ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קד

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק ט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קד עמוד א

עריכה

הנך תרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בין בחכירות בין בקבלנות. רישא דקמייתי דקתני מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' איתיה בתרווייהו אבל סיפא דקתני חולקין בתבואה וכו' ודאי אינן אלא בקבלנות. והשנייה והיא בית השלחין או בית האילן וכו' כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרה כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעיין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות. אבל השלישית והיא משזכה בה הובירה אומדין אותה וכו' היא בקבלנות ואין בחכירות אומד. ולא רצה לנכש היא מפורשת בחכירות. ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד וכו' בקבלנות אבל בחכירות אם רצה ליטפל יטפל. ואכל חגב ונשדפה בחכירות ופשוטה היא. בעשרה כורין ולקתה וכו' בחכירות מפורשת. לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' בחכירות שאם בקבלנות אין לו לזרעה שעורים משום דקאמר פחית ליה בתבואת שדהו ואף על גב דקא מהני ליה בכחשא דארעא הא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה אלא ודאי בחכירות היא. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן בחכירות שאם בקבלנות כי קבלה ממנו לשבע שנים אמאי זורעה פשתן כיון שקבלה לתבואה אינו רשאי לשנותה לזרע אחר יאמר תבואה אני צריך. שבוע אחת בשבע מאות זוז מפורשת בחכירות. הראב"ד.

בהלכות תניא במסכת דמאי וכו'. והחוכר נותן לו פירות קצובין בין עבדא בין לא עבדא ממקום שהוא רוצה כלומר ובלבד שלא יהיו שוין יותר. לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן לקמן במתניתין היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לו מן השוק אלא נותן לו מתוכה. אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמרינן ואין לבעל הקרקע בתבואת חקרקע כלום רצה לומר שאינו מנכה לו מחכורו דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר. ה"ר יהונתן.

ואמאי לימא ליה שמא בעלמא מי לא תניא וכו'. ואם תאמר מי דמי התם שאני דבשעה שמכר לא היה בו גפן ורמון ואם כן על כרחך שמא בעלמא קאמר. ועוד דילמא הכא בדלא מתקרי בית השלחין. ויש לומר דהכא בכל דכן פרכינן דכיון דהתם דהוה סלקא דעתין שחייב לתת לן כרם לשעתו אמרינן דמסתיים דליתקרי הכי כל שכן הכא דבשעת התנאי שהורידו לתוכו היה בו בית השלחין דסגי ליה בהכי ואין לו להעמידו כן לעולם. ואם תאמר אדפרכינן מההיא ברייתא תיקשי לן מגופא דמתניתין דכיון דאמר לו זה ונקצץ אזדא כדגמרינן במשכיר בית זה. ויש לומר דהתם נמי הא פריש הרמב"ן שמנכה מן השכירות אבל לפירוש רבינו קשיא ורבינו תירץ דשאני הכא דאפילו השתא הוה סלקא דעתין דכיון דאמר בית השלחין זה הוא כאומר בית זה בכתליו דלישנא יתירא דלא () כפלא אחר. הריטב"א.

ולימא שמא בעלמא אמרי לך וכו'. היה נראה לפרש דאינה כל כך ראיה מהנך דמייתי ראיה דשאני התם דליתא השתא הכור ממש ולא כרם ממש והוה ליה כמוכר שמא דהא ידיע ליה אידך אי נמי בדלא ידיע ליה סוף סוף אידך לא מכר אלא זו ושמא בעלמא דיא דאית ליה והוא הדין הכא אם לא היו שם מעין או אילנות בשעת מכירה דאמרינן דאמאי דאדכר שלחין ואילן לשמא בעלמא אדכריה ולא לשבחא אבל השתא דאיתנהו שם ודאי לשבחא דידהו אדכריה ולא לשמא בעלמא דמנא תימרא. ומכל מקום מייתי ראיה כיון דיד לוקח על התחתונה ואמרינן ליה כגון שהיו שם דהתם ודאי פשיטא דלשבחא אדכר שלחין ואילן ולא לשמא דהא לא צריך לאדכורי שמא כיון דיתבי שם וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הראב"ד: ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתניא האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך וכו'. ובכלהו זה וזה גרסינן. ע"כ.

והוא דמתקרי בית כור פירוש והיו קורין אותו כן לפי שמתחלתו היה בו פירות בבית כור. הריטב"א. עד כאן נמצא מחדושי הריטב"א ממהדורא בתרא.

וזה לשון ה"ר יהונתן: והוא דמתקרי בית כור. כלומר שכן שם השדה בפי כל בני המדינה. גבי כרם גרסינן אף על פי שאין בו גפנים וגבי פרדס אף על פי שאין בו רמונים כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואפשר שמימי קדם הלה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה והא דמתקרי נמי בית בור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. עד כאן.

רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם לא שנא אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמא מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא. וכן במכר לענין בית כור וכרם ופרדס. ואף על גב דקתני מתניתין חכור לי בית השלחין זה חכור ממנו קאמר. עד כאן לשון הרמב"ן.

ויש לנו כיוצא בו בנדרים פרק השותפים. האומר לאשתו קונם שאת נהנית לי ופירושו שאת נהנית ממני. הרשב"א.

אי נמי חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי. הרמב"ן. ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקמתיה דכיון דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דאינו עומד בתוכה למה ליה לתנא למתני זו דמכלל דעומד בתוכו לנקוט דיניה בבית השלחין סתם וליתני חייב להעמיד לו מעין אחר כדאיתא בתוספתא וכמו שאכתוב בסמוך. וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אינו חייב להעמיד מעין אחר. משום הכי דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר ואף על גב דלא משמע הכי מפשטא דהא תנן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר. אבל אם איתא דפליג רבינא עליה דשמואל וסבירא ליה דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרינן קפידא אלא בעומד בתוכה לוקי מתניתין כפשטא בדאמר ליה חוכר למחכיר ולאו דשנא מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כדאמרן. והכי נמי מוכח בתוספתא דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. עד כאן. ובשלמא אי אמרינן דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דלא אמר ליה זו אתיא הך תוספתא שפיר דכי אמר ליה חוכר חכור בית השלחין סתם כיון דקפידא הוא חייב להעמיד לו מעין אחר אבל בסיפא דאמר ליה זו אינו חייב להעמיד בו מעין אחר דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מיבטיל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקת מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו ביבש המעין נמי דכוותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתין אפילו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר ליה זו רישא דהך תוספתא היכי מתוקמה ולמה חייב להעמיד לו מעין אחר לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן. נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דאמר ליה חוכר למחכיר קפידא הילכך אי אמר ליה חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעין אחר ואי אמר ליה בית השלחין זו מנכה לו מן חכורו. והיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר ליה זו ומנכה לו מן חכורו אף בבית כור אני מוכר לך נראה דהוא הדין והוא הטעם דאי אמר ליה לוקח קפידא דהא מדמינן להו בגמרא. הר"ן.

