משיב אבדה ה"מ גבי נתבע אבל גבי תובע דקא אתי לאפוקי לא אמרינן משיב אבידה למיהב ליה בלא שבועה ע"כ:
ובשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא ביש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירה אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרינן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתירא על השבח דאפיק שית מאה ולא אייתי אלא ד' מאה ואמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ד' מאה חשבינן שבח לפי שהביאה מרחוק והוו להו כמה שהרויחה. מצד שהוריד אריסין בנכסי מלוג של אשתו למחצית ולשליש ולרביע מהו לסלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו מסתלק איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דאכל קימעא וסתם ארעא לאריסא קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא דמנהג אריסין מחצית או שליש או רביע שמין לו כמה שוה שבח שהשביחה וידו על התחתונה שנותן לו בעל השדה איזו שירצה או נותן לו כאריס או נותן לו את ההוצאה ואם דינו כאריס מועט מן ההוצאה נותן לו כאריס.
ואית דמפרש נותן לו את השבח או את ההוצאה המועט שבשניהם ולאו מלתא דאי יהיב ליה כולי שבח אשתכח דשקיל טפי מאריס הכא נמי באריס שהוריד בעל לא גרע מאריס שירד שלא ברשות אפי' אסתלק בעל לא אסתלק אריס לגמרי אלא שקיל וידו על התחתונה התם אהכי שקיל כאריס או הוצאה דליכא אינש דטרח בשדהו בכדי הכא אי הוה בעל דטרח קודם שיגרשנה ואינהו אדעתא דבעל נחית וכי היכי דמפסיד בעל מפסיד אינהו דיכלה איתתא לטעון לאריס אי לא טרחת את הוה טרח בעל וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את.
מאי הוי עלה דההוא בעל שהוריד אריסין אי בעל גופיה אריס הוי שהיה מקבל שדות למחצה לשליש ולרביע לומר שהיה עובד אדמה אסתלקו להו דאי לא הוו נחתי אינהו בעל גופיה הוה טרח בהו ויכלה למימר הא איכא בעל דטרח אי לא טרחיתו ואדעתא דבעל נחית ואי לא אריס הוא ליכא מאן טרח בהו וסתם ארעא לאריסי קיימא ושמין להם וידו על התחתונה. לשון אחר אי שויוהו רבנן לדבעל דין אריס. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל בעל שהוריד אריסין תחתיו פי' ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מהו שיטלו דינם כמו שהתנו מי אמרינן אדעתא דארעא נחית ארעא לאריסי קיימא פי' ונוטלין כאחד מאריסי העיר או דילמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום ואתקיף לה רבה בר בר חנה אפשר דלית להו כלום מאי שנא מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה ליטול הוצאה שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא איניש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים.
מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס כו' פירוש דיכלה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר להם בעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי שמא קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס' ע"כ:
וכתב הרא"ה דאף על גב דאמרינן אסתלק ליה בעל אסתלקו כולהו ומסתברא דאריס לא מפסיד אלא משתלם מבעל ע"כ:
והא דאמרינן דאי בעל אריס הוא לית להו ולא מידי מטעם דאית לה דטרח הני מילי כשגרש הוא אבל במורדת על בעלה שמין להם וידם על התחתונה מפני שיכולין לומר לה נהי דאית לך בעל דטרח אם היה הוא טורח והיית מורדת בו היה לך ליתן לו חלק במה שהשביח גם עכשיו תתן אלינו במקומו. תלמידי רבינו יונה:

וכתב הרשב"א ז"ל הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס הוא כו'. כתב הראב"ד ז"ל דה"ה לענין יורד לשדה חברו שלא ברשות אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו והוא שבח כנגד הוצאה ע"כ.
ואפשר לומר דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל אבל הכא דאי האי, הוה טרח בהו לנוטעם בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טורחו כלל אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטל ממלאכה ויהיב ליה דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק האומנין הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא מ"מ הא אחלי ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל ויהיב ליה כל כמה דאם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ואחרים עושין לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק. ע"כ:
איבעיא להו בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירו' שיהא לוקח אוכל פירו' בחיי האשה במקום בעל מאי דאקנו רבנן לבעל כדאמרינן תקנו פירות תחת פרקונה. הקנה בעל לפירות ללוקח כי תקינו רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא תקינו. רש"י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל בעל שמכר קרקע לפירות מהו כלומר מכר פירות קרקע אחד שהיה מנכסי מלוג של אשתו ומתוך כך אמר שמכר קרקע לפירות מפני שצריך למכור בזה הלשון דהא קיימא לן דאם אמר פירות דקל זה אני מוכר לך דהוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך שיאמר דקל זה לפירות זו:

ורבינו יהונתן הכהן פירש וז"ל בעל שמכר קרקע לפירות כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות השנה בחיי האשה והוא נותן לו עשרים דינרים בכל שנה ושנה מי אמרינן מאי דקני כו'. כלומר ובאה האשה למחות מי אמרינן מאי דאקנו רבנן לבעל לאכול פירות תחת פרקונה כו' או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרה דינרין ויצטערו וילכו כל השנה. [ע"כ]:

וכתבו בתוס' דדוקא נקט שמכר קרקע לפירות דכיון שהקרקע ביד הלוקח והוא תולש ואוכל ליכא רווח ביתא אבל אם לא מכר אלא הפירות והקרקע עומד בידו והוא מלקט הפירות אי אפשר שלא יאכלו מהם בני הבית ואיכא רווח ביתא והיינו דאמרינן לקמן מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא כו'. ולא אמרינן דאיכא בינייהו שלא מכר הקרקע לפירות דמשום תכסיף ליכא ומשום רווח ביתא איכא דאלמא בההיא אף משום רווח ביתא ליכא. הריטב"א ז"ל:

דף פ עמוד ב

לאו בפירוש איתמר כלומר לאו בפירוש שמיע ליה מרבא דמה שעשה עשוי. אחריתי בהדה עייל לאשתו אחת מן השפחות לשמשה ואתיא גבירתה דשפחה וקא צוחא על שפחתה משום רווח ביתא אתקינו והא קא רווח משמשא שתיהן. רש"י במהדורא קמא:
מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי פי' מאן דחזא סבר דאפי' בעלמא המוכר קרקע לפירות מה שעשה עשוי ולישנא קלילא נקט דאלו בעובדא דהכא הכל מודים דמה שעשה עשוי אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
והא קא רווח פי' הרי"ף ז"ל דהא איכא אחריתי ורש"י ז"ל פי' שאף עתה עושה צורכי הבית וכן פי' הראב"ד ואי משום דעיילא לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי' לפני האכסנאי. וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל והא קא רווח כיון שנשאר לה אחריתי וגם זו שהכניסה לאשה השנייה כיון שלא מכרה ולא משכנה לא הפסידה האשה הראשונה ההנאה שלה לגמרי כי לפעמים תסייע לחברתה. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל והא קא רווח פי' שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעינן מינה שהנושא אשה על אשתו ואית ליה למיקם בספוקייהו יכול להשהותן שתיהן בבית אחד עמו ואין הראשונה יכולה לעכב דאי לא"ה תצוח שלא תהא צרתה בבית וכיון שתצא מן הבית תו ליכא רווח ביתא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל ע"כ.
ולפי' הרי"ף ותלמידי רבינו יונה לא שמעינן מינה האי דינא כלל ורבינו יהונתן הכהן אזיל בשיטת רש"י דרווח ביתא היינו דאכתי היתה משמשת לשתיהן אבל לעולם אם הוציאה מן הבית הן במכר הן במתנה לא עשה כלום ויכולה למחות בידו. וכתב הרב המעילי דלפי הרי"ף אם רצה למוכרה לפירות ג"כ הרשות בידו:
שמא תכסיף כלומר יכחיש הלוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע כלום ואם הם עבדים ושפחות נמי שמא יכחישם במלאכות קשות יותר מדאי וימותו. ר' יהונתן הכהן:

וז"ל תלמידי רבינו יונה שמא תכסיף וכו'. כלומר לא ישים לו לב הלוקח אלא שיהיה לו פירות הרבה ולא יחוש לקיים הקרקע ויזקין במהרה ולפיכך יכולה האשה לבטל המכר רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו כיון דבין לטעם זה ובין לטעם זה יכולה לבטל זה המכר מהו שיש בין שני הטעמים הללו ומהדרינן איכא בינייהו היכא שהקרקע קרוב לעיר שהאדם יכול לראותה תדיר ויראה אם עובד אותה כראוי לטעם שמא תכסיף ליכא למיחש שהרי כל היום יראו אותו אבל לטעם רווח ביתא איכא למיחש.
א"נ איכא בינייהו שהבעל אריס באותה שדה עצמו פירוש למ"ד שמא תכסיף ליכא כיון שהבעל עובד אותה למ"ד משום רוח ביתא איכא שהרי אינו נוטל מן הפירות אלא כמו אריס למחצה לשליש ולרביע וליכא רווח ביתא כולי האי וי"מ שהבעל אריס בשדות אחרות למ"ד שמא תכסיף ליכא למ"ד משום רווח ביתא איכא דהא איכא רווח ביתא ממה שבא לו משדות אחרות. עכ"ל תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא תכסיף שמא יכחיש לוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע. דמקרבא למתא מתיירא לוקח להכסיף דכל שעתא חזו לה אבל משום רווח ביתא איכא. בעל אריס הוא שעשהו לוקח לבעל עצמו אריס על אותה שדה מלוג שמכר לו לפירות דבעל ודאי לא מכסיף דמצפה הוא למיתת אשתו וירית לה אבל רווח ביתא ליכא. א"נ זוזי דשקל מקרקע דמכר לפירות עביד להו עיסקא ומשתכר בהן ומן הריווח מתפרנסין יחד דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל לשמא תכסיף לוקח איכא למיחש ע"כ. וכתב ר' יהונתן הכהן משום רווח ביתא כדפרשינן דביום או יומים יוציא העשרים דינרין שלקח ממנו בשכירות ויצטערו כל השנה שאם לא מכרה היתה נהנית האשה מן הגן או מן השדה בכל יום ויום. א"נ זוזי דשקל מיניה דהיינו עשרים דינרין עביד בהו עסקא ומשתכר בהו טובא ומן הרווח התפרנסין ונהנין בכל יום דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל להאי טעמא דשמא תכסיף איכא למיחש. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל והלכתא כרבא ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין הפירות וכדאמרינן לעיל להדיא במתניתין בחייה ולפירות וסתמא היא ואפי' היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי רז"ל וכבר פרשתיה בב"ב בס"ד. ע"כ:

מתני' שומרת יבם שנפלו כו'. הא מתניתין עיקרה ביבמות בפ' החולץ והכא לא קתני לה אלא משום מוכרת ונותנת וסופ' דמלתא מה יעשה בכתובתה אגב גררא נקט והתם עיקר. ריב"ש ז"ל:

מודים ב"ש וב"ה שמוכר כו'. כלומר אף על פי שנחלקו גבי ארוסה בנכסים שנפלו לה משנתארסה אם תוכל למוכרם בעודה ארוסה הכא כ"ע מודו דכל זמן שהיבם לא עשה בה מאמר מוכרת לכתחלה בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם ואף על פי שהיא זקוקה ליבם. מתה מה יעשה בכתובתה כו' לא קאי למאי דקתני ברישא דודאי נכסי מלוג שנפלו לה בעודה שומרת יבם כיון שיכולה למכור לכתחילה דברי הכל הוא שאם מתה יורשיה יורשים אותה אלא מלתא באפי נפשה היא ובנכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל איירי ור"ל מתה מי יירש כתובתה דהיינו מנה מאתים ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג שנפלו לה מתחלה בעודה תחת בעלה ב"ש אומרים כו'. תלמידי רבינו יונה:
מה יעשה בכתובתה ששם לה בעל בכתובה ובנכסים שהוסיף לה משלה נכסי מלוג הרי הם נכסים הנכנסים והיוצאין עמה כמו שהם כלומר שאין יוכל בעל להוציאם יחלקו יורשי הבעל כלומר היבם עם יורשי האב כלומר אביה של שומרת יבם שהוא יורשה דאב קודם לכל יוצאי ירכו שכשמתה שומרת יבם בא יבם לירש את אשתו בנכסי מלוג שלה והאב בא לירש את בתו ויחלקו שניהם בנכסי מלוג שלה. בחזקתן בחזקת יורשי האשה יבם לא הוה מוחזק וביבמות בפרק החולץ מפרש להא מתני' דתנינן לה התם ופרכינן מאי שנא בחייה דלא פליגי דמודים שמוכרת ונותנת וקיים ושמעינן מינה דלית ליה ליבם שום זכיה בנכסי מלוג שלה ומאי שנא סיפא כי מתה היא דפליגי ב"ש ואמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה אלמא אית ליה זכיה בגווייהו ומשנינן זיקת נשואה עושה ספק נשואין כלומר מה שהיא זקוקה ליבם ספק נשואין חשבינן לה דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו או שמא ייבם לה דאשתו הויא הלכך הויא לה ספק נשואה רישא דאיתיה לדידיה ואינהו יבם ספק וספק נשואה היא לו הלכך לא מצי יבם לעכב על שלה מלמכור דאין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמלתא הללו באין לירש והללו באין לירש מן הספק דיבם אומר אשתי היא ואני יורשה ויורשי האב אומרים לא כי שהרי לא נבעלה לו ויחלקו מן הספק וב"ה אזלי בתר חזקה וכיון דספק נשואה היא אוקים נכסי בחזקת יורשי האב דאינהו מוחזקים בהו טפי מיורשי הבעל ופרכינן נמי התם ולב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ופרכינן נמי התם ולותבי' כתובה דמתניתין דקס"ד דקסברי ב"ש דיחלוקו נמי בכתובה אע"ג דבעל ודאי דהא מוחזק הוא בכתובה ויורשי האב ספק וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשנינן בכתובה דמתני' לא פליגי דמודים ב"ש דלא יחלוקו יורשי האב בכתובה והכי קאמר מה יעשה בכתובה ושבקה לכתובה ותו לא אמר בה מידי אלא בנכסים מיירי וכיון דאית להו לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי חשבינן שומרת יבם דמוחזק בכתובה מחיים וכי מתה ירית לה יבם כי קובר לה יבם וכדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים כו'. פירוש כתובתה קרי לעיקר כתובה ותוספת ונדוניא. ב"ש אומרים יחלקו כו' דייקינן בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב דאלמא אינהו עיקר דבנכסי מלוג איירי ב"ש אבל בכתובה כב"ה סבירא להו והא דקתני הכא יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה כדתנן בב"ב [קנח א'] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומ"ה קתני לישנא רויחא יורשי האב.
וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין בחזקת יורשי האב פי' רש"י דכולהו דיני נכסים קתני וה"ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן ברזל בחזקתן ולא פי' בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אמרו בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ"ד יחלוקו וכיון דפירשוה התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למתני' דהכא ותנא גופא ודאי לא קים ליה שפיר והיינו דלמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמאן דאמר בחזקת יורשי אשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין.
ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ"ד גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם הוא דכי מיית בעל ברישא בטל חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו נמי שהיו בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפרק החולץ דפלוגתא דהני פירושי שייכא בפלוגתא דאיפליגו התם רבא ואביי אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפירוש רש"י ז"ל ולרבא מתפרשא כאידך פירושא בתרא וכיון דכן לא גרסינן במתניתין וכתובה בוא"ו דא"כ ע"כ תלתא דיני קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא ה"ג כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וא"ו והשתא איכא לפרושי הכין והכין ושם הארכתי בזה בס"ד. ע"כ:

וריב"ש כתב וז"ל רש"י גריס וכתובה בוא"ו ופירש ז"ל דמילי מילי קתני דנכסים בחזקתן מיירי בנכסי צאן ברזל דומיא דההיא דתנן בפרק מי שמת גבי נפל הבית כו'. וכן פירשו הרמב"ם והקשה על זה הפי' ר"ת דהא אמרינן התם דב"ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובשארא מודו לב"ה וא"כ למ"ד התם דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי אשה א"כ לב"ה טפי הוו נכסי צאן ברזל בחזקתה מנכסי מלוג וזה הפך כל הסוגיא שבפרק החולץ והפך הסברא דטפי אית לן למימר בנכסי צאן ברזל שקבל עליהן הבעל אחריות שהיו בחזקתו מנכסי מלוג. ולי אין זו קושיא דהתם אי אמרינן דב"ש מודו לב"ה בשארא דייקינן לה מדקאמר יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא יורשי האב עם יורשי הבעל משמע דמאי אמרי ב"ה הכל מודו דיורשי האב פליגי ב"ש ואמרי יחלוקו עמהם יורשי הבעל דלמ"ד נכסי לב"ה בחזקת יורשי האב אכולהו פליגי ב"ש ואמרי יחלקו עמהם יורשי הבעל אבל קשה לי על פרש"י ע"כ פירש ר"ת דהאי נכסים בחזקתן דהכא לא מתפרש כההוא דפרק מי שמת והכא ל"ג וכתובה בוא"ו אלא כתובה ותני והדר מפרש כו' וטעמא דפליגי התם אמוראי בנדוניא אליבא דב"ה אי בחזקת הבעל או בחזקת אשה אם יחלוקו והכא לכ"ע בחזקת הבעל משום דשאני התם שמתו שניהם ואין א' מן היורשין מוחזקים בנכסים והדבר ספק מי מת ראשון כדיהיב טעמא התם הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש אבל הכא היא מתה והיבם ראוי ליקרא מוחזק שהרי משעת מיתת אחיו הוא יורש בנכסיו והיא אין לה ליטול כלום מכתובתה עד שתחלוץ וכן פי' הראב"ד.
ולפרש"י ז"ל הא דאמר נכסים בחזקתן משום נדוניא ולא עריב לה בהדי כתובה למאן דמפרש התם נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל או בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין למאן דמפרש התם בחזקת יורשי אשה י"ל דמשום דכתובה ונכסי מלוג ברור דינייהו ולא משום ספיקא אמרי להו דלהוו בחזקתן אבל נכסי צאן ברזל לא בריר דינייהו ומספיקא אמרינן בהו נכסים בחזקתן ומ"ה נקט האי לישנא ולא ערבינהו בהדי אינך א"נ לפי שאין טעמם ברור כל כך לא להך גיסא ולא להך גיסא כמו אינך מ"ה לא ערבינהו בהדייהו. ע"כ ריב"ש ז"ל.

