שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף פד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פד עמוד א

ובן חורין מי אית ליה דמי: בתמיה דבן חורין אינו נמכר דהא אין לו אדון. אלא אמר רב אשי האי דקאמר רבי אליעזר עין ממש הכי קאמר שאין שמין את הניזק כמה היה יפה קודם שנסתמה עינו וכמה הוא יפה עכשיו דהואיל ונסתמית עינו ועינו נראה שלם אין דמי עינו מרובין אלא שמין אותו במזיק כמה היה יפה כשהוא בשתי עיניו וכמה יהא יפה אם לא יהא לו אלא עין אחת דהיינו רווחא דניזק. גאון ז"ל.

זילו ושיימו ליה בארבעה דברים: היה סבור דאדם קטע ידו ואותו קטן הוה מכלמי ליה ומיכלם דלא היה טועה במתניתא דפרקין דשור אינו משלם אלא נזק. לשון הרא"ש ז"ל.

כל הנישום כעבד גובין אותו בבבל: ודוקא בבן חורין שנישום כעבד אבל עבד עצמו גובין. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לא צריכא דאי תפס: דהאי דקאמר להו רבא זילו שיימוהו כעבדא כגון דתפס אבוה דתינוק קאמר והכי קאמר להו הואיל דתפס אין אנו יכולין להוציא מידו וכדאמרינן בפרק קמא גבי כלבא ושונרא דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא זילו שיימו ליה כעבדא ומה שתפס יותר ישיב לבעליו. גאון ז"ל.

וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל נפקא מינה דאי תפס ניזק כשיעור נזקיה ממזיק לא מפקינן מיניה אבל לאפוקי ממזיק בדינא לא מפקינן. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ורבא לטעמיה הא דאמר רבא כל שנישום כעבד אין גובין אותו בבבל איהו הוא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור וכו'. אבל אדם באדם או אדם בשור שאין שום זה אלא כעבד הנמכר בשוק אין גובין אותו בבבל ופרושי קא מפרש לה למילתא דרבא בענין דהואיל דבחמשה דברים מחייב ליה דיינים מומחין הוא דמצטריכו ליה ובבבל ליכא דיינים מומחין.

נזקי שור בשור נמי אמאי מגבינן להו בבבל הא ליכא מומחין דליהוו ידעי כמה אזקיה דלישלם ליה אלא מאי אית לך למימר דמאי טעמא הוא דמגבינן דשליחותייהו קא עבדינן הכא נמי בנזקי אדם באדם נמי נימא דשליחותייהו נעביד ולגבינן להו. אמר ליה הא לא איריא דאנן לא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דקים לן כגון בהודאות והלואות דקא חזינן בהדיא דהא שור בשור נמי לא קים לן אמאי עבדינן שליחותייהו. אמרי נזקי שור בשור קים לן דאמרינן פוק חזי וכו'. ועוד הואיל דלא תלי טעמא אלא משום דכל דקים לן עבדינן ודלא קים לן לא עבדינן בתשלומי ארבעה וחמשה דקים לן על אחד ארבעה ועל אחד חמשה ליעבדינן שליחותייהו ואמאי לא עבדינן.

הכי גרסינן אמרי כי עבדינן שליחותייהו כלומר אי מהאי פירכא בתרא דקא מותבת לי דבתשלומי ארבעה וחמשה לעבדין שליחותייהו לא חיישינן לה ולא מידי דבמידי דקנסא לא קאמינא לך דקא עבדינן שליחותייהו. וספרים דכתיב בהו אלא שבושא דבהך שנויא דקא משני ליה לאו כולה פירכא קא משני ליה ובדין דהוה ליה למפרך כדקא פריך לה אדם נמי פוק חזי היכי מזדבני אלא תנא קא אזיל ופסק כולה שמעתא עד דאתי ליה אמסקנא דשמעתא והכי קא מותיב ליה דהואיל דאמרת דבמידי דממונא עבדינן שליחותייהו אדם באדם נמי דמותיבנא לך ודממונא הוא נעביד בממונא נמי איכא חילוק במילתא דשכיח שור בשור ושור באדם שכן דרכו של עולם שהאדם מזיק את השור ושור מזיק את חברו אבל אדם באדם לחתוך את ידו ולסמא עינו ושור שמזיק את האדם היינו מילתא דלא שכיח. בושת דשכיח שכן דרכן של בני אדם להכות את חבירו לעביד וכו'. אמר ליה אנן נמי הא קא מגבינן דהא רב פפא קמגבי וכו' דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן בפרק המניח הרי אמרו לרכובה שלש וכו'. גאון ז"ל.

