שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קי

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קי עמוד א

ואם היה זקן וחולה: סוגיא דשמעתא אי דמצי עביד עבודה בין עבודת הקרבה בין עבודת אכילה שליח נמי משוי הלכך נותנה לכל כהן שירצה להקריבה ועבודתה ועורה שלו ואי דלא מצי עביד לא דהקרבה ולא דאכילה לא מצי משוי שליח להקרבה אלא נותנה לאנשי משמר והן מקריבין אותה ועבודתה לאנשי משמר. והא דקתני נותנה לכהן שירצה ועבודתה לאנשי משמר אוקימנא שיכול לעשות עבודה על ידי הדחק לא שנא בהקרבה ולא שנא דאכילה ועבודה על ידי הדחק שמה עבודה אכילה על ידי הדחק שלא לתיאבון לא שמה אכילה ואמטו להכי נותנה לכל כהן שירצה להקריבה וכיון דאיהו יכול להקריבה על ידי הדחק מצי לשוויי שליח ועבודתה לאנשי משמר דהא לא יכול למיכל רק על ידי הדחק ולא שמה אכילה אבל עורה ודאי דיליה בעי מיהוי חדא דגבי עורה לא שייכא אכילה ואכתי ואיש את קדשיו לו יהיה קרינא ביה ועוד מדרישא קתני עורה ועבודתה וסיפא לא קתני אלא עבודתה שמע מינה דוקא קתני. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אכילה גסה לאו כלום היא: התירוץ שני של תוספות לא נראה דאם כן מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמי לדרשא אחריתי לוקמה בשאכלן אכילה גסה ממש. הרא"ש ז"ל.

תנינא כהן גדול מקריב אונן: תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת וכו' כמו שכתוב בתוספות ואם בא להשמיענו דמקריב בטומאה תנינא חמשה דברים באים בטומאה ואינן נאכלין בטומאה ואם בא להשמיענו דמצי לשויו שליח אפילו כהן שאינו מן המשמר ישמיענו בטהור והוא הדין בטמא. ויש לומר דאתי לאשמועינן אף על פי שכל בני המשמר טמאין ואי זה מהן שעבד פסול כשר הזבח לאכילה מחמת הטומאה ועל ידי הכהן שאינו מן המשמר שנעשה שליח לעבודה הוא שהוכשר הבשר לאכילה הלכך יהא הבשר שלו כיון שאי אפשר לו להיות ראוי לאכילה אלא על ידו קא משמע לן. ועוד כיון שכל בני עבודה שבמשמר שהם תמימים אין להם חלק בבשר סלקא דעתך אמינא גם בעלי מומין שבמשמר לא יחלקו בו דכי זכי להו רחמנא בבעלי מומין לחלוק בשותפות עם התמימים אבל כי לא חזו כלל לתמימים לא קא משמע לן. הרא"ש ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אמר רב אשי אם היה כהן גדול אונן וכו'. ואצטריך לאשמועינן הכא מהו דתימא עליה דידיה הוא דחס רחמנא וכו' מהא שמעינן דכל היכא דלא מצא אכיל לית ליה למפלג במתנות כגון עורות קדשים וכיוצא בהן ושמע מינה דהיכא דלא הוי נמי אונן אף על גב דמקריב להו פלגי להו אנשי משמר למתנות בהדיה מדקתני מקריב ואינו חולק לערב מכלל דאי לא הוי אונן חולק אף על פי שהוא המקריב. ע"כ.

מתניתין נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדיין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספא ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפרה באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה כמו שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר משהביא הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים. הרב המאירי ז"ל.

גמרא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא וצריך להחזירו ביום כדין הקרבת אשם. ונראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום. הרב המאירי ז"ל.

כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו בראשו הוי אומר אשם זה קרן דמה אשם האמור למעלה קרן דכתיב אשמו בראשו אף אשם האמור למטה קרן. מושב זה חומש או אינו אלא מושב זה כפל דמכדי מדכתיב להשיב וכתב המושב משמע שתי השבות שמושב יתר על הקרן ואיני יודע כמה וילמד סתום מן המפורש מצינו בגנבה שמשלם כפל דהיינו יתר על הקרן. וי"ל דהאי דכתיב האשם המושב שמשלם יותר על הקרן דבגזל הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו וכו'. גאון ז"ל.

