שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף ק

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ק עמוד אעריכה

למימר דאי משתכח בישא בעינא לאחלופי לך:    הרי"ף ז"ל כתב דלעולם לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך וכו'. והרב בעל המאור תפס עליו מדרבי חייא וכו' וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי דמאי דקאמר ליה רבי אלעזר מאי דעתך למימר וכו' דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי דעלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי דעתיה דאי לא נפיק בעי לשלומי.

ומכל מקום כדברי הרי"ף מסתברא לי דריש לקיש לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא דאי לא ארדעיה דעליה קא סמיך לא הוה מחייב. ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרת ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל חדא דאכתי לא ידעינן דאנן מדריש לקיש שמעינן לה ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמר ליה חזי וכו' הוה משמע דאי אמר ליה מדינא הוה ליה לחלופי ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכו ואיסור ולא היא דדנכו ואיסור אפילו אמר להו חזי דעלייכו קא סמיכנא לא מחייב כלל אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הוה קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה לו פטור. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל שמע מינה דמראה דינר לשלחני ונמצא רע לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך. אי מוכחא מילתא לשלחני דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה. ע"כ.

וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל המראה דינר לשלחני אומן ואמר ליה מעליא הוא ואשתכח דפסלתו מדינה והוא לא ידע פטור השלחני דכאנוס הוא ואף על גב דידע דעליה קא סמיך ואי לא פסלתו מדינה כיון דהוא שלחני אומן ואותו דינר הוא רע ואיהו אמר ליה מעליא הוא חייב לשלם ודין הוא עסק ביש כדאמר ליה רב לרבי חייא. ואם אינו אומן השלחני לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה האיך דעליה קא סמיך או דידע איהו מנפשיה כגון דשקליה מלוקח באפי על פי הכרתו. ע"כ.

(יו"ד רצ"ו) מחיצת הכרם שנפרצה וכו':    וא"ת ורבי מאיר ורבי שמעון דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי שנא משאר איסורין וכו'. ואומר ר"י דשאני כלאים שתלויין ברצון האדם וכו' כמו שכתב הר"ש במסכת כלאים פרק ז'. וצריך לומר דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו שאם היו נאסרים מן התורה נם התבואה תאסר מקל וחומר כדאיתא בפרק הקומץ זוטא וכמו שכתב הר"ש שם.

ויש מפרשים משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים. ולא נהירא שבירושלמי דריש כרמך ולא של גוי ומפרש אליבא דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל ואמאי למאן דאמר נמי אין קנין תיפוק ליה משום כרמך ולא של אחרים.

עוד תירץ ר"י דבכלאים דאורייתא אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא כלאים דרבנן דמשמע שהיו רחוקים שרשי הגפנים מן התבואה ארבע אמות אלא שהיו מסככים על גבי תבואה הילכך ההוא דעבד איסורא קנסוהו רבנן כדאמרינן בהקומץ זוטא גבי שאר זרעים שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ומיהו לא יתיישב כל כך היטב לפי פירוש זה מנלן דהך ברייתא דמחיצת הכרם אתיא כרבי מאיר טפי מדרבי שמעון או שאר תנאים דנקט בכל דוכתא רבי מאיר דאינהו נמי מודו הכא דקידש כיון דהוו כלאים דאורייתא.

ומיהו יש לומר כיון דמההיא דמסכך מחייב רבי מאיר כך יש להוכיח בהשורף שטרות דבתרווייהו בידים קא עביד ורבנן הוא דפטרי כמו שהוכחתי בהמניח אם כן כרבנן לא מצי אתיא אם לא נאמר דאתיא כרבי מאיר דפליג עלייהו. וללשון זה ההוא דמנחות שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים כרבי יוסי אבל ללשון ראשון דמדאורייתא נמי הכל מותר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתיא ההיא דהתם נמי על כרחין כרבי מאיר. תוספות שאנץ.

דף ק עמוד בעריכה

אומרין לו גדור:    והאי אומרין לו גדור דקאמרינן לבעל הכרם ולא לבעל הזרעים לא משום דגפנים אסרי זרעים וזרעים לא אסרי גפנים דבודאי שניהם נאסרין ענבים היוצאים בכרם בשעת הזרעים כדכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וכו' שמע מינה דשניהם נאסרין מדלא כתיב אשר תזרע בתוך תבואת הכרם והכי תנן בכמה מקומות של כלאים אלא לפי שאין גוף הגפנים עצמן נאסרין אלא הענבים היוצאים מהן כדכתיב ותבואת הכרם ולא כתיב והכרם ופעמים הרבה יש בשנה שאין ענבים בגפן נמצא שהגפן מזקת אחרים ולא ניזוקת משום הכי על בעל הכרם לבנות הגדר בעת שאין שם ענבים ואין לבעל הזרעים לסיועיה משום דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל אם יש שם ענבים שהביאו שליש על שניהם לבנות הגדר דשניהם מזיקין זה את זה והכי תנן בפרק ראשון דכלאים מאימתי הגפנים נאסרים וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לבעל הכרם גדור בזמן שלא נעשו הענבים כפול הלבן והיינו משעת כניסת המים לבוסר דהיינו משהתחילו להתבשל ולהמתיק קצת ואשתכח דבעל הכרם מזיק ליה לבעל התבואה דאםר לה כגון שהביאה התבואה שליש ובעל התבואה לא מזיק ליה לבעל הכרם דלא מתסרי ענבים עד שיעשו כפול הלבן כדתנן בכלאים בפרק המבריך את הגפן מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן ורוב שנים התבואה יותר משליש ועדיין לא נעשו הענבים כפול הלבן הילכך על המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ.

הרי זה קדש וחייב באחריותו:    כתוב בתוספות אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו וכו'. ועוד דאי מטעם קנס היכי מייתי ראיה מינה דדיינינן דינא דגרמי. מיהו מזה אין לדקדק דאיכא למימר שאם לא היה ההיזק הניכר חייב מן הדין לא היו קונסין אותו כשאינו ניכר אבל הא תימה אי קנס הוא במזיד דוקא יתחייב. תוספות שאנץ.

מתניתין צבעו כאור:    כלומר שאינו מופסד אלא ראוי לעשות ממנו בגד אלא שלא יהא נאה כשאר בגד. ה"ר יהונתן ז"ל.

אם השבח יתר על היציאה:    כתוב בתוספות ומיהו אם הצבע יתר על היציאה דתנן גבי צבע כעור לא הוי פירוש כי ההיא דירושלמי וכו'. ומיהו משכחת לה כגון אחר שהתנו יחד הוקרו שניהם והוקר הכעור יותר ממה שהיה לו לנאה להיות שוה קודם שהוקרו ונאמר שלא יוכל בעל הצמר לשאול אלא שלא יפסיד ממה שהיה ראוי ליטול לפי שויין שהיה לו להיות שוה בשעת התנאי. ומיהו לא מסתבר שפיר שיהא ראוי ללכת בזה אחר התנאי ואין לשון הירושלמי משמע כפירוש ר"י שהרי וכו' ככתוב בתוספות.

וה"ר אלחנן מפרש דארישא קאי כגון דאי צבעיה סמיק הוא שוה עשרים וחמשה מנים והיה הצבע כמו כן מרויח חמשה מנים יותר מיציאתו דהשתא עשרים וחמשה וצבע כל אחד מרויח חמשה מנים שהצבע כמו כן לא היה מוציא כי אם חמשה מנים לצבעו שרגיל להשכיר פועלים לימים או אפילו הוא עצמו צובעו לא היה עולה שכר ימיו יותר מחמשה מנים והוא יש לו לקבל עשרה מנים בשכרו כדרך קבלנים שמרויחים יותר משכר פעולת ימיהם הילכך האיש דצבעיה אוכם ולית הוא טב אלא עשרים מנים והשבח יתר על היציאה שלא הוציא הצבע לצבעו אלא חמשה מנים אמר ליה בעל הבית את אובדית דידך חמשה שהיה לך להרויח ואנא לא אובדית דידי חמשה מנים שהיה לי להרויח אי צבעתיה סומק שאז כשהייתי נותן לך עשרה מנים על שכרך הייתי מרויח חמשה מנים דעשרים וחמשה הוי שוי גם עכשיו לא אתן לך כי אם חמשה מנים של יציאה כדי שיהא לי חמשה מנים ריוח דעשרים הוא דשוי השתא אבל אם הוא שוה גם עכשיו עשרים ואחד מנים או עשרים ושנים מנים שמא כל היתר יטול הצבע כיון שמרויח בעל הבית חמשה מנים כמו שהיה לו תחילה להרויח.

ומיהו אם אינו שוה כי אם שבעה עשר או שמונה עשר או תשעה עשר או אפילו לא ישוה כי אם חמשה עשר דהיינו ממש כדי יציאת הצבע נראה דמכל מקום נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח היינו כגון שאינו שוה כי אם ארבעה עשר מנים והצבע הוציא חמשה מנים לצבעו נותן לו את השבח דהיינו ארבעה מנים. ומיהו אם אירע שהוציא הצבע ששה מנים או שבעה או אפילו עשרה מנים ועדיין יותר והוא אינו שוה כי אם עשרים מנים ואלו צבעו סומק לא היה ראוי להוציא כי אם חמשה מנים והכין שוה עשרים וחמשה מנים כגון שהוקר בגד צבוע אדום וצבוע שחור אוזיל בזה צריך דקדוק אם ראוי לפרוע לצבע יציאה שהוציא או שבח אם היציאה יתירה או שמא אין ראוי לפרוע אלא מה שהיה ראוי להוציא לצובעו אדום כמו שהיתה ובענין זה שפיר נוכל לפרש כמו גבי יורד לתוך שדה חברו ובכל מקום ששנינו בענין זה.

וגם פירוש זה דחוק ואינו אלא דברי נביאות. ונראה שהירושלמי לענין זה לא קתני ולא לפרש לשון המשנה דעל כרחך לא מיירי כשנתן לו צמר וסממנים דאם כן דמי צמרו וסממנים מיבעי ליה כדפריך לעיל אלא לא שמעינן דלפי שיטה זו דאמרינן כי יהיב ליה חמשה מנוי עמר וחמשה מנוי סממנים ועשרה מנוי אגרא ואי צבעיה סומק הוי טוב עשרים וחמשה והשתא דצבעיה אוכם לית הוא טב אלא עשרים דאמר ליה את אובדית דידך ואנא לא אובדית דידי. לפי ענין מפרשים מתניתין כשלא נתן לו הצמר לצבעו אדום וצבעו שחור שמעכב משכר האומן מה שהיה לו בעל הצמר להרויח אלו צבעו האומן אדום והמותר ישלם לו מיהו יציאה לא יפסיד אומן אפילו לא ישנו שבח אלא בדמי יציאתו כדקתני נותן לו את השבח ונותן לו את היציאה. והדר קתני בירושלמי אמר רבי יוסי שמע מינה בר נש דיהב ליה חבריה חד דינר דזבין ליה חטין מן טבריא ואזל וזבין ליה מן צפורי אמר ליה אילו זבינת מטבריא הוו כ"ה מנוי כיון דזבנתון מצפורי לית אינון אלא עשרים מנוי את אובדית דידך אנא לא אובדית דידי וצריך בהאי דינא שקצץ לו דמים בשבח וביציאתו. תוספות שאנץ. ויש בזה הדיבור טעויות יעויינו.

וה"ר יהונתן ז"ל פירש וזה לשונו אם השבח יתר על ההוצאה כלומר שנשבחה הצמר בעשרים דינר ולא הוציא בסממני היורה אלא חמשה דינרים בלבד נותן לו בעל הבית לאומן חמשה דינרים שהוציא בסממנים כיון שלא שנה ממצותו אבל לא שכרו שהרי לא הפסידו הרבה שלא שמר צמרו ביורה שאלמלא שמרה כאשר התנה לו היה צמרו שוה שלשה דינרים ודין הוא שיפסיד שכרו גם הוא שהרי גרם לו הפסד ואם הוצאה יתירה על השבח שההוצאה עשרים דינרים והשבח חמשה דינרים בלבד אין לאומן על בעל הבית אלא חמשה דינרים ומפסיד מה שהוציא בסממנים ושכר מעשה ידיו דמצי אמר ליה בעל הבית מה תזעק אלי הלא החזרתי לך כל מה שהשבחת לי ולי הפסדת כמה בפשיעותך. ומשנה זו דברי הכל היא כלומר אפילו רבי מאיר מודה דלא קני אומן לצמר.

לצבוע לו שחור וצבעו אדום וכו'. רבי יהודה אומר וכו':    רבי יהודה סבר כיון שלא אמר בפירוש שנתכוון לגזול אלא בשוגג בא מעשה לידו לא קנאו בשעת צביעה ומה שהושבחה לצורך בעל הבית הושבח אלא שנקנוס האומן שגרם הפסד לבעל הבית שאם השבח יתר על ההוצאה אין על בעל הבית לשלם לו כלל משכרו אלא הוצאתו לבדו שהרי נכרת הוצאת דצמר ושכרו אין לו לתבוע מחמת מותר השבח שנשבח על ידו דכיון שבא הפסד גדול לבעל הבית ששכרו על ידו שלא צבעו אדום כמצותו שהיה משביח כפלי כפלים דין הוא שיפסיד גם הוא מעשה ידיו ואם ההוצאה יתירה על השבח לא יקבל מבעל הבית אלא שיעור שבח מהוצאתו דמצי אמר ליה הלה לא הרוחתי עמך כלום והפסדתי הרבה ומה שהשבחת את צמרי החזרתי לך. ע"כ. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא כפרא דודי:    כלומר שצבעו בשירי יורה עד שנעשה כעין מטלית שמקנחין בה את היורות של צבעים. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל כעור כלבוס כפרא דודי פירוש דרכין דרכין דרך צבוע אדום מראהו עמוק ודרך אדום אינו עמוק כל כך והוא כמו המטלית שמקנחין בה יורות של צבעים שהם כולם עשוים דרכים דרכים כמו שאמרנו. ע"כ.

וזה לשון רב שרירא גאון ז"ל בתשובותיו מועתק מלשון ערבי אמר רב פפא בר שמואל כפרא דודי פירוש קינוח היורות והוא מין צבע קורין לו בצמר קינוח היורות והוא גוון יהיו בו כמה חברבורות בהרות בהרות כצורת עמודים והיה קצתם עובר על קצתם וידמו לצבת הנקרא כלבוס כמו שאמרו בסנדל המסומר עשאו כמין כלבוס ובסוטה כלבוס של ברזל היו מטילים לתוך פיה והוא הכלי שלוקחין ותופסין בו אומני הברזל והנחושת והם נפתחים ונסגרים במסמרים שיהיו בהן על אותם בהרות שם כלבוס לפי שיארע בהן כדמות הכלבוס. ודע זה. ע"כ.