דף פד עמוד ב

חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל: והא דמשמע בריש מכלתין גבי רבי אושעיא דבושת לא הוי קנס היינו בושת בלא היזק. מהר"י כהן צדק ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל בושת אף על גב דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ויליף לה גמרא מדשלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא חסדא קנסא קא מגכית בבבל ושמע מינה דהנך דאמרינן לרכובה שלש וכו'. דמי בושת וצער נינהו. ע"כ.

אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דאית ביה חסרון כיס ושכיחא: והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין גזלות וחבלות בשלשה מומחין נראה לומר דגזלות וחבלות לא שכיחי. ותימה דאשכחנא בכמה דוכתי דדייני דיני גזלות בבבל וכו'. ורבינו תם תירץ דהא דאמרינן גזלות לא עבדינן שליחותייהו היינו כגון שגזל שדה וחרשה וזרעה ואכל את הפירות והחזיר לו את הקרקע דהשתא לית בה חסרון כיס.

וריב"א אומר דודאי חבלות לא שכיחי כלל ולא עבדינן שליחותייהו והודאות והלואות שכיחי ועבדינן שליחותייהו וגזלות שכיחי קצת ולא שכיחי ממש הילכך בבבל עבדינן שליחותייהו דהואיל ורחוקין הן אם לא ידונו אותם בבבל ירגילו העולם לגזול אבל בארץ ישראל הואיל וקרובים הם לדיינים מומחין צריכין הן שלשה מומחין דהואיל ולא שכיחי ממש וקרובין הן למצוא מומחין לא נתנו רשות להדיוטות לדונן.

ואם תאמר חנן בישא דתקע ליה לחבריה היכי דייני בבבל הא אמרינן חבלות לא עבדינן שליחותייהו אף בבבל. יש לומר דהוראת שעה היתה דקנסוהו מפני שהיה מועד לכך. ה"ר ישעיה ז"ל.

אילימא דאזיק אדם השתא אדם באדם לא מגבינן: אף על גב דתרווייהו מועדין נינהו שור שהזיק אדם מיבעיא דלא ואת אמרת דכל מילתא דלא שכיח לא תקון ליה בבבל. אלא כי אמר רבא בנזקי שור באדם דאדם הוי מועד לעולם אבל אדם באדם אף על גב דמועדין נינהו הואיל דלא קים לן בגוייהו לא דיינינן ליה וכדלעיל דכל שנישום כעבד אין גובין אותו. גאון ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל שן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו היכא דאזיקו שור אחר או דבר שהוא ממון בעלים גובין אותם בבבל והיינו דאמר רבא נזקי שור בשור גובין אותם בבבל. ומסתברא דהוא הדין לנזקי בור ואש היכא דאזיקו ממון דבעלים דהני נמי מועדין מתחילתן נינהו ומילתא דשכיח ואית בה חסרון כיס נינהו דהא אש דרכה לילך ולהזיק בור נמי תחילת עשייתה לנזק. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כל דבר שאינו מצוי כגון חבלות שאדם נחבל מצד השור או מצד אדם אחד וכן כל דבר המצוי אם אין בו חסרון כיס כגון בושת ופגם אין מגבין אותו בבבל. נמצא שאין מגבין אלא דבר המצוי ויש בו חסרון כיס.

וחבלה המצויה ושיש בה חסרון כיס היינו כגון שור בשור שהדבר מצוי ליגח זה את זה תמיד וכן שור על ידי אדם שהרי אדם מצוי לחמר אחר בהמתו ולחבול בה מגבין אותו בבבל. וכן קרע לחברו כסותו או שבר כליו או קצץ נטיעותיו וכן כל דיני הגרמות אינם כקנסות ודנין אותן בחוץ לארץ כמו שאמרו אגביה ככשורא לצלמי.

וכן דין המוסר אף על פי שלא עשה מעשה כמו שיתבאר להלן וכן כל דיני ארבעה אבות ודין ארבעה שומרין. וכן כתבו הגאונים ז"ל בעדים זוממין בשאי אפשר להחזיר וגם אלו לא מן הדין ולא מצד עצמנו אלא מצד שליחותא של דייני ארץ ישראל שכך נותנין לו רשות מן הסתם לדון בכל מה שיש חסרון כיס ושאותו היזק מצוי כדי שלא ירבו מזיקין בישראל ואף עכשיו שאין מומחין בעולם דנין אותם בחוץ לארץ מכח שליחות הראשונים. וכן הדין בהודאות והלואות שביארנו במסכת סנהדרין שמן הדין למומחין היינו צריכין בהן ולא היינו דנין אותם בבבל אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הורשינו בכך מכל מקום הגזלות והגנבות הרי הן מן הדברים שאינן מצויין ואף על פי שיש בהן חסרון כיס אין דנין אותם בבבל.

