שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ה/דף נד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד א

או איבעי ליה לחלק האי סוגיא אתיא כרבי יאשיה: וא"ת אם כן סוגיא זו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכא אפילו רבי יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור והמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. הרא"ש ז"ל.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימה דכל סוגיא דהכא בין לרבנן בין לרבי יהודה כרבי יאשיה סבירא להו ואנן כרבי יונתן קיימא לן דבפרק השואל אמרינן דאביי כרבי יאשיה וכו'. ובפרק הזרוע אמרינן דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע וגו' ודריש אם לחלק כרבי יאשיה.

ויש לומר דבמנחות פרק שתי מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפילו לרבי יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו סלקא דעתך אמינא היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים. וכן יש לומר כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לרבי יונתן אף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו היכא דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מינייהו. וכן במתנות כהונה הוה אמינא היכא דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מינייהו. ע"כ.

אימא ונפל כלל: קצת קשה דעל כרחך צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב ואם כן היכי חשיב ונפל בכללא. ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע חשיב ליה בכללא ואף על גב דאיצטריך ליה לפרטא. ודכוותא בתלמוד בדוכתי אחריני. שיטה.

הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין וכו': תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כמו גבי חסימה לקמן. וכן אי לא כתיב אלא חמור נילף חמור חמור משבת כמו גבי פריקה לקמן. ולקמן נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה ליה תיפוק ליה בשור שור משבת. וכי תימא משום דאיצטריך לשור ולא אדם חמור ולא כלים השתא נמי ממעט שפיר כמו לגבי כלאים דאמרינן להנחה הקשתיו וכו'. וגבי הפרשת הר סיני למה לי אם לרבות את העופות תיפוק ליה בהמה מבהמתך כדילפינן שור משורך. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. תימה לילף שור שור משבת וכן להפרשת הר סיני וכן לתשלומי כפל וכן להשבת אבדה. ואומר ר"י דכל הני אי יליף שור שור משבת לא הוה מרבינן אלא בעלי חיים וכל הני שייכי אף בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך ריבויא. אבל כל הני דיליף שור שור משבת לא שייכא אלא בבעלי חיים והפרשת הר סיני אף על גב דלא שייך אלא בבעלי חיים תירץ ר"י דלא אתי משור שור מסיני דאין דנין גזרה שוה משור דלפני מתן תורה לשור דלאחר מתן תורה. ע"כ.

אבל הרא"ה כתב לקמן להפרשת הר סיני וכו'. לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן בתירוץ ר"י וז"ל ואם לרבות העופות. תימה אמאי לא ילפינן בהמה מבהמתך דשבת. וליכא למימר דבהמה מבהמתך לא ילפינן דהא ריש פרק כיצד ושלח בעירה אמרינן ויליף משבת כדפרישנא לעיל. וי"ל דלא שייך למילף משבת לפי שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. ע"כ.

קרב לגבי המזבח וכו': תימה דבפרק קמא דקידושין גבי הענקה וכו'. וכי תימא כיון דכתיב אשר ברכך סברא הוא לרבות כל דבר שבא לכלל ברכה אם כן היכי קאמר דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא. ולאו פירכא היא דבכלל גורן וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הא דאקשי בין לרבי יהודה דמרבה להו לכלים כלים בני מיתה נינהו: איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים. ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים כלים בני מיתה נינהו נראות כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דממילא איתמעיט והמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו שלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו.

והא דאקשינן לרבי יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבות דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור והמור אלא כדכוותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לרבי יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת איצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה באדם. ובתוספות ראיתי פירוש דחוק ולא נתיישב לי פירושן. הרשב"א ז"ל.

והר"מ תירץ דהכי פריך מה צריך קרא לרבי יהודה לרבות את הכלים הא כיון דלאו בני מיתה נינהו אם כן ממעטי מוהמת יהיה לו וממעטי נמי מחמור ולא כלים ואם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל.

עוד תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל דהכי קאמר כיון דכלים לאו בני מיתה נינהו אם כן טפי הוה ליה לרבי יהודה לרבויי אדם דבר מיתה הוא מלרבויא כלים דאלו בני מיתה נינהו שמיעטם הכתוב מוהמת יהיה לו. ע"כ.

בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו: כך היא גירסת קצת הספרים. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכולי עלמא חייב ואפילו לרבי יהודה אבל למאן דאמר התם דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים. ר"י.

ואי נמי קושטא דמילתא כרבי יוחנן דאמר דרבי יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס.

והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לרבי יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר למה הוצרך הכתוב למעטן. ומיהו לכשתמצא לומר דרבי יהודה חייב אפילו בבור ברשות הרבים לדידיה נמי בעי האיך נתרבו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כלים לאו בני הבלא נינהו. תימה תיפוק ליה מחופר בור ברשותו דהתם מודה רב דמחייב נמי אחבטא דחבטא דידיה הוא. וי"ל דמכל מקום קא בעי משום בור ברשות הרבים דבדידיה נמי משתעי קרא ורב מחייבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד כדפירש לקמן.