והביאו ראיה תלמידי רבינו יונה לפרש"י ז"ל מדתנן בפרק מי שמת נפל הבית כו'. ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה כו' ושאלו בגמרא נכסים בחזקת מי כו' ואם איתא דסיפא הוי פירושא דרישא מאי קא שאיל בחזקת מי והלא מפורש במשנה בהדיא אלא ודאי ע"כ דמשום דרישא לא איירי אלא בנכסי צאן ברזל ולא נתפרש דינם במשנה כפי הצורך בפירוש הוצרך התלמוד לשאול וכי היכי דמאי דקתני התם נכסים בחזקתן נאמר על נכסי צאן ברזל ולא הוי סיפא פירושא דרישא ה"נ מתני' דהכא שהרי בלשון אחד נשנו. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל עיקר הפירוש כמו שפירש הרי"ף ז"ל דתלתא דיני קתני עיקר כתובה ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. מעיקרא קאמר מתה מה יעשה בכתובתה כלומר בעיקר כתובה ונכסי צאן ברזל דאינהו נמי כתובה מיקרי כדכתיבנא לעיל וכדאמרינן בכמה דוכתי בבבא מציעא מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ואמרינן נמי הבו לה ד' מאה זוזי לכתובתה דבתראי ובמכילתין תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמרינן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והיינו דבעינן מעיקרא מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה וכולה בכלל עיקר כתובתה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וב"ש אמרי יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אמרי נכסים בחזקתן. פי' נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג והאי דקרי להו נכסים כלומר נכסי הכתובה לפי שהן כתובין בה בחזקתן ובבבא בתרא אמרי' בחזקת מי ופליגי עלה. איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי אשה ואיכא מאן דאמר יחלוקו ומיהו קשיא לן למאן דאמר בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל אמאי לא ערבינהו ותנינהו בהדי עיקר כתובה או בהדי נכסי מלוג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואיכא למימר דהני פשיטא ליה מלתא דהכי דינא אבל בנכסי צאן ברזל איידי דלא מיחוור דינא דידהו ומשום דהוי בספיקא הוא דדיינינן הכי ואמרינן האי לישנא נכסים בחזקתן כלומר היינו דינא דידהו דמוקמינהו אחזקתייהו והיינו דפלוגתא הי חזקה.

כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת שהוא ככתובה ולא גרסינן וכתובה כדאמרינן נמי נכסים הנכנסים ולא קאמר ונכסים כו'. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והתם בבבא בתרא אמרינן בחזקת יורשי אשה משום דהתם איירינן בנפל הבית עליו ועל אשתו ומוכחא מלתא כי קאמר יורשי אשה מאן נינהו אבל הכא ביבמה היא גופא מספקא לן מאן יורשיה להכי תנא בחזקת יורשי האב אבל התם ביבמות איכא מאן דאמר דבנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל נינהו ולא איירינן אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיון דכן הוא במתניתין ודאי לא איירינן בנכסי צאן ברזל דמי נינהו דכ"ע ס"ל דיורשי הבעל נינהו דק"ו הוא השתא נכסי מלוג דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אמרינן דהוו בחזקת יורשיו כ"ש נכסי צאן ברזל שהן בחזקתו מתחילה וה"ה נמי דלא הוה ליה למנקט כתובה כלל אלא איידי דמרגיל בפומיה נקט לה והתם אמרינן דב"ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובנפלו לה כשהיא שומרת יבם והיינו דקאמרינן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב למימרא דבנכסים מיירי דעיקרן של יורשי האב והיינו נכסי מלוג דעיקרן דידה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן ובתר הכי מפרש כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ובהא מודו נמי ב"ש ולא נקט לה אלא משום אידך.
נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ובהא פליגי ב"ש ואי גרסינן וכתובה אית לן למימר דתלתא דינא נינהו והכי נמי קאמר נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה והיינו דלא בעיא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מלתא דבחזקת יורשי הבעל קאמרינן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ולא פליגי בית שמאי אלא אסיפא ושם יתבאר עוד בעה"י. עכ"ל הרא"ה:
גמ' מי קוברה בין לב"ש בין לב"ה. רש"י במהדורא קמא:
יורשי הבעל קברי לה כו' לפי' ר"ת אתי שפיר שהרי יורשי הבעל ירתי עיקר כתובה ונדוניא וכן לפרש"י למ"ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי הבעל או אפי' למ"ד יחלוקו אבל למ"ד התם בחזקת יורשי אשה היכי קאמר יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה והלא קבורתה תחת נדונייתה ואין יורשי הבעל יורשים מנדונייתה כלום וי"ל דדוקא בארוסה שמתה הוא דאמרינן שאינו קוברה משום מנה מאתים שהרי לא זכתה בהם לעולם דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר כדאיתא לעיל וגם אינו יורש מנדונייתה אבל שומרת היבם כיון שמת בעלה וזכתה בכתובתה הרי הוא כאלו הכניסה בנדוניא ליבם אותו שעבוד שהיה לה על נכסי בעלה ולפי זה אפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין מבעיא ליה ופשטינן דיורשי הבעל קברי לה ומיהו לקמן גבי הא דתריץ אביי משום דבאין עליו משני צדדין פירשו בתוספות דדוקא בנפלה מן הנשואין קא תריץ אביי והיינו כפירוש רבינו תם דוק לקמן ותשכח:

או דילמא יורשי האב כו'. לשיטת רש"י יש לנו לפרש דלמאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוא הדא בעיא והכי קאמר יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה דהיינו מנה מאתים דמקרי נמי נדוניא וכדפרישנא או דלמא יורשי האב קברי לה דמלבד הנדוניא דירתי קא ירתי נמי נכסים הנכנסים והיוצאין וכיון דיש להם תוספת בירושה אינהו בלחודייהו קברי לה ולכך לא הזכיר הנדוניא משום דמנה מאתים נמי מקרי נדוניא וירתי לה יורשי הבעל לכך נקט נכסים הנכנסים והיוצאין דהיינו מאי דליכא ליורשי הבעל ואיברא ודאי דעיקר מאי דתקינהו קבורתה היינו תחת נדונייתה ומיהו היכא דאיכא שני יורשין בנדוניא מסייע ירושת נכסי מלוג לצד האחד על חבירו אבל למ"ד בחזקת יורשי הבעל לא מבעיא ליה ולא מידי דפשיטא ודאי דיורשי הבעל קברי לה דאינהו ירתי כל הנדוניא ולא תקינו קבורתה אלא תחת נדונייתה ולא תחת נכסי מלוג אבל התוס' לא פירשו כן אלא דלפירוש רש"י ז"ל מיבעי בעי בין למ"ד בחזקת האשה בין למ"ד בחזקת יורשי הבעל ולכך לא קאמר אליבא דמאן דאמר בחזקת יורשי האשה יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין ונדוניא והא הויא עדיף לה דקבורתה תחת נדונייתה משום דהא עדיפא ליה לכ"ע ונדוניא כיון דלא פסיקא ליה דפלוגתא היא לא נקטיה.
והקשו בתוספות למ"ד בחזקת יורשי הבעל מאי מבעיא ליה והא תניא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה ולא נכסי מלוג והלכך פשיטא ודאי דיורשי הבעל קברי לה דירתי נדונייתה ותירצו בתוס' דלאו דוקא נקט התם כתובה דה"ה נכסי מלוג אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג ועוד דלפירוש הקונ' נמי מנה מאתים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו הלכך בכלל מאי דתני קבורתה תחת כתובתה איתיה נמי מנה מאתים דשומרת יבם דדמי לנדוניי' אמטו להכי נקט תחת כתובתה כיון דזימנין שייך במנה מאתים דאיתיה בכל הנשים וכיון דנדוניא זימנין דשייכא במנה מאתים דאיתיה בכל הנשים לכך נקט נדוניא ומיהו ה"ה נכסי מלוג. ואין להקשות סוף סוף מאי מבעיא ליה דיורשי הבעל ירתי תרתי מנה מאתים ונדוניא ויורשי האב לא ירתי אלא נכסי מלוג אטו מי נימא דעדיפא נכסי מלוג דלא הוזכרה בברייתא ממנה מאתים דהוזכרו שם להדיא. דכולה חדא ירושה הויא דכולהו שם נדוניא מקרו ושקולין תרווייהו כחדא.
ודע דעד כאן לא איבעיא לן אלא כד ירתי יורשי האב נכסים הנכנסים והיוצאין דאיכא נכסי מלוג וירתי לה אבל אי ליכא נכסי מלוג אף על גב דראויין לירש לא קברי לה אלא יורשי הבעל דלעולם בע"כ קא ירתי מנה מאתים דכל אשה יש לה מנה מאתים ונדוניא נמי אף על גב דלא הכניסה לו נדוניא קברי לה יורשי הבעל כיון דראוין לירש נדונייתה וכמו שכתבו הרא"ה והריטב"א לעיל בפרק נערה והכי משמע לן משיטתו של רש"י וכדכתיבנא לעיל בפרק נערה הלכך לא תקשי אמאי לא נקט לה אלא קבורתה תחת כתובתה ולא תחת נכסי מלוג משום דתחת נדונייתה קברינן לעולם ואפילו ליכא נדוניא אבל תחת נכסי מלוג לא קבריה אלא כד איתנהו וירתי לה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל מי קוברה. משום דיש לה שני יורשין קא מבעיא ליה. פירוש דיש שני יורשין ממש דאיכא נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ויורשי הבעל קא ירתי נדונייתה ויורשי האב נכסי מלוג אבל אי ליכא נכסי מלוג אף על גב דאי הוו לה הוו ירתי לה לא קא מבעיא ליה דפשיטא ודאי דמאן דירית כתובה איהו ניהו קבר לה.
ולמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל אי נפרש דקא ירתי כתובה דהיינו נדונייתה אין הצדדין שוין דלגבי הנדוניא אף על גב דליכא נדוניא ולא הכניסה לו צאן ברזל כלל קאמר דיורשי הבעל קברי לה כיון דראויין לירש נדונייתה דהכי תיקון רבנן קבורתה תחת כתובתה ולא פליגי רבנן בין הכניסה לו בין לא הכניסה לו אבל כי אמרינן דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין פירושו דקא ירתי ממש וכגון דאית לה נכסי מלוג ואפשר דלהכי כתב רש"י יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה. ותניא בפרק נערה שנתפתתה קבורה תחת כתובתה. פירוש למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל להכי נקט כתובתה אף על גב דהיינו נדוניי' משום דכך שנו בברייתא תחת כתובתה וכבר תירצה רש"י לעיל בפרק נערה אמאי נקט הכי ופירוש דקא ירתי כתובתה היינו ראויין לירש אף על גב דלא הכניסה נדוניא דהא תקינו תחת כתובתה קתני ולא תחת ירושתה והכין דייק הריטב"א לעיל פרק נערה והרא"ה כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מי קוברה כו'. פירוש הא אתיא שפיר כפשטא בפירוש בתרא דפרישנא