לשון הדיוט. שאינו מתקנת חכמים אבל הן כותבין מעצמן ואם לא כתב אינו חייב בהן. ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא כתב. הראב"ד.

וזה לשון הרמב"ן: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. תמהני אי כתב ליה מאי למימרא פשיטא וכי תנאי שבממון אינו קיים אלא אם כן תקני חכמים ומי איכא מאן דלא דריש. וראיתי בפירושי רבינו חננאל שכתב דרבי מאיר אף על גב דבעי תנאי כפול וסבר נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכתא בזו המשנה שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכים חזוק ומקיים דאף על גב דאינון אם ולית בהו תנאי כפול. ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמר משום אסמכתא הא קאמרינן דלאו אסמכתא היא כיון דלא אמר מילתא יתירה ובידו ודקאמר משום תנאי כפול ליתא דבכהאי גוונא לא בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלוני כענין שנאמר אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעשה קיים ותנאי בטלן אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי בטל שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנה לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקום בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כל שכן שהיה חייב לשלם ואף על פי שלא הובירה ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמרא אלא על שהיה מחייבו לשלם כלום אף על פי שהובירה. וה"ר יהודה אלברגלוני כתב תשובה לרבינו האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ורבי יוסי וכל אותם הזכורים שם רבי מאיר ורבי יהודה וזולתם היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשים אותם כמו שהם מדקדקים בדברי תורה ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הוה אלא כשתכנס לחופה ודרבי יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה לגבות מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש רבי יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה אלו דברי הגאון. גם זה לא נתברר דהא דרבי מאיר מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות דרש רבי מאיר שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוט ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא טופיאתא היא ובלא כוונה והיינו לישנא דדורשה וכאינך דלקמן דכלהו מודו דמדקדקי בלישנא דידהון כאלו היה לשון תקנת רבותינו ז"ל. שיטה. ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה היה מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואזרע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול ממלאכה כשומר שנגנבה או שנאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין. וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם והוא הדין נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתיה בפרק הזהב ובפרק שבועת הדיינין בסייעתא דשמיא. ואפילו לדברי האומרים בשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שישב ובטל ולא חרש אינו כמזיק בידים ואם הם רוצים לומר דכיון שכתב אנא אוניר משמע שאם יוביר משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב אם כן בא ונאמר שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה ראויה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אוביד אשלם במיטבא שאינו צריך כלל. אלא כך ראוי לומר במדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך היה רבי מאיר דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראויה לעשות כן נראה לי. הר"ן.

וזה לשון הרשב"א: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן. ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב. ורבי מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי וכמו ששנינו בתנאין של בית דין לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין הכא נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו. וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכלהו שכך כותב לו ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו כמו שאמרו שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות. אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך כי הא דהלל ורבי יוסי והיינו דבדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך הא בשאר מקומות לא וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבינו האיי גאון שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב כגון רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיב עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי בית דין גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרינן התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה הכי קאמר מאי טעמא לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו. ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה ממאריה דרב כהנא באי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי. עד כאן. ונראה שבזה כך הוא דעת רבינו חננאל שאמר דמתניתין אסמכתא היא ומשום דדורשים לשון הדיוט הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה שמין וכו'. שכך כותב לו אם אוביר וכו' ואף על גב דלא כתב ליה מעכשיו כמאן דכתב ליה דמי ולאו כאסמכתא דיינין ליה. אבל היכא דלא כתב ליה הכי נראה לומר דלא מחייב ליה אף על פי דפשע ולא חרשו כראוי לו. ונראה דבר זה מדאמרינן בגמרא בסמוך המלוה את חברו לא ימשכנו יותר על חובו וכו' ומקשה טעמא דכתב ליה הא לאו הכי לא מצי משכוני ליה למקני משכוניה והאמר רבי יוחנן וכו' ומשני אהני כתיבא לגרעון דמאי דגרעי דמי משכונא עליה דמלוה רמי כיון דכתב ליה תשלומתא דאית לך וכו' משמע כל קבל דיכי ותו לא ואי לא כתב ליה הכי מצי למשכוניה וקני ליה דאינו נעשה מטלטלין אצל בניה ואי גרעי דמיה עליה דלוה רמי לשלומי אלמא כל הני דדרשי לשון הדיוט בדכתבי הכי קמיירי דאי לא כתב לא דיינינן הכי. ואפשר לומר דהתם הוא משום דזכותא הוא ללוה שאינו משלם הגרעון של המשכון ואינו ממשכנו ביתר מכדי חובה ומשום הכי בעי כתיבה אבל הכא גבי מקבל חיובא הוא ללוה דהיינו מקבל ועל דעת כן קבלו ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי. וכן כתב רבינו האיי גאון.

הא מתניתין דאם אוביר וכו'. לא גמרינן מינה לדינא אחרינא למימר התם בידו הכא לאו בידו דהדא מתניתין כתנאי בית דין דמיא דאף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי דהני קאמר שהרי כך כותב לו אם אוביר וכו' כמאן דאמר שכך התנו בית דין דמי. הילכך בעלמא כל דאי לא קני בין יש בידו בין אין בידו כחמריה דרב כהנא דאמר ליה רב בר שבא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא וכו' ואסיקנא דאפילו בחמרא דלזבוני קאי דאיכא למימר דכזוזי דמי לא קני דהכי אמר רב הונא וכו' כל דאי לא קני. ומה שאתה מוצא בתלמוד והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב תדע דלדעת רבי יוסי היא ואין לחוש לה שאין סומכין עליה. ותדע דבשאר דברים נמי שאינם במקח וממכר אותו דין אנו דנין בהם לענין אסמכתא כמו שאנו דנין לענין מקח וממכר שאם השלים תחלה עיקר המעשה במעכשיו או בעל מנת ואחר כך אמר על מנת שתעשה כך וכך הוי תנאו קיים והמעשה מעשה וכו' אבל אם אמר בלשון אי או אם אף על פי שיתקיים התנאי אותו המעשה בטל ואין בו ממש וכו'. עיקר דברים אלו כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשער י"ז בספר מקח וממכר. אבל רבינו הגדול פסק בפרק גט פשוט דהיכא דקנו מיניה בבית דין חשוב לאו כאסמכתא היא וקנה. וכן כתב הרמב"ם אסמכתא שקנו מידו עליה וכו' בפרק י"א מהלכות מכירה. עד כאן. רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת הוא מביא שכך הוא כותב לה אחריות דאית לך מן קרמת דנא עלאי. כלומר אפילו קודם נישואין. וזו ברייתא היא ואינה אותה השנויה בתורת כהנים כי לשון אחר הוא וכך היא שנויה אמר רבי יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. ורצונו לומר אם פטרה בגט קודם שהביא אינו חייב להביא והיא תביא מכתובתה. וקשיא לי ברייתא דההיא דתורת כהנים מאי לפיכך. ותו קשיא לי דהכא דריש ליה מלשון הדיוט והתם דריש לה מזאת. ואולי אסמכתא היא. אי נמי לנדרים בלחוד הוא דנפק ליה מהתם אבל לשאר קרבנות דריש ליה מלשון הדיוט. ולא נהירא.

