שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קט עמוד א

גמרא. אמר רב יוסף אם אינו מוצא ללות לוה אפילו מארנקי של צדקה וישיב כדי שיקיים מצות השבה וגבאי צדקה באין ונפרעין מבניו או מאחיו חלקו המגיעו. ויש גורסין אמר רב יוסף אפילו אין שם יורשין להשיב להם צריך שישיב לארנקי של צדקה כדי שיוציא גזלה מתחת ידו ויקיים מצות השבה. אמר רב פפא כשהוא משיב בכל מקום אפילו לארנקי של צדקה צריך שיאמר זה גזל אביו. גאון ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל אמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה. ואינו כתיבת המוכסים וכתיבת הגבאין שאין נוטלין מהן צדקה. ע"כ.

אמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה: כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרשה על שניהם בין אגוזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה. למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו שהאומר נכסים אלו אפילו מכרם או נתנם לאחר אסורים לו ואלו האומר בחייו ובמותו ונתנן או מכרן לאחר מותר. והדבר תמה בעיני שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן ואם כן למה לא יהנה מהם כאלו נתנם לאחר. ושמא בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר והיינו דקתני אם מת לא יירשנו ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו.

ולפי"ז האוסר נכסיו על חבירו לכשיצא מרשותו עדיפא מזה דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי. ואף על פי שלמדו שם בפרק השותפין ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהא זה ממש אלא מכל מקום למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אלא שזה פירש לכשיצא מרשותו ויבא לרשות אחרים ואין לחשבו הפסק ולפיכך אסור בהם לעולם וזה לא פירש אלא כשאמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו ולומר שלא יירשנו. ודכוותה באומר כל נכסי עליך ואף לכשיצאו מרשותו לרשות ראובן שאם יצאו מרשות ראובן ונתן או ימכור ראובן לשמעון מותר ועוד צריכה לי תלמוד. הרשב"א ז"ל.

(חו"מ ס"ו) ונימחליה לנפשיה: אתרווייהו מקשה שהרי יש לו חלק בנכסי אביו וכל שכן בנכסי הגר דהפקר נינהו. ואשכחן במתניתא דאף על גב דעבד איסורא מצי מחיל דתנן מחל לו על הקרן וכו'. הראב"ד ז"ל.

ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו וכו': הוה מצי למימר הרי שגזל הנר ונשבע לו והודה וזקפו עליו במלוה אלא נקט מעלה כספו לרבותא אף על פי שייחד אותו כסף לתשלומין כשזקפו עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו. הרא"ש ז"ל.

מתקיף לה רב ששת אי הכי לרבי יוסי הגלילי לשמעינן דלנפשיה מצי מחיל דליתני הא דקתני זכה הלה במה שבידו וכל שכן לאחרים ולמה לי למתני כלל במתניתא מחל לו את הקרן ליתני נתן לו את הקרן דשמעינן מינה דלרבי יוסי הגלילי הוא הדין למחל לו את הקרן דהא שמעינן ליה לרבי יוסי הגלילי דאמר דאפילו לנפשיה מצי מחיל ודקתני זקפן עליו במלוה כדי להודיע כחו דרבי עקיבא ולרבי עקיבא לשמעינן דלאחרים לא מצי מחיל דליתני הא דקתני זקפן עליו במלוה דהוי דומיא דלאחרים וכל שכן לנפשיה ולמה לי למתני במתניתא לוה לאחרים ובעלי חוב באים ונפרעים. גאון ז"ל.

(חו"מ ס"ו) רבא אמר הא והא רבי עקיבא וכי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחריני מצי מחיל: ודוקא בגוזל מצי מחיל מפני שצריך לצאת ידי שמים ולהוציא גזלו מתחת ידו כדקתני בברייתא בהדיא הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה. כההוא עובדא דבפרק הכותב בההיא אתתא קריבתיה דרב נחמן דזבינתא לכתובתה בטובת הנאה ואגרשה לה ושכיבא ואתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה ואמר רב נחמן ליכא דליסבה עצה דתמחול לגבה אבוה. ופרשי רבוותא מדאזלי לקוחות לגבה שמע מינה דמת אביה והיה יורשה ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובתה אצל נכסי אביה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומוחלת לנפשה וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל רבא אמר כי קאמר רבי עקיבא דלא מצי איניש לממחל הני מילי לנפשיה אבל לעלמא מצי מחיל ואידי ואידי רבי עקיבא היא וקיימא לן כרבי עקיבא. ומסתברא דע"כ לא פליג רבי עקיבא עליה דרבי יוסי הגלילי אלא דגוזל את הגר ונשבע לו שגזל את מורישו ונשבע לו דעבד איסורא בשבועה דקאמר רבי עקיבא טעמא דאין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו אבל בעלמא דלא עביד איסורא בשבועה מודי רבי עקיבא דמצי מחיל אפילו לנפשיה. ואין צריך לומר במי שהיה לו שטר חוב על בנו ומכרו האב לאחרים מת האב דאי מחליה בן לנפשיה הוי מחול כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. ע"כ.