או אינו אלא מושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר: תימה היכי מצי למימר זה כפל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"מ דאיכא לאוקמי כגון שבאו עדים מתחלה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם. וא"ת היכי מחייבתו חומש והא אמרינן לעיל ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש. וי"ל דהיינו למסקנא דהכא דמסקינן ושלם אותו בראשו הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר אבל בגנבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב בכפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש וכו'. ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מביא חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל. ע"כ לשונו.

וכתב המאירי ז"ל וז"ל גנבת הגר אינה נדונת בגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כל המחזיק בנכסיו. ע"כ.

ואין אשם לחצאין דהוה ליה בעל מום. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

גזל הגר צריך שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן: פירש רש"י ז"ל וצריך להשלים משלו. ונראה לפרש דאפילו השלים אין זה השבה אלא מתנה בעלמא קא יהיב להו. וקצת משמע לקמן כדפירש רש"י ז"ל דאמר דיהיב לידעיה במשמרתו דיהויריב מאי מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא לא עביד ולא כלום אלמא דחזי ליהויריב על ידי שיוסיף משלו עד שיהא לכל אחד שוה פרוטה. ומיהו יש לומר אף על גב דלא חזי ליהויריב לא היה להם לידעיה לקבל במשמרת שאינה שלהם כי יכול להשהותו עד משמרת שאחר ידעיה. ולקמן משמע קצת כפירוש רש"י דמסקינן לקמן בהמקבל מתנות הוו ואף על פי שהיה הגזלן יכול לפטור בחמץ שגזל לפני הפסח אפילו הכי צריך ליתן לכהנים דמי מעליא הוא הדין שחייבו הכתוב ליתן לכהנים שבאותו משמר פרוטה לכל אחד ואחד ואף על פי שלנגזל לא היה חייב. הרא"ש ז"ל.

כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צריך שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבאותו משמר שנאמר האשם המושב לה' לכהן עד שתהא בו השבה לכל כהן וכהן שמע מינה ואף על גב דיהיב ליה לחד כהן פלגי ליה כלהו בני משמר בהדיה דאי לא תימא הכי למה לי פרוטה לכל כהן וכהן. ע"כ.

בעי רבא אין בו למשמר יהויריב ויש בו למשמר ידעיה מהו: ומסקנא היכא דיהיב ליה לידעיה במשמרת ידעיה וזכה ביה דכולי עלמא זכה ביה ואף על פי שקדם ונתן את האשם ליהויריב יחזור אשם אצל כסף אלא כי תיבעי לך דיהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב מאי כיון דמשמרת של יהויריב היא לא עשה ולא כלום וצריך להחזירו וליתנו ליהויריב ולהוסיף עליו כדי שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן ממשמרת יהויריב או דילמא כיון דליהויריב לא חזי מעיקרא ממונא דידעיה הוא וכי קא יהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב שפיר קא יהיב ועלתה בתיקו. מיהו שמעינן דגזל הגר מתחלק לכל בני משמר ואפילו הנך דלא זכו בפייס דאי לא תאמר הכי מה לי ליהויריב מה לי לידעיה הא ודאי אי להנך דזכו בפייס בלחוד הוא הכא והכא כי הדדי נינהו. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל היו בני משמרת זו מרובין ונתנם למשמרת אחרת שאין זמנה עכשיו ואוכלוסיה מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהן הרי זה ספק אם זכתה משמרה זו בהן אם לאו. ומכל מקום יראה לי מסוגית הגמרא דדוקא במשמרת הבאה ראשונה אחר זו שתהא להם השבה ראויה בגזל זה שבזו יש לומר לזו היתה השבה זו עומדת אבל משמרת אחרת לא זכתה. ע"כ.

