שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף סח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סח עמוד א

ששנה בחטא גנבו ואכתי היצר תוקפו שלא שב מרשעתו והוא בא ליהנות מדמי גזלתו. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן פירש הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שנשתרש בחטא לאו דוקא נשתרש (אלא) רוצה לומר שהועילו מעשיו אלא כך פירושו שנשתרש בחטא רוצה לומר ששנה באולתו כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה. ע"כ.

כדקאמר רבא מפני ששנה בחטא הכי נמי וכו'. כדקאמר רב נחמן וכו' הכא נמי וכו':    קצת קשה לי דרבא ורב נחמן אהנך מתניתא גופייהו אמרי למילתייהו לקמן בשמעתין וכהאי גוונא לא שייך לומר כדקאמר הכא נמי וכו' אלא הכי הוה ליה למימר הא אמר רבא אמר רב נחמן כמו שבא בתלמוד כי האי לישנא על כיוצא בזה דלא שייך כי האי לישנא אלא היכא דמיירי במילתא אחריתי ורוצה התלמוד לתרץ בכאן כמו שאומר לשם והיינו לישנא דהכא נמי. ושמא יש לחלק משום דרבא ורב נחמן לא איירו לקמן באנפי נפשייהו אלא לדחות סייעתא דרב ששת והכי קאמר כדקאמר רבא לדחות הסיוע הכא נמי נאמר לתרץ מה שמקשים לרב. שיטה.

אף מכירה שאינה חוזרת ואי סלקא דעתך יאוש קני שלו הוא טובח וכו':    אלא שמע מינה יאוש לא קני ומכל מקום הוי שפיר מכירה משום דלוקח קני ליה ביאוש ושינוי רשות דנהי דשינוי רשות דידיה לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה דלוקח קני דהוי דומיא דאבדה. וא"ת לוקמה להך ברייתא לעולם שמכרה לפני יאוש ומכל מקום מכירה שאינה חוזרת כגון שנתיאשו הבעלים בבית לוקח דאיכא יאוש ושינוי רשות ביד לוקח. וי"ל דכהאי גוונא לא יועיל שינוי רשות דלוקח דהא באיסורא אתא לידיה כיון שקנאה קודם יאוש. כך פירש בשיטה.

מיהו נראה למורי רבי שיחיה דאפילו מהני שינוי רשות כהאי גוונא ליכא לאוקמה בהכי משום דחיוב ארבעה וחמשה משעת מכירה קא אתי והאי שעתא מכירה חוזרת הואי כיון שמכרה קודם יאוש. סיפא בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד פירוש דרישא ומציעתא איירי לאחר יאוש ולהכי פריך אי הכי קשיא מציעתא והוא הדין דמרישא קשיא ליה לרב כדפרישית לעיל אלא עיקר הקושיא היא ממציעתא ולכך נקט מציעתא.

ויש ספרים גורסים קשיא רישא ויש לתמוה קצת מאי פריך קשיא מציעתא לימא דרב אמר איפוך וסיפא מתוקמא כבית הלל. ויש לומר דכיון דאיכא לאוקמה כבית שמאי ולא תיפוך. אם כן ברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה אם כן אין לנו להפכה. ויש ספרים גורסים אי הכי קשיא מציעתא ולא גרסי לרב ומפרשים דרב פפא בעי למימר דאיירי לפני יאוש ולהכי פריך דאי הכי קשיא מציעתא פירוש דשינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני כדפירשתי לעיל. כך מצא מורי שיחיה מוגה בספרים ולהכי לא פריך מרישא. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל רב פפא אמר לעולם לא תיפוך ולפני יאוש קא מיירי ומשום הכי רישא השני אינו משלם אלא קרן וסיפא דקתני בשינוי מעשה והשני אינו משלם אלא קרן בית שמאי היא לבית שמאי אף על גב דשינוי לא קני יאוש קני דקא דרשי לגבי אתנן גם לרבות שינוייהן אבל יאוש קני מידי דהוה אמוצא אבדה ומשום הכי ליכא לאוקמה אלא לפני יאוש. אי הכי קשיא מציעתא כיון דלפני יאוש קיימינן מציעתא שני אמאי משלם תשלומי כפל לראשון שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני ולא גרס קשיא מציעתא לרב אלא קשיא מציעתא בלחוד. פ"א. רב פפא אדרב זביד קא סמיך ורב זביד לפרושי למילתיה דרב פפא אתא ולאחר יאוש מוקי לה. מיהו לאו ברשותיה דגנב אייאש אלא בלוקח אייאש וקשיא מציעתא לרב גרסינן כלומר כיון דלא מפכינן לה לברייתא וברייתא כפשוטה על כרחך לאחר יאוש היא כדאמרן אי הכי קשיא לרב מציעתא ורישא והאי דקאמר מציעתא משום דעיקר קושיא ממציעתא אתיא ליה. ע"כ.

