שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סה עמוד א

ארבעה מפקינן מיניה: פירוש או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים. ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא תדו דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקינן מיניה משום דאמרי אינשי מכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסויים אבל בדבר שאינו מסויים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקבילת והאי דלא אמרינן דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דאם כן הוי מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא אבל המקח קיים הוא וכו'. הרמב"ן ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף ופסקי הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דלא לימרו קא מיכסי גלימא דרביתא: הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק לי מטעמא דאמר רבא גופיה לעיל דברבית אתא לידיה. ותירצו דהכא מיירי שלא היתה שוה הגלימא אלא כפי מה שנתן לו. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ויהיב ליה גלימא לא גרסינן דשויא טפי דכבר אשמועינן רישא היכא דשויא טפי. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ורבינו פירשו בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשא מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשא ממש אלא דמי וכפי דמיהם של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קננהו במשיכה דהא תלמוד ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר אלא דרחמנא רמא עליה לשלם הילכך קנייה אלא דהוא חוב עליו לשלמו ואלו קדש בו את האשה מקודשת ואם אסר נכסיו סתם אף זה בכלל. ומצינו בתשובה לרבינו האיי שהמוכר לחברו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר לי וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאות ובא אחד מהם לחזור בו אין המקח מתבטל וכו'. עד כאן.

מתניתין: מרבין על השכר דאמר ליה אם מעכשו אתה נותן שכרה הרי היא שכורה לך בעשרה דינרים לשנה ואם אתה פורע שכר של כל חדש בחדש הרי היא בדינר לחדש וכן הוא שכרו הרגיל ליטול והוי כמוכר חובו בפחות דשרי ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ודוקא בשהחזיק במה ששכר על מנת ליתן שנים עשר דינר דינר לחדש שכבר נתחייב בהן ואחר כך מחל לו שני דינרים בענין זה. מיהו אף על גב דלא החזיק כיון דאוגריה ניהליה לההוא ביתא בשנים עשר ואקנייה ניהליה בחליפין אי בעי בתר הכי מצי אמר ליה אם תפרעני עכשו לא תתן לי אלא עשרה שהרי גם זה חובו הוא שמוכר בפחות ומותר וצריך עיון. הרמ"ך.

גמרא: אמר רב נחמן טרשא שרי: פירש רש"י למכור סחורה ביותר מדמיה בהמתנת מעות ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך עד כאן. ולשון טרשא היה אומר מרי שפירושו רבית חרש וכו' ויש מקשים מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא קאמר דכיון דלא קץ ליה לומר אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך שרי ואלו לעיל אמר רב נחמן גופיה האי מאן דיהיב זוזי לקיראי ואזלי ארבעה ויהיב להו חמשה וליתנהו גביה דאסור ואף על גב דלא קץ ליה לוקח לומר אם עכשו ארבעה ואם לקמן חמשה. תירצו בתוספות דהתם כיון דאזלי להדיא ארבעה הא מנכרא מילתא וכו' ככתוב בתוספות לעיל ונכון הוא.

עוד אומר רבינו דהתם כיון דמוכר שקיל זוזי ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא וליתנהו לקריה ברשותיה נמי אלא שפוסק לתת לו לא מיחזי מכירה ברורה וכי יהיב ליה טפי ממאן דמזדבן בשוקא מיחזי כאגר נטר לי אבל הכא שהמוכר הזה נותן סחורתו ללוקח ואינו פוסק שום דבר אם יפרע לא מיחזי כאגר נטר לי אלא שמוכר סחורתו לזמן והרבה מוכרים אפילו בשווייהם ונותנים זמן. וגם זה נכון.

ויש מקשים עוד מאי שנא מהא דתניא המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים במקום פלוני באחריות לוקח אסור עד כאן. והא התם דלא קץ ליה ואפילו הכי אסור כשהוא באחריות לוקח כי הכא. ותירצו דהתם כיון שהסחורה בכאן והוא אומר הריני מעלה לך כדרך שמעלין במקום פלוני הרי הוא כאלו פירש אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך. ורבינו האי פוסק כרב נחמן דהא לקמן וכו'. ולא נהירא דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא.

ואומר מורי דאפילו למאן דפסק כרב נחמן לא התיר רב נחמן אלא במי שמוכר לחנוני או לתגרים למכור ולהרויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב וכעין ההוא דרב פפא דלקמן אבל אלו שנוהגין ליקח טרשות ביוקר למכרם לאלתר בפחות דכולי עלמא אסור.

