שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד א

אמרי לעולם אליבא דדברי הכל: דהתם מעולם לא בא אותו פשתן לידי רב כהנא ולא משכוה מידי רב כהנא לכותנא דלא משך כלל ואמנה הוא דהואי דרב כהנא האמין לו כדי שיתן לו הפשתן לאחר זמן ורב דאמר ליה אי לא לא תשקול דמחזי כרבית רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שנותן אדם לחברו מעות בתשרי בשער היוצא כדי שישלם לו הפירות באדר שאף על פי שהוקרו הפירות באדר שנותן לו במדה שפסק עמו אין בו משום ריבית. ואין עושין אמנה בדמים שאם לא היו לו פירות באדר או שהערים ומכרן אינו מחזיר לו דמים הכא נמי אי אמר ליה זיל שקול ועל שמך קא מזבני ליה אין ואי לא לא תשקול משום דאין עושין אמנה בדמים. גאון ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שיעמוד המוכר באמונתו ויתנם לו ללוקח אף על פי שהוקרו עד שלא ימשכם הלוקח ואין עושין אמנה בדמים אם מכרן המוכר ביוקר אסור ללוקח ליקח את השכר דכיון דזוזי קא יהיב וזוזי קא שקיל מיחזי כריבית וליתא להא דרב דקיימא לן כרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ע"כ.

מתניתין הגוזל את חברו שוה פרוטה וכו': ומינה למי שלוה מעות מחברו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך להוליכו אחריו למדי שלא נשבע לו אלא שיפרעו במקום שלוה הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין לחזר אחריו וכן אם אינו כאן אינו נותנו לא ליד בנו ולא ליד שלוחו וכדאמרן הכא לא יתן לא לבנו ולא ליד שלוחו. וכן נמי בפרק השואל שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור וכן בשעה שמחזירה ונתינה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דהתקינו משום דחייב להוליך אחריו למדי וכדי שלא יוציא על מנה מאתים וכן נמי בית בבתי ערי חומה שתקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלוט לוקח כדאיתא התם בפרק מי שאחזו הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא צריכא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אבל נותן לו לשליח בית דין: כתבו בתוספות פירש הקונטרס מפני תקנת השבים וכו' עד ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח בית דין הוי ליה למימר אם וכו'. וי"ל דאתא לאשמועינן דאם נתנו לשליח בית דין יכול להביא קרבנו ואם נאנס מיד השליח קודם שהביאו ליד בית דין פטוד הגזלן. וקשה לפירושו אמאי תני ברישא יוליכנו אחריו למדי הא מצי למסרו לבית דין ולעולם לא יוליכנו. ונראה לי דלא קשיא דמתניתין לאורויי לן דין תורה קודם שנתקנה התקנה.

עוד הקשו בתוספות דאמאי קאמר בגמרא דלא מיתוקמא מתניתין כרבי טרפון הא בפרק המפקיד פריך אמילתיה וכו'. ויש לומר דמתניתין לא מצרכה להניח ביד בית דין אלא היכא דנשבע אבל היכא דלא נשבע די לו שימסרנו ביד נפקד או ישמרנו בידו ויודיע לנגזל שרוצה להשיב לו גזלתו וישלח ויקחנו מידו ובזה יצא ידי שמים ואינו צריך להוליכו אחריו ורבי טרפון איירי בין נשבע בין לא נשבע כי היכי דלא נשבע אינו מחויב ליתן ביד בית דין הוא הדין בנשבע נמי.

ועוד יש לומר דמרישא פריך דקתני יוליכנו אחריו למדי אלמא מחויב גזלן להוציא יציאות להשיב הגזלה ליד הנגזל ואלו רבי טרפון קאמר מניח גזלה ביניהם ומסתלק אלמא לא מחייב גזלן להוציא ממונו כדי שתשוב הגזלה ליד הנגזל וקא סלקא דעתך השתא דרבי טרפון מדינא קאמר ולא מתקנתא.

ומיהו קשה מדקאמר בגמרא שליח בית דין לא שנא כי עשאו שליח גזלן לא שנא כי עשאו נגזל משמע דתרווייהו שלוחים להוליך הממון ליד הנגזל. ועוד קשה אמאי איצטריך לאיתויי דרבי אליעזר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ונראה לי לפרש דתרי תקנות הוו מעיקרא תקנו שישכור הגזלן שליח להוליך הגזלה ליד הנגזל ויפטר מאחריות הדרך מפני תקנת השבים שלא יהא נמנע שלוחו מפני אחריות הדרך ומיד שימסרו לשליח יוכל להביא כפרתו כיון דאין אחריות הדרך עליו ושוב תקנו היכא שהוצאה מרובה שיתנו ליד בית דין כדי שלא ימנע הגזלן מלשוב מפני היציאה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר בר צדוק דאמר תקנה גדולה התקינו שאם ההוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או אפילו לבית דין פטור ולפיכך מי שנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלה ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת. ע"כ.

ובתוספות פירשו וזה לשונם הגוזל את חברו שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי ואפילו להוציא בו מנה דבעינן השבה מעליא ולא מצי לאיתויי אשם להתכפר עד דמטי גזלה לידיה דכתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו הילכך אי בעי כפרה צריך להוציא ולהוליך למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל שיהא בשביל כך פטור מאחריותו דלא מפטר עד דאתי לידיה אבל נותן לשליח בית דין ופטור מאחריות הדרך כלומר אם בית דין רואין שהוא מאחר לשלחן ומפסיד הנגזל עושים בית דין שליח ושוכרו גזלן. ומיהו הך תקנה מיהא עבדו ליה דכיון שמסר לאותו שליח בית דין שפטור מאחריות הדרך. והשתא ניחא הא דקאמר מתניתין אתיא דלא כרבי טרפון דהא במתניתא בעינן שיצטרך לשכור שליח להגיעו לידו ואלו רבי טרפון לא בעי אלא להניח ביד בית דין. מ"ר. תוספות שאנץ.

וזה לשון גאון ז"ל ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח בית דין שלאחר שעשו בית דין שליח להוליכו אחריו שוב אין הגזלן חייב באחריותו ואם מת הנגזל ועדיין לא נתן לשליח בית דין יחזיר ליורשים ואם כבר נתן לשליח בית דין השליח יחזור ליורשיו. ע"כ.

כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע יוליכנו אחריו אפילו למדי ואי אותבה לההיא גזלה בבית דין נפיק בה ידי השבה ודוקא על הקרן הוא דאית ליה לגזלן למטרח כולי האי אבל על חומשא לא צריך למטרח לאמטויי גביה אלא כי איתיה נגזל ליתביה גזלן ניהליה. מיהו אי אהדריה לבריה או לשלוחיה לא נפיק ביה ידי חובתיה עד דלמנייה איהו שליח בפירוש לאמטויי גביה לההוא חומשא ובקרן עד דליתביה ניהליה לא נפיק ידי השבה אף על גב דיהיב ליה לשליח שהמציא לו ואמר אי בעית לשדורי ניהלי הא שלוחא קמך. מיהו אי שדר גביה שליחא ואמר ליה שדריה לההיא ממונא ניהלי בידיה דהאיך נפיק ביה ידי השבה כיון דמסריה ניהליה. ע"כ.

ואם מת יחזיר ליורשיו: אתא לאשמועינן שאם יש לנגזל יורשים ואחד מיורשיו בעירו של גזלן או סמוך לו ושאר היורשים במקום רחוק הרי זה מחזיר הגזלה לזה שבעירו ונפטר מכלם הואיל ויש לו לזה חלק בה. ויש חולקים בזו ומפרשים אם מת יחזיר ליורשיו להשמיענו שאם נשבע ואחר כך הודה ומת מחזיר קרן וחומש ליורשים. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ואם מת יחזיר לו ליורשים כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשים ואי אפשר לו להביא אשמו עד שיחזיר להם. ע"כ.

נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין צריך לילך אחר הנגזל למדי בשביל החומש לבדו כיון שנתן לו את הקרן כולו דכתיב לאשר הוא לו יתננו וגו' ולא כתיב יתנם דמשמע אקרן וחומש קאי אלא יתננו דמשמע איחיד ויותר ראוי להחמיר אקרן מהחומש. ולא תימא דוקא כשהוציא גזלה מתחת ידו הוא דלא מחייבינן ליה לטרוח לילך למדי בשביל החומש אבל היכא שלא הוציא גזלה מידו אלא שמחל לו הנגזל את גזלתו אחר שנתחייב לו חומש אבל לא מחל לו החומש הוה אמינא דליטרח על החומש להוליכו למדי קא משמע לן דלא טרח כדפרישית. ולא תימא הני מילי היכא דלא אשתייר מן הקרן גבי הגזלן כלל הוא דלא מטרחינן ליה אבל היכא דאשתייר מיניה קצת אפילו פחות משוה פרוטה בקרן ליטרח וליזיל למדי קא משמע לן דלא טרח כיון דליכא שוה פרוטה אף על פי שבא לו הענין בנחת שהרי מחל לו שניהם ולא חסר בממונו כלום. נתן לו את החומש וכו' כלומר הגזלן נתן לנגזל את החומש כולו אבל לא את הקרן צריך לילך אחריו אפילו עד מדי וזו ואין צריך לומר זו קתני כלומר וכל שכן בשלא נתן לו כלום מן החומש אלא שמחל לו כולו כל שכן וכל שכן שצריך לילך למדי לפרוע לו גוף גזלתו וכל שכן אם לא חסר כלל ממונו כגון שמחל לו על שניהם חוץ משוה פרוטה בקרן דצריך לטרוח ולילך אחריו למדי. ה"ר יהונתן ז"ל.

חוץ משוה פרוטה בקרן: וא"ת מרישא שמעינן לה מדקתני חוץ מפחות שוה פרוטה אין צריך הא שוה פרוטה צריך. וי"ל משום דמצינן למידק פחות משוה פרוטה פשיטא דאין צריך הא שוה פרוטה מספקא ליה כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה תני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט מינה דניצוק אינו חיבור לא פחסתו צלוחיתו תפשוט לך ניצוק תיבעי לך. וא"ת מרישא שמעינן לה נמי הגוזל את חברו שוה פרוטה דמשמע הא פחות אינו צריך לילך אחריו. וי"ל דסלקא דעתך אמינא הני מילי דלא גזל מתחילה שוה פרוטה אבל אי גזל מתחילה שוה פרוטה אפילו לא נשאר בידו אלא פחות משוה פרוטה צריך לילך אחריו קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.

נתן לו את הקרן והמתין לו הלה על החומש ולאחר זמן תבעו בחומש וכפר לו והוא שנשבע לו שכבר פרעו כולו או שלא נתחייב לו בחומש כלל ואחר כך הודה הרי חומש זה נעשה כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר וכן מחומש לחומש עד שיתמעט החומש משוה פרוטה שאם היתה הגזלה שנים עשר פשיטין הרי חומש ראשון שלשה פשיטים שהחומש הוא מארבעה בקרן והוא חומש מלבר כמו שיתבאר בפרק הזהב ואם כפר על אותן שלשה פשיטים משלם שלש פרוטות שהוא החומש ואם כפר בהם שוב אין בו חומש שהרי לא יגיע החומש לשוה פרוטה. וכן הדין בחומש הראשון שאם הגזלה בעצמה אין חומש שלה מגיע לפרוטה וכפר ונשבע והודה אין כאן תשלומי חומש הואיל ואין החומש מגיע לפרוטה.