דף קי עמוד ב

בעי רבא מהו שיחלקו וכו': או דילמא כי קרייה רחמנא אשם מקמי דנמטי לידיה דכהן אבל בתר דמטי לידיה לא הוי אלא חולין כדדרשינן במנחות אשר ישיבו לך זה גזל הגר לך יהיה אפילו לקדש בו אשה הואיל ואחר חלוקה הוי חולין אית לן למימר דבשעת חלוקה נמי לא יהא דינו כאשם ויחלקו גזל גר ומסיק דאין חולקין אף על גב דבתר חלוקה ממונא דכהן הוי בשעת חלוקה מיהא דינו כאשם. הרא"ש ז"ל.

או מקבלי מתנות הוו מן הבורא יתברך: וחמץ שעבר עליו הפסח אחר שמת הגר או אחר שנשבע לו אף על גב שהיה יכול לפטור עצמו מן הבורא יתברך בזה אינו נפטר מן הכהנים בו שאין זה מתנה. הראב"ד ז"ל.

למאי נפקא מינה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח: תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה וכו' כמו שהקשו בתוספות. ותירץ ר"מ דליכא למיפשט מההיא דאפילו אם תמצא לומר דיורשים הוו לא יצא משום דכל אחד ואחד הוי יורש ובמקום הגר קאי. והוה ליה כמו שגזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהם דאמרינן לעיל מצות השבה אין כאן כיון דלא החזיר לו שוה פרוטה הכא נמי כיון דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד מממונא דאיכא אכתי בידיה דגזלן לא יצא דאין כאן השבה דהא ממון גמור הוא אפילו בשעת השבה והוא אינו משיב שוה פרוטה ולהכי אין כאן השבה. אבל גזל חמץ ועבר עליו הפסח מידי יורשים הוו נפיקי כיון דליכא השתא ממונא גביה דהא לא שוה מידי מאי אמרת לקיים מצות השבה ממה נפשך מקיים מצות השבה כיון דאיכא שוה פרוטה לכל חד וחד אי אזלת בתר מעיקרא הוה ליה כגזל חמץ שוה פרוטה ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך. הרא"ש ז"ל.

ומותר העומר: האי דלא חשיב ליה בכלל שיורי מנחות משום דהיא מנחת צבור ואין מנחת צבור נקמצת אלא היא. אי נמי משום שאין מנחה בא גרש אלא היא. הרא"ש ז"ל.

ועורות קדשים: איכא למידק בשלמא כל הנך קרי להו מתנות ירושלים מפני שנאכלים בכל העיר אלא עורות קדשים למה אי משום דבשרם נאכל בירושלים דהיינו קדשי קלים הא ליתא שהרי שנינו עורות קדשים קלים לבעלים ואין לכהנים אלא עורות קדשי קדשים ואם כן לחשביניה בהדי מתנות הקדש. וי"ל מפני שכל כהן שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעורות אלמא אין נתנים אלא לכהנים הראוים לחלוק בבשר והכהנים האוכלים בבשר עומדים בירושלים משום הכי קרי להו מתנות ירושלים. וא"ת אם כן אף שדה אחוזה ושדה חרמין וגזל הגר ימנו במתנות ירושלים שהרי נתנין לאנשי משמר העומדים בירושלים. לא היא דמכל מקום זכייתם בכל מקום. הרשב"א ז"ל.

הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ואין למדין מן ההלכה ואין דנין ק"ו מהלכה כדאיתא במסכת נזיר. הראב"ד ז"ל.

(אה"ע קנ"ז) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו': וא"ת אם כן אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח דאדעתא דהכי לא זבן. יש לומר דלא פריך הכא אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו כמו מחטאת ואשם. וכן מיבמה שעולה לפני מוכה שחין מן האירוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת אירוסין שאם ימות קודם שישאנה שיהו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא היה הבעל מעכב על ידה הילכך חשוב כאלו התנית אבל מן הנשואין ודאי לא הוה הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילות זנות. וכן כל מקח שאדם קונה אם היה הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזור המקח לא היה המוכר שומע לו הילכך לא הוה ליה כאלו התנה. הרא"ש ז"ל.