אמר רב פפא טרשי דידי ודאי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד. פירוש דסבר רב פפא דכיון שהשכר שלו היה שוה לאותו זמן שהוא קובע לפרעון כפי הדמים שמכרם עכשו והוא היה דעתו להניח עד אותו זמן והשכר היה טוב שלא יפסד ולא יתקלקל והלקוחות שהוא מוכר להן משתכרין בו ועל הרוב פורעין אותו מדמי השכר עצמו שמוכרין שאין כאן אגר נטר לי אדרבה עביד מילתא דרווח לתגרים אלו ועדיפא מדרב נחמן דאלו דרב נחמן הויא בשאר סחורות שאין דרך להניחם עד הזמן שקבע לפרעון ואולי המוכר הזה היה צריך למכרו קודם לכן בזול מה שאין כן בדרב פפא ואפילו הכי אמרו ליה דמאי חזית דאזלת בתר דעתיה ליזיל בתר לוקח דאלו הוו ליה זוזי הוה משכח אחרינא דמזבני ליה שכרא כי האי בזול ולפי זה הא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכן נראה לפי הפשט. אבל יש דוחין דדילמא דרב נחמן עדיפא דאלו שכרא דרב פפא בשום מקום לא היה שוה עכשו בדמים שהוא מוכרה מה שאין כן בשאר סחורות כי אף על פי שהן בזול בכאן הרי הן יוקר בכמה מקומות ואפשר להוליכם לשם ולא יתקלקלו והראשון יותר נכון והיא דעת רבינו ורבו ז"ל. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ ליה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי בעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר ובין זול גם כן כתב ר"י אלברגלוני ז"ל. וטרשא דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרינן עלה זיל בתר דעתא דידהו. ומדאקשינן עליה ממתניתין דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאונים דהא דרב נחמן נמי בדאמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי כשער של עכשיו ומשמע דאי אמר לו סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דאמר ליה חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זבוני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומר להם אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח כלומר כשאני נותן כשער של עכשיו מעכשיו. ולית הילכתא כרב פפא ולא כרב נחמן כדעת רבינו הגדול.

ורש"י ז"ל מפרש בדרב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואף על פי כן אסור. וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפירש דרב נחמן בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אף על פי שלא אמר לו אם מעכשיו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן. ועחי דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסור אף על פי שלא פירש כדאשכחן בפוסק על הפירות ואף על גב דמתניתין קתני אם מעכשיו קרקע שאני שאם לא אמר לו מעכשיו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין. ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשיו תנא סיפא אם מעכשיו.

ומצאתי שנוי בתוספתא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כרב נחמן במוכר סתם לאייר כשער של אייר. ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשיו קודם היוקר ודרך מקח הוא.

ושוב מצאתי בירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן אתון חמרייא למיזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפיריא אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לרב ואסר ליה נפק וקבעא מתניתא ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן אמר לו עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זו רבית שלא באיסרו בא. אמר רב מודה רבי חייא רוכא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור עד כאן בירושלמי.

ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הברייתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה רב לרבי חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוספתא דתנאי התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסינן בתוספתא ומזו הביאו ראיה בירושלמי שרבי חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתניתא דידיה ופירש מה שאמר רב מודה רבי חייא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירות שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדים לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעות והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירוש מסוגיא הזו הירושלמית ואף על פי שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמרא מן הברייתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבינן אנן מברייתא דלא מותבי מינה בגמרא כלל. והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר רב נחמן לומר לזמן פלוני בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים ולפיכך לא מחזי כאגר נטר לי.

וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרים שהלכה כרב נחמן כפי הפירוש שפירש רש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשיו ואין הלכה כמותו ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי כפלים מכדי דמיהם לזמן ואומרים דכיון דלא פסק אם מעכשיו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא כעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור מפני שאמר אם מעכשיו ואם לא אמר אם מעכשיו מותר משום דבגורן יקרא ושויא שנים עשר מנה ברוב השנים כדאמרינן בבבא קמא דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי. ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי אמר רבי לוי מהולתך טרשא אקיש עלה ופירש רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והוא מלשון ישמעאל שקורין לחרש אטרוש וכאן נמי פירוש טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפירוש אם הוא רבית. עד כאן.

והראב"ד פירש טרשא לשון גובה כמו הסלעים הגבוהים שנקראים טרשים כלומר מותר למכור חפץ לזמן פלוני יותר ממה ששוה עכשיו הואיל ולאותו זמן ישוה כך. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. מלשון הרב שאפילו קצץ לו דמים ואמר לו לגורן במנה והוא שלא קצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בשנים עשר מנה אסור פריק התם קץ ליה הכא לא קץ ליה כלומר במתניתין קץ בין בתחלה בין בסוף דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר אבל היכא דלא קץ בתחלה אלא בסוף שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידי שריא פירשה הוא ז"ל במוכר לו בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן.