ולא תימא משום דבעי יאוש ושינוי רשות:    פירש ר"י ולא תימא משום דבעי יאוש דודאי לא בעינן תרווייהו וכל ענין הקנין לא הוי אלא משום יאוש לחודיה ואם איתא דבעינן תרווייהו הכא לא מהני כיון דהיאוש בא אחר שינוי רשות דטעמא מאי אהני בעלמא שינוי רשות עם יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה דומיא דמכירה כיון שהיאוש קדם לשינוי רשות אבל כאן שקדם השינוי רשות ליאוש ובא לידיה באיסורא הלכך לא מהני שינוי רשות לקנות. ותדע דכל עיקר הקנין דשינוי בהדי יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה הוא דאם לא כן וכי גנב וגזלן נמי איכא שינוי רשות אלא שמע מינה כדפירשתי. דלא משכחת לה דמשלמי תרווייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי פירוש גנב ראשון ארבעה וחמשה וגנב שני כפל אלא בהכי.

וא"ת בלאו הכי משכחת לה שפיר כגון דגנב ראשון טבח לפני יאוש וגנב שני גנב לאחר כן דראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם כפל משום דראשון קנייה בשינוי. וי"ל מכל מקום גנב שני לא משלם כפל דהא אתא כבית שמאי דאמרי שינוי במקומו עומד. וא"ת אכתי שפיר משכחת לה כגון שגנב שני גנב לאחר שטבח הראשון ולאחר יאוש דהשתא קנייה גנב ראשון ביאוש. ויש לומר דאין הכי נמי אלא חדא מינייהו נקט. ועוד יש לומר דבעי למתנייה שמשלמין תשלומין שלמים גנב ראשון וגנב שני וכהאי גוונא לא משלם גנב ראשון תשלומין שלמים דהא אותם ארבעה וחמשה דמשלם לא משלם גנב ראשון כלהו דהא נוטל כפל משל גנב שני דמשלם לראשון. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כגון שנתיאשו הבעלים בי לוקח ולא נתיאשו בי גנב דהוי ליה יאוש ושינוי רשות ולאו משום דצריכינן ליאוש ושינוי רשות אלא דלא משכחת ראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם תשלומי כפל לראשון אלא ביאוש ושינוי רשות שאם נתיאשו בי גנב אין הראשון משלם ארבעה וחמשה ואם לא נתיאשו כלל ראשון משלם ארבעה וחמשה אבל שני אינו משלם אלא קרן שהרי לא קנאו ראשון ומשום הכי איירי מתניתא ביאוש ושינוי רשות כהאי גוונא. ע"כ.

שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש:    קשה קצת מה לו להזכיר טבח דבטביחה לא איכפת לן ביאוש כלל והכי הוי ליה למימר שהרי אמרה תורה מכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש וכו'. ואיכא למימר דלאו דוקא אלא לישנא דקרא נקט דכתיב וטבחו או מכרו. אי נמי משום דמאי דבעינן יאוש במכירה נפקא מטביחה כדמפרש ואזיל דומיא דטביחה בעינן וכו' הילכך נקט טבח ומכר וכו'. שיטה.

