שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קא עמוד אעריכה

ותרנהו:    כלומר שראן במים כדרכן לצבוע בהן צמר שלו ומיבעיא לן יש שבח סממנים על גבי הצמר דחזותא מילתא היא וחייב לשלם כל אותו עילוי שנתעלה צמרו מפני סממניו. תיפוק ליה דלא משלם אלא דמי הסממנים לבדם דהא קננהו בשינוי כשהדק אותם לעפר ושחקם. ה"ר יהונתן ז"ל.

וגאון ז"ל פירש וז"ל אילימא דגזל סממנים ודקינהו ותרנהו וצבע בהו וקא מיבעיא להו הכי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי הצמר וחייב לשלם לו דמיו או דילמא אמרינן אין שבח סממנים על גבי הצמר וחזותא בעלמא הוא דאיכא ופטור. ואי אין שבח סממנים על גבי הצמר אמאי פטור הא קננהו בשינוי דדקינהו ותרנהו ולשלם כשעת הגזלה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו גזל סממנין ותרנהו קננהו בשינוי ולא משלם אלא כשעת הגזלה. גזל סממנים שרוים וצבע בהו אי צמר דחד וסממנים דחד מחייב לשלומי דמי סממנים למרייהו דמגזל גזליה והשבה מעלייתא בעי כי תיבעי לך אי דצמר וסממנים דחד ואי דקא שבח עמרא לענין דמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים לא תיבעי לך דודאי מצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך כי תיבעי לך דזל צבעא אי נמי דצבע בהו קופא דלא קשבחא מחמת צבעא מאי יש שבח סממנים על גבי הצמר ולא משלם דאמר ליה הא עמרך והא סממנך. ואפילו מאן דדאין דינא דגרמי הני מילי היכא דלא מהדר ליה דידיה אבל הכא אי סבירא ליה דיש שבח סממנים על גבי הצמר השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר ועמריה יהיב ליה סממנים לא יהיב ליה ומחייב לשלם ליה דמי סממנים ולא איפשטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע.

מיהו שמעינן מינה שינוי מעשה דקיימא לן דקני בגזלן אף על גב דאי בעי גזלן למיתב ליה לנגזל דמים כשעת הגזלה הדין עמו ולא מצי נגזל למימר ליה גזלה דידי קא בעינא כדקיימא השתא אפילו הכי איבעי גזלן לאהדוריה ניהליה כדקיימא השתא היכא דשויא השתא כדמי שעת הגזלה הדין עמו ולא מצי למימר ליה דלא שקילנא מינך אלא דמים דהא הכא דכיון דגזל מיניה סממנים שחייב וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפילו הכי כי אייקר צמר בדמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים פשיטא לן דמצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראובן שהיה לו צמר לבן והיה לו מצד אחר סממנים שרוים ביורה מוכנים לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסממנים והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בו כפי שיעור הצמר והסממנים אלא בכדי הצמר הלבן לבר או יתר מעט והרי זה תובע סממניו או מה שפחתו דמי סממניו עכשיו ממה שהיו דמיהם כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סממנים על גבי צמר והרי סממנך וצמרך שם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית הצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפס הלה כהשלמת דמי סממניו אין מוציאין מידו. ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמכל מקום הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו. וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית. עשה כן על דרך גזלה רצה לומר שגזל צמרו וסממניו וצבע ועכשיו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק. ע"כ.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל גזל צמר וסממנים שרוים דחד וצבעיה לצמר בהנהו סממנים ואייקר צבעא מהדר ליה צמר במה שהוא צבוע אם שבח יקר הסממנים דשבחא דממילא הוא. מיהו אגר צבעא שקיל כדין כל עושה מלאכת חברו שלא מדעתו כיון שהיה דעת בעלים מתחלה לציבעא. ע"כ.

רבינא אמר היכא דצמר דחד וסממנים דחד נמי תיבעי לך ולא לענין דינא דגזלן ונגזל אלא כגון דהוי סממנים שרוים דחד וצמר לבן דאיניש אחרינא ואתא קוף מהפקר וצבעיה להאי צמר בתוך סממנים ולענין דינא דבעל הצמר בהדי בעל הסממנים קא מיבעיא לן ואי דלא שבח מחמת צבעא לא קא מיבעיא לן דודאי ליכא גבי בעל צמר ולא מידי כי תיבעי לך היכא דקא שבח עמרא מחמת צבעא מאי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי צמר ומצי אמר ליה בעל סממנים לבעל הצמר הב לי סמנאי דגבך נינהו ואת קא מתהנית בגווייהו או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר וכמאן דליתנהו לסממנים ברשותא דבעל הצמר דמי ולא משלם ולא איפשיטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל היה הצמר של ראובן וסממנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חי והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סממני בצמרך בא ושלם ואף על פי שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מכל מקום חזותא מילתא היא והרי מושבח ועומד מצד המראה והרי הן כאלו הם אצלך בעין וזה אמר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק.

גזל סממנים ודקן ושראן וצבע בהן משלם כשעת הגזלה שכבר קנאן בשינוי וכן גזל סממנים מדוקקים ושרויין וצבע בהן אף על פי שאין סממנים בעין אלא מים הצבועים מכוחן שהרי מכל מקום הרי הן כגוף הסממנים לצבוע. כל שפסקנו בהם שהדבר ספק כך הוא לדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסממנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסממנים ועכשיו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלן חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחריות חייב אף על פי שלא הגביה הסממנים. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל מסרקסטה גזל צמר לבן דחד וסממנים שרוים דחד ואתא קוף וצבע לההוא צמר וחזר הגזלן בתשובה והחזיר צמר לבעליו לא מצי בעל סממנים למיגבי סממנים דיליה לא מגזלן ולא מבעל הצמר אי לא מייתי ראיה דיש שבח סממנים על ההוא צמרא דהא משלם ליה דמי סממנים מריה דצמרא ואי מייתי ראיה דאין שבח סממנים על גבי הצמר שקיל דמי סממנים מגזלן ואי ליכא שבחא דהכי הוה שוה אי לא צבעיה לא יהיב ליה מידי מאריה צמרא דהא לא מתהני מידי.

