שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ג/דף לד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לד עמוד א

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה וכו': איכא למידק דאם כן תיקשי רישא לסיפא דבסיפא איכא למידק מה שגבה גבה דקתני מועד שהזיק קדמו בעל חוב וגבהו וכו'. וליתא דהתם מטלטלי נינהו ובמטלטלי ליכא דינא דקדימה ולכולי עלמא מה שגבה גבה אבל בתם דמגופו משלם ואפותיקי הוא דהוי וכדאמרינן לעיל הוה ליה כקרקע ובכי הא הוא דפליגי ואם כן מינה איכא למשמע דמה שגבה לא גבה. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל שמע מינה בעל חוב מאוחר וכו'. ופלוגתא היא דאף על גב דפלוגתא הוה כקרקעות מדמה ליה דכיון דמגופו גבי הוי כמו קרקעות דאית ליה קלא כדאמרינן לעיל. דעל כרחך צריך לומר כן מדקתני גבי מועד מה שגבה וגבי תם תנא לא גבו שמע מינה כיון דמגופו גבו הוי כמו קרקעות. והכי מדמה ליה כי היכי דהכא משוינן בעל חוב מאוחר כלוקח דמשניהם הניזק מוציא כן נעשה גבי מלוה בעל חוב מאוחר כלוקח ובעל חוב ראשון יוציא מבעל חוב מאוחר כמו מלוקח. ע"כ. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל כדכתבינן לעיל.

תנו רבנן שור שוה מאתיים וכו': שאלמלא לא חבל בו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כשעת הנזק. פירוש לא אתא לאשמועינן דלא יהיב ליה מה שהיה משביח יותר אלו לא הזיקו דהא פשיטא והכי מוכח לקמן. דאתיא לאוקמי בסיפא כשפטמו ואמרינן אי כשפטמו אימא רישא נותן לו כשעת הנזק ואי כשפטמו צריכא למימר ומאי קושיא דהא ודאי צריכא לומר אף על פי שפטמו הניזק שלא יהא חייב זה המזיק לשלם מה שהיה משביח יותר אלו לא הוזק. ותו דלא הוה ליה למתני הכי ושבח ועמד על ארבע מאות זוז כלל אלא ואלמלא לא חבל בו היה עומד על שבח כך וכך אלא ודאי הכי קאמר ושבח ועמד על ארבע מאות זוז אין אומרים שיפטר המזיק שנסתלקו מעשיו שהרי לא חסרו כלום שכבר השביח הרבה יותר ממה שהזיק שאין ראוי לומר כן משום דאכתי איכא נזק שאלמלא לא חבל בו היה עומד על שמונה מאות זוז הילכך נותן לו כשעת הנזק. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל שאלמלא לא הזיקו. לפירוש דפירש רש"י ז"ל דסלקא דעתך דישלם יותר ממה שהזיקו שאלמלא לא הזיקו היה משביח וכו' והיה לו לשלם מה שהיה ראוי להשביח לא נהירא דהא פשיטא דאין צריך לשלם דאטו אם המית שור קטן ולא העמידו בדין עד זמן מרובה ישלם מה שהיה ראוי להיות שור גדול. ועוד לקמן דפריך תלמודא אי כשפטמו צריכא למימר מאי פריך אין הכי נמי לאפוקי מהאי סברא דסלקא דעתך דלישלם מה שהיה ראוי להשביח. לכך נראה כאידך פירושא דסלקא דעתך אמינא דלא לישלם כלל הואיל ובשעת העמדה בדין הוא שוה כמו קודם שהוזק דיכול לומר מאי אזקתיך והיינו דקאמר שאלמלא לא הזיקו היה משביח יותר ולכך משלם לו כשעת הנזק. והשתא פריך שפיר לקמן אי כשפטמו צריכא למימר דלא יפטר המזיק והלא הניזק פטמו בטרחו ועמלו. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן וז"ל ואי כשפטמו צריכא למימר פירוש דלא מצי למימר ליה מאי אפסדתיך פשיטא אבל לפירוש שני קשה דהא ודאי שפיר איצטריך לאשמועינן דלא משלם לפי מה שהיה ראוי לה להשביח. ויש לומר דפשיטא הוא שאין לחייבו לשלם על העתיד דאטו אם נגח שור קטן בן שנה והמיתו ישלם לו דמי גדול לפי שהיה נעשה גדול. ע"כ.

כולה רבי עקיבא היא והכא במאי עסקינן כשפטמו: ונותן לו כשעת הנזק ולומר שאינו נוטל בשבח הפיטום אף על גב דשותפי נינהו ואף על גב דשותפי דעלמא אי מפטם חד ואשבח השבח לאמצע יש לומר דהכא בשאין השבח יותר על ההוצאה. ואם תאמר אם כן תיקשי סיפא גופה במאי איצטריך פשיטא כיון שפטמו ואין בו שבח יותר על ההוצאה צריכא למימר דלא שקיל ניזק בשבח אלא אם כן נותן את ההוצאה. יש לומר אי לאו רישא הוה מצי לדחויי דדילמא שותף הניח מעותיו על קרן הצבי. אי נמי דהוה אמינא דשקיל דמי הוצאה אבל לא דמי טרחו כמפטם דעלמא דאחולי אחליה לטורחיה לגבי שותפו.

ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש דאי בשפטמו וכו' והשביח יותר על היציאה שאין הניזק נוטל כלום באותו שבח ואף על גב דבשותפי דעלמא לא אמרינן הכי שאני התם משום דשותפי אדעתא דשותפות קא מפטמי ותרווייהו סמכי אהדדי בשבח הכא לאו שותפות גמורה היא ואיאושי מיאש ניזק מההוא פטמא ומזיק נמי לאו דשותפות קא מפטם ליה. ע"כ וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל והכא במאי עסקינן כשפטמו פירוש ואין השבח יותר על ההוצאה עם שכרו גם כן שראוי ליטול לגמרי דשותף הוא וביורד ברשות. ע"כ לשונו ז"ל.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מנה וחבל בו בחמישים זוז ולא תבעו הבעלים חבלת השור ושבח השור הנחבל מעצמו וכל שכן אם פטמו דאמר ליה המזיק את מפטם לתורך ואנא יהיבנא לך איני נותן לך אלא כשעת נזק ואפילו אם שבח עכשיו ועמד על ארבע מאות זוז ולולי הנגיחה היה שוה עתה שמונה מאות זוז אינו נותן לו אלא כשעת הנזק חצי נזק שהוא כ"ה.