ויש מפרשים עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה שגורסים עד שיתמעט החומש הנעשה קרן כל שהקרן שוה פרוטה חייב בחומש לדעתם ואף דגדולי המחברים נראו כמסכימים לדעת זה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. וכן בפקדון כלומר שאם כפר בו ונשבע והודה משלם קרן חומש ואשם ואם אין החומש מגיע לפרוטה אין כאן חומש אלא משלם קרן ואשם הואיל והקרן שוה פרוטה ואם גזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע מאליו והודה משלם הקרן ודיו. וכן באבדה וכן בכל סרך ממון שנאמר בפקדון או בתשומת יד וגו'. ויש שגורסין במשנה זו ואשם בכסף שקלים ופירושו שיהו דמיו שני סלעים כמו שהתבאר בפרשת ויקרא. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל וכן בפקדון או בתשומת יד וגו' כלומר כי היכי דאמרינן דלא מוסיף חומש על חומש אלא אם כן יגיע לחומש שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה לא כמו כן נמי נימא באבדה ופקדון שהן קרן גמור שאם כל כך גדול הקרן שיניע לחומש שוה פרוטה אלא פחות משוה פרוטה אין מתחייב חומש כלל אבל קרן ואשם משלם אף על גב דליכא חומש כיון שהיה בכפירת הקרן שוה פרוטה. והא דאמרינן דמוסיפין חומש על חומש נפקא לן מקרא דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא וחמישיתו יוסף עליו מלמד שנותן חמישיות הרבה על קרן אחד וילפינן השבועות זו מזו ואשם בכסף שקלים וכל שקל האמור בתורה הוא כפול דהיינו סלע דבשמונה דינרים היה ראוי לקנותו שיהא כל כך גדול שיהיו דמיו שני סלעים.

והיינו דתנינן בברייתא בא וראה כמה פרוטות יש בדינרין של אשם קרוב מאלפים ללמדך שכמה חמור נהנה מן ההקדש שעל פרוטה אחת משלם כמה פרוטות שהן יותר מאלף וחמש מאות דמאה תשעים ושתים פרוטות יש בדינר ואלו היה מאתים שלמים היה עולה חשבון פרוטות שבשני סלעים אלף ושש מאות ועכשיו שנפחית מהן שמונה לכל מאתים נחסרו מכולן ששים וארבע נמצא בהן אלף חמש מאות שלושים ושש קרוב לאלפים קרי ליה וכמו כן חמורה שבועה שעל פרוטה שהוא נשבע עליה לשקר משלם אשם הנקנה באלף וחמש מאות שלושים ושש פרוטות. ע"כ.

דף קג עמוד ב

גמרא. נשבע לו הוא דבעינן שתגיע הגזלה לידו לא נשבע לו מניחה בבית דין ופטור: אי רבי טרפון הא אמר אף על גב דנשבע מעיקרא דלא גזלינהו והדר אמר גזלתי ואיני יודע למי מניח גזלה ביניהם ומסתלק. אי רבי עקיבא אף על גב דלא נשבע וכו'. לעולם רבי עקיבא וכי אמר רבי עקיבא היכא דנשבע דכתיב ביום אשמתו. ורבי טרפון הא ודאי היכא דנשבע בעינן לאשר הוא לו יתננו וכו' אפילו הכי עביד רבנן תקנתא ואנא משום תקנתא קאמינא ומתניתין קודם תקנתא היא. והאי דמוקים לה כרבי עקיבא משום דהלכה כמותו מחברו ואפילו לרבי עקיבא קאמר והוא הדין דאתיא נמי לרבי טרפון. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל (חו"מ שס"ז) לעולם רבי עקיבא היא וכי קאמר וכו'. יש לפרש דלאו דוקא רבי עקיבא ולא רבי טרפון קאמר דהא רבי טרפון נמי מודה הוא דהיכא דנשבע מדינא צריך לילך אחריו ועד שילך אחריו ויתן לו אינו יכול להביא אשמו ולהתכפר בו אלא דמשום תקנתא דרבי אלעזר קאמר שאין צריך ליתן לכל אחד ואחד דאם כן תהא הוצאה יתירה על הקרן וכדאמרינן הכא בהדיא לרבי טרפון וכדאמרינן בפרק המפקיד אמר רב ספרא ויניח ומאי יניח בבית דין כתקנת רבי אלעזר. ומתניתין נמי הא קתני אבל נותן הוא לשליח בית דין והיינו מחמת תקנתא דרבי אלעזר וכמו שכתבתי בפירוש דמשנתנו. והא דקאמר רבי עקיבא היא אף רבי עקיבא קאמר וכל שכן רבי טרפון דאמר בפירוש יניח דהיינו בבית דין כמתניתין. ואי נמי מחזר לאוקמה כרבי עקיבא משום דכולהו סתמי כרבי עקיבא.