אי נמי מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה ומלשון הדיוט אפילו אותם שהיו עליה קודם נישואין. ולשון תורת כהנים דקתני לפיכך נראה דלא גרסינן פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויה כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם ואם לאו חייב שהתורה חייבתו. הראב"ד.

וזה לשון תוספות שאנץ: ולגירסת הקונטרס קשה לפיכך נאריך לומר דקאי אבתריה והכי קאמר לפיכך אם פטרה אלנו חייב שכך כתב לו וכו'. מרבי.

כתוב בתוספות ודלא כרב אחד שהורה וכו'. עד סוף הדיבור. ואפילו לפי הטעות מנא ליה דהלכתא כרבי יהודה הא פליגי רבנן עליה בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו. ואף על גב דהלכה כרבי מאיר דדריש לשון הדיוט אין לדמות כל לשון הדיוט זה לזה. הרא"ש.

שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו. ואקשי דלמה לי כותב והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו אלמא לפרעון נקטיה ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה. ופרקינן אהני כתיבה לגירעון כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים גם הראב"ד שדא ביה נרגא שהרי רבי יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: לא ימשכננו יותר על חובו וכו'. דהא כל קבל דיכי קאמר. ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו. טעמא דכתב ליה וכו' והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו כלומר שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מתובו. וקשיא לי מאי טעמא לא אקשי ליה מדרבי יצחק דמייתי לה מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט. אלא רבי יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה ורבי יוחנן גופיה מדרשיה דרבי יצחק גמר לה אי נמי דהא דרבי יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי משום הכי אקשי ליה מדרבי יוחנן דקאמר פרעון הוי. ושנינן אהני ליה כתיבא לגרעון פירוש אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט אי נמי דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי ולענין זה ודאי אצטריך הכתב שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכמרעין דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו ואהני ליה דלא משלם. עד כאן. וכן כתב הר"ן וזה לשונו: הכי קאמר לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו. ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. עד כאן.

ויש מפרשים אהני כתיבה לגרעון שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה. ועוד דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט שהרי זה אינו תלוי בכתיבה כדאמריבן לרבי יוחנן אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו. אלא שמע מינה כדפרישית. הראב"ד.

ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור ולא כן דעת הגאונים וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו'. הרשב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש כיון שכותב הלוה למלוה יש לך להשתלם מנכסי כנגד חובך שאתה נושה בי לפיכך למשכנו יותר מכדי חובו אין לו שכך כותב לו תשלומתא וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו אלא כנגד חובו בלבד כאשר כתב לו שהוא התשלום שמע מינה כי זה ששעבד לו והקנה למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמידה לו כמו פרעון לפיכך אין לו יותר מכדי חובו. ומקשינן טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני ליה למשכון והאמר רבי יוחנן משכנו והחזירו לו לשכב עליו ומת הלוה המלוה בא ושומטו מעל גבי בניו ונפרע ממנו חובו שמע מינה כי משעה שמשכנו קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו נמצא גם בזה המשכון כפרעון. ויש מי שגורס והאמר רבי יוחנן בדרך קושיא וכך פירושו מפבי מה אמרת אם יכתוב לו כך וכך להיות המשכון כנגד החוב הוא המשכון הנקנה בפרעון והאמר רבי יוחנן משכנו וכו' שומטו מעל גבי בניו כלומר קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כדבעינן למימר לקמן מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולמה שומטו כדתנן ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. הנה אף על פי שלא משכנו בשומא בתורת פרעון קנאו. ופרקינן אהני כתיבה לגרעון. פירוש אם כתב לו כענין המפורש למעלה ומשכבו משכון ששוה כנגד חובו ועכשיו נגרע מדמיו ושוה פחות מחובו אין למלוה להשתלם הגרעון מן הלוה אלא מחשב לו מה שהיה שוה בשעה שמשכנו ואם לא כתב לו לא קנה והגרעון עד שימליטנו למלוה על הלוה. ומי שגורס אמר רבי יוחנן בניחותא נמצא רבי יוחנן מאמץ דברי רבי יהושע בן קרחה שגם רבי יהושע בן קרחה לא אמר שלא ימשכננו יותר מחובו אלא אם כותב לו ואם לא כתב לו כך ממשכנו יותר מחובו ואמר רבי יוחנן כן הוא אם לא כתב לו יש לו למשכנו יותר מחובו ואפילו הכי קנאו שלא להיות מטלטלין אצל בניו. אהני כתיבה לגרעון כלומר לגריעותא. עד כאן.

טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן וכו'. תימה מנא ליה הא אדרבה אית לן למימר אף על גב דלא כתב ליה כמאן דכתב ליה דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר רבי יוחנן דשומטו מעל גבי בניו דכמאן דכתב ליה דמי. יש לומר דאף על גב דההיא דלעיל הוי כמאן דכתב ליה אף על גב דלא כתב ליה התם ודאי הוי כמאן דכתב ליה דהכי משמע מדקאמר רבי מאיר דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא אבל הכא אינו מביא ראיה מן הכתב ששומטו מעל גבי בניה אלא מביא ראיה מדכתב לו לקבל עליו ולא כתב אלא כנגד החוב שמע מינה שאסור למשכנו יותר מכדי חובו ולהכי מסתמא אית לן למימר דלא אמרינן דאין שומטו מעל גבי בניו אלא היכא דכתב ליה דלהכי אהני כתיבה. ואמאי בעי כתיבה להכי והאמר רבי יוחנן. וחסר מעט בסוף התירוץ. תוספות שאנץ.