מעתה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ואונס ומפתה וכל דיני קנסות של תורה או של סופרים כגון מה שקצבו בתוקע לחברו וסוטר חברו אין דנין אותם בחוץ לארץ וכל חצי נזק כבר ביארנו עליו שהוא קנס ומכל מקום חצי נזק צרורות ממון הוא ומגבין אותו בבבל וכל הנישום כעבד הואיל ואין כאן דבר קצוב אין גובין אותו בחוץ לארץ.

זה שאמרנו שהגזלות והגנבות אין דנין אותם בבבל חכמי הצרפתים שואלין בה והלא בכמה מקומות מצינו שהיו דנין אותם בבבל בין גזלות בין גנבות כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בדינים שבאו לפני אביי ורבא בההוא דגזל אפדנא דתורי וכן בהגוזל בתרא בההוא גלימא וכן ההיא דנרשאה דגנב ספרא וההיא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי ובפרק השואל בההוא דשאיל נרגא ובפרק קמא דמציעא בההוא רעיא דאכל תרי מינייהו ובפרק קמא דבתרא בההוא דהוה בני אשיתאתא וכן בכמה מקומות.

וא"ת שלא אמרו להצריך מומחין בגזלת מטלטלין שיש בהן מצוי וחסרון כיס כמו שביארנו בחבלות אלא בגזלות קרקעות אף עליהן אנו משיבין שהרי בפרק חזקת הבתים נאמרו כמה ענינים בדיני קרקעות שהיו דנין בבבל. ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שהזכרנו שלא הצריכו מומחין לגזלה אלא לקרקע ולענין הפירות שנאכלו אבל גזלת גוף הקרקע או גוף מטלטלין דנין אותן בבבל מטעם שהזכרנו בחבלות ואף הן משיבין על עצמן שהרי בפרק הרבית אמרו על רבינא שהוציא אף הפירות כמו שאמרנו שם עבד רבינא עובדא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ופרשוה בענין משכון ומטעם רבית. ואין נראה כן שאם כן קשיא דרבינא אדרבינא דהא איהו גופיה אמר דמשכנתא בלא נכייתא לא מפקינן ליה אלא ודאי מדין מחילה בטעות דלא הויא מחילה והפירות היו נגזלים אלא שחזרו ותירצו שמכל מקום לא ירד בה מתחילה בתורת גזלה ומה שאמרו בפרק חזקת הבתים אף בגזלה הדרא ארעא והדרי פירי לא למעשה אמדוה אלא להודעת הדין עד שאם יתפוס לא נוציא ממנו שכל שאין דנין אותו בבבל אם תפס חלה אין מוציאין מידו.

וגדולי המחברים נראה שדעתם שלא לומר בדיני גזלות וגנבות שאין דנין אותם בחוץ לארץ וכן כתבו כמה שפסקנו אלא בשיש שם כפל כגון ליסטים מזויין שנקרא גזלה וכבר פסקנו שהוא גנב הא לענין הקרנות דנין אותם בחוץ לארץ וכמו כן במה שפסקנו בנזקי אדם באדם שאין גובין אותו בחוץ לארץ דוקא בנזק וצער ובושת הא שבת וריפוי גובין. ויש מתרצין בכל אותן המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנין אותם בבבל ענינם כשבאו לפנינו לדון והואיל ומקבלים עליהם את הדין דנין בכל מה שיבואו לפנינו עליו אבל כל שאין שניהם באין לפנינו אין דנין את האחד אף על פי שחברו קיבל עליו מתורת דין אלא שבאין בזה מכח תקנה חדשה והוא שמכל מקום הסכימו הגאונים לדון עכשיו ככל דיני גזלות וגנבות וחבלות מפני תיקון העולם.

וגדולי הפוסקים כתבו כן אף בדיני הקנסות שאף על פי שאין דנין אותם בבבל מנדין אותו עד שיפייס את חברו. וגדולי הגאונים כתבו אף לקנוס בממון ומלקות בכלל שהשעה צריכה לכך. ואומר אני שהמקומות שהורשו מצד מלכותם לדון בדיני ישראל והיתה הסכמת כל העם לעשות כן הרי הוא מן הסתם כמו שקבלו עליהם בעלי דבר לדון בדיני ישראל ואף בדיני נפשות דנין בהם מצד הסכמתן לפי צורך שעה. ובפרק הגוזל קמא ראיה לקצת דברים אלו בשמועות גזלן עתיקא וכמו שנבאר בעזרת השם יתברך.

ומקצת גדולי הדורות כתבוה מן הדין מפני שכל שהצריכו מומחין לגזלות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנין בהם בבאים בשליחותן שאם לא כן בטלו כל הדינים שהעולם חרב.