ויש מפרשים דדוקא רבי עקיבא קאמר ולא רבי טרפון דיניח דקאמר רבי טרפון לאו דוקא בבית דין קאמר אלא יניח ביד נפקד קאמר ונפקא מינה היכא דלא מצא בית דין דלרבי עקיבא אין תקנה אלא בנתינה ביד בית דין או יוליך אחריו אפילו למדי אבל לרבי טרפון עבוד רבנן תקנתא דתניא אמר רבי אלעזר ברבי צדוק וכו' הכי קאמר כיון דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק דתקנה נדולה עשו כדי שלא תהא הוצאה יתירה על הקרן מינה שמעינן שחשו חכמים להפסד הגזלן והילכך כל שאפשר להעמיד ביד בית דין יעמיד ואם לאו יניח ביד נפקד דאף בזה תקנו רבנן תקנה כדי שלא תהא הוצאה יתירה על הקרן.

והא נראה לי עיקר דאי איתא דפליגי נמי רבי עקיבא ורבי טרפון בין הנחה ביד בית דין להנחה ביד נפקד אם כן הוי לן למימר הכא ורבי עקיבא כי עביד רבנן תקנתא ביד בית דין ובידע למאן גזלה ואי נמי ידע למאן גזלה ולא ליד בית דין לא. ועוד דלקמן מוקמינן מתניתין כרבי טרפון ומתניתין לשליח בית דין קאמר דמשמע דוקא לשליח בית דין. ע"כ.

וזה לשון תוספות שאנץ אמרי לעולם רבי עקיבא וכי קאמר רבי עקיבא וכו'. והא קא משמע לן דרבי עקיבא נמי אית ליה דהכי דינא דכי כתיב אשר הוא לו בשבועה הוא הדין בלא שבועה מיהו בלא שבועה אית ליה לרבי עקיבא תקנתא דאין צריך אלא למסור ליד הנגזל והילכך נקט במתניתין דוקא נשבע. הא לא מצי למימר דאי אית ליה תקנה אפילו בשבועה נמי אית ליה דהא רבי אלעזר בר צדוק דאית ליה תקנה בנשבע הוא דאית ליה כדקתני מביא קרן וחומש בבית דין. מ"ר. ורבי טרפון אמר אף על גב דנשבע עבוד רבנן תקנתא כרבי אלעזר בר צדוק והשתא אתיא מתניתין כרבי עקיבא ולא כרבי טרפון דאי לרבי טרפון אית ליה תקנתא אף היכא דנשבע ולא בעי מסירה לבית דין ומתניתין קתני יוליכנו אחריו למדי ואתיא כרבי עקיבא וסלקא דעתך השתא דלית ליה לרבי עקיבא תקנתא ותלמודא מסיק דרבי עקיבא נמי אית ליה תקנתא היכא דידע למאן גזליה ואם כן מתניתין דידע למאן גזליה בעל כרחך לא הוי פירוש כדסליק אדעתיה עד השתא שיוציא עליו הרבה עד שיגיענו לידו דהא עבדו תקנתא שימסרנו לבית דין היכא דיציאה יתירה על הקרן הילכך מתניתין בעל כרחך איירי באין יציאה יתירה על הקרן והכי פירושו יוליכנו אחריו למדי אם יש לו דרך לשם או אם מוצא אחרים הולכים שם ויכול לשלוח בחנם רק שאחריות הדרך עליו ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו שיפטר בשביל כך מאחריות הדרך. ומהשתא כיון דלרבי עקיבא מצטרך לאוקמי בשאין הוצאה יתירה על הקרן כולה מתניתין נמי ליתא אלא ביציאה יתירה על הקרן ומתניתין באין יציאה יתירה על הקרן והתם רבי טרפון מודה דלא סגי להניח ביד בית דין אלא צריך להוליכו אחריו ודוקא היכא דנשבע אבל לא נשבע במסירה לבית דין סגי אף על גב דאין יציאה יתירה.

ומה שפירש רש"י ז"ל דניחא ליה לאוקמה כרבי עקיבא סתימתאה לא ניחא כיון דמצי לאוקמי אליבא דכולי עלמא הוה לן לאוקמי. אלא לעולם רבי טרפון ומודה רבי טרפון היכא דנשבע דבעי לשלומי לכל חד וחד ותקנתא דרבי אלעזר בר צדוק היכא דידע למאן גזליה ומתניתין דידע למאן גזליה איירי באין יציאה יתירה על הקרן כדפירשנו לעיל והילכך ליכא תקנתא וצריך להוליכו למדי באחריותו אבל היכא דלא נשבע לא צריך כלל אבל כרבי עקיבא כיון דבלא נשבע נמי. והא ליכא למימר דבלא נשבע אית ליה תקנתא דאם כן בנשבע נמי כדפירשנו לעיל. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו וזה לשונו ומסקנא כי עבדו ליה רבנן תקנתא היכא דקא הדרא גזלה בעינה אבל היכא דלא הדרא גזלה בעינה לא עבדו לה רבנן תקנתא אלא יוליכנו אחריו אפילו למדי. והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי קשיא מתניתין דקתני הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי והא הכא דודאי הוצאה יתירה על הקרן דהא קרן שוה פרוטה הוא והוצאה טובא דאורחא רחיקתא היא למדי. ועוד דמדקתני אפילו ולא עבדו רבנן תקנתא אלא לאו שמע מינה הא דהדרא גזלה בעינה הא דלא הדרא גזלה בעינה כדאמר בהדיא. וליכא למימר דמתניתא פליגא אדרבי אלעזר בר צדוק ולית הלכתא כוותיה דאם כן מאי דוחקיה דגמרא לשנויי הכי לטעמא דרבי עקיבא ולפלוגי בין היכא דהדרא גזלה בעיניה ובין היכא דלא הדרא גזלה בעינה לימא רבי עקיבא לית ליה דרבי אלעזר בר צדוק ומדלא אמרינן הכי אלא טרחינן לפרוקי כדפרקינן שמע מינה איתא לדרבי אלעזר בר צדוק. ע"כ.

מתיב רב הונא רב יהודה וכו': ורבי עקיבא אף על גב דלא אשתבע קניס משום דעביד איסורא ואפילו במקח משום דהוה ליה למידק ותרווייהו קודם תקנה. הראב"ד ז"ל.

ועוד מתיב רבא וכו': דאי אפשר לומר מתניתא רבי עקיבא היא ומתניתא דגזל מחמשה בני אדם בשנשבע דלכולי עלמא ההיא כשלא נשבע היא דאלו לרבי שמעון בן אלעזר הא אמרינן דלא נחלקו בלקח ואי בשנשבע מה לי גזל מה לי לקח ולתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר דסבירא ליה אפילו בלקח פליגי כדאיתא בפרק האשה שלום ולדידיה הוי מעשה דחסיד וחסיד לא משתבע לשקרא ואף על גב דלרבי שמעון בן אלעזר האי מעשה לא היו דברים מעולם מכל מקום בין לדידיה בין לתנא קמא דידיה דקאמר דכן היה מעשה קשיא דאי אפשר להעמידה בנשבע. הרשב"א ז"ל.

ולרבי טרפון מכדי כל היכא דנשבע כיון דמשלם חומש לא סגיא דלאו הודה והודאה דלאחר שבועה ודאי בא לצאת ידי שמים הוא אם כן מאי איריא נשבע וכו'. ומעיקרא כי הוה מוקים לה כרבי עקיבא הוה מצי לאקשויי ליה דרבי טרפון למאן מודה ליה לרבי עקיבא בר פלוגתיה כדאיתא בפרק המפקיד אלא אמסקנא קא נטר ליה. הראב"ד ז"ל.