שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קח עמוד אעריכה

לכריא פתיא. פירש רבינו חננאל לתקן מכשולי הרחובות ופתיא לשון רוחב כדמתרגמינן רחבה פותיא. הרא"ש. ז"ל.

לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. מיהו משדרי גברא דקאי בחריקייהו וצריך עיון. ודילמא כיון דאקרקפא דגברי רמיא ההיא עבידתא פטרינן להו מינה לגמרי. הרמ"ך. וכן כתב בנמוקי יוסף עיין שם. ומיהו לאו כל צורבא מרבנן פטרינן מהנך מילי ודדמי להו אלא צורבא מרבנן דלא עסיק במידי אחרינא אלא באורייתא וכיון דתורתו אומנותו אף על פי שמתפרנס ממנה בשכר בטלתו ממלאכות אחרות אפילו הכי פטרינן ליה מהנך מילי ומדדמי להו וקרא כתיב מנדה בלו וגו'. וכן כתבו הגאונים דלאו כל צורבא מרבנן פטרינן אלא הנך בלחוד. הרמ"ך.

לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו'. מפני שהתחתונים צריכים לעליונים שהנהר אם לא ימצא דרכו פנוי הוא עושה דרך לעצמו והולך לצדדים אחרים. וחלופא במיא דמטרא. פירוש ביבין המוציאין קלקולי העיר וזבליהן שעליונים צריכין לתחתונים שאם לא יתנו להם התחתונים דרך לצאת בו העליונים מתקלקלים חצרותיהן. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: תתאי מסייעי לעלאי מינייהו מאי טעמא דלא מצי תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי ועילאי דשתו כבר לא צריכי לסיועי לתתאי. ותילוף דין זה בביב של מטר דעילאי מסייעי לתתאי שיפתחו ויצא המטר ולא יפלו חצרותיהן אבל התחתונים שלא באו מי גשמים עליהם אינם מסייעים לעליונים שיכולין לומר אנו המים שלנו יצאו מאי איכפת לן מן המים שלכם. תניא נמי הכי חמש חצרות וכו' וכן הלכתא. עד כאן. האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי בארעא דהפקרא או מנכסי גר שמת והקרקע בין קרקעותיהן של אלו ואינו סמוך לקרקעות של זה הזוכה בו חציפא הוי ומסלקינן ליה מיניה בדינא דילהו חזי למיזכי ביה טפי דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצרו של אדם שזוכה וקונה לו. וצריך עיון היכא דלא הוו אינהו קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה בכל אמאי מוציאין אותה מידו. אלא ודאי נראה לומר דכל היכא דקדם הלה וזכה בה לעצמו זכה בה בכל ענין שיקדים לזכות בה בחזקה המועלת בקרקע הפקר. מיהו מסלקינן ליה דקאמרינן הכא בדמי דשויא ההיא ארעא קאמרינן. והאי פירוש דחיק. אלא אפילו בדמי נמי לית לן לסלוקיה דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן המתנה ומה לי זכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזו ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל. אלא ודאי הכי פירושו האי מאן דאחזיק ביני אחי דזבן ארעא מחבריה ביני אחי או ביני שותפי בין דקיימא ההיא ארעא דזבן אמיצרא דאחי בין דלא קיימא אמצרייהו מסלקינן ליה כרב נחמן. כן נראה לומר אף על גב דהוי לוקח בר מצרא מצי האי אחא או האי שותפא דהוה שותפיה בארעא ומפיק ליה מיניה דלוקח. ועל דרך זו הלך רבינו האיי. אי נמי אף על גב דלאו שותפי נינהו בחדא ארעא אלא דזבן בין ארעא דראובן לארעא דשמעון מסלקי ליה בדמי דיהב איהו בהאי ארעא בין יוקרא בין זולא משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שליחותיה דבר מצרא הוא דעבד כד זבן ולאו לנפשיה זבן המפליג לה בין כל בני מצרא אי אתו כולהו כחדא לאפוקי מהא דזבן ואחריותייהו עליה דלוקח ראשון ואחריותיה דלוקח ראשון הוי עליה דמוכר ראשון. מיהו נראה לומר דהיכא דקא טעין לוקח לא כתיבנא שטרא לכל חד וחד מינייכו דלא ניחא לי לאפושי שטרי עילואי ואי ניחא לכון בחד שטרא זבונו מינאי ואי לא לא מסליקנא טענתיה טענה דמצי אמר בהא אפילו מארי ארעא הוה קפיד דלא ליפשו שטרי עלויה וצריך עיון. ואי לא בעי לאפלוגי אית דינא דגוד או איגוד כיון דתרווייהו בני מצראי מצוי עלוי בנכסי דבי מריון ומצי בר מצרא אמר אנא בעינא דליזבנה למנאתא דילי לפלניא אף על גב דליתיה בר מצרא ולא בעינן דתיקום בידך וצריך עיון אם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה מכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אלא אם כן בא אותו היום עצמו. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל. לרבינו האיי ז"ל ורבינו הגדול כתב בתשובה אם שהה בן המצר משידע דהאיך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בית דין וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו. ועוד כתב רבינו האיי דהיכא דאמר ליה בר מצרא זבין לי באשראי ואנא טרחנא ומייתינא לך זוזך לזימנא דתקבע לי לא מפקינן לה מידא דלוקח ראשון אף על גב דאמיד האי בר מצרא טפי מלוקח ראשון אלא אם נתן מקצתן וזקף עליו השאר במלוה. עד כאן הרמ"ך.

וזה לשון הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי מרן יוסף ן' סה"ל יבאר לי אדוני מה שנחלקו בו רב יהודה ורב נחמן ונהרדעי במה שאמרו אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק וכו'. אם נחלקו בעיקר בן המצר או בפרט מפרטיו רצוני לומר שהן מודים בדין בן המצר אלא שהן חולקין בפרט ממנו.

תשובה. מקום זה הוא מקום ראויה לשאלה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים פירש בו. אלא שמה שנראה לי בו הוא שאם היה לראובן שדה ולשמעון אחיו או שותפו שוה אחר כנגדו ובין שתי השדות מקום רחב הפקר אין לו בעלים ובא איש זר ירד במקום ההוא להחזיק בו ולבנותו לעצמו אמרו חציפא הוי סלוקי לא מחלקינן ליה חציפא הוי לפי שהפריד בין אחים ובין שותפים ברדתו ביניהם אבל לסלקו מביניהם מטענת שהפריד ביניהם לא. ואמר רב נחמן שיש בזה עליהם הפסד לפי שהפריד ביניהם וראוי לו להסתלק מביניהם כדי שיהיו קרובים זה לזה כמו שהיו אמנם אם היתה קביעתם לסלקו מביניהם מטענת דינא דבר מצרא כדי שיחזיקו הן בה ויצרפו אותה עם שדותיהן לא והסיבה בזה שלא הטיל הכתוב דינא דבר מצרא אלא על הלוקח כמו שאמרו ללוקח אזהריה רחמנא משום שנאמר ועשית הישר וגו' זה לפי שאנו אומרים לו אתה קונה במעותיך הניח קרקע זה לבן המצר הזה ואתה תמצא לקנות זולתו. אבל לוקח זה אי אפשר לומר לו הניח קרקע זה שהוא בלא כסף יקחו אותו בני המצר הללו בלא מחיר ולך אתה וקנה זה טעמו של רב נחמן באמרו ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ואמרו בהרדעי לא אלא הואיל והם באין בטענת דינא דבר מצרא טענתם טענה לפי שאמרו יתברך ועשית הישר והטוב הוא כולל לשני הדברים הנזכרים והלכה כדבריהם. עד כאן.

אי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. פירש רש"י ז"ל דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא. וקשה דרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני לית ליה דינא דבר מצרא. ועוד קשה דלא אשכחן שום אמורא דלית ליה דינא דבר מצרא. הרא"ש. ותו איכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למיקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא. יש לומר דמשכחת לה באחי ושותפי דמודה בהו רב נחמן. ומיהו האי תירוצא לא סגי למקצת נוסחי דגרסי בהאי דבסמוך רב יהודה דלדידיה אפילו באחי ושותפי לא מסלקינן. לפיכך נראין הדברים דכולי עלמא אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק וכו' ככתוב בתוספות הר"ן.

והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה. משום דקאי אפלוגתייהו נקט האי לישנא. ונראה לי שהוא הדין אליבא דכולי עלמא אי לא אימליך ביה ואזיל וזבין אימקר וזל ברשותיה שהלוקה הוא שליח המצרן בכל דבר. חזינן אי לכולי עלמא מוזל ומזבין. תימה למה ליתן לו הקרקע כלל לימא ליה הלוקח למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות קרקע שוה מאתן במאה וחכמים תקנו דין מצרן משום הישר והטוב דקאמר ליה מצרן ללוקח תמצא הרבה שדות לקנות במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למצר ובזה לא יוכל למצוא במקום אחר ודמיא למתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא ויש לומר דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרה לכל אדם זכה בה המצרן. הרא"ש.

זבין במאתים ושוה מאה אף על גב דשליח הוי לא מצי למימר בר מצרא לתקוני שדרתיך וכו'. ומקחך בטל ושקילנא ליה אנא במאה אלא אמרינן אין אונאה לקרקעות ואיבעית למשקליה הב לי מאתים ושקול. וקשיא לי על הא דאמרינן בכתובות בענין אמר למד קפידא ואמר רב נחמן לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ודאי קשיא זו צריכה לפנים. ואיכא למימר ההוא טעה שליח דאמרינן התם כענין טעות המשנה כשהאלמנה טועה כשהיא מוכרת בנכסי יתומים שמכרה שוה מנה ודינר במנה והיא אין לה עליה אלא מנה ומשום דאוזילה בדיתמי ולא נעשית שליח בית דין ומשום הכי מכרה בטל וכן שליח שטעה בענין זה הרי הוא כאלמנה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם לא מכר ביותר ממה שצוה עליו למכור אפילו טעה בדמים אינו טעות בין ביוקר בין בזול וענין בר מצרא כך הוא. הראב"ד. וזה לשון ה"ר יהונתן: אמר ליה רב קשישא הכי אמרי נהרדעי דהכא לא שייך למימר ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השוה ואם לאו לא. ודוקא כהאי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא דאמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דמצי אמר ליה לתקוני וכו' בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין. ומהכא נמי איכא למשמע דכל היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול מקח לקרקעות. עד כאן.

אמרינן משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. קשיא לי נהי דאין אונאה לקרקעות היינו משום גזרת הכתוב ולא שיהא שוה כל המעות מידי דהוה אעבדים ושטרות ואכתי שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. לכך נראה כפירוש ר"י דאמעשה כזה אמרה רב נחמן דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך שפעמים שאדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו וכן מוכח בפרק אלמנה ניזונת וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

אי עדית היא. פירוש יש לומר מפני טובתה קנאה ואם היא זיבורית יש לומר מפני שנמכרה בזול קנאה ואין שם דרך ערמה לדחות דין בן המצר. ואם אינה לא עדית ולא זיבורית יש לומר כי ראובן זה רוצה לקנות שדה שהיא במצר לוי משמעון ומתירא מלוי וקנה זו השדה שאינה במצר לוי ואחר כך יקנה השדה שהיא במצר לוי במצר זו השדה שקנה משמעון ואם יבא לוי ויטעון יאמר לו גם אני בר מצרא וכל הקודם זכה לפיכך אומרים לו מתחלה בערמה עשית וקנית שדה בין שדות ולאו כל כמיניה לאערומי ולמידחי זכותא דלוי. רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: זבן גריוא דארעא בי מיצרי דארעיה דראובן ושמעון הוי בר מצרא דראובן חזינן אי האי גריוא דזבן לוי הוי עדית או זיבורית גבי ההיא דאישתיירא גבי מוכר אי הדר בתר הכי וזבנה ניהליה ללוקח הויא זביניה זביני דאיכא למימר בעדית משום חשיבותא הוא דזבנה ולאו איערומי אערים עליה מעיקרא ובזבורית נמי איכא למיתלי טעמא דמשום דאוזיל גביה ובנה לההיא דבי מיצעי. ואי לאו הכי הוא ודאי אערומי קא מורים ולאו מידי עבד ודוקא במאי דזבן מיניה בתר הכי. כך כתב הר"מ. והיכא דלא שוי טפי האי גריוא ולא שוי נמי בציר מגריוא אחרינא דהאי ארעא נראה לומר דאפילו אגריוא קמא מצי בר מצרא אמר ליה למרי ארעא אי צריכת לזבוני זבין לי גריוא דארעא סמוך לארעא דילי ואנא אתן לך דמי מהשתא כי היכי דשקלת מיניה ולא תערים עלאי לשויי להאיך בר מצרא דכולה ארעא דילך כי היכי דתזבנא ניהליה כולה למחר וליומא אחרא מצרכת לי למיפק לבי דינא ולערעורי עליה דהאיך. ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן.


דף קח עמוד בעריכה

אי כתב ליה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא. ואף על גב דאמרינן בכתובות פרק נערה ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא כתב ליה אלמא אף על גב דלהערמה נתכוון מהני. לא קשיא דמי יימר דמהני דילמא לא מהני כלל אם יוודע הדבר שמתחלה כתב משום מכר אלא אמרינן אומדן דעתא הוא שלא נתכוון לבטל את הראשון אלא רצה להוסיף לו אם היה מועיל לו אבל מעולם לא יועיל לו משום דינא דבר מצרא והוא היה פקח לרשעה שכתב לו שטר מתנה בפני עצמו כדי שלא יוציא מתחלה אלא שטר המתנה לחודיה ולא יוודע שטר המכר לבית דין. ה"ר יהונתן. ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות מכירה ומתנה. בתשובה לגאון ז"ל אף על פי שיודעים הכל שערמה עשה שכתב לו מתנה אין בה דין בר מצרא והכי אמרינן גבי שני שטרות ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. נמצא עכשיו שאף על פי שיש בידו שטר מכר מתחלה כיון שחזר וכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא כל שכן הכא שאין בידו שטר מכר. ועיין בתשובות הריצב"ש ז"ל סימן שס"ט. ואי כתב ליה אחריות בההיא מתנתא אית ביה משום דינא דבר מצרא ויהיב בר מצרא למקבל מתנה כל מאי דשויא אי קביל עליה אחריות בסתם ואי לא כתב ליה אחריות מפורש אלא בסתם אי נמי אף על גב דלא כתב ליה אחריות כלל ואודי לוקח מנפשיה דמזבן זבנה מיניה במאתים והאי דכתב ליה לשון מתנה משום דינא דבר מצרא אף על גב דלא שויא אלא מנה משתבע ושקיל מאתים הואיל וכשליחא דבר מצרא הוא. אבל הר"מ ז"ל כתב פרק י"ג ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראוין או יותר מעט וכו'. מיהו היכא דלית בה אחריות נראה לי דמהימן למימר אין הכי נמי דזבנתה מיניה בהכי והכי ומהימן בטענת מגו דיכול למימר לא זבנתה מיניה מעולם הילכך אי בעי לה בר מצרא ליתיב ליה ללוקח כל מאי דקא טעין, כן נראה. הרמ"ך. נשאל ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש במי שנתן קרקע לחברו וקבל על עצמו אחריות דנפשיה בלבד אם יש בזה משום דין בן המצר הואיל ואין לו עליו זולתי אחריות זה שנתחייב לו במתנה. והשיב הואיל ולא קבל על עצמו כי אם אחריות דאתי מחמתיה בלבד לא נדון בה שהוא מכירה ונחייב בה דינא דבר מיצרא לפי שאם היתה מכירה היה מתחייב לו אפילו באחריות דאתי מעלמא כמו שמתחייבים בכל המכירות והואיל וראינו שלא נתחייב בו כי אם באחריות דאתי מחמתיה הנה זה מורה שאינה מכירה אלא מתנה אבל חזק אותה בשקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה. ומה שאמרו ואי כתב בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא אמנם הוא על האחריות המוחלט שדרך העולם לקבל אותו עליהם בכל המכירות אבל אחריות שהוא בצד מה בלתי מוחלט על הכל אינו נכנס בכלל מאמרם הואיל ואינו האחריות הנהוג בכל המכירות. עד כאן מועתק מלשון ערבי.

מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא. נראה לומר דוקא היכא דהנהו ארעתא דזבין לא הוו כלהו בהדי הדדי הוא דאמרינן הכי וטעמא דמילתא דכיון דזבין ליה כל ארעתא דיליה לחד גברא לית לן למימר ליה ללוקח דמקבל עליה אחריות לגבי בר מצרא אפיש שטרי עלך וזבין הנך דקיימי אמצריה דהאיך אהאי גברא והנך דקיימי אמצרי זבין לבר מצרא דהא קיימא לן בעלמא דאיכא קפידא בהאי מילתא היכא דאמר לשלוחיה זבין כורא ואזל וזבין ליתכא דמצי טעין לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ומעביר על דבריו הוא והכא נמי אמר ליה זבין וזבין לתרי קפידא הוי. מכל מקום אי אמר ליה זבין סתמא לאחד ואפילו למאה מצי זבוני והכי איפסיקא הלכתא התם משום הכי אמרינן הכא דלית בה משום דינא דבר מצרא. אבל היכא דהוו כל ארעתא דיליה אחד מצרא והוו קריבי לארעיה דהאיך בהא ודאי נראה לומר דאית בה משום דינא דבר מצרא. וצריך עיון. בפירוש רש"י צריך לעיין זה כי הוא הלך בדרך זה ולא עוד אלא אף על גב דלא קיימי כולהו ארעתא אחד מיצרא ואמר בר מצרא ללוקח אנא זבננא להו לכולהו ארעתא דזבנת מיניה כיון דאנא בר מצרא בחדא ארעא ואי לא בעית דאיזבנינהו לכולהו ארעתא זבין לי מיהא הך דקיימא אמצרא דילי דינא קאמר. מיהו נראה לומר דהיכא דאתו כל בני מצרא בהדי הדדי בהא הוא דאיכא למימר דלית בה משום דינא דבר מצרא דמצי לוקח אמר לא בעינא לזבוני לכולהו כי היכי דלא ליפשו שטרי עילואי. והיכא דאמרי ליה זבון לחד מיננא או לכולנא בשטרא חדא נראה לומר דהדין עמהן ולא מצי אמר להו לא ניחא לי דליפשו בעלי דינים עילואי כיון דלא מפישי שטרי עילויה. וצריך עיון. ואפשר לומר שיותר טענה חזקה היא זו דלא ליפשו בעלי דינים כדאמרינן גבי אמר ליה זבין לחד וזבין לתרי וצריך עיון. ומיהו לפירוש הר"מ נראה דאף על גב דקיימי כל ארעתיה אחד מיצרא לית בה משום דינא דבר מצרא שהרי כתב בפרק ט"ו מהלכות שכנים המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחת. ע"כ לשונו. ואף על פי שמלשון זה יש להבין דוקא בן המצר של שדה אחת מאותן שדות שמכר הוא שאינו יכול לומר מכור לי שדה זו בלבד כיון שמכרה עם האחרות אבל אם אמר לו מכור לי כל מה שמכרת לזה כיון שאני בן המיצר שלך באחד מן השדות והלוקח לא היה בן מיצר שלך כלל הדין עמו וכן פירשו קצת מפרשים. מכל מקום מדברי הר"מ שכתב בפרק זה בסמוך נראה בהפך שהוא כתב בענין זה וזה לשונו: וכן המוכר רחוק וכו' ולמה אין בהם דין בן המיצר וכו' עד ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המיצר מעות ויקנה. עד כאן לשונו. וכן נראה שדעתו לומר לן גבי מאן דזבין כל נכסיו לחד גברא דודאי לא עביד איניש דמזבין כל נכסים אלא מפני צורך גדול ודוחק שעה ואי אמרת דמצי בר מצרא לאפוקינהו מיניה לא משכח לעולם מאן דזבין מיניה כי היכי דלא ליפקיה בר מצרא מהנהו נכסי וכל זה צריך עיון. והרב אל ברצלוני כך כתב דאף על גב דקיימי כולהו נכסי אמצרא דהאי גברא לית בה משום דינא דבר מצרא מהאי טעמא דכתיבנא. עד כאן. הרמ"ך.

לבעלים הראשונים וכו'. מיהו אפילו הכי אי זבנה לבר מצרא לא מצו בעלים ראשונים לאפוקי מיניה דבר מצרא צריך עיון. הרמ"ך.

כתב הרב רבי יצחק אלפסי בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת יעקב היו לו שלשה בנים ראובן ושמעון ולוי ויש לו בירה גדולה נתן ממנה בית אחד לשמעון בנו ונתן שמעון הבית הנתון לו לשרה אשתו ונפטר שמעון והניח מאשתו בת ונשארה הבית לבת מצד ירושת אביה ונשאת לחנוך והוציאה לו הבית בנדוניא ונפטרה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב הנזכר שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפלוני ופלוני בניו של פלוני בני ולפלוני בן פלוני בני כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטוען חנוך הנזכר לי משפט בן המצר בכל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות. טענה זו שטוען חנוך מדין בן המצר על בניו של נותן היא טענה בטלה וגרועה ועל כיוצא בזה יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה שהעיקר בדין בן המצר הוא משום שנאמר ועשית הישר והטוב ואי זוהי הדרך הנכונה והישרה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד ועשית הישר והטוב. ולא אמרו לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מצרא לפי שראו שחזרתה לבעלים הראשונים היא יותר ראוי בעשיית הישר והטוב ממה שיקח אותה בן המצר. ועוד שאין דנים בדין בן המצר אלא במי שעמד בעת המכר לטעון דין בן המצר אבל מי שנשתהא ולא תבע בזמנו אין דנין לו בדין בעל המצר הלא תראה מה שאמרו הני צרו והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא וכל שכן וקל וחומר מי שתובע זה אחר הזמן הארוך וכן הדין. עד כאן.

דאמר ליה אריא אברחי לך ממצרך. ולא מצי אמר ליה המצרן גם אני אם קניתיו הייתי מבריח הארי מעליך דאמר ליה אלמלא מהרתי לקנותו שמא היה מוכרו לגוי אחר. ומיהו תמיהא לי וכי בשביל שעשה עמו טובה אחת אינו מחויב לעשות לו אחרת אכתי איכא טעמא דהישר והטוב תמצא הרבה קרקעות לקנות במקום אחר ותן ליה זה שבמצרי אטו וני שהוא ערום ורעב וכסהו אינו חייב גם להאכילו אתמהא. הרא"ש. ונראה לי שכיון שבשעה שקנה לא חל עליו חיוב דין בן המצר כיון שעשה מצוה יותר גדולה להבריח ארי ממצר הישראלי תו לא מחייב בעשיית מה שאינו מוטל עליו. עד כאן.

שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. שמעינן מיהא דכל היכא דלא קיבל עליה אף על גב דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה מיהו בר שמתא הוא עד דמקבל עליה. הראב"ד. וכתב הרא"ה דהוא הדין לכל גרמא בניזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מיניה. הר"ן. לר' משה בר חנוך אם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונות וטרח על בר מצרן לקנות או הסמוכין לו ואם אינו רוצה לקנות ולא מצא ישראל אחר שיקנה מה יעשה זה שאין לו מה יאכל אם לא ימכור לגוי ויקבל עליו אונס הגוי. ועני שאמרו אצל מרחץ ובית הבד שירשו שני אחין אינו עני לגמרי אלא עני לאותו דבר. עד כאן הרמ"ך. נשאל הרמב"ם בשותף שהשכיר חלקו מהבית לגוי וחבירו טוען נדור יחד בבית או אני אדור בה לבדי ואתן לך השכירות כפי שומתה ולא יגיע היזק לבית והשיב שהוא חייב נמי לפי שעבר והשכיר לגוי וימנעו אותו שלא ישכירנה עוד לגוים ואמנם אין לחייבו בדבר ממה שהפסיד לשותפו בזה. עד כאן. מועתק מלשון ערבי. ועיין בתוספות בפרק לא יחפור (דף כ"א ע"א) דיבור המתחיל ולא לסופר ארמאי.

משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. כלומר אם זבנה למאן דשכונה גביה. ומיהו כי בעי למשכונה בתחלה איכא מאן דאמר דבעל המצר מעכב עליו וכו' ואיכא מאן דאמר דלא מצי מעכב וכו' וכתב הראב"ד ז"ל מסתברא כוותיה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל דדינא דבר מצרא לא למוכר חייבו רבנן והלואה מוכר הוא דשייך ביה ומאי אמרת דילמא דעתיה לשקועה וערומי קמערים כיון דליכא למיקם עלה דמילתא וכו' ככתוב בנמוקי יוסף הרשב"א.

כתב רבינו חננאל דשכונה גביה דאי זבנה ניהליה מיהא לא מצי בר מצרא מפיק ליה מיניה. עד כאן.