נזקי הקרן של שור אין דנין אותה בבבל שאם בתם הרי הוא קנס ואם במועד אין העדאה בבבל שמא תאמר שהעידוהו בארץ ישראל וירד השור בבבל או שבאו סמוכין משם לכאן והעידוהו בכאן הרי אין זה דבר המצוי. ומכל מקום נזקי שן ורגל שהן מועדין מתחילתן והוא דבר המצוי ויש בו חסרון כיס דנין אותו בבבל. ומכל מקום יראה לי מסוגיא זו שהדברים שאין דנין אותם בבבל ובאו לכאן סמוכין מארץ ישראל שרשאין לדון אותם בכאן. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

מתניתין תשלומי צער כיצד משלם: קא סלקא דעתך דכל חד וחד מהנך חמשה קא בעי לפרושי להו שלא במקום נזק שלא קטע ידו ולא שבר רגלו כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו לא כוואו אלא על צפרניו שהוא מקום שאינו עושה חבורה שאינו מחוסר באחד מאבריו.

גמרא הכי נמי צער שלא במקום נזק משתלם מאן תנא אמר רבא וכו': מאן תנא דאית ליה דכתיב צער שלא במקום נזק דאורייתא. ע"כ לשון גאון ז"ל.

אי אית ביה חבורה אין: וא"ת אם כן כויה דכתב רחמנא למה לי. יש לומר דאחבורה לחודה לא משמע צער אלא רושם בעלמא. אי נמי הוה אמינא אף על גב דלית ביה חבורה נמי אלא אורחא דמילתא נקט קרא דבמקום חבורה שכיח צער. הרא"ש ז"ל ותוספות שאנץ.

מתקיף לה רב פפא וממאי דבן עזאי היא ודלא כרבי אדרבא איפכא מסתברא: והכי קא מתוקמא לה לפלוגתייהו דרבי ובן עזאי דרבי דאמר כויה נאמרה תחילה הכי קאמר מדקאמר חזית לך בסיפא דקרא דבחבורה קא משתעי אלא דכי פתח הכתוב תחילה בכויה דבכויה דאית בה חבורה הוא דקאי והכי קאמר רבי מדכתב רחמנא בסיפא לגלויי עלה דכויה הוא דאתא דהכי קאמר רחמנא אף על גב דהאי דקאמינא לך כויה תחת כויה היינו בדאיכא חבורה אף על גב דלית בה חבורה חייב דצער שלא במקום נזק משתלם רבי היא וכתנא דמתניתין ובן עזאי סבר חבורה נאמרה תחילה דבן עזאי נמי דייק לה מסיפא דקרא דמדקא חזינן דסיפא דקרא בחבורה ממש קא מיירי אלמא דהאי דכתיב ברישיה דקרא כויה תחת כויה דבכויה דלית בה חבורה קמיירי והכי קאמר רחמנא דהאי דקאמינא לך דבכויה מחייב לא קאמינא לך אלא בדאית בה חבורה אבל בדלית בה חבורה פטור והכי גרסינן ומר סוף מילתא נקט ומר סוף מילתא נקט ואמסקנא קאי ומסיפא דקרא קא דייקי וכדפרשינן. גאון ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דאתקיף רב פפא ואמר אדרבה איפכא מסתברא הכי פירושו איפכא מסתברא שלא תנא לה בן עזאי ודלא כרבי אלא אדרבה טפי שפיר לאוקמה כרבי שסידר את המשניות. ועוד דללישנא קמא לא קיימא בסוף במה שהזכירו הם מתחילה שהרי רבי דאמר כויה נאמרה תחילה משמע שעל כויה בלחוד בלא חבורה חייב הכתוב ואנן מסקינן דלרבי אינו חייב בכויה בלא חבורה. ולבן עזאי דאמר חבורה נאמרה תחילה משמע דאינו מתחייב עד שתהא שם חבורה ואנן באיפכא מסקינן דאפילו צער בלא נזק מחייב בן עזאי. אלא איפכא אמרינן דכל חד וחד מינייהו אמסקנא קיימי כלומר כל מה שהזכיר כל אחד ואחד הוי כמו דאסיקו דינייהו דהיינו כויה לחודה בלא חבורה וכמו שהזכיר הוא בלשונו כויה נאמרה תחילה כלומר כויה לחודה. וכן בן עזאי חבורה נאמרה תחילה שאינו חייב בכויה עד שתהא שם חבורה. ויש ספרים דגרסי מדסוף מילתא נקט ומדסוף מילתא נקט. ויש ספרים דגרסי ואמסקנא קיימי והכל עולה לטעם אחד. ע"כ.