ומיהו קשה מאי בעי לרבי יהודה והלא בפרק המניח אמר אביי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואם כן מאי בעי לרבי יהודה והלא לרבי יהודה חיובא דבור ליתיה רק בבור ברשותו. ותירצו בתוספות דמכל מקום משתעי קרא בהיזק דהבל גם בבור ברשותו כדדריש עד שיפול בדרך נפילה וחבט אתי בק"ו כיון דדידיה הוא הבור ואם כן בהבל דמשתעי קרא אית ליה לאשכוחי ריבויא דכלים דקאמר רבי יהודה.

ולא נהירא דהא בסמוך מוכח תלמודא דכי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה דאתא למעוטי היזק דחבט כדאמרינן לעיל מכאן אמרו לאחריו מקול הכרייה פטור ואם כן רבי יהודה לית ליה האי דרשא דונפל עד שיפול בדרך נפילה כיון דלרבי יהודה בור דמשתעי ביה קרא הוא בור ברשותו. ושמא יש לומר דתלמודא דפריך הכא לרבי יהודה נמי היינו דוקא לרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק המניח מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטר רבי יהודה אבל לאחר נפילת פשיעה מחייב רבי יהודה דבור ברשות הרבים נמי מחייב רבי יהודה. ע"כ.

וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דבעי לשנויי הכא אפילו למאן דאמר התם בחדא פליגי אבל מפקיר נזקיו אף רבי יהודה מחייב. ע"כ.

עוד כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל כלים בני הבלא נינהו. תימא דלרבי יהודה ניחא שפיר משום דלאו בני הבלא נינהו ולא נפקא ממשמעותיה דקרא אתי לרבויינהו והכא ליכא לשנויי כדלעיל.

לכך נראה דכיון דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ודרשינן ליה מונפל כדפרישנא לעיל אם כן על כרחך ליכא לרבויי כלים אחר שמיעטם הכתוב בהדיא כיון דלאו בני הבלא נינהו דאי דרשינן ליה לרבויי כלים אם כן גלי קרא דמחייב נמי אחבט. ובענין זה נמי איכא לשנויי קושיא דלעיל גבי כלים בני מיתה נינהו. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע"כ.

וקושיין מכלי שור דבני שבירה נינהו אבל כלי חמור דבני קריעה פשיטא דבני מיתה נינהו. הרא"ה ז"ל. (ונמצא כאן חסר כמו שתי שורות).

משכחת להו בכלים חדשים: והוא הדין דהוה מצי למימר בשבלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה אמר שמואל בשהתריפו. הרשב"א ז"ל.

האי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא: וקצת קשה ולישני ליה אי נמי מיבעי ליה לכדרבא אטו לאו ממילא שמעת מינה דכל דבר מיתה כלומר ותרתי שמעת מינה וכדמשני לעיל בכהאי גוונא בסוגיא דבור של שני שותפין. וי"ל דהכא שמצא מקרא מלא לדרוש ממנו כל דבר מיתה ניחא ליה טפי מלמימר תרתי שמע מינה. שיטה.

שור שהוא חרש שוטה וקטן: וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך ביעוטו אינו נשמר כמו שנאמר בעגל לא לומד הא שור פקח וביום פטור. ודוקא במיתה אבל בנזקין חייב בדין אדם. וכן כתבו גדולי המחברים. הרב המאירי ז"ל.

דף נד עמוד ב

אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור וכו': הקשה ר"מ לימא נפל לתוכו אדם בן דעת והוזק פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל הא לאו בן דעת חייב דלא שייך ביה איבעי ליה לעיוני שלא יוזק. ולפי מאי דפירשנו לעיל דבשור אמרינן איבעי ליה לעיוני טפי מאדם משום שעיניו למטה ניחא. הרא"ש ז"ל.

מתניתין אחד שור ואחד כל בהמה וכו': ולתשלומי כפל ולהשבת אבדה. לאו משום דבעינן להו בעלי חיים דאפילו כלים נמי איתנהו בהני אלא משום דכתיב בהו שור וחמור אתא למימר דלאו דוקא נינהו. הרשב"א ז"ל.

גמרא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו וכו': אבל ליכא למימר דיליף שור שור משבת דלדרשא אחרינא הוא דאיצטריך כדאיתא לעיל. הרא"ה ז"ל. וכבר האריכו בזה התוספות לעיל.

לתשלומי כפל על כל דבר פשע כלל: כלומר כדאיתא בבבא מציעא דהתם דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל. להשבת אבדה דכתיב לכל אבדת אחיך נקט הא דאיכא למשמע מינה בפשיטותא טפי. לפריקה יליף חמור חמור משבת אפשר דקים ליה דמייתר או אפשר דגמרא גמירי לה. הרא"ה ז"ל. ולפירוש התוספות דלעיל ניחא.