כחש מחמת הנגיחה ולא מחמת מלאכה נותן לו כשעת העמדה בדין כרבי עקיבא שמין כמה השור שוה מקודם היזקו וכמה שוה עתה בשעת העמדה בדין והפחיתה שפחתתו הנגיחה משלם המזיק חצי הנזק לניזק שבח המזיק נותן כשעת הנזק וסלקא דפטמיה המזיק לתוריה פירוש שור שוה חמישים שנגח שור שוה שלש מאות וחבל בו במאתיים דינו ליטול השור בנזקו שאינו משתלם אלא מגופו וישלם חמישים ויפסיד מאה וחמישים.

עמד המזיק ופטם את שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כי הוא עתה בשיעור חצי הנזק דיכול למימר ליה מזיק אנא מפטימנא ואת שקלית ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא אלא שקיל נזקא משבחא שיעור נזקיה. כחש המזיק כגון שהיה שוה מאה והיתה החבלה שוה מאתיים ועתה בשעת העמדה בדין שוה המזיק חמישים אין יכול הניזק לומר תן לי מאה שכך היה שורך שוה בשעה שהזיק אלא אומר קח השור כמו שהוא כרבי עקיבא דאמר הוחלט השור וכן הדין. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כחש הניזק ועמד בשעת העמדה בדין על מנה והרי הניזק אומר שחצי נזקו חמשים והמזיק אומר שבשעת הנזק לא היה חצי נזקו אלא עשרים וחמישה דינרין נותן לו כשעת העמדה בדין והוא חמישים זוז כחצי נזקו ופרשוה למטה בשכחש מחמת אותה מכה ואין זה דומה לפחת נבלה שמשעת מיתה עד העמדה בדין שהיוקר והזול מאיליהן באין וסרחון הנבלה וקלקולה ידוע והיה לו לניזק למכרה לאלתר אבל בזו אדם סבור לפעמים שתתרפא והיא מתקלקלת והואיל וזה בא מחמת מכה זו הרי הוא אומר קרנא דתוריך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה אין למזיק להתחייב בו בכלום.

שבח המזיק והרי שהוחלט ביד הניזק לחלק שמיני שבו כשיעור חצי נזקו של ניזק אם בא שבח זה מאיליו הרי זכה הניזק גם כן בשבח שבו לחלק שמיני שבו ואם בא על ידי פיטום אינו נוטל אלא עשרים וחמישה כשעת הנזק אף על פי ששאר שותפים שפיטם אחד מהם אינו נוטל כל השבח לעצמו. טעם הדבר ששותף הגמור על דעת השותף הוא משביח ושניהם סומכים זה על זה אבל זו אינה שותפות גמורה ואין המזיק מפטם להועיל כלום לניזק ואף הניזק אין דעתו סומכת על כך.

כחש המזיק ועמד על מנה הרי הניזק הואיל ונעשה שותף בו מפסיד חלקו ואינו נוטל אלא י"ב וחצי שמינית השור הוחלט לו אם לריוח אם להפסד ומכל מקום כחש מחמת מלאכה יראה שאין הנפסד הניזק מפסיד בזו. ע"כ.

כשפטמו: ואי קשיא אדמפליג בין שבח לכחש לפלוג בשפטמו ללא פטמו. יש לומר דאיירי דמפליג בריפשא בין שבח לכחש דלא סגי דבין פטמו ללא פטמו לא מצי לאפלוגי כדמסקינן לפי המסקנא פליגי נמי בין שבח לכחש. ה"ר ישעיה ז"ל.

כחש מחמת מכה: ולא בעי למימר ממילא דודאי אי לא כחש מחמת מלאכה תולין במכה. רש"י.

קרנא דתורך קבירא ביה: קצת קשה לרבי יוחנן דאמר היכא דאנחה אנוחי גחלת דעל החררה וכו' ועל הגדיש וכו' משלם חצי נזק ואמאי לא מחייב על הגדיש נזק שלם דאלמלא גחלתך קבירא בגדיש וכו'. וי"ל דוקא בבהמה שייך האי טעמא משום דבגדיש כשנשרף מעט מצי לסלוקי לגחלת אבל כשנוגח אינו יכול ליקח המכה משום הכי חייב לשלם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

דאמר ליה קרנא דתורך: ולא דמיא להא דקיימא לן דפחת נבלה הויא דניזק ולא אמרינן האי טעמא דשאני התם שכבר שלם פחת שפהתו מיתה מאי איכא שהנבלה נפסדת כשהיתה כל בשר מתה נמי הכי הוא ולא איבעי ליה לשהוייה אבל מחמת מכה הוא שהכחיש ולא הבריא והוא עומד וראוי להברות. הרא"ה ז"ל. ולעיל בפרק קמא תמצא כתוב בזה משום הראשונים ז"ל.

זה נוטל חצי החי וזה נוטל וכו': האי לישנא לאו דוקא דאפילו אי אית ליה נבלה למזיק יהיב ליה ולא אתי למימר וכו' כמו שכתבו בתוספות. הרא"ש ז"ל.

אין זה שור האמור בתורה דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו וזה אינו נוטל חצי כסף החי שהרי מוכר לו כל הנבלה בשוה ופוחת מן הדמים. ה"ר ישעיה ז"ל.

דרבי מאיר סבר פחת נבלה דניזק וכו': ואם תאמר והא כבר נפקא לן בפרק קמא מוהמת יהיה לו ומקראי אחריני ואם כן למה לי מוהמת יחצון להכי שהרי לא תם חמור ממועד כדאמרינן בסמוך לרבי יהודה. ויש לומר דאיצטריך האי קרא לאשמועינן דלעולם תם משלם חצי נזק ולא יותר כדקאמרינן פחת שפחתה מיתה מחצין דסלקא דעתך אמינא דגזרת הכתוב היא דאמר רחמנא וחצו את כספו ולעולם נוטל חצי החי בין שהוא יותר מחצי נזק בין שהוא פחות ולהכי אתא עיקר קרא דוגם את המת יחצון לומר דלא משלם ליה רק חצי פחת ממיתה. וכן משמע לקמן דאף לרבי יהודה אתא להכי גבי הא דפריך אם כן מצינן לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק ופחת נבלה דניזק הוי איכא למשמע ממילתיה כיון דלא שייך מזיק בנבלה וכן שבח בנבלה דקאמר בסמוך ולא מדרשיה דפחת שפחתתו מיתה נפקי. ותדע דהא רבי יהודה אית ליה פחת שפחתתו מיתה במסקנא ואפילו הכי קאמר דשקיל מזיק בשבחא או בפחות ללישנא קמא. כן נראה למורי שיחיה. מיהו יש לדחות דאין זו ראיה מרבי יהודה. תלמיד הר"פ ז"ל. ובגליון תירץ דחדא בתם וחדא במועד.

