שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קו עמוד אעריכה

הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין:    דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו שבועה אלימתא דהיינו שבועה שנשבע בפני בית דין דשבועה שמחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היינו שנעשית בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל חבית ואמרינן ונקרב היינו לשבועה. הרשב"א ז"ל.

יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וכו':    וליכא לאקשויי מרישא כלל וליכא למימר היכי מוקים רב נחמן לסיפא בבית דין אם כן תיקשי ליה מסיפא דקתני והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל כי היכי דקא מותיב ליה רבא לקמן מטוען טענת גנב. הא לא קשיא משום דאיכא לתרוצי דרב נחמן לא דייק לה מסיפא אלא מרישא דקא מותיב ליה רב אחא הוא דקא מדחי ליה רב נחמן לרב אחא. ועוד דאיכא למימר דסבירא ליה לרב אחא ולרב נחמן דבטוען טענת גנב לא אמר רב דפטור. גאון ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. וקשה לי וכי משני סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון דקבל עליו שבועה בבית דין שוב לא ישלם. וליתא דעל כרחך כלהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייבתו כפל דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בפרק מרובה ואיתא נמי בסמוך וכן אית ליה לרב נחמן כרבא דאמר דמודה רב היכא דהודה מעצמו שמשלם את הקרן. ותדע לך מדאותביה רב אחא לרב נחמן מרישא דהיכן פקדוני ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם משום דבהודה פשיטא להו דלא אמר רב. ע"כ.

לא קשיא כאן בשקפץ כאן בשלא קפץ:    כי קאמר רב דפטור כגון בלא קפץ אלא בית דין השביעוהו הילכך אלימי לאפקועי ממונא והאי דקתני משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן בשקפץ ונשבע הילכך הוא חייב וסיפא לא מתוקמא אלא בלא קפץ משום דכפל קתני וכפל לא משכחת לה אלא בלא קפץ בבית דין והאי דלא אותביה מסיפא משום דאיכא למימר דבטוען טענת גנב לא אמר רב כדמפרש לעיל. גאון ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל כאן בקפץ וכו'. פירוש קפץ שהשביעו הבעלים או נשבע הוא שלא מדעת בית דין ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לאו כי נחשבת להשביעה אלא רב דלא הוה מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה. ע"כ.

ויש לומר דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין וכדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועת ארמלתא שהשביעוה בית דין ובפניהם וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל קפץ ונשבע מעצמו לא משלם כפל ואפילו נשבע בבית דין דלא חייב רחמנא כפל לטוען טענת גנב ונשבע אלא היכא דפטר נפשיה בההוא שבועה אבל היכא דלא קא פטר נפשיה בההוא שבועה לא מחייב כפל ושמע מינה דמאן דמשתבע ליה לחבריה חוץ לבית דין אי נמי בבית דין ואשתבע ליה מקמי דליחייבוה בי דינא שבועה לא מיפטר בההיא שבועה אלא מחייב לאשתבועי ליה זימנא אחריתי אפומא דבי דינא. וכן הלכה. ע"כ.

והכא בקפץ לא מצית אמרת שהשביע עליו קתני והשביע משמע דהשביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע דמשביעך אני ואמר אמן אפשר לאוקמה בין בקפץ בין בלא קפץ דאיכא למימר קפץ וענה אמן ואיכא למימר דלא קפץ אבל השביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע ונשבע לא מתוקמא אלא בלא קפץ דהא איכא המתנה ביני ביני. אלא אמר רבא וכו' רבא מעיקרא סבר דרב קפסיק למילתיה דשבועה קונה בין בטוען טענת אבדה בין בטוען טענת גנב ובין בהודה הדר אמר רבא כל הודה לא שנא וכו' דהאי קרא בטוען טענת גנב ונשבע כתיב דבעי שלומי כפל דאמרינן לעיל בפרק מרובה אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר והכי משמע אם לא ימצא כמו שטען וכו' ובשבועה דכתיב ונקרב בעל הבית וגו'. גאון ז"ל.