ואיכא מאן דאמר דמצי מלוה מעכב עליה דלא לזבנה אלא לדידיה כיון דקיימא ברשותיה עד השתא. מכל מקום לפום הני פירושי מצי מוכר ולוקח לאערומי עליה דבר מצרא למשכנה בידו מתחלה ולמכרה לו אחר כך. ונראה לומר לפי דבריו אלו דאי בעי למשכונה מעיקרא דמצי בר מצרא לעכובי דלא למשכנה אלא בידיה כי היכי דלא לזבנה נמי אלא לדידיה. ומצינא למימר דהא מילתא כיון דלא שכיחא לא עביד בה רבנן תקנתא דודאי כי בעי איניש לזבוניה ארעיה לאלתר מזבין לה ולא ממשכן לה מקמי הכי לאערומי עליה דבר מצרא והכי אמרינן גבי זבין ליה גרירא דארעא בי מיצעיה דארעיה דלא חיישינן להכי הילכך האי פירושא דאיק הוא דאי משכן לה גביה ובתר הכי בעי לזבוני ליה לא מצי בר מצרא מעכב. ורבינו יעקב ז"ל הלך על דרך זה ולא נהיר למיחש לאתיא רחיקא. הרמ"ך ז"ל. כתב רבינו ברוך ז"ל בספר החכמה וזה לשונו: משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא דכי היכי דעבד ביה האי מלוה טוב וישר דאוזפיה אית ליה ללוה נמי למעבד הטוב והישר למכור לו אותו משכון בדמים שרוצים אחרים ליתן לו ובר מצרא לא מצי מעכב עליה דאיהו מצרן טפי דשכונה גביה דלהכי מיקריא משכנתא. ויש מצריכים שתהא ממושכנת בידו שנה קודם משום דאמרינן בפרק הרבית גבי רב מרי בר רחל דסתם משכנתא שתא. ואיני רואה את דבריהם דהתם מיירי שאינו יכול לסלקו מן המשכון בפחות משתא ומיהו אם בא המצרן מתחלה ואמר למלוה אני רוצה להלות לו ולא אתה נראה שיש לדמות לההיא דלעיל זבן גריוא דארעא וכו' הכא נמי חזינן אם בשביל הערמה הוא עושה המלוה שאם יבא למכור זה את השדה שיקחנו הוא מסלקי ליה ואי לא לא מסלקי ליה. ומרי הכהן אמר לי בשם רבינו תם ז"ל שנראה בעיניו שאין יכול למחות. ומיהו אם קדם המצרן וקנה או אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידם. וזה אין נראה לי אלא כיון דשכונה גביה עדיף מכולהו ויוציא מידם. עד כאן. סימן קס"ט.

למכור ברחוק. פירש הקונטרס שהמוכר מתכוין לקנות מן הדמים יפה או קרובה וטעמא משום שאיו לנו להשהות מקחן שלא יתבטל מלקנות האחר. ונראה יפה פירוש ריב"ם שפירש כגון שהלוקח המליף לו שדה אחת לזה רעה תחת יפה ורחוקה תחת קרובה שאין לו להוציאה מידו. תלמיד הר"פ ז"ל.

לאשה או ליתמי לית טה משום דינא דבר מצרא. כיון דלית להו מאן דזבין ועייל ונפיק להו ואינהו נמי לאו בני מיפק לשוקא ומזבן נינהו הילכך לא מחייבו אינהו לאהדורי משום ישר וטוב. אבל היכא דזבינו אינהו לעלמא איכא למימר דאית בה משום דינא דבר מצרא ומצינא למימר דכיון דהני לא עבידי למיטרח ולמיפק לגבי בר מצרא מאן דזבין מינייהו נמי לא מיחייב דאי אמרת מיחייב לא משכחנא איהי למאן תזבון ואתיא לאיזלזולי וכן נמי ביתמי מהאי טעמא כן נראה. ואי אשת איש היא נראה לומר דאי במעות גלוים לבעל קנתה אית בה משום דינא דבר מצרא דהא אית לה בעל דעייל ונפיק וזבין לה מאי דבעיא. ואי במעות טמונים קנתה לית בה משום דינא דבר מצרא דלא הות בעיא לגלויינהו לבעל מקמי דזבנה לה לארעא. וכי איתמר בגמרא זבין לאשה לית בה משום דינא דבר מצרא בפנויה או אלמנה הוא דאמרינן הכי וכן בגרושה או באשת איש במעות טמונים כל היכא דאית לן למימר לית להו מאן דעייל ונפיק להו כדפרישנא וצריך עיון על כל זה. מכל מקום אי אשת איש היא וזבנה מצי בר מצרא לאערומי עליה דבעל דלא אערים בהכי למזבן על שמה וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל. הרמ"ך ז"ל. אבל מצאתי להריא"ף ז"ל שכתב בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי. ראובן קנה משמעון חלקו בבית שיש לו בה שותפות עם לוי ולפי שחשש פן יבא עליו לוי מתורת בן המצר כתב המקח בשם אשתו ואמר זה החלק לה קניתיו ומממונה ולאשה איו דין בן המצר ולוי אומר הערמה היא לאבד זכותי מדין בן המצר והמקח אינו אלא לך ואתה הוא שרוצה לדור עמי ולהזיק אותי. ומה שאמרו בגמרא לאיתתא וכו' לית בהו משום דינא דבר מצרא זה נאמר על אשה שאין לה בעל וזה נראה ממה שהשוו האשה ליתומים לסיבת חולשת כחם מלהזיק בדירתם ושכונתם ואשת איש הנה היא בלתי חלושת הכח ואם כן בטלה הסיבה. יורנו ושכרו כפול.

תשובה. מה שאמרה ההלכה לאשה וליתמי וכו' אין לנו להעמידה בנושא מיוחד הואיל ולא ייחדו אותה הם בכך אמנם כוללת היא בכל הנשים. גם אין הטעם בה כמו שעלה בדעתכם מצד חולשת הכח על ההיזק הלא תראה שהשותפים הם מן הכלל והם יכולין הן על ההיזק ואם כן אין הטעם מה שזכרתם. אבל עיקר הטעם הוא משום ועשית הישר והטוב ואם כן הישר והטוב הוא להשאיר המקח ביד אלו הואיל והזולת יש לו כח יותר מהן לקנות מקום אחר זולתו ואם כן שוה היא האשה שיש לה בעל לשאין לה לפי שהאשה שיש לה בעל רוצה היא לקנות קרקע כדי שלא יצאו המעות מיד בעלה. אלא שמצאנו את רבותינו ז"ל נמנעים מזה במקום שחוששין בו להערמה כמו שאמרו זבין ארעא בי מיצעי וכו' וכן זו האשה ראוי לדעת אם יש לה מעות ידועים וגלוים לקנות אותה קרקע הנה מקחה מקח ואין בה משום דינא דבר מצרא ואם לאו הערמה היא ובעל המצר יקחנו משום דין בעל המצר. זהו מה שנראה לי בתשובת שאלה זו. יצחק בר יעקב. וכן כתב תלמידו ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מה ששאלת לאיתתא ליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא אם אשה זו כוללת כל הנשים אם לאו. לפי שראינו לרב משה גאון בתשובה ולנגיד בחבורו אומרים שאיתתא זו היא בדוקא באשת המוכר ולא ראינו זו לזולתם. דע שמאמר זה כולל כל הנשים שאין ראוי ליקח מהן קרקע כדין בן המצר לחולשת כחם ומיעוטא שגתם ואם אירע שנמכר לאשה קרקע אינה מחוייבת לתת אותו לבר מצרא לפי שעשיית הישר והטוב הוא להניחה שתקנה היא יותר מלהוציאו מידן. וכך הדין. עד כאן. וכן נראה שהוא דעת תלמירו הרמב"ם שלא חלק. ועיין שם במגיד משנה. ובתשובת הריב"ש סימן שס"ט. ולשותפי. פירש רש"י שותף שמכר חלקו לחברו אין המצרן יכול לומר לו אני אטול ממך כדין מצרנים שבאין כאחד אבל אם לקח המצרן תחלה אפילו שני מצרנים נמי אם קדם האחד ולקח אין חברו חולק עמו וקשה דלא הוי שותפי דומיא דאשה ויתמי דמיירי שקדמו ולקחו אבל אם באו כאחד פשיטא דהמצרן קודם. ופירש רבינו תם שהוא שותפו בשדות אחרות ואם קדם ולקח לא יניחנו למצרן וכן פירש הריב"ן. הרא"ש. וזה לשון הרמ"ך: לענין פסק ושותפא נמי דזבין לשותפיה אף על גב דליתיה בר מצרא דיליה כלל בהאי ארעא לא מצי בר מצרא מפיק לה מיניה. וכן כתב רבינו חננאל שותפא אפילו בשדה אחר שאינו סמוך למצר זה ולקח ממנו שדה אחר סמוך למצר שמעון אין שמעון מוציאה מידו עד כאן. ואי הוי שותפיה בהאי ארעא דזבין וזבנה לאידך דהוא נמי בר מצרא כתב רבינו האיי דהאי שותפא מצי מפיק לה מיניה דאיהו חזי למזכי בה טפי. ועוד כתב דאף על גב דליתיה שותפיה בארעא אלא בעסק וסחורה כיון דמקרבא דעתייהו טפי היכא דזבין ליה ארעא אמיצרא דראובן לא מצי ראובן מפיק לה מיניה משום דינא דבר מצרא. עד כאן.

שכיני העיר ושכיני שדה. פירש רש"י דלא איירי בדינא דבר מצרא. וקשה למה הפסיק בדינא דבר מצרא ופירש רבינו תם וכו' ככתוב בתוספוח. הרא"ש. וזה לשון הרמ"ך: שכיני העיר ושכיני שדה שביני העיר קודמין אפילו לשדה שאינה סמוכה לשדה שלהם כיון ששכיני השדה נמי אינם סמוכין למיצר. עד כאן. עוד כתב להלן וזה לשונו: מיהו אף על גב דאמרינן שכיני העיר ושכיני שדה היכא דליתיה אפילו חד מינייהו בר מצרא דשכיני העיר קודמין מכל מקום היכא דהוי בר מצרא דיליה במתא שהיו בתים שלו סמוכין לבתים שלו וחברו היה בן מצר שלו בשדה שהיו שדותיהן סמוכין זה לזה בעל מצר של השדה קודם לשדה ובעל מצר הבית קודם למכירת הבית. ואיכא מאן דאמר דבתי לית בהו משום דינא דבר מצרא אלא היכא דאיכא פיחתא בין ביתא לביתא כעין הא דמשוניתא. עד כאן.

שכן ותלמיד חכם וכו'. מיהו אם זבין לאידך לא מצי האיך לאפוקי מיניה כיון דליתיה בר מצרא. אבל היכא דהוי חד מינייהו בר מצרא ואפילו עם הארץ רחוק קודם לתלמיד חכם קרוב. מיהו היכא דהוו תרווייהו קרובים או תלמידי חכמים או שכנים כיון דליכא חד מינייהו בר מצרא אף על גב דאתו תרווייהו בהדי הדדי מצי מזבין לה לכולה ארעא למאן דמקרבא דעתיה לגביה וכן ראוי לו לעשות כי ההיא דאמרינן התם שניהם שכנים וכו' שודא דדייני גבי ההוא דאמר נכסאי לטוביה שכיב ואתא טוביה וכו' ואמרינן עלה שניהם שכנים או תלמידי חכמים שודא דדייני יהבי להו להנהו נכסי כולהו לחד מינייהו דהוה מקרבא דעתיה לגביה טפי. עד כאן הרמ"ך ז"ל.

זוזי טבי וזוזי תקולי. אית דמפרשי תקולי רעים מענין מכשולי. ואית דמפרשי מענין משקלי. וטבי הם היוצאין בהוצאה. תקולי שלמים במשקל אבל צריכים חלוף להוצאה וכשבאים להוציאם בהוצאה הם מזומנים יותר. עד כאן הראב"ד ז"ל.

הני סיירי והני שרו. שיכול לומר חפץ אני בצרורין וחתומין שטוב להצניען ואני חפץ להצניעם. וכן במותרין יאמר אני חפץ להוציאם ומזומנים להוציא. הרא"ש ז"ל.

והרשב"א כתב וזה לשונו: הני ציירי וכו'. לא בשמוסרן למוכר צרורין וחתומים קאמר דאפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה וזה אין צריך לפנים. אלא נראה לי במעות הצרורין שנמסרו לבן המצר מחמת פקדון שהפקיד אצל אחרים או שמכר לאחרים ונתן לוקח מעות צרורין אלו ובן המצר בא למסרן כך צרורין וחתומים למוכר אלא שאומר שלא יתירם עד בא מי שמסרן לו שמא יטעון עליו שיש בהם יותר. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהם פקדון בידו ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים. ואין זה מחוור בעיני דפשיטא דכיון שאינו יכול ליגע בהם ואי אפשר לו ליתן אותם בתורת פרעון מה הנאה יש לו למוכר בהם אלא כמו שפירשתי כן נראה לי. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: ציירי כגון שהם צרורין וחתומים והם של פקדון ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים ויש מפרשים אף על פי שאינם חתומין מפני שהן של פקדון ואפילו הוא שלחני אדם נמנע מלהוציא מעות של פקדון ואם הראה לו מעות צרורין אין בהם משום דינא דבר מצרא. עד כאן.

אי גברא דאמיד הוא נטרינן ליה שיעורא דמיזל ומייתי ואי לא אתי בההוא שיעורא זכה לוקח. ואי לאו גברא דאמיד הוא לא נטרינן ליה דילמא שקורי משקר דאם איתא דהוו ליה זוזי הוה ליה לאיתויינהו כד אתא לבי דינא לערעורי עליה דלוקח.

ובירושלמי. אם טען בר מצרא שהיה בידו ליקח באותה שעה שמיחה בה והלוקח אומר לא היה בידך ליקח המוציא מחברו עליו הראיה ותיקום ארעא בידא דלוקח ביני ביני עד כאן. הרמ"ך ז"ל.

ארעא דחד ובתי דחד. כגון שני אחים שחלקו ונפלה להם בירושה בתים בנויים בה ולא הגיעו לאחד בחלקו אלא הכתלים לבד והתקראות דהיינו בתי ואין לו שום זכות בקרקע ולאחר הגיע כל הקרקע בחלקו מאריה דארעא מצי מעכב אמארי בתי כלומר אם ירצה בעל הבית למכור לאחר בעל הקרקע מעכב מפני שהוא מצרן עליה. אבל אם בעל הקרקע רוצה למכור לכל מי שירצה יכול לעשות שאינו נחשב בר מצרא מפני הכתלים והתקראות משום דהא לתלישה קאי. אי נמי יש לומר כגון היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות ואומר לו טול עציך ואבניך או אומר לו הוא אטול עצי ואבני. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: ארעא דחד ועלייה דחד ולית ליה למארי עלייה זכות בארעא אלא דברשותא דמארי ארעא הוא למימר ליה סתור בנינך וזיל. וכן נמי בארעא דחד ודיקלי דחד כגון דלית ליה למארי דיקלי זכותא בארעא אלא דהוא יכול למימר עקור דיקלך שקול וזיל. אי קא בעי חד מינייהו לזבוני מאי דאית ליה בהאי ארעא מרי ארעא מצי מעכב אמרי בתי ואמרי דיקלי דלא ליזבנו אלא לדידיה או לאיניש אחרינא דליבעי ליה האי בר מצרא דהאי איניש אחרינא נמי באתריה דבר מצרא קאי. ואי לא בעי לזבוני לדידיה הא מצי אמר ליה עקור בנינך או דיקלך וזיל. אבל היכא דבעי מארי ארעא לזבוני ארעיה לא מצי מרי בתי או מארי דיקלי מעכב עליה דכל חד מהני כיון דלית להו זכותא בארעא לאו בני מצרא מיקרו כלל. אבל היכא דאית ליה למארי בתי רשות למבני עלייה זו ולסתרה בלא רשותא למארי ארעא ולא מצי מרי ארעא מעכב ולא מצי למימר ליה עקור בנייך וזיל בהא ודאי כל חד מינייהו הוי בר מצרא דחבריה ומצי מוכב עליה דלא ליזבון אלא לדידיה ואי זבין לאחרינא מפיק ליה מיניה דלוקח. וכן נמי בארעא ודיקלי היכא דאית ליה למרי דיקלי זכותא בארעא לעקור ולנטוע אחרים במקומן. כגון הקונה שלשה אילנות בשדה חברו דאמרינן דקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. וכן נמי היכא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו אף על פי שלא שייר אלא שנים יש לו קרקע הראוי להן הילכך כל חד מינייהו בר מצרא מיקרי ומצי מעכב אחבריה דלא לזבוני אלא לדידיה.