אם כן מצינו תם חמור ממועד: פירוש דפעמים שהתם משלם ממש יותר מן המועד כגון שור שוה מאתיים שהזיק שור שוה מאתיים ופיחתו מיתה חמישים זוז ופיחתה הנבלה לאחר מיכן ואינה יפה אלא חמישים זוז נמצא שהמועד שמשלם כשעת הנזק אינו משלם אלא חמישים והתם משלם חצי מה שנפחתה שהוא שבעים וחמשה לחלקו. הרשב"א ז"ל.

אם כן מצינו לרבי יהודה תם חמור ממועד: ואם תאמר מאי פריך והלא אותה חומרא דשקיל מזיק בפחת נבלה לפי חלקו שיש בתם איתא נמי במועד דהא אית ליה לרבי יהודה צד תמות במקומה עומדת ואם כן במועד נמי פליג מזיק בפחת נבלה בחלק תמות חומרא דאין בצד תמות יותר מצד מועדת דהא לא איירי באותה ברייתא אלא מתם גמור ומועד גמור שהרי על תם הוא דן ועל זה קאמר ומה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן אלמא דעביד ק"ו מתם גמור וממועד גמור ואם כן מאי פריך מתם.

וי"ל דודאי הכא הכי קאמר אם כן מצינו לרבי יהודה צד תמות חמור מצד מועדות ומכל מקום מוכח שפיר דלא מצינו לומר כן משום דברייתא דבסמוך הכי פירושו וכי מועד למה יצא וכו' הרי הוא אומר להחמיר עליו דודאי מועד יצא מכלל תם להחמיר עליו יותר מבתם ואפילו במועד גופיה צד מועדת חמור יותר מצד תמות וצד תמות אינה משתלמת מן העלייה ואפילו אבד השור אלמא מועד חמור מתם ועל זה קאמר ומה מועד חמור אינו משלם וכו' ואם כן על כרחך לרבי יהודה צד תמות לא חמירא יותר מצד מועדת לענין שיפסיד המזיק בפחת נבלה דאם כן היכי עביד ק"ו והא ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך מה למועד שכן הקל בו הכתוב בצד מועדות לענין פחת נבלה וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתוב בתוספות שאנץ וזה לשונו ויש לומר דלרב פריך דלית ליה לרב אדא בר אהבה בשור שנגח ארבעה וחמשה. ומיהו קשיא לן מן הברייתא דקתני וכי מועד למה יצא להחמיר עליו שלא תתיישב לרב אדא בר אהבה. ונראה לי דהכי פריך מצינו צד תמות חמורה מצד מועדת ואפילו לרב אדא כששור שוה מנה נגח שור שוה סלע אם כן הא צד תמות חמורה שבצד תמות פעמים משלם יותר ובצד מועדות אינו משלם אלא מה שהזיק. ע"כ.

דף לד עמוד ב

אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה וכו': תימה נימא כי היכי דסבירא ליה לרבי יהודה דתם חמור ממועד לענין שמירה וכו' מכח הפסוקים הכי נמי סבירא ליה לענין תשלומין מקרא דוגם את המת יחצון דמזיק מיטפל בחצי פחת נבלה. וי"ל אם כן מאי קאמר בברייתא תם הקל לא כל שכן ואם מכח הפסוקים סבירא ליה לרבי יהודה דמזיק מיטפל בחצי פחת הנבלה אם כן איכא פירכא דתם אינו קל שהרי מצינו שהוא חמור לענין פחת הנבלה אלא ודאי איכא למימר הכי. גליון.

וזה לשון הרא"ה ז"ל לענין שמירה דכתיבי קראי. הא דאמרינן דכתיבי קראי לאו דוקא דהכא נמי משום קראי הוה אתינן עלה אלא הוה ליה כמאן דאמר לענין תשלומין לא אמר רבי יהודה כדתניא בהדיא ולענין שמירה נמי לא הוי אמר אלא משום קראי דמוכחי ליה. עכ"ל.

והנבלה יפה שלושים אימא דשקיל נמי בשבחא: פירוש כיון דגלי לן קרא דשקיל מזיק בשבחא והיינו דקאמר תלמודא לעיל והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה וכו' על האי דינא דהנבלה יפה שלושים קאמר כדפירשתי ולאו אדינא קמא קאי דשור שוה חמשה סלעים שנגח לשור שוה מנה ואין הבעלים נוטלין ומכל מקום אמרינן לעיל דשקיל מזיק בשבח ומיירי לענין להפטר מפרעון ההיזק דהא לא מיקרי בעלים אבל להרויח כי הכא שנפרע כבר הניזק לא יטול דאם כן הוי בעלים נוטלים. תלמיד הר"פ ז"ל.

אלא אמר רבי יוחנן שבח נבלה וכו': תימה למורי הרב הכהן שיחיה שרבי יוחנן ישיב לאביי והיה קדמון ממנו הרבה ועל כן היה מפרש אלא כמו שכבר אמר רבי יוחנן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

שבח נבלה איכא בינייהו וכו': והיינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה במתניתא אחריתי השתא דאמרת דחס רחמנא עליה דמזיק ושקיל בשבחא אף על גב דבפחת לא שקיל כלל אלא פלגא דשבחא דאיתיה השתא בשעת העמדה בדין יכול שור ששוה מאה סלעים שנגח שור ששוה מנה והנבלה יפה עשרים זוז מתחילה בשעת מיתה בלא שבח אחר כלל זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' דבפחת בלחוד הוא דלא שקיל אבל כל היכא דאית ליה רווחא שקיל ודאי מזיק חצי הנבלה והיכי דמי דאית ליה למזיק רווחא בהכי כגון שהשביחה הנבלה או בשוורים שאינם שוים שהניזק שוה יותר כגון זה יכול זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' והשתא רווח מזיק כדאשכחן דחס רחמנא עליה. אמרת היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר שאם היה נוטל כן היה משתכר ארבעה סלעים פחות רביע שהרי נוטל חצי החי דהיינו שני סלעים ומחצה וחצי המת דהיינו ששה סלעים ורביע.

מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק כגון הא דאמרן דשני שוורים שאינן שוים דניזק שוה יותר דאם איתא דשקיל פלגא דנבלה וניזק לעולם לא שקיל אלא פלגא דמזיק אם כן לא סגיא בלא פסידא דניזק אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק כגון שור שוה חמשה סלעים שנגח שור שוה חמשה סלעים והנבלה שוה שלושים זוז שהוקרה והשביחה כן לאחר מיתה והשתא לית ליה פסידא לניזק כי שקיל מזיק פלגא דנבלה דהא בשעת מיתה שוין היו השוורים והשתא נמי שבחא דממילא הוא אימא דשקיל מזיק השתא נמי בהא פלגא שבחא. תא שמע שלם ישלם בעלים משלמין וכו' ואם היה כזו זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' נמצא שהמזיק הרויח חמשה דינרין הילכך לרבי יהודה כל היכא דלאו שוין שהניזק יותר שוה אין המזיק נוטל בנבלה כלל לעולם.