דף קד עמוד ב

עריכה

רבי יוסי היה דורש בכתובה לשון הדיוט והוה תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה וכו'. יש מי שאומר במה שכותב החתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותינו בפרק מציאת האשה ומה בא רבי יוסי להודיעיו. ויש מי שאומר כמה שפוסק וכותב האב לבתו. ורבינא דמשבח וכתב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת לה מאה והשביח וכתב מאתים אמרו לו חתניו נקנה ממך בזה אמר להם אם תרצו לקנות ממני פחתו השבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכין קנין שהן דברים הנקנין באמירה. ורבינא בתר דאמר ליה מרימר אי קנו מיניה גבי שבחה משום הכי לא קבל עליו לקנות ממנו וסוגיין דשמעתין בהדין אורחא רהטא הלא תראה שמועה דבתרה. רבנו חננאל. מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירש רבינו האיי בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה רבי יוסי בלשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ולא נהירא דאם כן לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה. אבל הנכון כפירוש רש"י.

והרא"ה פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה. כלומר שכותבין הכתובה והתוספת באחת גופה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל. אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואחר כך כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבד ותוספת לבד על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא אם כן קנו מן החתן. ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפילו היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משבח וכתב לבנתיה ואמרו ליה ליקנו מיניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידיה כלל. הר"ן. וזה לשון הראב"ד: נראה לי דהכי קאמר אפילו במקום שנהגו לכפול אם כתב לה בלשון מלוה גובה כולה ואם נהגו לכפול לכבוד בעלמא ולא כתב לה לשון מלוה גובה מחצה כמנהג המקום. וענין זה בין בכתובה מן הבעל בין בנדוניא שכותב לה אביה להביא לבעל הכל נקרא כתובה מפני שהנדוניא נכתבת בכתובתה ומקבל אותה הבעל בנכסי צאן ברזל ואם קנו ממנו אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה הכל. ע"כ.

הא דלא קנו מיניה. דהיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אם מכפל גובה מחצה. והא דאמרינן בעלמא בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. יש לומר דהאי דקאמר הן הן וכו' לפי שמנהג המקום לגבות מלוה או תילתא או מחצה ה"ר יהונתן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה על האב לפרוע למתנו כל מה שהוא פוסק עמו בשעת השדוכין כפי המנהג ואינו רשאי לפחות כלל וגם הבעל כותב לה שכך הכניסה לו וכשתבא לגבות כתובתה תגבה אותה כולה. מקום שנהגו לכפול בשעת הפסק משום יקרא בעלמא ואין מנהגם לתת אלא מחצה אינו יכול להוציא מחמיו אלא מחצה וכיון שהאב אינו פורע אלא מחצית מה שפסק אף על פי שהוא כותב בכתובה שהביא לו כדי אותו הפסק שפסק אביה עמו אינה גובה אלא מחצה בין נתגרשה בין נתאלמנה אלא אם כן התנתה עמו בפירוש לגבות הכל כל מה שכתב לה בלי פחת ואפילו במקום שנהגו לכפול אי קנו מיניה דאב גביא מיניה ברתיה כל מאי דפסק ליה בלא פחת. מיהו היכא דלא קנו מיניה והוי מקום שנהגו לכפול וקא טענה ברתיה דאיהו אתני בהדה בקנין דליתיב לה כל מאי דפסק עלה ואיהו טעין לא היו דברים מעולם נראה דליכא עליה דאב שבועה דאורייתא כלל אלא משתבע היסת ומיפטר דהא גבי ההוא פלגא כופר בכל הוא. והיכא נמי דנהגו לעשות כתובה מלוה וקטעין אבוה הכי הוה תנאה ביננא דלא גבית מינאי אלא מחצה נראה לומר דלאו כל כמיניה דלטעון הכי וכמלוה בשטר דמיא ומשתבע איהי ושקלא כדין כל לוה דקא טעין פרעתיך דאמרינן ליה למלוה אשתבע ושקיל בשטרא דלית ביה הימנותא. צריך עיון. עד כאן.

ההוא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי שלחוה קמיה דרב אשי וכו'. אסיקנא דבין אמר לכתובתה דברתאי בין אמר בכתובתה לא גביא אלא פלגא דהיינו מאתן דהכי קאמר פסקו בהדה ארבע מאה והבו לה מאתן כי היכי דלכתוב לה בעל ארבע מאה. ואי אמר הבו ארבע מאה זוזי לברתא סתם כיון דלא אדכר כתובה כלל יהבי לה ארבע מאה כולהו. אבל היכא דאמר להו הבו לה לאינסובי בהו צריך עיון. הרמ"ך.

ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטים וכו'. חכירות היה והשומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים. והמעשה השני היה קבלנות הראב"ד.

תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לוה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה. אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה. ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחברו נרה לא זרעה נותן לו חכורו ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. עד כאן. ואני תמה בדינו וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא ולהדין טעמא מאי לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא לא לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהם דדינא לא אשתני אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך בקבלנותא. ותדע לך דהא מתניתין דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה ואפילו הכי אינו מנכה דמימר אמר מוטב תכחוש לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספת אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

עבדא חטי טפי משומשמי. פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאד וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין תלמיד הר"פ ז"ל.

האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן וכו'. הני מילי דיהיב ליה שכרו כפועל בטל ואי לא יהיב ליה ובעי למפסק בהדיה לכלהו יומי דשותפותא שקיל לוה תרי תילתי באגר ותילתא בהפסד. ואי בעו נמי למפסק בינייהו דלא דליקבל לוה עליה אלא תילתא בהפסד שקיל פלגא באגר וכן לכלהו תנאי דמתנו אהדדי לעולם לפי מה שיקבל עליו הלוה מן ההפסד יוסיף לו מן הריוח לזה החשבון. ואני תמה מנא ליה לרבא הא דאיהו אמרה להאי מילתא במעשה דבני רב עיליש. ועוד שאין המדות שוות כי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הוא רביע יותר בהפסד ותילתא באגר ופלגא בהפסד הוא תילתא יותר בהפסד ולא ידעתי למה. ואולי המנהג היה כך. או שמא לא דקדק בתלתא באגר ופלגא בהפסד דלענין פלגא בהפסד מטי ליה ברווחא פלגא נכי ריבעא והוא קרוב לתלתא ולא דק. הראב"ד.