אלא אמר רבא כל הודה וכו':    מכלל דמרישא נמי פריך ולא הוה מצי למימר לצדדין קתני אם שלא באו עדים וכו' ונשבע חוץ לבית דין דאם כן מאי עד שלא באו עדים אפילו הודה משבאו עדים משלם קרן דכיון דנשבע חוץ לבית דין לא משלם כפל ומשלם חומש דממון המשתלם בראש הוא. ואם תאמר למאי דקס"ד דרבא דאפילו בהודה דבר רב אדמותיב ליה מברייתא לותביה ממתניתא מסיפא דסיפא דמתניתא דאייתי לעיל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ויש לומר דאיכא לאוקמי רישא וסיפא חוץ לבית דין מציעתא בבית דין. אי נמי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ. ורב אחא נמי דלא הקשה לעיל מסיפא משום דכיון דאוקי רישא בקפץ סיפא בלא קפץ ידע דמצי לשנויי נמי סיפא בקפץ וכי תימא אמאי איירי מתניתא בהכי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ דיש לומר דחיובא אתא לאשמועינן ובטענת אבד לא משכח חיובא אלא בקפץ ודוקא קרן וחומש ולא כפל אבל בלא קפץ פטור וכן בהודה בלא קפץ בטענת גנב פטור ובטוען טענת גנב חיוב שבו דהיינו כפל היינו דוקא בלא קפץ. הרא"ש ז"ל.

כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים:    וקשיא לי והא האי קרא ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת שומר שכר הוה ושומר שכר הא לא פטר נפשיה בטענת אבד. וי"ל כגון שטען שומר חנם אני עליו ואבד ונשבע על טענתו ובאו עדים והכחישוהו ואמרו שומר שכר הוא וחייב באבדה כיון שנשבע פטור. הראב"ד ז"ל.

דף קו עמוד בעריכה

רב המנונא הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא נשבע ובאו עדים מיחייב דשבועה אינה קונה אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועות אחרונות הואיל ויכול לחזור ולהודות דהא לא אודי כלל אלא מכח הואיל הוא דמחייבינן ליה אם כן נשבע ובאו עדים נמי מחייב דליכא למימר הואיל דפטור כלל אלא אי אמרת כי לא הודה ואתו עדים פטור דאיכא למימר נמי הואיל דפטור מי איכא מידי דאלו נשבע ואתו עדים ומסהדי ביה הוי פטור ואנן ניקום וניחייביה קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות דהוי חייב השתא נמי חייב הא איכא למימר נמי הואיל ובאו עדים פטור השתא נמי פטור דהשתא מיהא הא לא אודי ביני ביני דניחייביה והיכי מצית למחייביה מכח הואיל הא מצית נמי למפטריה מכח הואיל אלא שמע מינה דכי אתו עדים נמי מחייב דלא מצינן למפטריה מכח הואיל כלל וקשיא לרב. והדר מפרק לא לצדדין קתני השביע עליו חוץ לבית דין ובבית דין קפץ הילכך כי אתו עדים נמי חייב וליכא למימר הואיל דהיתירא אבל היכא דלא קפץ ובבית דין קאמר רב דנשבע ובאו עדים פטור. גאון ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל רב המנונא הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא כי אתו עדים מחייב וכי הודה נמי מחייב אמטו להכי מחייבינן ליה אכל שבועה ושבועה דממונא קא כפר ליה בכל שבועה ושבועה והאי דתנו לה בהודאות דידיה משום קרבן וחומש הוא אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור מי איכא מידי דכי אתו עדים פטור ומשום הודאה דידיה מחייבינן ליה אכל חדא וחדא והא לא אודי והוא ידע בנפשיה אי מודה או לא אבל עדים לאו בדידיה תליא מילתא דאינהו מחייבי ליה על כרחיה הילכך ממונא כפר בכל חדא וחדא שאלו באו עדים בבית דין זה ולא פרעו והעמידו בבית דין אחר וכפר נמצא כפרו ממון וכיון דלא תליא מילתא בדעתיה ממונא כפר ליה מה שאין כן בהודאה דבדידיה תליא מילתא והא לא אודי. ע"כ.

הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל:    והאי לא איצטריך ליה למימר דקרא כתיב אם לא ימצא הגנב ישלם שנים כדמפרשינן בפרק מרובה וכי איצטריך לרבי חייא למימר לטוען טענת גנב שטבח ומכר שמשלם תשלומי ארבעה וחמשה. גאון ז"ל.

אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב מאי היקישא איכא:    אמרי גנב הגנב כלומר בעיקר הגנב הוא זה לחייבו בארבעה וחמשה מיהו גנב עצמו אכתי לא נפקא לן מהכא לכללי ופרטי שזה הוקש לגנב לעצמו לחיובין המפורשין בו אבל גנב עצמו לא הוקש לזה לרבות כל המטלטל וגופו ממון והרי לא נאמר בגנב עצמו כי אם חמור או שור או שה חיים. וא"ת כיון שהוקשו זה לזה נילפו מהדדי ונילף גנב עצמו מטוען טענת גנב לדבר המטלטל וגופו ממון ואמאי קא מהדר בפרק מרובה להנהו כללי ופרטי מדוכתא אחרינא. לא קשיא כיון דבגנב עצמו לא כתיבי אלא שור וחמור וחיים כי ילפת שאר מילי מטוען טענת גנב איכא למיפרך אי מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה ומשום הכי אקשינן במרובה למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנא ליה ואף על גב דדריש גנב הגנב. הראב"ד ז"ל.

כגון שאכלו נבלה:    הוי מצי לשנויי כגון שמעידין אותו שאכלו קודם שטוען טענת גנב דאז לא משלם ארבעה וחמשה והוי כגנב שטבח בבית בעלים קודם גנבה דלא משלם ארבעה וחמשה דלא מחייב אלא כשגנב ונתחייב כפל משעת גנבה וכי הדר טבח משלם ארבעה וחמשה אלא כדאמרינן במסקנא דתרי מתלתא טעמא נקט. הרא"ש ז"ל.

אלא חדא מתרי תלתא טעמא נקט:    והכא איכא לאוקמה בתלתא טעמי בשאכלו נבלה ובשעמד בדין ובשותף שטבח שלא לדעת חברו ואוקמה בחדא מינייהו בשאכלו נבלה. גאון ז"ל.

איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום שצריך לנותן שיהא איש אבל נתינת קטן אינה כלום ואין אדם מתחייב שבועה בפקדונו וכיון שאינו מתחייב עליו שבועה אינו משלם עליה ואם איתא תיהוי כאבדה הבאה לידו מאיליה כשבא בעליה ותובעה הרי מתחייב עליה שבועה ומשלם עליה כפל. הכא במאי עסקינן שאכלו כשהוא קטן ובשעת תביעה הרי אינה בידו וגם לא בשעה שאדם ראוי להתחייב על פקדונו שבועה אבל אבדה הרי היא קיימת בשעת תביעה וכאילו הפקידה בידו עכשיו היא. אי הכי אדתני עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחת ונפקא מעד האלהים יבא דבר שניהם דמשמע דמקיש נותן לנפקד מה נפקד בעינן שיהא איש בשעת פקדון דאי לא אבדה מדעת היא אף מפקיד בעינן איש בשעת פקדון ואם איתא הא לא בעינן כולי האי אלא שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד. רב אשי אמר אפילו תימא שאכלו כשהוא גדול לא קשיא דשאני הכא משום דלא אתיא לידיה מכח בן דעת שהוא עצמו לא היה יודע לשמור ממונו איך יתחייב אדם בפקדונו משום שמירה אבל אבדה הרי באה לידו מכח בן דעת כלומר ממונו של בן דעת שיודע לשמור ממונו הלכך כל אדם חייב בשמירתו כשיבא לידו. הראב"ד ז"ל.