ומסתברא דהוא הדין נמי היכא דלאו שוין שהמזיק שוה יותר דלא מקיים קרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו וכיון שכן לא אמרינן ביה נמי וגם את המת יחצון שלא אמרה כן תורה אלא כשאפשר לקיים שניהם הילכך כל זמן שאין שניהם שוין בעלים מתטפלין בנבלה בין בפחת בין בשבח ומזיק משלם חצי נזק בפחת שפיחתו מיתה אבל כששני שוורים שוין בזה מקיימים בהם הכתוב שאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון וזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' למימרא דהיכא דאיכא שבחא שקיל מזיק פלגא דשבחא אבל היכא דאיכא פחתא הוי כוליה דניזק וכי אמרינן נמי דהיכא דאיכא שבחא שקיל מזיק פלגא הני מילי היכא דשבחא לא הוי כולי האי דאכתי מזיק בעי שלומי מידי אבל היכא דשבחא הוי כולי האי דמזיק רווח אית ליה דלא בעי שלומי מידי לא שקיל מזיק מידי בשבחא כלל ומשלם פחת שפיחתו מיתה.

אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו פירוש אדלעיל קא מהדר דאמרינן לרבי יהודה שור שוה מנה שנגח שור שוה חמשה סלעים והנבלה יפה סלע לא אמרינן ביה זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי דודאי מועד להחמיר יצא ולא סגיא ודאי דתם משלם יותר מנזקו ולא כל נזקו דודאי מועד חמיר מיניה כיון דכן דמהא נפקא ליה לרבי יהודה בלחוד דלית ליה ראיה אחריתי דהא לית ליה פחת שפחתו מיתה מחצין בחי נימא דשמעינן מינה דלא אפשר ליה לתם לשלם כל נזקו דודאי מועד חמור מיניה אבל אכתי נימא דמשלם יותר מחצי נזק כל היכא דלא הוי נזק שלם והיינו דהוי מועד חמור מיניה והא לא אפשר דמדאורייתא משמע בהדיא דלא משלם תם יותר מחצי נזק.

ואין לפרש ולומר דכאן משלם חצי נזק וכאן יותר מחצי נזק ולא דמי לשבח נבלה דזימנין דשקיל לה וזימנין דלא שקיל לה דהתם חמור הוא דאתו עליה לאחר מיתת הניזק דהיינו אחר עיקר חיוב תשלומי הנזק וזימנין טובא נמי דליכא שבחא הילכך זימנין נמי דאיכא שבחא אפשר לומר דחשבינן ליה כמאן דליכא שבחא ואזלינן בתר שעת הנזק שעה שמת הניזק דהתם עיקר החיוב וההיא שעתא נמי ליכא שבחא ועבדינן הכי משום טעמא דלעיל שלא יפסיד הניזק או שלא ירויח המזיק אבל בהא דהכא דכאן וכאן בשעת הנזק דהיא שעה שמת הניזק לאלתר חייב לאו מילתא למימר דבשוין יטול חצי נזק בלחוד ותו לא וכשאינן שוין יותר מחצי נזק דאם כן לקתה מדת הדין.

מתוך לשון רבותי המפרשים ז"ל נראה דלא גרסי והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו והכי אתיא שפיר טפי דהכי קאמר ואם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק כדפרישנא והלכה רווחת בישראל שאין התם משלם יותר מחצי נזק. אמר ליה אית ליה לרבי יהודה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי פירוש רבי יהודה תרתי אית ליה מדאורייתא פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי וזה נוטל חצי החי וכו' כל היכא דאיכא לקיומי בשעת מיתת הניזק זה נוטל חצי החי וכו' בהדי פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי כגון דשני השוורים שוין מקיימינן ואף על גב דאתי בנבלה מקצת שבחא לאחר מיתה אפילו הכי מקיים ביה פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי שהרי החי מחצין בפחת שפיחתתו.

מיהא כל היכא דליכא לקיומי בשעת מיתה פחת שפיחתתו מיתה בהדי זה נוטל חצי החי וכו' לא מקיימינן זה נוטל חצי החי וכו' אלא פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואף על גב דמייתי ליה לעיל ממועד טעמא בעלמא קאמר. ואמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא ואימא חד זוזא פירוש אהא קא מהדר דאמרינן דהיכא דהשביח הנבלה כולי האי דאי שקיל מזיק בשבחא פלגא לא מפסיד מידי וכל שכן היכא דהוי כולי האי דרווח מזיק לא שקיל כלל בשבחא מדכתיב שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים כיון דמהאי טעמא הוא דאתי עלה רבי יהודה אימא דהוי שבחא כולי האי לא שקיל פלגא כוליה דאם כן מצינו מזיק מרויח או פטור מלשלם אבל עדיין יטול ממנו מן השבח בכדי שיהא עדיין חייב לשלם זוז אחד כדי לקיים בעלים משלמין.

כיצד שור שוה חמשה סלעים שנגח שור שוה חמשה סלעים והשביחה הנבלה ועמדה בשלושים זוז יטול המזיק חצי החי דהיינו שני סלעים וחצי ויטול בשבח הנבלה שני סלעים וזוז אחד דהיינו רביע סלע נמצא עכשיו כשהוא משלם לניזק שני סלעים וחצי שאינו מפסיד אלא זוז אחד ומכל מקום מתקיים בו בעלים משלמין ואינם נוטלין וכל השאר נוטל הניזק.