עבוד רבנן מילתא דניחא לתרווייהו. שאם היו אומרים אחריות כל הנכסים על המלוה תו לא בעי להמציא מעות לעני בשעת דחקו אף על גב דמחייב לוה בגנבה ואבדה לפי שסתם ריוח הסחורות הוא בהולכה ממקום למקום דרך ים או יבשה והאנסים שכיחי בכל יום בדרכים ואם היה יודע המלוה שכל אחריות הדרכים עליו לא היה ממציא מעות לשום אדם כלל. ואם היינו מטילים כל האונסים על הלוה כמו שהיה הדין מוטל עליו משום אותו כבוד שנעשה לו כדאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומסקינן דבההיא הנאה דקמהימן ליה משעבד נפשיה שמע מינה דבהאי טעמא סגי להיות כשואל כל שכן הכא שיש לו פלגא באגרא דליהוי כשואל וליחייב באונסים אפילו הני אם נאמר כן לא יהיה אדם שירצה לקבל עסקא דשכיחי אונסים כדפרישית ויפסיד ביום אחד מה שלא יוכל להרויח בשנה דלא דמי לשומר חנם שמתנה להיות כשואל דהתם אינו מוליך הבהמה כי אם לרעייה ואם כלים הם אינו מוציאם מביתו אבל זה שרוצה להוליכם למקומו של סכנה לא ירצה לקבל לפיכך תקנו חכמים האי תקנתא. ה"ר יהונתן.

פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם תאמר היכי פסיק ואמר דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון תינח היכא דיהיב ליה אגריה כפועל אבל היכא דלא יהיב הא אמרינן לעיל בפרק איזהו נשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר והיכא דשקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד ודאי לא הוי זולא תילתא מלוה שאי אפשר שתקרא מלוה אלא במה שחייב נפקד באחריותה וכיון דלא שקיל בהפסד אלא תילתא ליכא מלוה אלא תילתא. יש לומר דודאי הכי הוא דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון דאי יהיב ליה אגריה כפועל פשיטא דהכי היא ואי לא יהיב ליה הכי דיינינן דשקיל נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר משום מלוה ומשום אגריה דפקדון דכיון דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שקיל נפקד בהפסד פלגא משום פלגא דמלוה ומשום אגריה דפקדון כי היכי דלא ליהוי רבית שקיל טפי מפלגא באגר דהיינו תרי תילתי. וההיא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך גבי בניה דרב עיליש דדילמא הכי כתיב אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו'. התם הוא משום דכיון דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר אבל בסתמא לא הוו אלא פלגא בהפסד ותרי תלתי באגרא דבהכי הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשום הכי אמרינן בפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה ואם איתא דסתמא שקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד לא הוה לן למיגבי אלא תילתא ובשארא נטעון להו נאנסו, זהו דעת הרמב"ן. אבל הראב"ד כתב בתשובת דיני העסק דהא דאמר רבא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דוקא דיהיב ליה שנרו כפועל אבל בסתמא לא אלא או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתי באגר ויד בעל הבית על העליונה דאי חזי ביה רווחא מצי אמר תרי תילתי בהפסד בעינא והשתא שקילנא פלגא ברווחא ואי חזי ביה פסידא אמר תרי תילתי באגר יהיבנא והשתא לא שקילנא אלא פלגא בהפסד. והאי דשטר כיס היוצא על היתומים משום דיד בעל הבית על העליונה מצי למימר פלגא בהפסד בעינא. ולא נהירא דהא דרבא סתמא איתמר ולא איירי דוקא בדיהיב ליה שכרו כפועל דסתם עיסקא מיניה וביה שקיל וכמימרא דרבא דבסמוך חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה. הר"ן. ותשובת דיני העסק תמצאנה בפרק הרבית. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואף על גב דאיתניס כולה לא משלם אלא פלגא. ואי פשע משלם ליה כוליה. והוא הדין אם נגנב או אבד שהוא חייב שהרי שומר שכר הוא על פלגא דפקדון דהא צריך לטפויי ליה טפי מפלגא דרווחא כי היכי דלא ליתחזי כרביתא דליעסק איהו בפלגא פקדון דיליה כי היכי דלוזפיה איהו פלגא דמלוה. ואי קבליה לההוא עסקא למשקל ביה תלתא דרווחא אי פסיד נמי לא דארי אלא תילתא דהפסדא. וצריך נמי למפסק ליה אגרא אמנאתא דפקדונא כדכתיבנא לעיל על כל ליומא ויומא דקאי עיסקא בידיה דהאיך. ואי אית ליה עיסקא אחרינא דיליה דמיעסק ביה איהו לנפשיה לא צריך למפסק ליה אגרא אכל יומא ויומא אלא אכלהו יומי דעיסקא הוא דצריך למיפסק ליה פורתא באגריה כגון מותר שליש אי מטי ביה רווחא טפי מתילתא דלשקול ההוא טופיאנא באגריה ואי לא מטי ביה כולי האי דלא לשקול מידי באגריה כיון דאית ליה עיסקא אחרינא ומיעסק ביה כל יומא. לרבינו תם. אי אית ליה אומנותא אחריתי בעלמא ולית ליה עיסקא כי האי דמקבל מחבריה כלל יש לו לפסוק עמו שכר על כל יומא ויומא עד כאן. עד כאן לשונו.

וזה לשון רבינו האיי גאון בתשובה: ובספר אחר מצאתיה מיוחס להריא"ף. ודשאילתון המקבל עיסקא מהו על הפקדון שומר חנם או שומר שכר. הכין חזינא דאף על גב דאמרינן בעיסקא דפלגיה מלוה ופלגיה פקדון הכין טעמיה דמילתא בתורת מלוה שהוא חייב באחריותו ובתורת פקדון שיש לבעליו ליטול מה שהוא מרויח ולא זה כמלוה מכל פניו ולא זה כפקדון מכל פניו. דהא קאמרינן אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי לוה למישתא ביה שיכרא שתי רבא אמר להכי איקרי עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבתיה ניהלך ולא למשתי ביה שכרא ופקדון נמי לאו למיתב לנטוריה יהביה ניהליה אלא לאיעסוקי ביה ולמשקל ולמטרח. הילכך לאו כשומר חנם לכל דבריו הוא ולא כשומר שכר לכל דבריו הוא אלא אית עליה למעבד במאי דעבדין תגרי בכי האי מילתא ודאי אם יש בהן שמקילין ויש בהן שמחמירין מחייב למעבד כחומרא ולנטורי כמאן דמחמיר מתגרי בשמירתו דאמר ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. אבל בשמירת שומר גרידא לית עליה ואפילו כשומר חנם במאי דרגילין תגרי לאקולי ביה. צא וראה דאפילו שומר חנם דהיכא דלא שמר כספיו בקרקע ונגנבו חייב לשלם ומקבל עיסקא לא מצי כל אימתי דנפיק ועייל למיהוי כספים דאית בידיה שמורים בקרקע והילכך אם עשה כדרך שהסוחרים כיוצא בו עושים לא מיקרי פושע ולא מיחייב בכוליה ההוא מדעם ולפום הדין עיקר הוי דינא בכל מילי. עד כאן. וזה לשון ה"ר דוד בר סעדיה בחבורו שחבר בלשון ערבי להשיב על קצת דברים שבאו בספר הלכות גדולות וזה לשונו: כבר זכרתי לך דין זה בספר משפטי השבועות שחברתי בלשון ערבי ועתה אזכרנו בלשון תלמוד בקוצר ואומר: האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ואיתניס ההוא ממונא גביה. אי בגנבה ואבדה איתניס מחייב ההוא מקבל לשלומי כוליה פלגא דהוא מלוה משלם דהוא לחודא קא מיתהני בה ועליה רמיא מילתא דמלוה וחייב בה ופלגא דהוא פקדון נמי משלם דכיון דיהיב ליה אגרא לאיעסוקי ביה הוה ליה שומר שכר ומחייב בגנבה ואבדה. ואי באונסין דשומר שכר פטור בהן נאנס משלם פלגא ממונא דהוא מלוה לחודיה ופלגא דפקדון לא משלם דהוה ליה שומר שכר שהוא פטור משבורה ומתה. ואי פלגא דממונא איתניס הן חסר הן יתיר הוה ליה ההוא דאיתניס כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומאי דפש מממונא כוותיה כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשלם ליה מלוה כולה ופלגא דפקדון לחודיה מאי טעמא דההוא דאיתניס ממלוה מיחייב לאשלומיה ומאי דפש מפקדון גביה בעי למיתן ליה ומאי דאיתניס מפקדון לא מחייב לשלומיה. עד כאן.