דף קט עמוד ב

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל ואפילו לא זקפן עליו במלוה דמדקאמר מוקמת לתרווייהו כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי הגלילי שמע מינה דרבי יוסי הגלילי אפילו בלא זקפן נמי אמר דאי לא אמאי לא מוקמת להו כרבי יוסי הגלילי וזקפן במלוה שאני ואם כן גזל הגר דאמר רחמנא דליהוי לכהנים היכי משכחת לה ניהליה לנפשיה. והוא הדין דמצי מקשה ליה לרבי יוחנן אלא דאקשי עליה קושיא אחריתי דקשיא ליה מהא. הראב"ד ז"ל.

הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ולא הודה עד לאחר מיתת הגר דקנאו השם ונתנו לכהנים: ויש מפרשים כי ההודאה שהיא בחיי הגר נעשית עליו כמלוה ויכול למחול אבל כשלא הודה בחייו גזל הוא ואינו יכול למחול וישמענו לדקדק על זה והא לא בעינן שתהא מלוה ואי לא נשבע הכל מודים שהוא זוכה בגזלה שתחת ידו בין הודה בין לא הודה. והטעם המדוקדק בזה כי עד שלא הודה לו בחייו מת הגר אינו לא ממונו של גר ולא שלו שהרי גזלה ושבועת שקר בידו וחזר הממון למי שהכל בידו ונתנו לכהנים אבל כשהודה בחיי הגר כבר הוא ממונו של גר וזוכה הוא לעצמו מן הגר. הראב"ד ז"ל.

גזל גיורת מהו: אף על גב דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש רבינא מיבעיא ליה אם יש שום פסוק לרבות גיורת דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת. הרא"ש ז"ל.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו': משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה נותן קרן וחומש לכהנים ואין צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים. וקשה כיון שאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש הא אמרינן לעיל גבי גזל אביו כשנשבע הבן אין משלם חומש משום שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות משמע לפי שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אין משלם חומש על אותה שבועה הכא נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש על אותה שבועה. וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות לאו משום דאין בית דין מחייבין אותו שבועה דאפילו נשבע מעצמו משלם חומש דתנן השביע עליו אפילו חמש פעמים חייב על כל אחד ואחד והאי דמפטר מחומש בכפירת שעבוד קרקעות משום דלקמן בפרק הגוזל בתרא ממעטינן קרקעות מדין חומש ואשם מכלל ופרט אבל קטן לא אימעטי התם ואם נפשך למעוטי נמי קטן מדכתיב ואם אין לאיש איכא לאוקמי בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתו ומתה ואחר כך מת הוא בקטנותו בידוע שאין לו גואלים ובדורות הראשונים היו מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן אף על גב דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם שמונה שנים וכן האשה היו לה דדים גדולים ושער הרבה. אי נמי היינו דקאמר הכא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דמילתא דלא שכיח הוא ולא חיישינן להכי. הרא"ש ז"ל.

ואם תאמר גזל גר קטן היכי משכחת לה וכו'. כמו שכתוב בתוספות. וי"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ועוד יש לומר דדוקא וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרשב"א ז"ל.

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים: יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא קא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב ותרי אשם כתיב להשיב האשם והאשם המושב. אי נמי מן המושב דייק דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל הגר והשני להשבת גזל הגיורת. הרשב"א ז"ל.

איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים שמא נולדו לו בנים לאחר שנתגייר והיתה הורתם ולידתם בקדושה והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו קטן גר אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים ומסתמא דכהנים הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן: תימה לר"י למאי קאמר דקנאו אי למימר דהוי ממון גביה ולא מצי מקדש בו את האשה תיפוק ליה מדקרייה רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם. מ"ר. תוספות שאנ"ץ.

הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר: פירוש כשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו לאשמו והלכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך. ומה ששנינו במשנתינו ונתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה היינו כשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל.

רבי נתן אומר בלשון אחר ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כגון קרבנות שהן באין במשמר אחר שאין לו חלק בהם ויהיה עבודת אכילתה לאותו משמר והוא שבמשמר אחר לא יהיה לו חלק בו ואף על פי כן כשנכנס לרשות דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באי זה משמר שיהיה ועבודתה ועורה שלו וכדתניא לקמן בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת וכו'. דבר שיש לו חלק בו וכו' כגון גזל הגר שבא באותו משמר ואשמו מתחלק לכל המשמר באי זה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהא שלו ולא יוציאנו. אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו כך אין לכל המשמרת שלו חלק בו תאמר בגזל הגר שבא במשמרתו שכשם שיש לו חלק בו מכח משמרתו כן יש חלק בו לכל בני המשמרת כמוהו הלכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא יוציא מתחת ידו ולא שנא הגזל ולא שנא האשם הכל מוציא מידו. הראב"ד ז"ל.

והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיה וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחר אם כן אף גזלו אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלו לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני אי בכהן טהור הכי נמי כי קאמרי בכהן טמא שאינו יכול להקריב ולא לאכול והלכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיה ואפילו במשמר אחר עבודתה ועורה שלו וכיון דאשם שלו גזל נמי שלו דהא כתיב מלבד איל הכפורים למקום שהולך האיל שם הגזל הולך דהא נפקא מהכא לכהן שבאותו משמר ונהי שיכול ליתן הגזל למשמר אחד והאשם למשמר אחר של אחריו אם לא הפרישו בשעה שהפריש את הגזל אבל אם הפרישו למשמר הראשון צריך ליתנו לאותו משמר ואינו רשאי לשהות כפרתו וגם צריך להקדים גזלו הנה הוא קודם לכל בני משמרתו כמו שהמשמר הראשון קודם למשמר של אחריו במופרש. ושני ליה בכהן טמא הא דאמרינן שיוצא מתחת ידו בכהן טמא שאינו זוכה בקרבן עצמו ונותנו לאנשי משמר וכן הגזל יהיה לאנשי משמר ואי בכהן טמא דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו דהיינו גזל ואשם שיש לו חלק בו עם אנשי משמרתו ואם טמא הוא הרי אין לו חלק בקרבן ואם לא יזכה בקרבן אלא שהוא לאנשי משמר ואינו יכול ליתנו לאחר גם הגזל יהיה כמותו דהא כתיב מלבד איל הכפורים. ע"כ.

אחוזתו שלו ואין זו שלו: תניא בתורת כהנים (בחקותי פרק יא מ"א) והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי בלשון זכר. תימה מאי קמשמע לן בכמה מקומות מצינו שהשדה נקרא בלשון זכר. ויש לומר משום דרישא דהכא אתא לאשמועינן דלא תיטעי לפרושי לכהן תהיה זו שדה שגאל אחוזתו ותהא שלו קמשמע לן והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי בלשון זכר ואם כן הוי ליה למכתב לכהן יהיה אחוזתו אבל אי לא כתיב בצאתו אף על גב דבכל המקרא שדה בלשון זכר הוה מצי למימר דתהיה אשדה קאי כדמשמע פשטיה דקרא כי הרבה שמות במקרא שקרוין במקום אחד זכר ובמקום אחר בלשון נקבה. הרא"ש ז"ל.

ומנין שעבודה ועורה שלו וכו': פירש רש"י ז"ל עבודה אכילת בשרה שהוא שכר עבודה. ואינו מחוור בעיני שהרי כהן חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ורבי חננאל ז"ל פירש עבודת מתנותיו שנאמר עבודת מתנה. ונראה לי משום דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא שהאכילה היא העבודה. הרשב"א ז"ל.

הא כיצד אם היה כהן בעל מום וכו': דאי לא תימא הכי למאי אצטריך ואיש את קדשיו לו יהיה דכיון דכתיב ושרת לומר שיש לו רשות להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ממילא ידעינן דעבודתה ועורה שלו כדכתיב לכהן המקריב לו תהיה אלא למדרש דאי הוה בעל מום אף על גב דלא קרינן ביה ושרת עבודתה ועורה שלו דקרינן ביה ואיש את קדשיו לו יהיה. הרא"ש ז"ל.