אמר ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. פירוש רבי יהודה לאו מההוא טעמא בלחוד הוא דאתי עלה אלא תרתי אית ליה זה נוטל חצי החי וכו' ופחת שפחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שאי אפשר לקיים בו לגמרי זה נוטל החי וכו' דהשתא הא לא הוי שקיל לה לפלגא דנבלה ליתא כלל אלא מקיימין בו פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ותו לא דתרווייהו הני אית ליה לרבי יהודה מדאורייתא וכיון שאי אפשר בו לקיים זה נוטל חצי החי וכו' דנין אותו במדה זו בלבד דפחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל וכו' אם כן נכתוב קרא את המת מאי וגם שמעת מינה תרתי והלכתא כרבי יהודה. כן נראה לי. כל זה מחידושי הרב רבינו אהרן הלוי ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר ליה רב אחא בר תחליפא וכו'. אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי וכו'. הרבה פירושים נאמרו בזה והנכון בעיני מה שפירש רבינו חננאל בלשון שני וז"ל אם כן שחולקין הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת היה שוה שלש מאות והנבלה יפה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמישים ומן הנבלה עשרים וחמשה הכל מאה שבעים וחמשה והנזק לא היה אלא מאה וחמשים נמצא תם משלם יותר מחצי נזק ופרקינן אית ליה לרבי יהודה וכו'. מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה דאית ליה למזיק משבח נבלה ופרקינן אם כן לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת ולשתוק והוה אמינא בזמן שנגח שור שוה מאתיים לשור שוה מאתיים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי וחצי המת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתב רחמנא יחצון מכל מקום לא שמעינן פחת שפיחתתו מיתה מחצי בחי. עד כאן הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"פ ז"ל אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק. פירוש כיון דרבי יהודה לית ליה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי מדמוקי וגם את המת יחצון לזה נוטל חצי החי וחצי המת אם כן מצינו תם משלם יותר מחצי נזק כגון שור שוה חמשים דינר שנגח לשור שוה ארבעים דינר והנבלה יפה עשרים דינר שנוטל חצי החי וחצי המת דהיינו שלושים וחמשה דינרין והוי יותר מחצי נזק אבל לא פריך אם כן יהא תם משלם יותר מנזק שלם דהא כבר ממעטינן לעיל מק"ו ממועד.

מיהו קשה אמאי לא פריך שיהא תם משלם לפעמים נזק שלם כשיעלה חצי החי וחצי המת דהא לא ממעטינן מק"ו דמועד ואי משום דמדאפקיה רחמנא למועד להחמיר לנזק שלם מכלל דתם לא משלם נזק שלם הא איכא למימר דמועד לעולם משלם נזק שלם ותם פעמים שהוא משלם פחות. וי"ל דאין הכי נמי דרוצה לומר יותר מחצי נזק עד נזק שלם והא דנקט יותר מחצי נזק היינו משום דבעי לאסוקי שאינו משלם כלל יותר מחצי נזק. ועוד יש לומר דסברא הוא דמאחר שאמרה תורה במועד שמשלם לעולם נזק שלם דבשום פעם לא ישוה תם למועד. והתורה אמרה ומכרו את השור החי וכו'.

יש ספרים גרסי כן דקאי למאי דפריך אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק כלומר והכי לא משתמע מקרא דוחצו את כספו דאף על פי דאין הוכחה גמורה משום דפעמים שחצי המת עולה כל כך עם חצי החי דבין הכל יש יותר מחצי נזק מכל מקום סברא הוא לפי הפשט דהואיל שכשאין הנבלה שוה חמישים זוז שלא יטול רק חצי נזק דבשוין דיבר הכתוב אם כן גם כשהשור המזיק שוה יותר אין סברא לומר שיטול יותר מחצי נזק דאין סברא שיהא לצדדין. ולספרים דלא גרסי ליה נאמר דפריך משום דקים ליה דגם לרבי יהודה לא משלם תם יותר מחצי נזק כדמשמע לקמן באידך פירקין. אית ליה לרבי יהודה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי.

וא"ת אם כן למה לי לעיל בברייתא קל וחומר דמועד לומר דתם לא משלם יותר ממה שהזיק תיפוק ליה משום פחת שפיחתתו מיתה. יש לומר דאם לא נאמר קאמר פירוש אם לא נאמר קרא הייתי אומר סברא זו.

ועוד נראה למורי שיחיה דאי לאו ק"ו דמועד דלעיל לא הוה דרשינן מוגם את המת יחצון פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי כיון דאיצטריך לדרשא אחריתא לומר דשקיל מזיק בשבחא והוה אמרינן דכוליה קרא להא הוא דאתא משום דאית לך לומר דמקרא מלא דיבר הכתוב דלעולם נוטל חצי החי וחצי המת בכל ענין אפילו יעלה ליותר מנזק שלם אבל בתר דגלי לן קרא דמועד דלא משלם יותר ממה שהזיק אם כן על כרחך לאו מקרא מלא דיבר הכתוב הילכך דרשי נמי מגם את פחת שפיחתתו מיתה דהכי משמע לכאורה פשטיה דקרא כדקאמר תלמודא ואשמועינן מוגם דלא משלם יותר מחצי נזק. כך נראה למורי שיחיה.

מאי וגם שמע מינה תרתי דאשמועינן נמי נוטל חצי החי וחצי המת דשקיל נמי מזיק בשבחא דהכי משמע וגם כשם שנוטל חצי החי כך נוטל חצי המת והשבח יחלוקו. כך נראה למורי שיחיה מתוך פירוש הקונטרס. ואיפכא ליכא למימר דהא מגם לא משתמע פחת שפחתו מיתה מחצין בחי ולא משמע שבא ליתר ואת המת יחצון. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל אמר ליה רב תחליפא וכו'. אימא חד זוזא כלומר שאחר שהעמדנוה עד עשרים וזכינו שאר השבח לניזק כדי שלא יהא מזיק נשכר יפרע המזיק עוד דינר או דבר מועט כדי לקיים שלם ישלם אבל לא שישלם חצי כל הפחת שבשעת מיתה. אינו כן שאף רבי יהודה סובר פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שיזדמן שאין תשלומין מקיימין בחלוק השבח בין שניהם לא זכה המזיק בו כלל ומעמידין אותו על פחת מיתה להיות מחצין אותו בחי ולשון מחצין אותו הוא חצי נזק דוקא.

ויש שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא אלא שגורסין אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק ודבר זה נתבלבלו רבים בפירושו ואף למה שפירשו בו גדולי הרבנים אין לבי מתיישב שלפירושם היה לו לומר מצינו תם משלם נזק שלם כמו שיראה לי מדבריהם ומה שגרם להמפרשים להתבלבל בפירוש דבר זה הוא מפני שהם סוברים לפרשה על מה שסמוך לה ונ"ל שהוא חוזר למה שאמר תחילה שאם כשאינן שוין אתה אומר שיחלקו בחי ובמת פעמים שהתם חמור מן המועד כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמונים והנבלה יפה דינר ומכיון שלא הפקעת דבר זה אלא מצד שלא יצא מועד אלא להחמיר תינח כשהוא על צד שהתם חמור יותר על הדרך שכתבנו או בדרך שאין למועד חומרא עליו כגון שיארע אף זה לחשבון נזק כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמונים והנבלה יפה ששים שאם תחלוק בחי ובמת הרי יש כאן נזק שלם ואין חומרא למועד וזה אי אפשר שלא יצא מועד אלא להחמיר בא מכל מקום לרבי יהודה כשיארע שיהא המועד חמור אלא שיש כאן יותר מחצי נזק אין לו טענה להפקיעה כגון שוה מנה שנגח שוה שמונים והנבלה יפה חמשים שאם תחלוק חי ומת גובה שבעים וחמשה והואיל והמועד חמור שהיה דינו לשמונים אין לו טענה שלא לשלם זה שבעים וחמשה והרי תם משלם יותר מחצי נזק ונמצא טעם מזיק נשכר נדחה בחד זוזא וטעם מועד למה יצא נדחה בשאלה זו ובאה התשובה על זה אית ליה לרבי יהודה וכו' וכל שאין שוין הוא מחזירו לטעם פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי שפירושו חצי נזק דוקא כמו שכתבנו בלשון מחצין.