ארעא לזריעה וארעא לבתי. כלומר אדם שבא למכור קרקע אחת ורוצה לקנות זה הקרקע לצורך זריעה כדי לזרוע בו ואדם אחר רוצה לקנותו כדי לבנות לו בתים ובא המוכר לימלך למי ימכרנה ואין אחד מהן מצרן יישוב עדיף ואותו אדם שרוצה לקנות לצורך בתים יהיה קודם. ה"ר יהונתן.

איפסיק משוניתא וכו'. טרשים שאינם ראוים לזריעה והן כשיעור שאינן נמדדין עמה וכאותה ששנינו בפרק בית כור וכן רכבא דדיקלי כמו חרוב המורכב שאינו נמכר עמה אם יש קרקע ביניהם שלא יהא שם משוניתא ולא ריכבא דדיקלא שיעור רוחב תלם אחד שהוא מחבר את השדות הנה הם בני חד מצרא ואי לא לא. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: פירוש משוניתא יש מי שאומר כמין גומא שמפסיק בין הקרקע הבמכר ובין הבא מכח בר מצרא או ריכבא דדיקלי אי איכא אתרא כנגד כל הקרקע ההוא מופנה בלא משוניתא או בלא דקל כדי להכניס בקרקע שלו אפילו תלם אית ביה דינא דבר מצרא. עד כאן. כתב הרב רבי יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם מי שהחליף שדה בפונדק ובא בעל המצר ואמר אני אתן דמי הפונדק ואקח השדה לעצמי אם יש בזה משום דין בן המצר אם לאו. תשובה החליפין אין בהם משום דין בן המצר להיות הדבר בלתי אפשרי בהם שדין בעל המצר למוכר כמו אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה עד שלא יהיה לו הפסד ולא חסרון בין קניית בעל המצר לקניית הקונה הרי אמרו זוזי טאבי וזוזי תקלי לית בה משום דינא דבר מצרא ואין ספק שזוזי תקלי אלו אין לו בהם הפסד אבל הביא לו מהם מה ששוה כנגד אותם הזוזי הטאבי שאם היה בהם הפסד צריכא למימר דלית בה משום דינא דבר מצרא תיפוק ליה שאינו נותן לו בהם אלא פחות ממה שנתן לו הקונה ואין ספק שזוזי תקלי אלו אין לו בהם הפסד ועם כל זה להיות שהיו הזוזי טאבי יותר נוחים לו מהזוזי התקלי לא היה בהם משום דין בן המצר להיות שלא הביא לו כמי אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה וכל שכן כאן שהקונה נתן לו הפונדק ובעל המצר נותן לו מעות עם היות שאומר לו למוכר שיקח אותם המעות ויקנה בהם פונדק אחר כאותו הפונדק מכל מקום לא נתחייב אותו המוכר לעשות זה לשתי סיבות האחד לפי שכבר ביארנו מהראיה שכבר זכרנו אותה שאפילו הביא בעל המצר מעות שיקנה בהם המוכר אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה אין כאן משום דין בן המצר לפי שאין לנו להכריח את המוכר שיכניס עצמו בטורח הקנייה והמכר. והסיבה השניה שהפונדק שיקנה בדמים שנותן לו בעל המצר אינו אותו הפונדק עצמו שנותן לו אותו האיש המחליף עמו שהוא פונדק אחר ואם כן אין כאן דין בן המצר. ומה שאמרו עוד למכור ברחוק ולגאול בקרוב לית ביה משום דינא דבר מצרא מסייע לזה עם היות שהענין מבואר בעצמו מבלתי שיצטרך לראיה כי הנה שם הקונה הביא מעות לא קרקע ובעל המצר גם כן הביא מעות כמותם ועם כל זה להיות שכוונת המוכר באותם המעות שקבל מן הלוקח לגאול בהם מקום אחר אין כאן דין כן המצר שמא בין כך ובין כך ילך מידו אותו המקום שרצה לקנותו וכל שכן כגן שהמחליף עמו אינו נותן לו מעות אלא קרקע ובעל המצר אינו יכול לתת לו אותו הקרקע בעצמו אלא מה ששוה שהוא נפסד עתה ונמנע לקנות אותו המקום בלי ספק. ולהיות ענין החליפין יותר חזק מלהיות דין בן המצר בטל בהם מלמכור ברחוק ולגאול בקרוב לכן לא נראה לי לעשות עיקר ראייתנו ממנו לפי שהענין חזק בעצמו וברור מלהביא לו ראיה מהענין הנזכר וכן מעשים בכל יום וכן היינו מורים הלכה למעשה מיום היותנו וכן נודע. ואמנם המומין שנראו בפונדק הן מחייבין לבטל החליפין להיות מקח טעות אחר שיחרימו חרם סתם על מי שידע במומין אלו ונתרצה בהם וכך הדין. עד כאן. עוד כתב בתשובה אחרת וזה לשון השאלה והתשובה: ראובן ושמעון יש ביניהם קרקע ונצטרך שמעון למכור חלקו מהקרקע והלך אצל לוי ומכר חלקו ופרע לוי הדמים משלו וכתב השטר בשם אשתו על צד ההערמה להפטר מדין בעל המצר ושאלו את לוי ואמר לא קניתי אני כלום אבל אשתי קנתה ותבע ראובן שטר המכר כדי שיעמוד ממנו על האמת ולא נתן לו שמעון וראובן הנזכר הוא משתמש בקרקע והפירות אצלו ולא תבעו ממנו הפירות והפירות הם אצלו עדיין ושלח ראובן שאלה אל מר יוסף בן ישת והשיב שאם יתברר ששטר המכר הכתוב בשם אשת לוי הקונה היה על צד ההערמה לבטל דין בן המצר אז דין בעל המצר במקומו ויש לראובן ליתן ללוי הדמים שנתן לשמעון וימסור לו הקרקע ואם לא יוכל לברר זה וראובן חושד את לוי שעשה זה על צד ההערמה יש לו להחרים מרם סתם על כל בר ישראל שכתב מקח זה הקרקע הנזכר בשם אשתו על צד ההערמה להפטר מדין בעל המצר ולא יודה בזה ובשם כל בת ישראל שכתב בעלה שמה בשטר קניית הקרקע הנזכר על צד ההערמה ולא תודה בזה ואם הודו שניהם בזה אחר שיחרימו החרם תחזור הקרקע לראובן אחר שיתן ללוי הדמים שקבל ממנו שמעון ואם הודה הוא ולא הודתה אשתו והשטר יוצא מתחת האשה תשאר הקרקע בידה ויכתוב בזה לוי שטר ואם מתה אשתו בעודה תחתיו ונשאר הקרקע לו מחמת הירושה יחזיר אותה לראובן ויקבל ממנו הדמים שנתן לשמעון כמו שזכרנו. ואחר כך החרים ראובן כל בר ישראל שיודע עדות שלוי קנה משמשון בית זה וכתב השטר בשם אשתו על צד ההערמה כנזכר לעיל והעיד עד אחד שהוא יודע בזה יורנו מה הדין בזה. ואם הצידו שני עדים בזה יודיענו הדין ומה הדין אם נמצאת עדות מזה. השיבה האשה הנה בעל דיני שאל מהדיין הנזכר והשיב לו כנזכר לעיל. ואני שאלתי את מר יוסף ב"ר חייא נ"ע בן אלשאמי והשיבני וזה נוסח תשובתו: אין על האשה דין בן המצר כמו שאמרו חז"ל לאיתתא וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא ואפילו שיהיה זה על צד ההערמה הואיל והמאמר בא במוחלט זה נראה לי בדין זה. ואפילו שהייתי ממי שמחייב בו דין בן המצר אין אני חייבת כלום הואיל וידע בקנייתי לקרקע זה זה זמן רב ולא תבע מעולם דין המצר ואיך ידונו עלי דין חרם סתם בכל כיוצא בזה כפי מה שנראה לדיין ששאל ממנו בעל ריבי הואיל ואין תובעים ממני ממון ואמנם הם תובעים שעברתי עבירה ואף אם עשיתי זאת וחלילה לי אין דיני מסור בזה אלא לשמים ואין לו להשביע אלא אותו שחשדו שייחס המקח לי כדי לבטל ממנו דין בן המצר לא לי שאין עלי דין בן המצר. בבקשה מאדוננו יבאר לי אם יתחייב שבועה בכל כיוצא בזה לפי שכל מי שחושד את חברו שעשה עבירה שאינו מחוייב שבועה אבל דינו מסור לשמים. גם יודיענו למי הם פירות הקרקע שבאו קודם שלקחה בן המצר אם הם לקונה או לבעל המצר לפי שראינו לרבינו האיי גאון ז"ל אומר בחברו כדין המצר והפן הד' מה שבא מצמח הארץ ומן גידול הנטיעות והזרעים וכלל הפירות שהיו מעת שאירע המכר עד עת שלקח בעל המצר את הקרקע כדין בר מצרא כל זה הוא לקונה ואין לבן המצר דבר בהם כלל ואפילו שחייבוהו לתת אותה לבן המצר ונמנע להיותו עובר על דבריהם אין לבעל המצר דבר מכל הנאות שיתחדשו אחר המכר עד שיקח אותה בן המצר זה נוסח דבריו ז"ל. ופירות הקרקע הזה עדיין הם ביד בן המצר לפי שהוא דר בה עתה. ויודיענו מחסדו מה יתחייב אם טען שהפירות דרך משל היו כור והקונה אומר יותר הם ואין לאחד מהם ראיה במה שהוא טוען. יבאר לנו כל זה ביאור רחב.