במתני' וה"ק יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כל כתובתה עיקר כתובה ותוספת ונדוניא וקי"ל תקנו קבורתה תחת כתובתה או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין כו' דאף על גב דתקינו קבורתה תחת כתובתה תני' ה"מ היכא דליכא נכסי מלוג אבל הכא דאיכא נכסי מלוג דירתי להו קרובים לא תקינו לה רבנן קבורה מבעל אבל לפרש"י דאיכא מאן דאמר דנדוניא בחזקת יורשי האשה כי אמרינן יורשי הבעל קברי לה דירתי כתובתה משום עיקר כתובה ותוס' בלחוד נקטינן לה אף על גב דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדוניא וכדאמרינן לעיל גבי ארוסה שאין הבעל קוברה אף על פי שיש לה כתובתה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים הני מילי בארוסה דלא חזיא לנדוניא אבל בנשואה כיון דרוב נשים יש להן נדוניא אפילו ההיא דליכא נדוניא נמי לא פליגי רבנן וכדפי' רש"י דהרבה קוברין אף על פי שאין להם נדוניא.
ומיהו ק"ל היכי נקטינן לה סתמא ולא אדכרינן נדוניא כלל וי"ל דמשום דלב"ה נכסי בחזקתן קתני סתמא ולא נתפרש יפה בחזקת מי נקטינן מה שהוא ודאי וה"ק יורשי הבעל קברי לה כיון דירתי כתובתה ותוספת מיהת ואפי' תימא דלית ליה בנדוניא כלום כי הרבה קוברין בלא נדוניא או דילמא אדרבא יורשי האב קברי לה כיון דירתי נכסי מלוג ואפילו תימא שאין להם בנדוניא כלום דבמקום דאיכא לאחרים ירושה בנכסים לא תקון לה רבנן קבורה מבעל אפילו היכא דירית מינה נדוניא כנ"ל. ע"כ:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאיבעיא לן שומרת יבם שמתה מי קוברה ה"פ ודאי קי"ל דקבורתה תחת כתובתה כלומר תחת מנה מאתים ונדוניא שכל מי שיהא יורש אותה יקבור ואע"פ שאין יורש שניהם כגון אשת איש שמתה שאין לה עיקר קוברה תחת נדוניא הואיל ואין אחר יורש ממנה כלום אלא זה אבל שומרת יבם שאחרים יורשין משלה לא תקנו לה קבורה אפילו תחת נדוניא אלא בעל לוקח הוי ומשלה דהיינו מה שיורשי' יורשין היא נקברת או דילמא לעולם היא נקברת מכתובתה או מן העיקר כגון זו או מן הנדוניא כגון אשת איש שמתה ודייקינן עלה ולימא אח אני יורש בכתובה זו ואי משום שעבודא של כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים הלכך אחיו הוא דקא ירית ולא מדידה ואף על גב דבעל קבר לה תחת כתובה תחת נדוניא קא אמרינן כדפריש רש"י וטעמא דמינה קא ירית אבל הכא לאו מינה ירית כתובה הלכך הוה ליה כארוס דלא מחייב למקבר ארוסתו.
וא"ת יקברנה תחת נדוניא שהרי הוא חולק בנכסי צאן ברזל שהרי בנכסים אלו מכח אחיו הוא בא שאחיו קוברה מחמתן אף על פי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל איכא למימר ה"ק אשתו אין אני לבדי קובר אלא יורשי נדונייתה החולקים עמנו יקברוהו עמנו שהרי שניהם שוין בשלה ולדברינו שפירשנו ביבמות שנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ואין ליורשי אשה בהן כלום הא דאמר אביי אח אני יורש אשתו אין אני קובר ה"ק כי תקינו רבנן קבורה תחת כתובה ה"מ לבעל דמינה ירית דשויוה רבנן כיורש דידה אבל אחי אין אני ראוי לירש מכתובת' כלום כשם שאין אני יורש מלוג שלה ומה שאני איני פורע לה כתובה משום דלא נתנה לגבות מחיים לא היא ולא נכסי צאן ברזל שבה דתנאי כתובה ככתובה דמי ואף על גב דארוסה אית לה מפני שלא זכה הבעל בדברים הללו אבל משזכה לא נתנו לגבות אף הם מחיים ומסקנא יבם נמי כאחר דמי ובין עיקר ובין צאן ברזל מינה דידה קא ירית דידו כידה הלכך קוברה. ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל שומרת יבם שמתה מי קוברה לפי מה שפירשנו במשנתנו דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתם מפרש לה הכי מי קוברה כלומר הא דתניא קבורתה תחת כתובתה ה"מ היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה דלא ירית להו בעל אבל היכא דאית לה נכסים אחרים דירתי ירתי אבוה ולא יבם הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה אלא קברי לה יורשים מנכסיה או דלמא מכתובתה היא נקברת לעולם וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד כגון שאין לה נכסי מלוג וגם הבעל אין יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד לפי שעיקר כתובה לא נתנה לגבות מחיים הכי נמי היכא דלא ירתי אלא עיקר כתובה כי הכא אפ"ה קבר לה מכתובתה ודייקינן דיבם קבר לה מדתניא יורשי כתובתה חייבים בקבורתה ופריך רבא ולימא אח אני יורש כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר מחמתה דמעולם לא נראית לה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים ואחר דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה.