ויש גורסין את שתיהן וחוזרין האחת לכשיארע למזיק יותר מחצי נזק והאחרת לכשיארע שלא יפרע כלום או שיהא נשכר. ולענין פירושא נמצאת למד ששני מינין יש בידך לדחות בהן שלא לפרש חלוקת חי ומת הנזכרת בתורה כשאין שוין אי נמי שלא לחייב את המזיק ביותר מחצי נזק או ביתר מן המועד ~ והאחרת שלא להיות המזיק נשכר או שאינו משלם ועל הראשונה אתה מפיל קושיית מצינו תם משלם יותר מחצי נזק ועל השנייה אתה מפיל קושיית אימא חד זוזא כמו שכתבנו.

ומכל מקום לענין פסק אינו משלם אלא חצי נזק ואינו נפקע ממנו ולא דיבר הכתוב אלא בשוין וכשיש שם שבח נבלה אין המזיק חולק בו אלא אם כן מתקיימין תשלומין אחר כך וכל שאין תשלומין מתקיימין מעמידין אותו על פחת מיתה וכל השבח לניזק.

ומכל מקום רבותי תופסים בה שיטה אחרת והיא שכל השבח ביותר משוויה עד שאם יחלוק המזיק בשבח לא יתקיימו בו תשלומין אין מעמידין אותו מכל וכל על פחת מיתה אלא כך עושין שתחילה נותנין את השבח הממלא את הפחת לניזק ומחשבין את הפחת למזיק לשלם חציו ומכל מקום אם יש שבח יותר על כל הפחת חולק בו המזיק ובלבד שיתקיימו בו קצת תשלומין כיצד שור שוה שמונים שנגח שור שוה שמונים ובשעת מיתה נפחת מארבעה סלעים ועמד על סלע והרי פחת מיתה מחייבו בשמונה דינרים אחר כך השביחה ועמדה על שנים שנמצא שחזר הפחת למקומו~ כל השבח לניזק ומשלם המזיק בדינו שמונה דינרים ואם השביחה ועמדה~ על שלושים דינרים הרי שאחר שחזר הפחת למקומו יש כאן עוד ריוח כל אותן ששה עשר דינרין שהוצרכו מן השבח למלא מקום פחת המיתה הם לניזק ואין למזיק בהם כלום ונמצא שהוא חייב שמונה דינרים אלא שאחר כך חולק באותם העשרה דינרים היתרים ונמצאו שניהם מתקיימים שהוא זוכה במקצת השבח ומשלם משלו שלשה דינרים וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום אם עלתה נבלה זו לשלושים וששה שאם יטול אף בשבח היותר אינו משלם כלום יראה לי אף לשיטה זו שהוא חייב לגמרי ומעמידין אותו על פחת מיתה.

אבל רבותי מפרשים בזו שאין כאן חשבון אלא זה נוטל שורו וזה נוטל נבלתו שאין כאן היזק ולא נאמר ישלם בענין זה והרי הוא כשור שוה כמה שנגח שור שוה כמה והנבלה שוה כמו שהיה השור שוה שאין כאן נזק כלל שכל שאחר שניתן שבח הממלא את הפחת כולו לניזק היה שם שבח יותר עד שחציו מגיע בחצי הפחת הראוי להשתלם אין כאן תשלומין עוד. ונראין הדברים שלהם יותר מדבריו לענין סברא אלא ששיטת הסוגיא מוכחת כדברינו.

וגדולי המפרשים טרחו בזה הרבה ולא נתבררו לי דבריהם ואף גדולי המחברים קצרו בה ולא נתברר בדבריהם כל הצורך. ואפשר שאין גורסים בסוגיא זו ואימא חד זוזא ומפרשים בענין זה שכל שיש שם שבח כמה שיהיה זה משלם קמעה ומכל מקום אין שיטת הסוגיא מוכחת כך. ע"כ לשונו.

והתורה אמרה ומכרו לאו משום דלשתמע וכו': אלא יש לומר דהכי קאמר והתורה אמרה ומכרו ועל כרחך רבי יהודה לא מפרש לקרא וכו' דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאית ליה חצי נזק לקמן בפרק ארבעה וחמשה אמר להו לשבתות וכו' כמו שכתוב בתוספות אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור וכו' לפחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי ואהדר ליה אין הכי נמי וכו'. הרשב"א ז"ל.

שורו שבייש פטור: כתבו בתוספות אבל שורו שסימא את עין עבדו איצטריך שאף על פי שבעצמו חייב בשורו פטור וכו'. ועוד יש לומר דאיצטריך למאן דאמר הוא דומיא דשורו דחייב אף על פי שלא נתכוין לסימוי דומיא דשור שרגיל להיות בלא כוונת סימוי ולמאן דמוקים לה שורו דומיא דידיה אשמועינן דומיא דידיה דאיכא כוונה ואפילו הכי פטור מכלל דבדידיה בעינן כוונה אבל בלא כוונה כגון שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עין העובר וכו'. הרא"ש ז"ל.

והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אף על גב דאיחייב במיתה קודם שבא לחיוב תשלומין. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

חוץ מחובל ומבעיר: מקשים היכי ילפינן מהבערת בת כהן קלקול חבורה דילמא התם אסר רחמנא משום נטילת נשמה. ומתרצים מדאפקיה בלשון לא תבערו לית ליה דרבי נתן דאמר לחלק יצאת ולא דרבי יוסי וחילוק מלאכות נפקא ליה מאחת מהנה כדדריש בפירוש בפרק כלל גדול. הרא"ש ז"ל.

חובל ומבעיר אינה משנה: אין לפרש דבעי למיפטר כל חובל ומבעיר דהא אפילו רבי יהודה דפוטר מקלקל בחבורה מודה הוא דשוחט ומבעיר חייב שהרי שנויים בהדי ארבעים אבות מלאכות חסר אחת בפרק כלל גדול ואמרינן בגמרא דרבי יהודה מוסיף ומדקדק מכלל דמודה בכלהו. ועוד דרבי אבהו אליבא דרבי שמעון קאמר כדאיתא פרק האורג ואם אפילו לרבי שמעון בא רבי יוחנן לפטור אם כן כל הני מתנייתא כמאן מתני דבפרק כלל גדול ומתניתין דפרקין ומתניתין דהחובל בחבירו לקמן בפרק החובל.

אלא הכי פירושו אינה משנה שישתנה המתחייב יותר משאר מקלקלים ומתניתין דמדליק את הגדיש איכא לאוקמי לדעביד בה תקון חשוב שמבשל בה קדרתו וכן מתניתין דהחובל שצריך הדם לרפואה. ואם תמצא לומר משנה שיש שום תנא ששונה חייב במקלקל לאו במקלקל גמור הוא כדאמרת אלא כגון שיש שום תיקון וכו'. ואף על גב דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן בפרק קמא דחולין סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מכל מקום מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב הני מילי לענין עבודה זרה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכו' ולא חשבינן ליה נהנה כיון דקלקולו רבה על תקונו אבל גבי שבת מקרי שפיר מלאכת מחשבת כיון שיש לו תיקון אף על פי שקלקולו מרובה. הרא"ש ז"ל.

תני רבי אבהו. מפני שלא מצינו להם לרבי שמעון ולרבי יהודה מקום מפורש שנחלקו בדבר זה: כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת זו יצאה להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דרבי שמעון פוטר ורבי יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה והלכך היה רבי שמעון פוטר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אף על פי שיש בה תיקון אפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ומן הדין אפילו שלא היתה מתירה התורה מילה בשבת היה לו לימול לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואף על פי שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים מכל מקום כיון דתינוק נפצע גופו מקלקל הוא והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתורה התירה מילה בשבת שמענו שאלו לא התירה היתה אסורה ואם כן אינה בכלל שאר המקלקלים.

וזו היא ששנינו בברייתא דתני רבי ינאי כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כדעת רבי שמעון ורבי יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה הצריכה לגופה אלא מלאכה לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בה תיקון כלי דמה לי תיקון כלי מה לי תיקון גברא והבערה של בת כהן נמי יש בה תיקון גמור בעצמה והוא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין ומה לי בישול האבר וכדאיתא נמי בפרק רבי אליעזר התם והילכך לדידיה כל המקלקלים פטורים ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואף על פי שיש בו קלקול גדול מן התיקון מצד אחר. ועכשיו נחלקו רבי יוחנן ורבי אבהו בדרבי שמעון דרבי אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלים שאפילו במקום שאין שום תיקון חייב כדעת רבי שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ואמר ליה רבי יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם תיקון לא חייב בו שום אדם ואינה משנה ואם תמצא לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חבירו וכו' מבעיר בצריך לאפרו.

ומסתבר לי דמשום הכי לא נקט בצריך לאפות פתו משום שור דומיא דידיה קתני ואפיה לא שייך בשורו ומבעיר שצריך לאפרו שייך בשורו כדמפרש ואזיל. והאי טעמא דצריך לכלבו וצריך לאפרו לרבי שמעון בלחוד הוא אבל לרבי יהודה אף על פי שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לפי זה מה תיקון תיקן לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. יש לומר דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולרבי יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהו בגוף הדבר נפיק ליה מידי מקלקל.

מכל מקום שמעינן מההיא דלמאן דאמר מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואף על גב דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמא לרבי שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציאה מידי נבלה ומשום הכי לרבי שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא סלקא דעתיה דלרבי יהודה בעינן תיקון חשוב ואהדר ליה לא דכל היכא דאיכא תיקון בגופיה. ואי נמי יש לומר דהתם אליבא דרבי אבהו בעי לה וכו'. ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי רבי יוסי ורבי נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק לא סבירא ליה לרבי שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה איצטריך לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המטלטלים דפטור הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלים פטורים וכו'. עד בצריך לאפרו. האי שמעתא עיקרה במסכת שבת בפרק רבי אליעזר ומקשינן עלה התם והא אנן תנן כל המקלקלים פטורים ומהדרינן מתניתין רבי יהודה וברייתא רבי שמעון. וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דמקלקל בחבורה רבי יהודה פוטר ורבי שמעון מחייב. ורש"י ז"ל פירש דלא אפליגו בה בשום דוכתא אלא דנפקא לן מכללא מדאפליגו בפלוגתא אחריתי במלאכה שאינה צריכה לגופה וחיובא דחובל ומבעיר נפקא לן התם בשבת מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה וכו' ומדאסר שרפה דבת כהן בשבת וכו' וחובל דמילה והבערה דבת כהן מקלקל גמור הוא שהוא חובל אותו תינוק ושורף אותה אשה אלא שיש בדבר תיקון חוץ לגופו מצד שהוא מצוה הילכך לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דחשיבא ליה מלאכה גמורה תיקון חוץ לגופו איכא למימר ודאי דחשבינן תיקון גמור וכיון שכן חובל דמילה ומבעיר דבת כהן אינו אלא תיקון דכיון דאיכא תיקון חוץ לגופו תיקון גמור חשבינן ליה הילכך מקלקל בחבורה והבערה לא משכחת לה בשום דוכתא דמחייב לעולם הילכך הוי ליה כשאר מקלקלים ופטור אבל לרבי שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה תיקון חוץ לגופו נמי לא חשיב תיקון כלל וכיון דכן חובל דמילה ומבעיר דבת כהן אף על גב דאיכא בהו תיקון חוץ לגופו אינו כלום הוא אלא מקלקל חשבינן ליה כשאר מקלקלים גמורים דעלמא וכיון דכן וחייב בהו רחמנא שמעית מינה דכל מקלקל בחבורה והבערה חייב.

אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה פירוש חובל ומבעיר שיתחייב בהם לעולם אינה משנה ואם תמצא לומר משנה אף על גב דמקלקל חייב חובל בצריך לכלבו ומבעיר וכו' כלומר אינו חייב אלא אם כן היתה מלאכה הצריכה לגופה דהתם הוא דאמר רבי שמעון דחייב אף על גב דמקלקל גמור אבל לא היתה מלאכה צריכה לגופה והוא מקלקל פטור כשאר מקלקלים דמהיכא אתיא לן דמקלקל בחבורה והבערה חייב יותר משאר מקלקלים ממילה והבערה דבת כהן כיון שכן אין לך לדון אלא כיוצא בהן דאין לך בו אלא חידושו מה התם מקלקל דודאי מקלקל הוא דתיקון חוץ לגופו דאית בהו לא חשיב לרבי שמעון כדפרישנא לעיל אבל היא מלאכה הצריכה לגופה שהרי צריך הוא למול אותו תינוק ולבשל אותה פתילה לשרוף אותה אשה אף כל חובל ומבעיר כיוצא בהן חייב אף על פי שהוא מקלקל והוא שתהא אותה מלאכה צריכה לגופה דבעלמא בעינן תרתי שתהא מלאכה צריכה לגופה ושיהא מתקן והכא חדית ביה רחמנא בחובל ומבעיר דאף על גב דמקלקל חייב אבל מלאכה הצריכה לגופה דקיימא לן דבעינן כדקיימא קיימא דלגבי הא לא אשכחן דחדית בה רחמנא דהא מילה גופה והבערה דבת כהן מלאכות הצריכות לגופן הן כדפרישנא והיינו נמי חובל וצריך לכלבו וכו' שהוא מקלקל גמור אלא שהיא מלאכה הצריכה לגופה.