תשובה. עמדתי על שאלה זו וכבר בא אלי מאצלכם שאלה בענין זה והשבתי עליה והודעתי אתכם שאף על פי שאמרו לאיתתא. וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא עם כל זה אם הרגשנו שיש בענין הערמה לא נוותר על זה אבל נבטל המקח וניתן אותו לבן המצר הלא תראה אמרם ז"ל זבן גריוא דארעא בי מיצעי נכסיה חזינן אי עדית היא אי זיבורית היא זביניה זביני ואי לא אערומי קא מערים משום דינא דבר מצרא. ואמרו מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אמר אמימר ואי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא. הנה הורה לנו זה שכל עת שהרגשנו בהערמה במכר שנבטל אותו ונעמיד המקח ביד בן המצר ואם ראובן הוא חושד שזה המקח שנעשה בשם האשה שהוא על צד ההערמה לבטל דין בן המצר מחרימין על מי שעשה זיוף לבטל בו דין המצר. ואמנם מה שעלה בדעת האשה שהחרם לא יתחייב בכל כיוצא בזה לפי שלא תתחייב שבועה בכל מי שחשד את חברו שעשה עבירה בדבר הנתלה מענייני הדת תשובתה בזה שאפילו שהחרם יכנס תחת גדר זה ויהיה דינו כדין השבועות שיאמר בהם זה יהיה מתחייב פה ואם ראובן זה היה טוען ברי שנעשה בדבר הערמה הנה האשה היתה מתחייבת שבועה בזה שאין אומרים שהשבועות אינם מתחייבות בעבירות אלא דוקא אם חשדהו שעשה עבירה מעבירות שבינו לבין המקום ואין בה הפסד ממון על שום אדם שבכל כיוצא בזה לא נחייב אותו שבועה שלא עשה זה לפי ששבועת הדיינים הנמצאת בתורה אינה אלא בדיני ממונות אבל נשביע אותו שלא יעשה להבא כאמרו ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם יתנו בנותיהם וגו' אבל אם נחשד שעבר עבירה והפסיד בה ממון לחברו השבועה מוטלת עליו שלא עשה זה לפי שכל שבועה שבעולם כך היא שאומר לו גזלתני והלה אומר לא גזלתיך ויתחייב שבועה שלא גזלו ואף על פי שהגזלנות שחשדוהו בו היא עבירה להיות שהיה בה טענת ממון נתחייב שבועה על זה וכן הדין כאן אם ראובן יכול לטעון ולומר ברי לי שזה הקנין אינו לאשה אלא לבעלה אז היתה מחויבת בזה שבועה לפי שאין לך הפסד ממון גדול מזה לפי שהוא טוען עליה שהיא מבטלת אותו מלקנות קרקע שיש לו לקנות מן הדין ותיחס לעצמה המקח בנגלה ואיננו לה בנסתר ואף על פי שהתלמוד אמר בכל השבועות המחוייבות בדיני ממונות ואמאי לימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ונתנו טעם לזה משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו בידו אפשר לתלות טעם השבועה בזה משום דמוריא ואמרה חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קיהיבנא מאי נפקא ליה מינה ואם תאמר הנה זה הקרקע אם היה ראובן קונה אותה לא היתה נקנית לו אלא בנתינת הדמים ועתה כשאינו קונה אותה הנה הרויח שלא יצא ממנו ממון זה ואם כן אי זה הפסד ממון יש לו בזה כדי שתקרא טענה זו טענת ממון ומאי נפקא ליה מינה. תשובתך בזה דנפקא מינה לכושרא דארעא אי נמי להיות שהיא סמוכה למצר שלו אפשר שהוכשר בעיניו וימעטו בעיניו הדמים שהוא פורע בה ועל דרך מה שאמרו שהקרקע הוא דבר השוה כל כסף באמרם שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע דלית בה אונאה. הנה נתבאר לך שטענה זו טענת ממון היא ואם היה טוען בה ברי היה מחוייב בה שבועה ונעשה כשאינו טוען ברי אלא שמא אין למנעו מלהחרים חרם סתם על מי שהערים בדבר זה כמו שזכרנו ואם מנעה אותו מלהחרים חרם זה אין מופת להערמה גדול מזה לפי שהוא מופת יותר גדול מהיות מופת אחריות במתנה שהוא מכר ולענין מה שטענה האשה שכבר ידע במקח ושתק אם הביאה ראיה לזה הנה בטל דין בן המצר הלא תראה מה שאמרו הני צרו והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא ואמרו עוד אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד דאזיל ומייתי נטרין ליה ואי לא לא נטרין ליה. הנה הורה זה שדין בעל המצר לא יהיה אלא אם בא לקנות בעת ההיא אבל זה שידע במקח ושתק בטל ממנו דין בן המצר דתיפוק ליה מפני שלא הביא המעות בעת הקניה. ומה שאמרו במי שמסלק עצמו מדין בן המצר דצריך למיקנא מיניה אינו אלא קודם הקנייה כמו שאמרו איזיל ואזבון ואמר ליה זיל זבון אבל לאחר הקנייה מכיון דידע בו בן המצר ושתק הנה כבר נתבטל ממנו דין בן המצר ואין צריך בו לקנות מהראייה שזכרנו. ומה ששאלת על הפירות שלקח אותם הקונה קודם שלקח בן המצר את הקרקע. מה שנראה לי הוא שהם לבעל המצר לפי שהקונה אותם הוא שליחא דבר מצרא וכל מה שיבא לו ממנה מהנאות הם לבעל המצר שהוא משלחו לפי שיד שליח כיד משלח. וראיה לזה שהוא כמו שליח אמרם זבן במאתים ושויא מאה סבור מינה. אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו' עוד אמרו והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה אייקר וזל ברשותיה וכמו שאם השביחה בדמים הוא לבן המצר כמו שאמרו איקור ברשותיה כן מה שהשביחה בפירות הוא לו. זו היא סברתי והיא סברת רבינו הגדול זצ"ל והבה כבר הרחבתי לך בתשובה כפי היכולת. עד כאן. עוד כתב בתשובה אחרת וזה לשונו: ראובן יש לו עלייה על חורבה אחת ומה שלמטה ממנה לשמעון ומכר ראובן העלייה הנזכרת ללוי ואחר שנגמר המכר ביניהם בזמן מועט כשראה לוי שאם יתפרסם המכר הניכר יבא שמעון ויקח אותו מדין בן המצר ראה לבטל המכר שעשה עם ראובן ובטלו אותו שניהם אחר כך כתב המכר בשם בתו הקטנה לומר הואיל והמקח הוא לבת אין בו דין בעל המצר וכששמע שמעון בקניית לוי לבתו בא ועלה בדעתו שיש לו דין בעל המצר והביא המעות לבית דין ואמר להם הנה הבאתי המעות תעידו שאני רוצה לקחת עלייה זו מלוי והרי הבאתי לו המעות ודחו אותו בית דין באמרם לו שאין לו דין בעל המצר לפי שהאשה היא הקונה ואפילו אם היתה גדולה אין בה משום דין בן המצר כל שכן והיא קטנה והסכימו בית דין שאין לו דין בן המצר ודחו אותו מעל לוי בזה דחייה גמורה ואחר שתי שנים זכרו לשמעון שמקח שקנה לוי לבתו קודם לזה קנאו לעצמה אלא שהערים על שמעון לבטל ממנו דין בעל המצר והעידו עדים לשמעון שלוי קנאה קודם לעצמה ואחר כך בזמן מועט נכתב המכר בשם בתו או בשם אשתו אינם יודעים בשם מי מהם נכתב המכר באחרונה ואחד מעיד שלוי מסר לו דבר זה בסוד והשביעו שלא ימסור שום דבר מזה לשום אדם ונשאר הענין בסוד אצלו לא גלה אותו לשום אדם והואיל ועתה שאל ממנו שמעון על זה וזכר שיש לו בזה תועלת ראה שאין מותר לו לכפור העדות ובא והעיד לו בזה. והעד השני אמר בענין הסוד שנמסר לו שלוי אמר לו זה הדבר יהיה אצלך בסוד אבל אינו יודע מתי אמר ליה אם בעת שהיתה המכירה הראשונה שקנה אותה לעצמו או בעת המכירה השנייה שנעשית אחר שנתבטל המקח הראשון גם אינו יודע על אי זה דבר היה הסוד אם על המכר הראשון או על השני או על ביטול המקח הראשון וכשהעיד לשמעון בזה עמד לתבוע את לוי מדין בעל המצר ואמר שבמכירה הראשונה יש לו זכות בדין בעל המצר ובביטול המקח אינו מתבטל זכותו ומה שדחו אותו בית דין הוא מחמת המקח השני שנושה בשם בת לוי. טען לוי הואיל ועבר זמן בנתים בטל דין בעל המצר ועוד שהמכירה הראשונה שקנאה לוי לעצמו מי יאמר לנו ששמעון לא ידע בה ונתרצה ונמנע מלתבוע בדין בעל המצר. השיב שמעון שאין טענה זו טענה שלא נמנע מלתבוע בדין בן המצר אלא לפי שדחו אותו בית דין מחמת המכירה הגלויה שמחמתה נתחייב שאין לו דין בן המצר והטענה שאתה טוען לאמר אפשר שידעת הנה העדים מעידים שהדברים נמסרו להם בסוד ואפילו שאחד מהם הוא מסופק על איזה צד נמסר לו הסוד הנה ההקש יתחייב שלא היה ענין הסוד אלא על דבר שמחייב אותו בדין בן המצר ומה שטוען שאי אפשר שידע בשקנה לוי לעצמו קודם שאירע ביטול המקח והנמנע לפי שלא עבר ביניהם כי אם זמן מועט אין ראוי לגזור שהיתה בו ידיעה ולוי לא מסר הדבר בסוד לעדים אלא מפחדו שמא יתפרסם המכר. ועלייה זו שמכר אותה ראובן ללוי כל מה שלמטה ממנה הוא של שמעון ויש בית שני בצדה לה עלייה שלה היא לשמעון הנזכר ומה שלמטה ממנה הוא ללוי הנזכר ובבית זה השני יש מדרגות שעולים מהם לעלייה של בית זה בעצמו ולעלייה של הבית האחר הנמכרה ללוי אותה שעמד עתה שמעון וטען עליה מדין בן המצר וחשב לו מפני זה שהוא בן המצר בעלייה הנזכרת ושאם מכר אותה ראובן לזולת לו היה הוא בן המצר כמו שמעון והואיל והדבר כן חזרה עלייה זו להיות שיש לה שני בני המצר שהדין הוא שאם קדם אחד מהם וקנאה לא נשאר בה דין המצר לשני וטען שמעון שאין ללוי זכות בעליה זו מדין בן המצר מאותו בית על מה שלמטה ממנו ושאפילו אם היה שהנמכר ממנה היה העלייה האחרת שהיא זולת זו העליה והיא הסמוכה לעליה השנית אותה שהיא עתה לשמעון מהבית השני אז היה לשמעון דין בן המצר לא ללוי לפי שאין בן המצר בזה אלא שמעון שביתו בצד עלייה זו כל שכן שלא נמכרה העלייה הסמוכה לה אלא העליה השנית שבצד האחר שכנגדה. יעמוד אדוננו על כל מה שזכרנו בכל פרט ופרט יורנו שורת הדין בכל ושכרו כפול.