וא"ת יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היה אחיו קוברה כו'. וי"ל דה"ק אשתו אין אני קובר לבדי אלא כשם שאני ויורשיה חולקין בנדוניא כך נקבור אותה לחצאין. ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פי' זה חדא דמדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובה או דילמא יורשי האב דקא ירתי הנכסים הנכנסים והיוצאין עמה אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו ובין עיקר ובין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאין עמה ועוד דמאי דקאמר רבא ולימא את אני יורש היינו משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומאי קא הדר אמר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר אח אני יורש דלא נתנה כתובה לגבות מחיים.
ונראין דברי מי שפירש שנכסי צאן ברזל כולן ליבם וה"ק אח אני יורש דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדוניתה ה"מ לבעל משום דמינה קא ירית להו הלכך תקינו דאיהו קבר לה אבל אני אין אני יורש מחמת' בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג דידה ואי משום כתובה כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים לא מנה ומאתים ולא נדוניא דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימני' ואסיקנא דיבם נמי כאחר דמי וכולה כתובה מינה דידה קא ירית והלכך הוא קוברה. ע"כ:

והרא"ה אזיל בשיטת רבו הרמב"ן וז"ל מי קוברה כו'. פירוש יורשי הבעל קברי לה בלחוד דקא ירתי כתובתה חצי נדונייתה ועיקר כתובתה כלומר ואכתי איתא לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה ואף על גב דלא אתמר אלא תחת נדונייתה התם הוא בעלמא דלאו מינה דידה קא ירית כלל עיקר כתובה אבל הכא דעיקר כתובה גופה מינה דידה שפיר שייך בה קבורתה תחת כתובתה או דילמא יורשי האב נמי קברי לה דלא תקון רבנן קבורה תחת כתובה גבי בעל אלא משום דליכא שאר יורשין אבל היכא דאיכא שאר יורשין לא אלא קוברין אותה בין שניהם כדין שאר ב' יורשין והא דנקט דקא ירית נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ה"ה לחצי נדונייתה אלא דנקט משום דהני כולהו ירתי ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה כיון דזכו בכתובתה משום תקנתא דקבורתה תחת כתובתה אף על גב דאיכא שאר יורשין דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. ע"כ:
וז"ל ריב"ש או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירשי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה דע"כ לא אמרינן דבעל קביר לה משום נדוניתה אלא כשאין שם יורש אלא הוא אבל כאן כיון שיש יורש כאן זולתו אינהו קברי לה ולאו דוקא אינהו לבד שהרי גם יורשי הבעל יורשין כתובתה אלא יורשי האב עם יורשי הבעל קאמר כדין שני יורשין או אפשר דכיון דיש לה יורש אחר אין יורשי הבעל קוברין כלל דבעל לוקח הוי ומנכסים דהיינו מה שירשו יורשין היא נקברת או דילמא לעולם היא נקברת מכתובתה או מן העיקר כגון זו או מנדונייתה כגון אשת איש. ע"כ:

ת"ש דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה כו'. וא"ת הא דוקא אמרי' לעיל אף על גב דנימא דיורשי האב קברי לה היינו דוקא היכא דאיכא נכסי מלוג דקא ירתי יורשי האב אבל נדוניא אף על גב דליכא צאן ברזל כלל יורשי הבעל קברי כיון דראוין לירש מעתה מאי פשיט מהאי ברייתא דילמא להכי קאמר יורשי כתובתה חייבין בקבורתה משום דאינהו חייבין לעולם אף על גב דליכא מאי למירת ומיהו ה"ה אי איכא נכסי מלוג דירתי יורשי האב אינהו קברי לה וי"ל מדקתני יורשיה יורשי כתובתה כו' משמע דאיכא קמן שני יורשין דירתי ממש ואפ"ה קתני דאותן שהן יורשין כתובתה אינהו חייבין בקבורתה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יורשיה יורשי כתובתה. אותם יורשין שיורשין כתובתה חייבין בקבורתה. ודוק כנ"ל: