שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף צח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צח עמוד אעריכה

אמר רבה הזורק מטבע רבה גרסינן וכן כל הנך דבשמעתין:    ולא אמרן אלא דאדייה אדויי וכו' פירוש אדייה אדויי שהשליכו בים דרך גלגול כדי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גבוהה שלשה טפחים מן הים אין זו הגבהה שיקנה אותה באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שעומדין באויר למעלה משלשה קודם שיפלו לים וכן משמע בגיטין בעני המנקף בראש הזית. ואיכא למידק דהא משמע בפרק שנים אוחזין וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא אין מחללין וכו':    תמיהא לי מאי קא מדמה הא לההיא דאין מחללין דהא בהא דזורק מטבע של חברו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגבהה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול מעליא בעי דחלול בשקלים בידים בעי. ויש לומר דלגבי גזל כי שקלי בידיה בעי לאהדורא למריה ולא מצי למימר ליה לך למדי שהנחתיו שם וטול אף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחלול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהו מעות יוצאות כאן וכאן. ובאדייה אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולין מיהא שאפשר ליטלם פטור משום דיכול לומר לו הא מנח קמך אף על גב דבעכורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אי איתא דלגבי נזיקין יכול לומר לו הא מנח קמך דממון הראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון הראוי הוא וחלול גמור הוא. ופריק אין ממונו גמור הוא אלא שהתורה אמרה וכו'. הרשב"א ז"ל.

בקסטרא ובהר המלך:    מקום ליסטים היה ואף על פי ששם היה יוצא זה המטבע הואיל ואינו יכול לילך ליטלם וכן שנפל כיסו לים הגדול אף על פי שרואהו אין מחלל עליו אלמא כמאן דליתנהו דמייה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כיצד היו לו מעות בקסטרא ובהר המלך ופירשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואף על פי שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל דבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו משום שהוא ברשותו. ע"כ.

אמר רבה השף מטבע וכו':    כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו מטבע בשום מקום יכול לומר לו הרי שלך לפניך דאלו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות בנסדק. ולדידי קשה לי דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וצריך עיון.

ושמא יש לומר דהתם דמתכוון לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשנוי אבל הכא נראה שאינו מכוון לגזול אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפירשתי לא מיקרי חסרון ואף על גב דמשעת דאגבהיה מגזל גזליה לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מכל מקום כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא מחסר והכא לא חסר כלום. ולפיכך כתב הראב"ד הני שמעתתא דהזורק מטבע והצורם אוזן לאו משום דינא דגרמי פטר להו רבה דאם כן מאי תיובתא ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש להו זורק מטבע הא איתיה קמיה וכמאן דנקיט לה דמי וצורם פרתו של חולין משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואיפשר דהלכתא כוותיה בהני תרתי דגמרא בנזקין נינהו ופטור. ע"כ.

ונראה שאין כן דעת הרי"ף ולא דעת כל המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו. וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו בהדי הדדי משמע דכולהו מחד טעמא אמרינהו והא דמותיב לזורק מטבע ממעשר כבר כתבתי אני מאיזה צד היה משוה אותן ומקשו מזו לזו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסו של חברו לים הגדול והשף מטבע של חברו שהוא פטור מאי שנא ממטמא ומדמע דאמרינן במזיד חייב ואפילו לרבי יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני וכל שכן הנך דהיזק ניכר הוא. בשלמא צורם אוזן פרתו מצי למימר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ולא דמי למטמא ומדמע דאפילו להדיוט נמי פסלינהו וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו בכשרות לצורך מי חטאת ופרה אדומה שהיא ראויה לחטאת שהוא פטור מדיני אדם ואפילו במזיד משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי אלא הנך תרתי דאסרינהו להדיוט כי אינן ניכר מאי הוי במזיד מיהא ליחייב וכל שכן הנך שהוא ניכר. ע"כ.

וטרשיה:    פירש רש"י ז"ל עשאו כאבן חלקה וכו'. נראה שהוא מלשון אבן כמו מקום טרשים וזהו שכתב רש"י ז"ל עשאו כאבן וכו'. ומה שנמצא כתוב בפירוש רש"י ז"ל לשון טרסיים נראה טעות וצריך להיות לשון טרשים. שיטה.

מתיב רבא הכהו על עינו וכו':    כתוב בתוספות ויש לומר נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום וכו'. וצריך עיון לענין מומין דכהנים וקדשים דבעינן מומין שבגלוי אם תאמר כמו כן. תוספות שאנץ.

אמר רבה חצורם וכו':    צורם שסרט אוזן פרה אדומה ויבשה ופסלה מעל גבי המזבח והוא הדין לשאר בהמות משום דמצי אמר ליה כולהו שוורים וכו'. גאון ז"ל.

פרתו של חברו:    ודוקא פרה של חולין משום דאמר ליה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אבל פרה מקודשת חייב דההיא ודאי לגבי מזבח קיימא. והיינו דתנן במתניתין בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה הוא מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלמא דמתניתין בבהמת קדשים היא.

ולפי זה הא דאקשיה רבא מן העושה מלאכה במי חטאת וכו' לאו מפרת חטאת קא מקשה אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשו באפר דהשתא הוא דפסלה בהו מלאכה אבל לאחר שנתן לתוכו אפר אין מלאכה פוסלת בהן וכדתנן במסכת פרה ומים מלאכה וכו' ותניא בספרי וכו' ככתוב בתוספות. ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוה כבר לחטאת קאמר אלא פרה אדומה הראויה לחטאת קאמר. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו'. מלאכה הוא דלא מינכר היזקה אבל צורם וכו':    וקשה לי טובא מאי קושיא שאני פרת חטאת דקדישה וקיימא ומשום הכי כי צרם דפסל לה ממש בידים חייב אבל פרת חברו בעלמא פטור וכדקתני טעמא דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכו'. ועוד לישני ליה אין הכי נמי דאפילו צרם פטור אלא משום מי חטאת דלא שייך ביה צרם שכולל שניהם דהיינו מלאכה וקתני העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' אבל אין הכי נמי דבפרת חטאת כי צרם נמי פטור. שיטה.

העושה מלאכה במי חטאת שנטל ידיו או ששקל כנגדן שנפסלו:    ואף על גב שמי חטאת היו מונחין בהר הבית וכל שצריך להן היה נוטלן בחנם אפילו הכי הוי נפסד על ידו שבא בשבילו ממקום רחוק והוציא עלייהו הוצאות ואפילו הכי פטור מדיני אדם. גאון ז"ל.

דף צח עמוד בעריכה

אית דגרסי אי דאיתנהו לסהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא וליתבו ליה:    ולאו למימרא שיכתבו העדים שטר אחר דהא קיימא לן עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהנהו סהדי דידעי בהלואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר. ואי נמי יכתבו ליה שטרא אחרינא סהדי גופיה בלא אחריות מפורש. אלא דאינו נראה דמיירי בהכי מדלא קאמר הכי בהדיא. והגירסא ההיא בעצמה אינה מחוורת דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעי אטו אפומא דסהדי דשטרא בלחוד ידעי דילמא בששרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי הוה כתיב ביה.

והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא. וכן גירסת רוב הספרים והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומיו וידעו שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין על פיהם שטרא אחרינא ועל פומייהו דהני סהדי דאין אלו כעדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כפסק דין הוא.

ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עידי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהם שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהם מכירין החתימות ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הם סומכין. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפריטיו בפירוש אחר וז"ל השורף שטרותיו של חברו וכו'. מסקנא היכא דאיכא עדים דידעי מאי דכתיב בשטרא וידעי דמקוים הוה כתבי ליה שטרא אחרינא ואי ליכא עדים דידעי מאי הוה כתיב ביה ולא ידעי דמקוים הוה ולא מודי ליה מזיק לניזק דהכי והכי כתיב ביה אי נמי מודה ליה דהכי והכי כתיב ביה ולא מודה דשטר מקוים הוה דכולי עלמא פטור ואי מהימן ליה מזיק לניזק דהכי והכי הוה כתיב ביה ושטר מקוים הוה לרבה פטור ולית הלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש אי איכא עדים דמכירין להנהו עדים דחתימי בשטרא וחזו דהאי שטרא נשרף לכתבו ליה שטרא אחרינא אפילו מזמן ראשון ואי דליתנהו מנא ידעינן ואי אמרת דחזו להו סהדי להנהו שטרא וידעי דכתוב בהו כך וכך דינרים וזמן פלוני ופלוני וקיום בית דין דהשתא ודאי ידעינן ואפילו הכי פטור משום דניירא בעלמא קלא מיניה אפילו הכי היה צריך להראותו בבית דין ויראו בית דין את קיומו אם אמת הוא או זיוף ואלו אף על פי שראו השטר באמיתו. ואי קשיא לך אף על גב דלא ידעינן יהא נאמן שהרי עשו תקנת נגזל ואפילו באש דממילא כל שכן בזה ששרפו בידים ואיכא למימר כיון דגרמא הוא ולאו ממון הוא לא עשו בו תקנתא שהרי במסור בעיא ולא איפשיטא משום דגרמא והאי נמי כן הוא הואיל ואינו גוף ממון. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל החוב ומכל מקום אם עדי השטר קיימין וזוכרין עדותן הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפסקי הלכות גדולות הפוסקים שהם חוזרין וכותבין לו שטר אחר כמו שיתבאר בגיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. ויש אוסרים מטעם עדים שעשו שליחותן אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראין. ואף על פי שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל הכא אינו כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבין שיש לומר בההיא היא כמו שנכתוב בסמוך. ואם מתו או לא זכרו עדותן אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר חוזרין בית דין ומכתיבין להם שטר אחר על פי עדותן.

וכן אני מפרש אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותן ואין זה עד מפי עד שכל עדים החתומים בשטר כנחקרה בבית דין הוא. ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבין שאם לא כן כשהיה מקשה לכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זו שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן.

לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקוים היה וכך וכך היה מחזיק ואם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה. היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אינו משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו לפי ראות עיניהם של בית דין. ע"כ לשונו.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל מיהו כי מחייבינן ליה לשורף שטרותיו של חברו לא מחייבינן ליה אלא היכא דמתברר דאי הוה איתיה לשטרא בידיה הוה מצי גבי ליה כוליה ומחמת דקלייה האי מזיק הוא דלא מצי גבי ליה דאשתכח דאיהו גרם לאפסודי לממוניה אבל היכא דלא אתברר דהוי יכול האי ניזק למגבא ממוניה בההוא שטרא כגון דהוה מחסר שטרא מידי אי נמי לא משפי נכסי דלוה אי נמי מחמת דהוי ליה גברא אלימא אי נמי מחמת דהדר מארי שטרא ומחיל ליה לממונא ללוה לית ליה לניזק על המזיק כלום דהא לא אפסדיה ולא מידי ואי נמי אתברר דאפסדיה מקצת כגון דהוה לוה גברא אלימא והוה יכול מלוה לזבוני לשטרא בפחות משלם ליה כשיעור מאי דאפסדיה וכן הלכה. ע"כ.

וכתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל השורף שטרותיו של חברו היכא דקא מודה המזיק דהכי והכי הוה והוא דידיע שמחמת פסידא דההוא שטרא קא פסיד איהו ההוא ממונא ואי לא מפסיד מחמת פסידא דשטרא אלא דלוה איעני פטור השורף. מיהו אי הדר לוה ואיעתר מחייב לשלומי ליה מאי דפסיד משום פסידא דשטרא. זה אומר שטרותי שרפת והפסדת ממוני וזה אומר לא הפסדתי ולא שרפתי נשבע היסת ופטור ואי איכא חד סהדא משתבע נמי שבועתא דאורייתא.

שרפו לו או השליכו לים בפני עדי השטר שקראו אותו מיד ביד המלוה וחטפה הלוה ושרפו או אבדו בים איכא מאן דאמר אזלי הני סהדי וכתבי ליה שטרא אחרינא בבי דינא ומקיימי ליה בדינא וגבי ביה אפילו ממשעבדי ואיכא מאן דאמר מבני חורי בלחוד אי קא טעין ליה דפרעיה ואי הוה כתיב ביה נאמנות בלא שבועה צריך עיון אף אי מצינן למסמך אההוא הימנותא כיון דאירכס שטרא לבטולי טענתיה דלוה דאמר פריעא הוה ולא איצטריך האי מלוה לאשתבועי דלא פרעיה.

ונראה לומר דמהני כיון דבאפי סהדי דההוא שטרא חטפה מיניה. והיכא דגזליה מיניה איניש אחרינא צריך עיון נמי היכא דחזו הנהו סהדי דהוו חתימי בההוא שטרא דהאי מיניה חטפיה ושדייה בי נורא אי כתבי ליה אינהו שטרא אחרינא למיהדר עליה דלוה כדכתבינן לעיל או דילמא עליה דהאיך דחטפיה מיניה הוא דהדר בסהדותא דהני. ונראה לומר דמצי האיך טעין הא לא אפסדתיך מידי אלא זוזי דספרא דהא סהדך קמן דחזו ליה לשטרא מעיקרא ולכתבו לך שטרא אחרינא בבי דינא על סהדותא דילהו ואנא יהיבנא פשיטי דספרא. ע"כ.

אמר רב דימי בר חיננא הא דרבה מחלוקת:    שאלו להרשב"א ז"ל האיך העמידה רב דימי בפלוגתא בדבר הגורם לממון ובכל התלמוד דאינו שדין גרמי ודין גורם לממון דינין חלוקין זה פירש לחיוב וזה פירש לפטור. והשיב וזה לשונו אין בין גורם לממון בין דינא דגרמי שניהם לחייב דטפי איכא לחיובי גורם לממון מדינא דגרמי דאמרינן בפרק מרובה רבי מאיר סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולמה לן למימר דסבר לה כרבי שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי אלא משמע דטפי גמיר דבר הגורם לממון מדינא דגרמי דאלו משום דינא דגרמי אפשר דלאו ממון גמור הוי לגבי ארבעה וחמשה אלא למאן דאית ליה דבר הגורם לממון דממון גמור הוי אפילו לשלם ארבעה וחמשה.

ומיהו איברא רבה דאמר שורף שטרותיו של חברו פטור לית ליה דינא דגרמי ולא דבר הגורם לממון והילכך בין גורם לממון בין דינא דגרמי הכל לפיטור ומאן דמחייב בזה מחייב בזה ומאן דפוטר בזה פוטר בזה. וכי אוקי רב דימי דרבה בתנאי דדבר הגורם לממון אשכח תנאי בהדיא תני ליה רב דימי כהני תנאי ואתקיף לה רב הונא דלאו בפלוגתא אמרה אלא ככולי עלמא אמרה דאפילו רבי שמעון מודה בכי הא דלאו עיקרו ממון ורבה גופיה אמרה בכי הא ולעולם אף רב הונא בריה דרב יהושע סבר דרבה משום דבר הגורם לממון הוא דאמרה והואיל ואינו דבר שעיקרו ממון סבר דלכולי עלמא פטור.

ואי נמי יש לומר דרב דימי סבר דהשורף שטרות ליכא משום דינא דגרמי כיון שאינו עושה דבר בגופו של ממון כמסכך גפנו על תבואתו של חברו ולא אפילו כמחיצת הכרם שנפרצה דודאי יאסור גפנו את התבואה דהגפנים מתערבים על התבואה ממש מה שאין כן בשורף את השטר שאין זה ממש מזיק בממון דדילמא בלא שטר פרע ליה ועוד דלא עשה בגופו של ממון כלום אבל גורם לממון בעלמא הוא והיינו דאמר אמימר עלה מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמי ולומר דלאו בדבר הגורם לממון שייכא אלא בדינא דגרמי ורבה דפטר משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי. וזה נראה לי עיקר. עד כאן בתשובותיו ז"ל מהבלתי נמצאים בדפוס.

אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. כדרבה דאמר רבה וכו':    וקצת קשה לי למאי אייתי ליה להך דרבה ליתי מעיקר המחלוקת עצמה דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' כדלעיל דההוא דבר שעיקרו ממון הוא ולימא אימר דשמעת ליה לרבי יוחנן בדבר שעיקרו ממון דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' בדבר שאין עיקרו ממון מי שמעת ליה וכו'. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. דהא דאמר רבי שמעון קדשים שחייב באחריותן הם דבר שעיקרו ממון וכן גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו' והא דרבה בענין חמץ רבותא אשמועינן דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח דאיסורי הנאה הוא ולא שווי מידי כיון דגורם לממון הוא חייב לרבי שמעון מיהו עיקרו היה ממון מה שאין כן בשורף שטר של חברו. והשתא כיון דסבירי לן אפילו בשורף שטרות חייב כל שכן בדבר שעיקרו ממון דחייב אלמא הלכה כרבי שמעון דדבר הגורם לממון חייב.

וה"ר יצחק ז"ל לא פסק כרבי שמעון ולא ידענא מאי טעמיה. גם יש לדקדק כיון דדיינינן דינא דגרמי מאי טעמא אמר גרמא בניזקין פטור. וי"ל דגרמא בניזקין שהוא פטור בנזקי ממונו הוא כגון אשו ונעורת פשתן שלו אבל נזקי נופו בין שהוא נזק בידים בין שהוא מזיק בדיבורו כגון מסור וכגון מראה דינר לשלחני ונמצא רע ואפילו במחשבתו כגון מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה אחר שהתרו בו שתי פעמים מזיק הוא במחשבתו ובכוונתו וחייב ורבה דלא דאין דינא דגרמי לא סבירא ליה כרבי מאיר דדאין כדאיתא לקמן.

מיהו קשה לי כיון דרבי מאיר בשיטתיה דרבי שמעון קאי בדינא דגרמי הא דאמרינן בפרק מרובה דרבי מאיר סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו וכו' וסבר לה כרבי שמעון הא שמעינן לדידיה דאמר הכי וצריך לפנים. ואיכא למימר דרבי שמעון עדיפא ליה מדרבי מאיר דהא דמחייב רבי שמעון אפילו בגרמא דשמא קמחייב כגון משביע עד אחד דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר ורבי מאיר לא מחייב בהא והנך גרמי דרבי מאיר לית ליה למיקם בדינא אלא בהדי מזיק דאזקיה בדיבוריה או בכוונתו והא דרבי שמעון צריך עליה למיקם בדינא בהדי גנב משום דגזבר קאי בהדיה בדינא משום אחריות דקדשים.

ואפשר דרבי מאיר לית ליה כולי האי דמצי למימר ליה גנב לבעלים אכתי לא מחייבת לשלומי עד שתבע ליה גזבר מינך ודילמא לא תיבעי מינך ובכהאי גוונא לית ליה לרבי מאיר גרמא חייב דמו. אי נמי דבגרמא דמו ורבי שמעון אית ליה אפילו בהני ומשום הכי צריך למימר דרבי מאיר סבר לה כרבי שמעון. ולפום האי אורחא איכא למימר דהלכה כרבי מאיר בדינא דגרמי ואין הלכה כרבי שמעון בדבר הגורם לממון וכן לענין דינא דשורף שטרותיו של חברו וישאר שמעתתיה דרבה דדיינינן דינא דגרמי ואפילו בשורף שטר חברו שאין עיקרו ממון משום דחד גורם הוא אבל (חסר כמו חמשה דפין).

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ונמצאת למד שחמשה דינין הן שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פירש לחיוב וזה פירש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב. וההפרש הוא שדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שהדבר שמפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא והדין השלישי הוא גרמא בניזקין שהוא פטור. וחילוק שיש בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין כבר ביארנוהו בפרק הכונס הוא היזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס. ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר ביארנו ההבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה בפרק ד' של גיטין במשנה הששית. ע"כ.

הוה עובדא וכו':    כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חברו דלא לישלם אלא דמי ניירא בעלמא דהוה סבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שיחייב השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. ה"ר יהונתן ז"ל.