תשובה. עמדנו על שאלה זו והדין הוא שמה שחשב לוי שגם הוא בן המצר בעליה זו דנמכרה לסיבת שתמתית הבית הסמוכה לחורבה שהעליה הנזכרת היא עליה היא שלו אין הדבר כמו שחשב לפי שלא היה גם הוא בן המצר לעלייה זו הנזכרת אלא אם עליית הבית השני שהיא מחוברת לה היתה שלו אבל הואיל והעלייה הנזכרת היא של שמעון ומה שלמטה ממנה בלבד הוא ללוי אם כן שמעון הוא בן המצר בעלייה זו הנמכרת משתי סיבות: האחד להיות המקום שתחת העלייה זו הנמכרת היא שלו ולא של לוי. והשנית להיות שהעלייה השנית שעל הבית השני היא לשמעון ועם היות שהמקום התחתון מהבית השני הנזכר אותו מקום התחתון אינו סמוך לעלייה זו כדי שיקרא מחמתו בר מיצרא אלא שאם היה קרקעיתה של עלייה זו הנמכרת יורד למטה יותר מקרקעית העלייה השנית של שמעון שעל הבית השני באופן שהיתה תקרת זה המקום התחתון הוא של לוי שבבית השני הנזכר סמוכה לקרקע העלייה הנמכרת הנזכרת היה נקרא גם הוא בר מצרא לעלייה הנזכרת לפי שכבר מצאנו מי שהוא בן המצר לחברו אפילו בחלק קטן כמו תלם אחד נקרא בו בר מצרא אבל אם היה קרקע עלייה זו הנמכרת שוה לקרקע העלייה השנית שהיא של שמעון אותה שעל הבית השני וכל שבן אם היה יותר גבוה ממנו שנמצא המקום תחתון של לוי שבבית השני אינו מחובר לעלייה זו הנמכרת משום חלק מחלקיה אין כאן צד שיקרא בו לוי בו המצר לעלייה זו הנמכרת ומדרגות אלו אינם אלא דרך לעלות מהן לשתי העליות הנזכרות ודינם כדין דרך ואינם מכלל העלייה הואיל ואי אפשר להיות בהם דירה ומי שהוא סמוך לדרך שהולכים בו אל המקום הנמכר שבאים עליו מתורת בן המצר אין נקרא בזה בעל מצר למקום הנמכר אלא עד שיהא סמוך למקום הנמכר בעצמו ובפרט שמדרגות אלו אינם מיוחדות לעלייה זו הנמכרת לבדה אבל הם משותפות לה ולעלייה השניה שהיא של שמעון שהם בלי ספק יותר חלושות לגבי הדין ממדרגות המיוחדות למקום הנמכר לבדו והואיל וביארנו שלוי זה לא יקרא בר מצרא בעלייה זו הנמכרת אם כן ראוי לומר לה שמעת שקנאה לוי בתחלה לעצמו זכה בה לשמעון שמוא בן המצר ונעשה בזה כאלו היא שלוחו ולאו כל כמיניה במה שהערים אחר כך עם המוכרן לפי שיש לו זכות לשמעון שלא מדעתו ואין לו לחוב לו אלא מדעתו. ובמה שנמנע שמעון מלטעון טענת המצר לא אבד זכותו הואיל ותבע אותו בבית דין כשידע הדבר והואיל והורה לו בית דין שאין לו דין בן המצר אם כן הרי יש לו בזה התנצלות ושירת הדין בזה שאפילו אם קנו מידו שאין לו בה זכות אינו קנין להיותו קנין בטעות כל שכן שלא קנו מידו. ומה שטען אולי היה שכבר ידע במכר הראשון ונמנע מלתבעו בדין בן המצר. אם לא נתפרסם הדבר אין לנו לדון את שמעון שכבר ידע זה מבלי שום ראיה ומופת לזה ואין אנחנו צריכין בזה לחקור על מה שמסר הדבר לוי לעדים בבל תגלו ולדעת על איזה צד היה שכיון שאמרנו שדין בן המצר אינו בטל אלא אם כן נתברר לנו היות המכירה ראשונה מפורסמת הואיל ולא נתברר ולא נתפרסם לנו דבר זה אם כן דין בעל המצר קיים. והשלש תשובות הנזכרות מועתקות מלשון ערב"י.