ולא דמי לחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דחשבינן לה מלאכה שאינה צריכה לגופה דהתם אפשר לגומא בלא עפר ולעפר בלא גומא אבל כאן אי אפשר לזה בלא זה שאי אפשר לדם בלא חבורה ולא לאפר בלא הבערה ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא בשביל אחר עשייתה הוי מלאכה הצריכה לגופה דהא גוזז דמחייב הוא לפי שצריך לצמר אחר גזיזה וכיון דלא אפשר לה נמי לצמר בלא גזיזה חשבינן לה מלאכה הצריכה לגופה דהא הכא לנטלה הוא צריך מה שאין כן בגומא דלגומא עצמה הוא צריך דאין חיבור כלל בין העפר הניטל למה שנשאר בגומא ואין הבנין כלל בעפר אלא בקרקע ואלו נוטל שערו להתיפות חייב משום דמלאכה זו בשער עצמה היא והכל היה מחובר בדבר אחד וכן אקופי מגלימיה חוטין וקשרים היוצאין על פני הבגד ומחוברים. ובהא פליגי רבי אבהו ורבי יוחנן דרבי אבהו סבר דכל מקלקל חבורה והבערה לרבי שמעון דכיון דמקלקל חייב בהו רחמנא כל דכן הוא דלא בעינן מלאכה הצריכה לגופה ומחייב לעולם ורבי יהודה סבר דוקא היכא דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וההיא דכריתות דאמרינן בפרק ספק אכל הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב אתיא כרבי אבהו.

חובל וצריך לכלבו וכו'. כתבו בתוספות ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו וכו'. וקשה והרי הוא נהנה בגומא כמו שהוא נהנה בדם לתת לכלבו. וי"ל דגבי חובל עיקר המלאכה שאסרה תורה בחובל היינו בשביל נטילת נשמה כדאשכחן במשכן אם כן בדבר שהוא גוף המלאכה הוא נהנה דהיינו בדם אבל גבי חופר גומא עיקר המלאכה שאסרה תורה במי שחופר היינו בשביל הזריעה והוא אינו זורע שיהנה בגוף הזריעה אלא חופר מגוף החפירה אינו נהנה כלום. גליון.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל יש לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי אבהו אליבא דרבי שמעון דרבי יוחנן סבר דאף לרבי שמעון לא אמרינן אלא אם כן יש לו תיקון קצת. וא"ת רבי אבהו מאי דעתיה הא ודאי דרבי שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. וי"ל לרבי אבהו מיירי שהיה צריך לכלבו ולאפרו בשעה שהיה חובל ומבעיר שחבל בבהמה שהיה סבור שהיא חולין וחבל בה לצורך כלבו ונמצאת שהיא של קדשים ולא מצי ליהנות מדמיה וכן הבעיר עצים לאפרן שהיה סבור שהוא של חולין ונמצא שהם של הקדש ולא מצי ליהנות מאפרן והשתא בהא פליגי רבי אבהו סבר כיון דהיתה צריכה לגופה בשעה שעשה המלאכה אף על גב דלבסוף איגלאי מילתא שאינה צריכה כלל והוי ליה מקלקל מכל מקום קרינן ביה צריכה לגופה ורבי יוחנן סבר כיון דלבסוף איגלאי מילתא דמקלקל הוא ואין בו שום תיקון לא חשיבא צריכה לגופה והכי קאמר חובל ומבעיר אינו משנה כפי מה שאתה שונה שום תנא מחייב בכהאי גוונא ואם תמצא לומר משנה אליבא דרבי שמעון חובל בצריך לכלבו וכו' פירוש של חולין כדפירשתי.

מה שורו דלא קא בעי ליה. ותימה דגם לרבי אבהו מצי פריך למאי דפרישנא לרבי אבהו נמי בעי צריכה לגופה ומה שורו דלא צריך כלל לגופיה אף הוא נמי. וי"ל דלא בעי שיהא הוא דומיא דשורו לגמרי רק בחדא מילתא כדמוכח בסמוך דהא מיתוקם שפיר לרבי אבהו לענין דלא בעי ליה לבסוף. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.

תוספות. ומשני לעולם שורו דומיא וכו' עד ואחר כך בדידיה לא בעינן שיתכוון לבייש וכו'. משמע מתוך התוספות דאף על גב דקאמר שורו דומיא דידיה עיקר חידוש שבא להשמיענו היינו דלא בעינן באדם מתכוון לבייש והוי ליה כאלו אמרינן הוא דומיא דשורו.

וקשה אם כן נימא דמתניתין הרי הוא דומיא דשורו ובלא קבעי ליה דעיקר חידושו בשביל עצמו דלא קבעי ליה וקשה לרבי יוחנן כדמעיקרא. וי"ל דבשלמא מעיקרא קאמר הוא דומיא דשורו דקא סלקא דעתך דלא משכחת בשור דקא בעי ליה הילכך קא פריך מיניה לרבי יוחנן אבל השתא דקאמר שורו דומיא דידיה מה הוא דקא בעי ליה וכו' אבל מתכוין לבייש לא משכחת ליה כלל בשור ואם כן על כרחך שורו דומיא דידיה שיתכוין לבייש אי אפשר דשור אין מתכוין לבייש אלא קמשמע לן שיכול להיות שורו דומיא דידיה בנתכוין להזיק ואם כן בדידיה לא בעינן מתכוין לבייש שזה אי אפשר להיות בשור. גליון.

וזה לשון תוספות שאנץ ומשני לעולם שורו דומיא דידיה וכו'. שזה אי אפשר להיות בשור ולפי שבכל חידוש של משנתנו לא באת אלא להשמיענו דלא בעינן באדם מתכוין לבייש אחרי שאין שייך בשור מתכוין לבייש היה נוח לו מתחילה לדקדק הוא דומיא דשורו טפי משורו דומיא דידיה. ע"כ.