(חו"מ צ"ו) ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שומר שנמסר לו דבר לשמור כשהוא קטן וטען בה טענת גנב פטור משבועה ואם נשבע פטור מכפל כי יתן איש אל רעהו כתיב ואין נתינת קטן כלום. ולא סוף דבר נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן אלא אם תבעו כשהוא גדול ואפילו אכלו כשהוא גדול ואין אומרים והא באבדה אבדה באה מכח בן דעת שמן הסתם לבן דעת אבדה אבל נתינת קטן אינה באה מכח בן דעת. ויש פוסקים שאם אכלו כשהוא גדול ותבעו כשהוא גדול אף על פי שנתנו כשהוא קטן אם טען טענת גנב חייב שבועה ואם נשבע ונמצא שהוא גנבה חייב בכפל. ואף על פי שאמרו בשלח בה יד ואחר כך גנבה שאין חייב בכפל ובזו בשעת אכילה שלח בה יד אינו דומה שבזו בשעת אכילה גנבה ועל אותה אכילה הוא שמחייבין אותו אבל בשלח בה יד אין חיוב כפל כן מצד שליחות יד אלא מצד גנבה שאחריה. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אסקה רב אשי דאפילו אכלו כשהמפקיד גדול כיון דעיקר נתינה בקטן הוא לא מחייב כפל ולא דמי לאבדה דאלו אבדה קא אתיא מכח בן דעת וכו'. ושמעינן מינה דאין נתינת קטן כלום לחייב עליה שמירה לא שנא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן ולא שנא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול הלכך אסתלק ליה דינא דשומר מהכא ואף על גב דפשע בה נמי לא מחייב תשלומין ואי טעין עליה דשלח בה יד לא מחייב שבועת השומרים דלאו שומר הוא. וכן היכא דיהיב ליה אגרא ואיכא סהדי דנגנבה או אבדה מרשותו לא מחייב תשלומין.

והוא הדין לענין כפל דאי טעין טענת גנב ונשבע ובאו עדים לא מחייב כפל דעיקר האי ברייתא לענין כפל תנינא. ותו מדמקשי מינה לרבי חייא ברבי אבא דמיירי לענין כפל לא שנא אכלו כשהוא קטן ולא שנא אכלו כשהוא גדול וטעמא דמילתא דכיון דנתינת קטן לאו כלום היא לחיובי עלה שמירה אסתלק ליה דינא דשומר מהכא לגמרי הילכך לא מחייב כפל דהא לאו בתורת גנבה אתא לידיה כי היכי דליחייביה כפל בגנב עצמו. ומטעמא דטוען טענת גנב נמי ליכא לחיוביה מכמה אנפי חדא דלא חייביה רחמנא לטוען טענת גנב כפל אלא היכא דאיחייב בנטירותיה דהוא מדעם אבל היכא דלא איחייב בנטירותיה ועוד דטוען טענת גנב לא מיחייב כפל אלא לבתר שבועה והוא דאשתבע אפומא דבי דינא כדברירנא בפירקין והאי כיון דלא מחייב שבועה לא מחייב כפל ואפילו אכלו כשהוא גדול כיון דעיקר נתינה בקטן הוה מעיקרא לא בתורת שמירה אתא לידיה ולא שייך ביה דינא דשומר כלל הילכך אף על גב דאכיל ליה כשהוא גדול נמי פטור מכפל דלאו בתורת גנבה אתא לידיה ולא בתורת שמירה אתא לידיה דבעינא טוען טענת גנב לאחר שבועה וליכא כדברירנא.

והאי שבועה דקאמרי דלא משבעינן ליה על נתינת קטן דוקא בשבועה דאתא מחמת קטן כגון שבועת השומרים דלא אתיא אלא מחמת חיוב שמירה וכיון דעיקר נתינה בקטן הואי ליכא חיוב שמירה כלל ולא חייל חיובא דשבועת השומרים עלויה אבל שבועת מודה מקצת ועד אחד היכא דתבעו כשהוא גדול מנה גזלתני כשהייתי קטן והלה אומר לא גזלתיך אלא חמשים או שאמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו מחייב שבועת התורה דנהי דאין נתינת קטן כלום וכמאן דליתא דמיא האי לאו משום נתינה קא מחייב אלא מחמת דגזליה קא מחייב וכיון דטעין ליה כשהוא גדול טענתא מעלייתא היא ומיחייב עלה שבועה.