מיהו אי אשבח צמרא משום צבעא נראה דמצי האיך לאפוקי מיניה דמי שבחא כדין הצובע צמרו של חברו שלא מדעתו דשמין לו וידו על התחתונה. וכן נמי דיינינן האי דינא היכא דלאו גזלן ונגזל נינהו אלא דהוה צמר דחד וסממנים דחד בחד דוכתא ואתא קוף וצבעיה ושקל מאריה צמריה לאו מצי מאריה סממנים מפיק מיניה מידי ואי תפס זכה. ובעיא היא ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ואי תפס בדמי סממנים מדמי צמרא לא מפקינן מיניה וכן נמי בהא קמייתא אי תפס מגזלן וצריך עיון כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן ליה כיון דלא עבד מעשה בידים. ע"כ.

תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית וכו':    פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורם אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק הא אותם שאין להם ביעור מותר לצבוע בהן כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז"ל.

דף קא עמוד בעריכה

רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך ואין כלים שבתוכה טמאין ולא סוף דבר משבלעה כולה אלא אף משנבלעה מקצתה כל שפחתה מרביעית טהור מכאן ואילך. וגדולי המפרשים חולקים לומר שכל שלא נבלעה כולה מטמאה עדיין כלים שבתוך הבית שכל שיש ממנה קיימת על גבי הארץ כולה קיימת ואף על פי שמקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה.

ומכל מקום כלים שבאו משנבלעה הן קצתם לדעת ראשון הן כולם לדעת שני טהורין שאין כאן רביעית שאף לדעת שני אי אפשר שלא טהרה הואיל ונבלעה כולה. בדם תבוסה דרבנן ומהו דם תבוסה כבר ידעת שדם החי טהור לגמרי ואם נתערב דם היוצא ממנו בחייו סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו לאחר מיתה ואין כאן רביעית אלא בין שניהם אפילו היה חציה מאותו שלאחר מיתה אינו מטמא מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים מטמא אפילו באוהל ואין צריך לומר במגע ובמשא. יש מי שכולל בדם תבוסה הנזכר כאן רביעית דם הבאה משני מתים ואינו כן שרביעית דם הבאה משני מתים טהור הוא לגמרי ואף הם לא אמרוה אלא לדעת האומר שתי נפשות ושיעור אחד ואין הלכה כן. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל אמר רב מקולי רביעית שנו כאן כלומר ברביעית דמקילין בה שנו כאן כגון בדם תבוסה דרבנן דהיינו רביעית דם היוצאה משני מתים דמדרבנן היא דרבי עקיבא הוא דמטמא מדאורייתא דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד אבל חכמים אומרים נפשת כתיב ומדאורייתא טהור וטמא מדרבנן הילכך מקילינן גביה וברביעית דם היוצאת משני מתים אמרינן דחזותא לאו מילתא היא אבל גבי ערלה דאורייתא אמרינן חזותא בעלמא היא וידלק. ע"כ.

רבא רמי תנן ממין הצבעים וכו'. ורמינהו עלי קנים וכו':    תימה מאי קשיא ליה מעלי קנים לספיחי סטים וכי לא היה יודע שמינים שצובעים בהם יש בהם קדושת שביעית והלא הטעם מפורש בהדיא באותה משנה עצמה שלפי שהם ממין הצבעים חייבין בקדושת שביעית דתנן בריש פרק שביעי דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים יש להם שביעית ולדמיהם שביעית וכו' וקתני בתר הכי ממין הצבעים ספיחי סטים וכו'. ויש לומר דסלקא דעתיה דהאי מקשה דהכא דמין הצבעים דקאמר שמה בעלמא קאמר והאי דראויות לצביעה לא מהני מידי לחיוב שביעית והכי קאמר אפילו מינים העומדים לצביעה סתם ואין ראויה לאכילה יותר מעלי קנים וגפנים יש בהם קדושת שביעית כיון דראוין לאכילה קצת ואפילו לקטן לצביעה אלמא עצים דחזו לאכילה על ידי הדחק כעין הני יש בהן שביעית ורמינהו עלי קנים וכו' ומשני דטעמא דחיוב שביעית דידהו לאו משום דחשיבן אוכל אלא משום שעומדים לצביעה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל סטים וקוצה אינן ממיני העצים כלל אם כן מהו שואל כאן אלמא עצים יש בהם משום שביעית. פירשו רבותי בדרך זו הואיל וסטים וקוצה אינו ראוי לאכילה ואף על פי כן יש בו קדושת שביעית לפי הנאתו והוא כענין הצביעה אף כל דבר שיש בו הנאה אף על פי שאינו לאכילה יש בו שביעית לפי הנאתו ואם כן אף עצים תהא קדושת שביעית חלה עליהם לפי הנאתן והוא ההיסק. ותירץ לו מה שתירץ עד שעלה לנו שהעצים אין בהם משום קדושת שביעית. ע"כ.

שגבבן בחבה:    פירש רש"י ז"ל חבה מלשון מחבא. ונראה לי דלפי פירושו לא גרסינן בחבה אלא לחבה וכן מצאתי קצת ספרים גורסים כן. ויש לפרש בחבה בעודן לחין שראוין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בחבת העלין על פני השדה שהיה מלקט את העלין ומניח את הענפים. ע"כ.