מה טביחה דאהנו מעשיו:    לכאורה משמע דאית ליה לרבי אליעזר שינוי מעשה קונה. וקשה דהא בפרק קמא אית ליה לרבי אליעזר שמין לגנב ולגזלן את פחת הנבלה ויהא על הניזק אלמא לא קנו לה בשינוי מעשה. וי"ל דהא דקאמר מה טביחה שאינה חוזרת לאו משום דקני לה אלא הכי פירושו מה טביחה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת כמו שהיתה דהא לא אפשר אף מכירה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת דהיינו לאחר יאוש. ה"ר ישעיה ז"ל.

אף מכירה לאלתר:    וא"ת ולאלתר היכי מחייב דילמא לא ידעו הבעלים וקיימא לן דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. ויש לומר דסתם טביחה אינה לאלתר ממש עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך ידעו הבעלים. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אף מכירה לאלתר לאו דוקא לאלתר קאמר דהא צריך שיבוא לאזניו שיוכל להתיאש אלא כלומר דלא צריך כולי האי דנשמע דיאשי. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אף מכירה לאלתר. וא"ת נהי דסתם גנבה מיאשי מכל מקום לאלתר לא ידעי הבעלים והוי יאוש שלא מדעת דקים לן דלא הוי יאוש. וי"ל דלאו דוקא לאלתר קאמר אלא לאלתר לאחר שהוליכה הגנב לביתו קאמר משום דסתם טביחה הוי יאוש דסתם טביחה ומכירה אין רגילות להיות עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך יודעים הבעלים בו. ע"כ.

גנבה בנפש תוכיח:    וא"ת גנבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. והרשב"א ז"ל תירץ דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גנבה דלא הוקשה לטביחה הכי נמי לא הוקשה לדבר זה אלא לפרט לשהקנה לשלשים יום. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לו רבי יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים וחייב. קשה לי מידי איריא והא מכירה דומיא דטביחה קאמרי. אלא דאיכא למימר דהכי מקשה ליה אדילפת מכירה מטביחה תילף מכירה דשור ושה ממכירה דנפש גנבה דלא אהנו מעשיו וחייב ואידך אמר לך דנין מכירה דבהמה מטביחה דבהמה ואין דנין מכירה דשור ושה ממכירה דגנבת אדם ורבי יוחנן סבירא ליה דיאוש לא קני. ע"כ.

ואי סלקא דעתך יאוש קני וכו'. אלא שמע מינה יאוש לא קני:    וא"ת אם כן היכי מצי מקדיש לה. וי"ל משום דקני לה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן לעיל. והא אמר רבי יוחנן גזל וכו'. וא"ת היכי מותיב מרבי יוחנן לריש לקיש גברא אגברא קא רמית. וי"ל משום דסתם משנה כרבי יוחנן כדאמרינן לקמן וקרא נמי מסייע ליה כדאמרינן לקמן. תלמידי הר"פ ז"ל.

הוא דקאמר כצנועים:    ומיהו דבר תימה דהיכי מדמה הקדש כלל לחילול וכו' ככתוב בתוספות. ובתוספות בפרק האיש מקדש דף נ"ו דיבור המתחיל מתקיף לה רבי ירמיה וכו' מתרצים קושיא זו משם הר"מ עיין שם וגם תלמידי הר"פ ז"ל כתבו התירוץ ההוא וגם הרא"ש ז"ל בתוספותיו. וכתבו עוד תלמידי הרב ז"ל וזה לשונם וא"ת למאן דאמר סתם גנבה יאוש הבעלים אם כן שפיר מהני מטעם זכות דהא קנינהו גנבי ביאוש. וי"ל דלמאי דפירשנו ניחא דהוי יאוש שלא מדעת ולמאן דאמר הוי יאוש מתוקם כמאן דאמר סתם גנבה לאו יאוש בעלים. ע"כ.

והרי חזרה קרן לבעלים:    כי כשהקדישו בעלים כאלו לקחו מבית גנב ומסרו להקדש שאף על פי שלא מסרו כמי שמסרו דמי כשנגמר בדין קודם שהקדישו בעלים ונתחייב לו הכפל ואם טבחו גנב אחר מכאן של הקדש הוא טובח. הראב"ד ז"ל.