וגבי שבת מנלן דתניא וכו': וצריך עיון דמברייתא גופה לא יש ראיה מקרא דשבת כל חיה ועוף בכלל דהכי קאמר מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. ושמא מייתי ברייתא וסמיך אטעמא דמסיק ואזיל כל ריבויא הוא. בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך וגו' ובדברות האחרונות נאמר וכו'.

וקצת קשה למה לו להזכיר דברות הראשונות דאינו מקשה אלא דבדברות האחרונות עצמן למה הוציא שור וחמור מכלל כל בהמתך האמור בצידן. ושמא יש לומר דלאלומי לקושייתו נקט לה לומר כיון דבדברות הראשונות נאמר בהמתך סתם ולא הוציא מיניה בפרט שור וחמור. אי נמי בדברות הראשונות גם כן היה לו לעשות כן ולמה הוציא שור וחמור מכלל וכל בהמתך האמור בצדן. שיטה.

ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא: וא"ת פרט למה לי דבכלל נמי בהמה כתיב ועוד וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"מ דהא דקאמר תלמודא וכל בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל היינו וכל גרידא דהוי כללא דמשמע כל דבר ואי לא הוי אלא פרטי הוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי אהני כללא קמא דבהמתך למעוטי דבר שאין בעלי חיים ואף על גב דהשתא מרבינן מכעין הפרט טפי ממאי דמשמע כללא קמא גופיה. ולקמן במרובה פריך כהאי גוונא כללא גופיה חיים כתיב וכו' דוקא התם משום דחיים הוי כללא בתרא וכל מאי דאיתרבי מכעין הפרט הוי מכח כללא בתרא דאי לא הוי כללא בתרא הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט ולהכי אין להרבות מכעין הפרט טפי מכללא בתרא אבל אי הוה טפי מכללא קמא אין לחוש. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. תימה האיך מרבה מכעין הפרט יותר ממשמעות כלל ראשון. ויש לומר דוכל בהמתך דכלל אחרון עדיף מכלל קמא דלא הוי ליה למכתב אלא ובהמתך לדון כלל ופרט וכלל וכתב כל לומר דהאי עדיף משאר דין כלל ופרט לרבות עופות דלא נפקי מכעין הפרט.

ור"י פירש דמפרש באם אינו ענין דאי פרטי לאו לרבות עופות קא אתו למה לי למכתבינהו לדין כלל ופרט הא מבהמתך אתרבו כל בעלי חיים לבד מעופות אם כן פרטי דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לרבות כעין כלל תנהו ענין לרבות עופות. וכן דרשינן לקמן בפרק מרובה גבי כלל ופרט דגנבה וחיים דבעי תלמודא למילף מחיים אף שאינן בעלי חיים באם אינו ענין וכי פריך תלמודא ואימא מה הפרט מפורש דבר שמטמא במגע ובמשא הוי מצי לשנויי דאם אינו ענין קאמר אלא משום דבמסקנא דהתם לא מתוקמא האי סברא לראות באם אינו ענין יותר ממשמעות הכלל שני נמי האי שינויא אחרינא. ע"כ.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל ואימא מה הפרט מפורש. הקשו בתוספות אם כן פרט למה לי. ותירץ מהרא"ל כדי לעשותו מדה ולא תוכל להוציא על ידי שום לימוד. ע"כ.

אלא וכל בהמתך ריבויא הוא: וא"ת כלים נמי היה לן לרבות לשביתה ובפרק קמא דשבת אמרינן דבית הלל לית להו שביתת כלים. וי"ל דלא מרבינן אלא בעלי חיים דשייך בהו שביתה. תלמיד הר"פ ז"ל.

השתא דאמרת כל ריבוייא הוא בהמתך דדברות הראשונות וכו'. למה לי: וא"ת בשלמא שורך וחמורך דדברות האחרונות מייתרי אלא ובהמתך דדברות הראשונות הא לא מייתר שלא היה לו לשתוק כלל מבהמתך בדברות הראשונות. וי"ל מכל מקום כיון דקאמר כל ריבוייא הוא מסתמא אתא ובהמתך לדרשא ואף על גב דלא הוי ליה למכתביה וכמו שורך וחמורך. שיטה.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל והשתא דאמרת וכל ריבוייא לרבויי כל מילי בהמתך דדברות הראשונות ושורך וחמורך דדברות האחרונות לא הוי ריבוייא אלא משום בהמתך דדברות הראשונים. אי הכי כלומר דכלאים ילפת משבת ולא אמרינן דגמרינן שור שור מחסימה אדם נמי ליתסר וכו'. הרא"ה ז"ל.

(חו"מ ת"ח) ע"ב להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר: וא"ת אם כן פריקה נמי לא תנהוג באדם הטעון משוי ובפרק אלו מציאות משמע דנהגא גבי ההוא דדרי פתכא דאנפי. ויש לומר דמדרבנן נהגא. תלמיד הר"פ ז"ל.