וזה לשונו שם במשפטי השבועות שחבר: מועתקת מלשון ערבי. אם טען המתעסק שאבד כל ממון העסק אם בצד ששומר שכר חייב בו כמו גנבה ואבדה או שנתעסק בממון על דרך שלא הסכים עליו בעל הממון בעת שנגמר העסק ביניהם המתעסק חייב בשתי דרכים אלו לשלם כל הממון משלו אחר שישבע שבועה בתורה שכך אירע לו ואינו נפטר מהשבועה אף על פי שהוא טוען טענה שמתחייב בה לשלם הממון לפי שאפשר שהוא טוען כן כדי שלא לתת לשותפו דבר מכל ריוח הממון. ואם טען שנאבד ממון העסק בצד ששומר שכר פטור בו אם טען שנאבד כל הממון ישבע על זה שבועת התורה וישלם חצי הממון שהוא בתורת מלוה ויפטר מהחצי השני שהוא בתורת פקדון ואם טען שנאבד חצי הממון על הדרך הנזכר ישבע על זה שבועת התורה ויחשב הנשאר מהממון וזה שנאבד ממנו החצי מלוה והחצי פקדון ויתחייב המתעסק לשלם חצי המלוה ממה שנאבד מן הממון ויפסיד בעל הממון חצי הממון והוא הפקדון ויעלה מזה ביד בעל הממון כל המלוה וחצי הפקדון וכבר הורו קצת המורים שהחצי הנשאר מן הממון נדון בו שהוא מלוה ואין על המתעסק לשלם דבר ממה שנאבד הואיל והיה הנאבד הוא ממון הפקדון והנשאר ממון המלוה. וזה דבר שאין עליו ראיה לפי שהממון בלתי מסוים מה שיש ממנה מלוה ומה שיש ממנה פקדון וכמו שאין לבעל הממון לומר שמה שנאבד הוא מלוה והנשאר הוא פקדון כדי שיהיה עולה בידו הכל כן אין למתעסק לומר שמה שנשאר הוא מלוה ומה שנאבד הוא פקדון ושאין עליו לשלם כלום. ואם טען המתעסק שנאבד כל הממון או מקצתו שהפסיד בהיותו מתעסק בו מבלתי שעבר על דעת בעל הממון ממה שהסכים עמו חייב שבועה על טענתו ויקח כל ממון המלוה ומה שהוא בתורת פקדון אם המתעסק כבר לקח שכר טרחו על העיסקא או שהתנה לקחת שני שלישי הריוח אז יהיה הפסד הפקדון ביניהם לחצאין כמו שאמרו אי מלוה שקיל תלתא באגר דרי פלגא בהפסד. ואם היה לוקח המתעסק בריוח החצי ולא נתן לן שכר טרחו אז יתחייב המתעסק מהפסד ממון הפקדון בשליש ובעל הממון יתחייב בשני שלישים כמו שאמרו ואי מלוה שקיל פלגא באגר דרי תרי תילתי בהפסד ואין אומרים בזה שאין למתעסק להשתמש בחלק שהוא פקדון כמו שאמרו המפקיד מעות אצל שלחני וכו' עד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין וכו' דשאני הכא שאינו מתעסק בו אלא ברשות בעל העסק ואם תאמר הואיל ודין הפקדון שהמשתמש בו השכר לו וההפסד עליו כמו שאמרו מותרין ישתמש בהן לפיכך וכו' אם כן איך היה הדין בכיוצא בו בענין העסק בהפלגא מזה שהריוח שלו לבעל הממון וההפסד עליו. תשובתך לא נאמר זה בפקדון אלא כשלא נתחייב הנפקד להתעסק בו לבעל הממון אבל אם הנפקד נתחייב לו בכך אז הותר לבשל הממון ליקח ריוח הפקדון והיה ההפסד עליו. ואם תאמר כיון שהיה ריוח הפקדון לבעל הממון וההפסד עליו כפי מה שנתחייב לו המתעסק למה היה עליו שומר שכר ולא יפטר בו מגנבה ואבדה. תשובתך הטעם בזה לפי שלקח שכר על היותו מתעסק בממון הפקדת שכל הריוח שלו לבעל הממון ואם לא שלקח המתעסק שכר טרחו לא היה מותר לבעל הממון ליקח ריוח חלק הפקדון מן המתעסק מפני חלק המלוה לפי שהיה אז נראה שמה שלוקח בעל הממון הריוח של חלק הפקדון הוא מפני המלוה שהלוהו והיא המלוה שלוקח המתעסק כל הריוח הבא מחמתה. ואם נתן לו שליש ריוח הפקדון שהיה לו לבעל הממון ליטול כולו או שנתחייב לו מהפסד עסק ממון חלק המלוה שהיה מוטל חיובו על המתעסק אז היה זה במקום שכר טרחו. ע"כ. עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: הני דמקבלי עיסקא האידנא ומיעסקי בזוזי מחצה מלוה ומחצה פקדון ומקבלי עלייהו הני דעסקי ביה למפרע מנאתא דמלכא מן האמצע כגון מסין ותשחורות. ואי פסיד עיסקא פלגי נמי תרווייהו בההוא הפסד בשוה נמצא עכשיו שהפקיד בידו אלף זוז בתורת עסק ונתן מהם למס המלך מאה זוז ולזמן החלוקה נמצא באותו עסק הפסד כדי אותן מאה זוז שנתן למלך ולא נזדמן בו ריוח מצד אחר כלל כיון דהני מאה זוז משתרשי ליה לבעל העסק והא הני מסין דרמי מלכא עלן לאו אקרקפתא דגברי מנחי אלא כל חד מיחייב למיתב מנתא דמלכא לפום זוזי דאית ליה לפיכך היה בדין שיחסרו כל מאה זוז אלו למלוה דממונא דיליה דאיחייב ליה למלכא וכי פרע להו המתעסק פלגא הוה ליה אבק רבית מיהו ודאי לאו רבית קצוצה היא כיון דלא קייץ עלייהו מאי הוה ליתבו למלכא אלא כפום דבעי מינייהו ולא חייב נפשיה האי לוה מעיקרא במידי דקיץ. והיכא דמישתכח ביה רווחא נמי הוה ליה למלוה לגבויי ממנאתא דיליה שיעור מנאתא דיהיב האי דאיעסק ביה בההוא ממונא למלכא כיצד הרי שנמצא בעסק מאתים זוז ריוח ועוד נזדמנו לו ריוח מאה זוז שנתן למלך יותר על מאתים אלא שנשארו בו ריוח נמצא שהיה לו ללוה ליטול מן הדין מאה זוז מן האמצע כנגד אותן מאה שנתן למלך על ממונו של מלוה ומשתרשי ליה למלוה והשאר היה להם לחלוק בשוה מחצה על מחצה אלא שיוסיף לו מעט בשכרו כפי מה שכתבנו ובזה יהיה העסק כשר ועשוי כהוגן. מיהו היכא דאית ליה ללוה עיסקא אחרינא דאמרינן לעיל דלא צריך למפסק ליה אלא פורתא באגריה לכל יומי דממשיך עיסקא יתר על מחצה נראה לומר דהיכא דאמר הריני מרשה אותך ומתנה עמך שתטול בעסק יותר על מחצה עשר זוז או עשרים בין היכא דמשתכח ביה אברא טפי מינייהו בין דלא משתכח ביה ותטול אותם על מנת שתפרע מן האמצע כל המסין שיהיו מוטלין על כל הממון כל זמן שיהיה בידך עד שתחזירהו לי הרשות בידו כיון דאינו דבר ידוע וקצוץ ואפילו אם ימצא שם הפסד או שלא ימצא בו לא ריוח ולא הפסד שיטול המתעסק עשר זוז או עשרים אלו בשביל המסין בין יוטלו עליהן מסין בין לא יוטלו ויפחתו מחלק המלוה כולן כהאי גוונא נראה לומר דהוא מותר דקרוב לשכר ולהפסד הוא. ואם תמצא לומר דבלאו הכי נמי שרי ליה לאתנויי דליפרע מנאתא דמלכא מן האמצע בין דאיכא ריוח בין דאיכא הפסד ולא הוי רבית כיון דלא ידיע אי ליתבו האידנא מנתא דמלכא או לא. הא מילתא ודאי דחיקא היא דמנתא דמלכא כגון מסין אלו המוטלין עלינו תמיד בעונותינו ודאי עבידי דאתו בכל שתא ושתא והמיקל עליו להביא ראיה. מיהו אפלגא דמלוה בלחוד הוא דשייכא איסורא אבל אפלגא דפקדון הא לא צריך למימר דליכא איסורא כלל דהא אי פחת ומטי ליה האי אונסא לדידיה פחת וכי מטא ביה רווחא נמי לדידיה ארווח ומיניה וביה מתפרע פלגא מנאתה דיהיב למלכא ופלגא אפקותא דמפיק מחמת עיסקא. עד כאן. וצריך עיון. המקבל עסק מחברו להתעסק בו למחצה או לשליש כל שכר המזדמן באותו עסק הוא משועבד למלוה לאותה מלוה ופקדון ולא מצי נפקד למשתי ביה שיכרא דלאיעסוקי יהביה ניהליה ולא למשתי ביה שיכרא ואפילו בעל חוב מוקדם אינו גובה חובו מאותו עסק ואין למתעסק בו חלק ידוע עד שיחלק העסק דכולי ממונא כמאן דתפיס ליה מלוה דמי ובחזקתיה קאי לכל מילי. ואם מת המתעסק והניח אותו עסק ידוע וניכר ביד בניו שקיל ליה מלוה כוליה. ואי משתכח ביה רווחא יהיב ליתמי מנתא דהויא חזיא לאבוהון ברווחא דההוא עיסקא ושארא שקיל. ואף על גב דהוה ההוא עיסקא בידא דיתמי בעידנא דמית אבוהון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ולא דיינינן ביה גבי מרי עיסקא מאי דדיינינן גבי שאר נכסי דיתמי זוטרי דאמרינן בעלמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. והיכא דמשתכח ביה רווחא נמי אי איכא בעל חוב דמיתנא דחזי לאיפרועי אפילו מיתמי זוטרי שקיל למנתא דהוה חזיא ליה למיתנא אף על גב דיתמי זוטרי נינהו כיון דלא זנו ביה יתמי בחיי אבוהון לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומיקנא נמי לא קנו ליה לההוא רווחא עד דמטי לידייהו. והאי מילתא לדינא דגמרא הוא דאצטריכינן למימר דבדלא אתו לידייהו או דמשתעבדי אבל השתא הא תקון למגבא אפילו מיתמי ממטלטלי כיון דידיעי הנהו מטלטלי דלאבוהון הוי וידיע נמי דלא פרעיה אבוהון למלוה כן נראה וצריך עיון. והני מילי כולהו דאמרי לעיל דשקיל מרי עיסקא לכולי עיסקא בלא שבועה הני מילי היכא דידיע בסהדי או דאודי איהו דהני מטלטלי כלהו מההוא עיסקא נינהו הילכך שקיל להו מרייהו אבל אי לא ידיע בסהדי או דלא אודי ההוא מתעסק דהני מטלטלי מההוא עיסקא נינהו אינו רשאי לגבות מן היתומים כלום אלא בשבועה כיון דלא אודי ליה בעידן מיתה בכוליה עיסקא איכא למיחש דילמא איתניס אי נמי דילמא אהדריה ניהליה הילכך נשבע וגובה מחצה דהוה עליה בתורת מלוה אבל פלגא דהוה בידיה בתורת פקדון יכולין היתומים לטעון ולומר דילמא אהדריה אבונא לההוא פקדונא גבך דהא קיימא לן דהמפקיד אצל חברו אפילו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן מגו דנאנסו והוי נמי מהימן בשבועה והכי נמי אף על גב דלא אמר אבוהון דאהדריה ניהליה לההוא פקדונא מצו יתמי למטען דילמא משום האי אנסיה. מיהו אי גדולים נינהו משתבעי שבועה דיתמי דלא פקדנו אבא ופטירי לגמרי מההוא פלגא דפקדון עד דמייתי האיך ראיה דאודי בעידן מיתה דלא אהדריה ניהלייהו דקיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי למטען אבוהון. מיהו אי כתב ליה נאמנות בשטר העסק והתנה על עצמו שלא יהא נאמן לומר החזרתיו לך מחמת שום טענה לא הוא ולא הבאים מכחו האי ודאי אף על גב דלא אודי בה בעידן מיתה שקיל ליה מרי עיסקא לכוליה עיסקא מיתמי ואפילו בלא שבועה כמה דאתני ליה הימנותא מעיקרא. וכן נמי נראה לומר דאי הוו בההוא עיסקא שטרי חוב דידעי דמההוא עיסקא נינהו דלא מצי יורש לממחלינהו לגביה דלווין דהא לאו דאבוהון הוו אלא שליחא הוא דהוה מהאי מרי עיסקא. וכן נמי נראה לומר דהוא הדין היכא דאודי ליה האי המתעסק למרי עיסקא דהאי שטרי מההוא עיסקא נינהו קנייה מרי עיסקא לגמרי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ותו לא מצי האי מתעסק גופיה נמי למימחליה גבי לוה כיון דאיגלאי מילתא דמהאי עיסקא הוא האי ממונא דההוא שטרא וכל דכן היכא דליתיה מתעסק דיליה למחצית שכר אלא דאפקיד גביה זוזי ואוזפינהו לאחריני וכתב שטרא על שמיה ואודי ליה ואמר האי שטרא הוא מהנהו זוזי דילך דהכא ליכא למימר מגו דזכי ברווחא זכי בקרנא דהא אפילו ברווחא נמי לא שקיל כלל הילכך כל דכן הוא כיון דאודי ליה האי נפקד למרי פקדונא באפי סהדי דהני זוזי דההוא שטרא דיליה נינהו ויהביה נהליה לההוא שטרא דליתבעיה ללוה איגלאי מילתא דמעידן הלואה הוה דיליה הילכך תו לית ליה לנפקד בההוא שטרא שום זכות בעולם לא לממחליה ולא למיתבעיה לנפשיה. ואף על גב דלא כתב ליה לוה להאי מתעסק משעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך האי מרי עיסקא לאו מחמת ההוא מתעסק קאתי אלא מחמת נפשיה הוא דקא זכי בהאי שטרא דהא איגלאי מילתא למפרע דלהאיך דהוא מרי עיסקא תייב נפשיה מעיקרא והוה ליה כמאן דכתיב ליה מעיקרא שטרא על שמיה הילכך תו לא מצי האי מתעסק לממחליה. וקרוב לומר דהוא הדין אף על גב דלא מסריה האי מתעסק לההוא שטרא בידא דמרי עיסקא כיון דאודי ליה קמי סהדי דמההוא עיסקא הוא האי שטרא אי בעי מרי עיסקא מצי מחיל ליה או מצי תבע ליה מיניה והאיך לא מצי מחיל ליה גביה. צריך עיון. האי מאן דשקל עיסקא מחבריה למחצית שכר לית ליה רשותא למפלגיה בלא דעתיה דמרי עיסקא ולא יעסוק ביה בההוא פלגא דהוא בידיה בתורת מלוה ולאנוחי ההוא פלגא דבתורת פקדון גביה ואי פלגיה לא מהני ליה אף על גב דפלגיה קמי תלתא אף על גב דהוו זוזי טבל וטבי או תקולי ותקולי או מידי אחרינא דסחורה דדמי חד לחבריה ואזל ואיעסק בפלגא וזבנה ואנח פלגא אחרינא לא עבד ולא מידי דלהכי קרו ליה עסקא דברשותיה דמריה קאי ואפילו אותו מחצית שהוא עליו בתורת מלוה כמאן דאיתיה ברשותיה דמרי עיסקא דמי. ואיכא מרבוותא וכו' כמו שכתב הריא"ף בהלכות. ונראה לומר דאי איתרע ביה פסידא בההוא פלגא דשקל אפילו הכי דרי ביה מלוה בהדיה בההוא פסידא כיון דלא אהנו ליה מעשיו מעיקרא וחלוקתו אינה חלוקה כלל. צריך עיון.