כשעמד בדין:    ואם תאמר מה אנו צריכין לשינויא דצנועים תיפוק ליה דכיון דעמד בדין דנתחייב הגנב הויא ליה פקדון ביד הגנב ואפילו רבי יוחנן דאמר אדם יכול להקדיש פקדון שאינו ברשותו כי אם ביד חבירו כדמוכח פרק המוכר את הספינה. ויש לומר נהי דעמד בדין מכל מקום אין הגנב מודה שהוא של נגנב דטוען שלא כדין נתחייב הילכך לא חשיב ברשותו הפקדון. תלמידי הר"פ ז"ל.

צא תן לו טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה חייב אתה ליתן לו טבח ומכר משלם וכו':    וטעמא משום דצא תן לו הוי גמר דין הילכך מכי אמרו לו צא תן לו טבח ומכר לא קאי עלה בתורת גנבה אלא בתורת גזלה ובגזלה ליכא תשלומי ארבעה וחמשה אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין ועדיין היא אצלו בתורת גנבה להתחייב עליה בטביחה ומכירה. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא במילתיה דרבא בגמרא. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ז"ל דאמר רבא אמרו לו צא תן לו וטבח ומכר משלם ארבעה וחמשה מפני שהוא כפקדון בידו וכבר יצא מתורת גנבה אבל חייב אתה ליתן לו לא סמכא דעתיה סבר מעייני בדינאי ועדיין בתורת גנבה הראשונה הוא עומד. ע"כ.

חייב אתה ליתן לו:    ואף לדעת רב זביד שאמר בפרק שני דמסכת מציעא דאף חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין ואם אמר פרעתי נאמן דוקא בחוב שנותנין לו זמן אבל לנזק שאין נותנין בו זמן היה להם לומר צא תן לו. הרב המאירי ז"ל. חייב אתה ליתן לו וכו'. בפרק קמא דמציעא מפורש.

כרם רבעי וכו':    תימה דלא נקט ערלה תחילה. וי"ל משום דבמסכת מעשר שני היא שנויה ומעיקרא קתני כל דין מעשר שני ולבתר קתני דין כרם רבעי והדר ערלה. הרא"ש ז"ל.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם כרם רבעי וכו'. ותימה אמאי לא הזכיר ערלה תחילה ושמא דאיסור החוזר נקט באחרונה. וי"ל דשוין לשל בית הקברות דהוי איסורי הנאה כמו ערלה. כך נראה למורי שיחיה. ע"כ.

חרסית היא מין אדמה שאינה מוציאה פירות שמנים. הרשב"א והרא"ש ז"ל.

כל הנלקט מזה יהא מחולל:    כתוב בתוספות תימה מתי היו אומרים וכו' עד מכל מקום לא היתה תקנה וכו' בשלמא גבי לקט דרך עניים להביא לקט לביתם ואחר כך דשין ואוכלין אבל עוברי דרכים בעודו בכפו יבלענה. הרא"ש ז"ל.

עוד כתוב בתוספות ואומר ר"י דבכל הנלקט לא דוקא וכו'. עד לכשיהיה נלקט יהיה מחולל ואין שייך ברירה בענין זה הואיל ולא חל על החילול עד שתלקט דדוקא כל המתלקט הוי ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אחר כך והא דקאמר רבי דוסא לעתותי ערב וכו' כמו שכתוב בתוספות. אי נמי להכי נקט לעתותי ערב למימר דאפילו לעתותי ערב שכבר הפירות ביד עניים מהני הפקר וממילא שמעינן דכל שכן שחרית רק שיפרש דלאחר לקיטה יחול הפקר ולפי זה בכהאי גוונא לא שייכא ברירה. והא דאמר בפרק בכל מערבין וכבר בא חכם אין לומר שבא קודם הנחת עירובו אלא אפילו בא אחר הנחת עירובו רק שבא מבעוד יום לא שייכא ברירה כהאי גוונא כיון דאמר למקום שיבא חכם לשם יקנה לי עירובי לכשיבא. תוספות שאנץ.

וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו ואומר כל הנלקט וכו'. תימה אם בבוקר מה היה מועיל הרי עדיין לא נלקט אלא דבר מועט ואם לערב מה היה מועיל הרי כבר אכלו כל היום באיסור דבשלמא גבי לקט דקאמר רבי יוסי לעתותי ערב ניחא טפי שדרך עניים לאסוף הלקט עד הערב ואין אוכלים ממנו רק מעט אבל הכא דמשום עוברי דרכים הוא הרי דרכם לאכול מיד. ונראה לפרש שבבוקר היו אומרים שהנלקט כל היום מיד שיבוא ליד הלוקח יהא מחולל ולא היו אומרים יהא מחולל דאם כן היה צריך לטעם ברירה אלא כשיבא נלקט קאמר והשתא לא שייך ברירה הואיל ואינו מחולל עד אחר שנלקט.

וכענין זה יש לפרש גבי וכבר בא חכם גבי עירוב שבא קודם שחל העירוב ואין צריך לפרש שבא קודם התנאי להוציא מטעם ברירה דכיון שבא קודם שחל העירוב שוב אין צריך לטעם ברירה. ואי קשיא כי אמר כל המתלקט הרי אין מתחלל מה שגדל הפרי לאחר כן קודם הלקיטה. יש לומר דבטל ברובא. ואף על גב דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והכא יש לו מתירין על ידי חילול יש לומר דהכא כיון דלא אפשר הוי כדבר שאין לו מתירין. אי נמי הא דאמרינן דלא בטיל היינו באיסור שניכר ואחר כך נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל.

רבי דוסא אומר לעתותי ערב וכו'. תימה והלא שמא אכלו מהם בלא חילול ולמה לא אמר רבי יוחנן כצנועין שמניחין המעות ואומרים כל הנלקט ובענין שכתבתי דמהני בלא טעם ברירה. ויש לומר דהיו יראים אם יאמר כך בבוקר יתפרצו העניים להרבות לקחת על סמך חילול זה. אי נמי שלא ידעו הבעלי בתים לפרש החילול כמו שצריך לפרשו שלא יהא מחולל עד שבאו ליד עניים כדי שיהא בלא טעם ברירה. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל מה שלקטו עניים אבל לא בעי למימר כל שילקטו משום דסבר אין ברירה דלא אמרינן כשלוקחים יותר מדינם דהוברר הדבר דהיינו מה שהפקיר כבר בשחר אבל כי אמר מה שלקטו אין צריך לברירה שכבר נתברר בשעת חילול והשתא פריך דכי אמרי צנועים המתלקט אלמא אית להו ברירה ואם כן היינו כרבי דוסא אלא שאני אומר דכל הנלקט קאמרי. וא"ת כי נמי אמרי כל הנלקט דפירשנו לעיל הדבר תלוי בברירה למאי דפירשנו לעיל דבבוקר היו אומרים שאז לא היו נלקטים עדיין הפירות. וי"ל דנהי דבשעת אמירה לא היו נלקטים מכל מקום כיון שאמר שיהא מחולל לכשילקט ולא מעכשיו הילכך לא צריך ברירה שהרי בשעת החילול כבר נלקטו הפירות ונתבררו יפה סבר דדווקא כשאומרים המתלקט שמחללין מעכשיו מה שעתיד להתלקט אז צריך ברירה.

וא"ת לרבי דוסא נמי דלית ליה ברירה מכל מקום יאמר בשחרית כל הנלקט יהא הפקר פירוש לכשיתלקט דמהני שפיר ובלא ברירה כדפירשנו. וי"ל משום דילמא אתי לאטעויי ולומר כל דלקטו יהא מחולל משום דלא הוה מהני למה שאכלו כבר הגנבים שרגילות הוא שאוכלים מיר עוברי דרכים שמלקטים את הפירות אבל הכא גבי עניים בלקט אין אוכלין מיד ואפשר לתקוני ולומר לעתותי ערב לכך לא תקנו בשחרית לומר כל הנלקט כיון דאיכא למיטעי כדפירשתי. ע"כ.