(חו"מ ת"ח) הכא בגומרים דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי:    ושמעינן מינה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו'. ולא קאמר טעמא משום דשני לן בין שומר לגזלן ואגב ארחיך שמעית מינה דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו.

והני מילי בשור הנסקל דלחיובי תורא קא בעינן ועוד דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל שור שהזיק דלא שייכי ביה הני טעמי גומרין דינו שלא בפניו אבל בפני הבעלים ודאי בעי לא שנא המית ולא שנא הזיק. והני מילי לקבולי סהדי דכתיב והועד בבעליו התורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאיתא בפרק כהן גדול גבי מעשה דינאי מלכא אבל גמר דין בפני הבעלים לא בעינן כדאמרינן בפרק החובל לא צריכא דקביל סהדי וברח. והני מילי למגבא מגופיה אבל למגבא משאר נכסי דמריה לא גבינן עד דגמרי ליה לדיניה באפיה כדאיתא התם בפרק החובל. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

{{דה מפרש|(חו"מ ש"ו) אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי. גאון ז"ל.

מתניתין הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וכו':    אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם ומשום הכי נקט דוקא קבל אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכן כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברן וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו הואיל וזה קבל מלאכה זו בדרך קבולת הא אם עשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין. ע"כ.

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר:    כלומר ולא מחמת פשיעה אלא מחמת אונס שהיה סבור שהיה יכול לעמוד צד שני בלא זה פטור דאנוס הוא. ואם מחמת המכה כלומר שהיה מכה בפטיש בכל כחו ונתנדנד הכותל מחמת המכה חייב דכמזיק גמור חשיב ולא גרמא בעלמא הוא דכל דבר הבא מכחו כגופו דמי דכי אמרינן גרמא הוי הני מילי כגון לבה ולבתו הרוח ואין בלבתו כדי ללבות אבל הכא דבכחו יש כדי להפיל הכותל מזיק גמור הוי. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הבנאי שהיה סותר מצד זה הרעוע בכותל ונפל מצד אחר והזיק פטור וכן אם נשתברו האבנים פטור כיון שלא נפלו מחמת מכתו אבל אם נפל מחמת המכה חייב דפושע הוא. ואיכא מאן דאמר דוקא בנאי שהוא קבלן אבל פועל פטור אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום ויום וכיון דפשע משלם. ע"כ.

גמרא לא שנו דחייבין לשלם דמי שידה אלא שנתן שידה וכו':    כלומר שלא עשה בו האומן שום שבח שנוכל לומר שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים היו בתחילה וכשם שקלקל תיבה חשובה ומעולה שנתן בעל הבית בידו חייב לשלם דמי תיבה מעליא אבל אם נתן לו עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשנוי מעשה אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מידו של בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי:    כלומר אומן קונה בשבח כלי ואפילו כל שבחו וכשקלקלו לאחר שהשביחו נמי לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אף על פי שלא קלקלו אבל לכולי עלמא כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו. הרשב"א ז"ל.

הכי גרסינן נימא מסייע ליה נתן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ביורה ואינו שוה כלום נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין ושבחו לא דהיינו אותם דמים היתרים על השכירות דהויא שוה אלו היה צמר צבוע כראוי מאי לאו לאחר נפילה לאחר שנקלט הצבע שנצבע ואחר כך הקדיח ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי מדלא קיהיב ליה שבחו. גאון ז"ל.

וקיימא לן אומן אינו קונה בשבח כלי:    ואף על גב דאסיקנא דשמואל דחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה לרב אסי אנן לאו אדשמואל קסמכינן אלא אדרבא קא סמכינן דקא מסיק בה לקמן דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי. ומסקנא דהיכא דצמר וסמנין דבעל הבית דלית ליה לצבע אלא אגריה דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי כי פליגי היכא דסממנין דצבע רב אסי סבר אומן קונה הצמר בשבח סממנין וכי אקדח דנפשיה אקדח ורבא סבר אין אומן קונה בשבח כלי ומחייב לשלומי ליה דמי עמריה ושבחא דאשבח ביה ומנכי ליה דמי צבע וקיימא לן כרבא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.