והוא הדין היכא דטעין ליה מנה הלויתיך בקטנותי ואכלת או שהשלכת מחייב עליה שבועה אבל היכא דאיתנוס ממילא כיון דלא מחייב אלא מחמת נתינה דידיה ונתינת קטן לאו כלום היא לא מחייב. אלא מיהו הני מילי לדינא דאורייתא אבל השתא דתקינו ליה רבנן לפעוטות דלהוי מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנתן נמי מתנה במטלטלין (הם) הכי נמי הלואתן הלואה ומכי משיך ליה לוה לממונא מינייהו מחייב באחריותיה ודינא הוא דליחייב עליה שבועה ודוקא בטוענו כשהוא גדול אבל בטוענו כשהוא קטן לא דכיון דנתינת קטן לאו כלום היא משום דלאו בר דעת הוא טענה דידיה נמי לאו כלום היא. והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואמרינן עלה מנא הני מילי ואמרינן אמר קרא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום והני מילי היכא דטעין ליה מנה הלויתיך והפקדתי אצלך אי נמי מנה הלוך אבא והלה טוען לא היו דברים מעולם דשבועה דבעיא טענה היא אבל אמר ליה תן לי פקדון שהפקיד אבא בידך ואודי ליה אידך דאפקיד גביה מיהו קטעין דאיגניב או איתניס מחייב שבועה דכי יתן איש קרינן ביה ומעיקרא כי מסריה אבוה דהאי קטן ניהליה לנטוריה איחייב לנטוריה והשתא כי תבע ליה בנו קטן מיניה מחייב שבועת השומרים דהא לאו שבועה דתליא בטענה היא כי היכי דלימא טענת קטן לאו כלום היא וכי לימא מר עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד אלמא נתינה ותביעה תרוייהו בגדול בעינן שאני התם דכיון דהויא נתינה בקטן אסתלק ליה דינא דשומר מהכא הילכך אף על גב דהויא תביעה בגדול נמי ולא כלום היא אבל היכא דאיכא נתינה מכח גדול דאשתכח דאתיא לידיה מעיקרא בתורת שמירה ואיחייב ליה בנטירותא ממילא חיילא עליה דינא דשומר בעל כרחיה.

והני מילי בשבועת השומרים דשבועה לאו מחמת טענה קא אתיא אלא בנתינת איש הוא דתליא מילתא אבל שבועת מודה מקצת ועד אחד דמחמת טענה קא אתיא לא שנא בבא בטענת עצמו ולא שנא בבא בטענת אביו לא משבעינן ליה אטענת חרש שוטה וקטן וכיון דטעמא דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן משום דטענה דידהו לאו כלום היא לא שנא בבא בטענת עצמו ולא שנא בטענת אביו חדא מילתא היא דכמאן דליכא טענה דמי כדבעינן לברורה בפרק שבועת הדיינין. ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל. והרמב"ם ז"ל חולק בקצת מדינים אלו הנזכרים עיין פרק ב' מהלכות שכירות ובפרק ה' מהלכות טוען ונטען.

הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור וכו':    פירוש אינו חייב שבועה וכיון דאינו חייב שבועה כפל נמי לא מחייב כדאמרינן לעיל דאין כפל אלא כשהשביעוהו בית דין. ואין לפרש אינו חייב כפל אבל שבועה חייב דמסתמא כי היכי דמוקי רמי בר חמא כי הוא זה לאצרוכי כפירה והודאה לחיוב שבועה מדנקט כלהו שומרים ולא שייך בכלהו כפל הכי נמי רבי חייא בר אבא דסבירא ליה כוותיה בהא דמוקי כי הוא זה בפקדון מסתמא לענין שבועה קאמר. ועוד מדקאמר ופליגא דרבי חייא בר יוסף ואיהו לענין שבועה איירי. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב בתשלומי כפל עד שיכפור במקצת ויודה במקצת משום דטוען טענת גנב בשבועה אין שלא בשבועה לא ולא מחייב שבועה עד שיודה במקצת דמודה מקצת הטענה בעינן מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה והא בהא תליא דהואיל דגבי שבועה בעינן שיודה במקצת בכפל נמי בעינן שיודה במקצת שהרי טוען טענת גנב לעולם אינו משלם כפל אלא בשבועה. ע"כ.

אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת:    וקא משמע לן רבי יוחנן דלא משלם תשלומי כפל אלא אם כן מודה קצת מאותו הפקדון שנשאר בידו שלא נגנב והרי הוא מזומן לך כל זמן שתרצה והשאר נגנב ממני באונס דאמר קרא כי הוא זה ובפרשה טוען טענת גנב כתיב דכתיב אם לא ימצא וגו' ודרשינן אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא גנבו ישלם כפל הא לא הודה כלל פטור מכפל דאף על גב דגנב עצמו משלם כפל בלא הודאת מקצת לא דמי דגנב עצמו משום דבאיסורא בא לידיה ומשום הכי מחייבינן ליה בכל ענין אבל טוען טענת גנב דלאו באיסורא אתא לידיה לא קנסינן ליה היכא דעביד מלתא דלא שכיחא שגורם הפסד גדול למי שבטח בו שהאמינו על פקדונו והוא מעיז פניו וטוען עליו טענה שיפסיד הכל אבל כשמודה במקצת וכופר מקצת הוי מלתא דשכיחא וקנסו הכתוב כדי שלא ירגיל בו בכפירות שבני אדם מאמינים אותו שאומרים אם היה נותן עיניו במה שכופר אמאי לא היה נותן עינו נמי בכוליה ופליגא אדרבי חייא בר יוסף הא דרבי יוחנן פליגא אדרבי חייא דהוא סבר דלגבי טוען טענת גנב אף על גב דלא מודה כלל מחייב בכפל דבמלוה לחודיה בעינן הודאה במקצת ולא בפקדון דאמר רבי חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן וכו' והלכתא כרבי חייא בר יוסף.

ועל זה הפירוש יש להקשות והלא כמה משניות מצינו דבעינן כפירה במקצת והודאה במקצת אפילו בפקדון. ומפרש רבי יעקב דבפקדון ליכא מאן דאמר דלא בעינן מודה במקצת דלא עקרינן קרא מדוכתיה לגמרי אלא הכי קאמרינן ופליגא הא דאמר רבי יוחנן דוקא טוען טענת גנב הוא דבעי מודה מקצת אבל במלוה לא בעינן מודה מקצת פליגא אדרבי חייא דרבי חייא סבר אפילו במלוה בעינן מודה מקצת. מ"ש גבי מלוה וכל שכן לפקדון והוא הדין לשומרים דהא שוו תרוייהו להדדי מאי טעמא בעינן מודה מקצת דאי לא מודה מקצת פטור כדרבה וכו'. ולהאי פירושא נמי קשיא היכי הוה סבר רבי יוחנן דדוקא בפקדון בעינן מודה מקצת ולא במלוה הלא משנה שלמה שנינו בפרשת כל הנשבעין המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה וכו' שמע מינה במלוה נמי בעינן מודה מקצת ורבי יוחנן נמי הוא דאמר הלכה כסתם משנה והיכי קאמר הכא דוקא פקדון ולא מלוה וצריך עיון. ה"ר יהונתן ז"ל.