בתשובה לרבינו. ראובן שנתן ממונו לשמעון להתעסק בו ולאחר זמן נטל ראובן המלוה ממון משמעון המתעסק בסתם ולא פירש אם הוא מן הקרן של העסק או מן הריוח ואחר זמן בא ראובן המלוה ותבע ממון עסקו משמעון אמר לו שמעון כל מה שקבלת כבר מן העסק מן הקרן היה ובאותה שעה עדיין לא היה בו ריוח כלל. אם החזיר לו כדי קרן של כל העסק ישבע שמעון שבועת השותפים וחפץ בידו שאותה שעה לא היה שם שכר כלל ושלא נשאר אצלו כלום ויפטר ויפסיד הוא ביטול מצותיו ולא יותר עד כאן. עד כאן לשון הרמ"ך.

חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו'. שאף על פי שנתן לו הכל בפעם אחת כיון שחלקו לשני שטרות נחלק העסק לשנים ואם הרויח בשטר האחד עשרים דינרים והפסיד עשרים דינרים באחד נוטל המחצה בשכר ושני חלקים בהפסד. ואם היה הכל בשטר אחד היה נכנס הריוח במקום ההפסד ולא יהיה מפסיד כלום. הראב"ד.

בהלכות גרסינן בפרק המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים וכו'. עד אי נמי דילמא פרעיה. ואם תאמר הא יש שטר חוב עליו ואם איתא דפרעיה היה לו לקרוע שטר חובו או לכתוב עליו שובר. אפילי הכי מהימן אבוהון על האי טענה דקיימא לן המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן הכא נמי אינהו מהימני. ואף על גב דאבוהון לא הוה מהימן לא בטענת החזרתי ולא בטענת נאנסו אלא אם כן נשבע הלוה והכא טענינן להו אף על גב דאינהו לא מצו לאשתבועי דהא לא ידעי במילי דאבוהון כלום לא אמרינן בכהאי גוונא מחייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם לפי שכשאינם יודעים לא בא להם מחמת פשיעותן הא דאמרי אין אנו יודעין אלא משום דקטן במילי דאבוה לא ידע אבל בעלמא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דינא הוא דמשתבע דכי היכי דבאלו חמשין הוה ידע אי הוה בעי הוה מצי ידע באידך חמשין. ה"ר יהונתן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ט/דף_קד"