ובתוספות האריכו בזה בהאי סוגיא והעלו דפירוש ריב"א עיקר דמלוה וכל שהוא כעין מלוה אינו חייב שבועה עד שיודה במקצת משום דאין אדם מעיז כיון שחברו טוען בברי אבל טענת נאנסו דלא ידע ביה חבריה לא בעינן הודאה במקצת. ובתוספות שאנ"ץ נתנו עוד טעם אחר וזה לשונם אי נמי שמא הטעם למה הוא נשבע דכיון שהוא מודה דנפקד בו אדעתא דהכי אפקיד ניהליה דאי יאנס שיעשה נחת רוח לאמת דבריו ולישבע לו שנאנס ודבר זה איהו מחוייב עם השומר אבל היכא דאמר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתיו לך לא שייך האי טעמא. ע"כ.

וגם הרשב"א ז"ל פירש כפירוש ריב"א. וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אסיקנא כרבי חייא ברבי יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה למימרא דלא מחייב שבועה עד דמודה במקצת במלוה הוא דכתיב והוא הדין בפקדון דומיא דמלוה היכא דברי ליה לתובע דנתבע שקרא קא טעין אבל פקדון כהאי גוונא דקא טעין טענת גנב וכיוצא דלא ברי ליה לתובע אי נתבע שקרא קא טעין ואי לא ואף על גב דלא מודה במקצת נמי חייביה רחמנא שבועה. ומאי שנא מלוה דבעיא הודאה במקצת ומאי שנא פקדון היכא דטעין טענת גנבה ואונסין דמחייב שבועה ואף על גב דלא מודה במקצת ופשטינן כדרבה וקיימא לן כרבי חייא בר יוסף דהא סלקא שמעתיה כרבה דסוגיין בעלמא כוותיה. ועוד דקא אסיקנא בגמרא דסנהדרין דכולי עלמא אית להו דרבי חייא בר יוסף דאי לאו הכי מנא תיפוק לן דהודאות והלואות בעי שלשה מומחין. ועוד דהא כמה עובדי דחייבוהו רבנן שבועה לשומרים ואף על גב דלא אודו במקצת.

והני מילי בטענת גנבה וכיוצא בה אבל טענת אין לך בידי כלום אפילו בפקדון נמי בעינן הודאה במקצת וכל כהאי גוונא כמלוה דמי דתרווייהו חד טעמא אית להו. והאי דלא איירי אלא במלוה משום דמלוה פסיקא היא ופקדון לא פסיקא ליה ואשמועינן מלוה והוא הדין לכל מאי דדמי ליה. תדע דבהדיא תנן גבי בית מלא מסרתי לך זה אומר עד הזיז וכו' וטעמא דאודי במקצת פטור והתם בפקדון מיירי מדקתני רישא בית מלא מסרתי לך ותנן נמי עשר גפנים טעונות מסרתי לך וכו' ואי סלקא דעתיה כל פקדון אף על גב דלא אודי במקצת נמי חייב שבועה לשמעינן פלוגתייהו היכא דלא אודי במקצת ותנן נמי גבי המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' דשמעת מינה דאפילו גבי פקדון נמי הודאה במקצת בעינן ותנן נמי גבי נגזל דבעינן הודאה במקצת הנגזל כיצד ראוהו עדים וכו' רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודייה ופרשינן בגמרא טעמא דרבי יהודה דהיכא דלא רמיא שבועה דאורייתא אגזלן לא תקינו ליה רבנן לנגזל דלישתבע ולשקול אלמא אפילו בגוזל ונגזל לא רמיא שבועה דאורייתא אגזלן עד דמודה במקצת. ע"כ.

כתבו בתוספות וההיא דחזקת הבתים גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא וכו'. אף על גב דבהאי ידע ובהאי לא ידע לא דמי למידי דכפירה וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו דלעולם איכא העזה כיון שבא להחזיק בדבר שאינו שלו הלכך נאמן במיגו אף על גב דאיכא העזה אבל בטענת נאנסו אין העזה בשאינו יודע לפי שאינו בא להחזיק בשל אחרים לא בא אלא להשמט שלא יגבו משלו. ועוד נאנסו לא חשיב ליה העזה שאפילו יסברו שהוא משקר יתלו אותו שאינו אומר כן בשביל שהוא מתכוון לשקר אלא בשביל שהוא רגיל לטעות בין אונס לשאינו אונס. ע"כ לשונו.