ונראה פירוש לפירושו דבתשרי יוצא השער בזול ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה והוה ליה כקץ בין בתחלה בין בסוף דכל שיצא השער הרי הוא כקץ בתחלה ואפילו הכי הוה שרי רב פפא משום דשכריה לא פסיד וכו' ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה ואף על גב דקרקע נמי לא פסיד משום דהתם קץ בפירוש אם מעכשיו כך וכך אבל הוא לא קץ למימר ליה אם מעכשיו בכך דזוזי לא צריך ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גבי דידיה זיל בתר לוקח וכל שיצא השער הרי הוא כקציצה דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא בהיני ולפיכך אמרינן לקמן דלית הילכתא כטרשי פפונאי וכו' ודרב נחמן טפי שריא מדידיה וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י טרשא למכור סחורה לפרוע המעות לזמן ידוע ליותר משוויה ופירש התם קץ ליה וכו' דבמתניתין אמר אם מעכשיו בפחות אם כן הרי מפרש לו שמוכר לו ביותר בעד המתנת המעות אבל בדרב נחמן לא פירש אם מעכשיו אלא סתם מכר לו. וצריך לומר לפירושו דאם יצא השער אפילו בסתם אסור דהרי הוא כאלו אמר אם מעכשיו דאי לא קשה לרב נחמן מההיא ברייתא דהמוליך חבילה ממקום למקום וכו' (שבדף ע"ב ב' בסופו) אלא דההיא בדיצא השער ודרב נחמן דלא יצא השער. וכן ההוא עובדא דבירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן וכו' עד קומי רבי ואסר ליה גם זה כיצא השער לרב נחמן ומשום הכי אסר ליה אפילו בסתם.

וצריך לומר דלפירוש רש"י ליכא לאיפלוגי בין אמר לו לזמן פלוני תתן לי ממנה כך וכך בין לא קצץ לו סך ידוע אלא שאמר לו בשער שישוה באותו זמן והוא זמן היוקר דאם אמר אם מעכשיו או יצא השער אסור אפילו באמר אם לגרן כשער הגרן דהא הך ברייתא דקתני אם ברשות לוקח אסור לא פירש סך ידוע וכן ההיא דרבי חייא די היה לו שיתנו לו כשער של פורים ואפילו הכי אסר ליה רבי. והא דאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא וכו' הבינו המפרשים מפירוש רש"י שהיה מוכר בזמן הזול כשעת היוקר בסתם כלומר שלא היה מפרש סך קצוב ונדחקו בזה.

אבל נראה לי מפירוש רש"י שהיה מוכר רב פפא בזמן הזול בשער היוקר רצה לומר בסך קצוב הרגיל להיות באותו זמן והיתה טרשא זו אסורה לרב נחמן לפי שיצא השער עתה והוה ליה כאלו אמר אם מעכשיו ואמר רב פפא דאף על פי שאסורה לשאר בני אדם לדידי ודאי שריא משום דשכראי לא פסיד וזוזי לא צריך ולפי זה אפשר דאף על גב דלא קיימא לן כרב פפא היינו דלא שריא לדידיה טפי מאיניש אחרינא משום טעמא דאמר ליה רב שישא מאי חזית וכו' אבל טרשא דרב נחמן בלא אמר אם מעכשיו ולא יצא השער מותרת לפי המסקנא דודאי טרשא דרב פפא ביצא השער הוא מדאמרינן דאי הוו להו זוזי שקלי כדהשתא משמע דיצא השער וימצאו הרבה ליקח והא דקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שריא הוי דומיא דמאי דאמר רב חמא טרשא דידי ודאי שריא והיא טרשא אסורה לאחרים אבל לדידיה משום דנקטי להו שוקא ושבקינן להו מיכסא לכבודו שריא. כן נראה לי. עד כאן נמצא מליקוטי הריצב"ש.

כתוב בספר המאור וטרשא שריא כרב נחמן והני מילי בדלא קץ כלומר וכו'. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואפילו בדלא קץ כדברי הרב דאם איתא דאיכא היתר בלא קיצותא למה ליה לרב פפא למיקץ דאיכא חשש איסור. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אין מרבים על המכר בשכר המתנת מעותיו שימכור לו ביוקר דאמר לו אם מעכשיו אתה פורע הרי היא שלך במאה ואם לשנים עשר חדש הרי היא שלך במאה ועשרים. לרבינו הגדול זק"ל בתשובה מכירת קרקעות בסתם אף על פי שהרויח זמן והוקיר והרבה בדמים סתם אין בה משום אגר נטר אלא אם כן פירש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך. עד כאן. נמצא גם במכר אם נתרצה אחר כך להניח לו מקצת הדמים כדי שיפרענו עכשיו הרשות בידו.

ורש"י התיר למכור סתם בענין זה אפילו במטלטלין וקאמר דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא שהיה מוכר ביוקר סתם וממתין המעות ואין ידוע דאגר נטר לי הוא דהא לא קאמר להו אם מעכשיו בכך וכך פחות ממה שפסק עליהם מכל מקום הא לא משכחת בה רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהוא מחילה וקמשמע לן דלא עבד בהא משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקחו ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח והוא הדין שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו מתחלה כן נראה. וצריך עיון.

והר"מ ז"ל כתב שאסור הוא כיון שעכשיו אינו שוה כל כך, עד כאן. ונראין דברי הר"מ ז"ל במידי דקיצי דמיה כגון חטים ושעורים או פלפלים שיש להם שער ידוע תמיד וכן כל כיוצא בהן. ואי זבין ליה סתם בשנים עשר דינרין והתנה עמו להמתינו שנה אחת ואחר כך אמר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני נוטל עשרה הרי זה מותר דאוזולי מוזל גביה בההוא חוב דאית ליה עליה וקיימא לן מוכר אדם חובו בפחות ואף על גב דמיחזי כרביתא. ודוקא היכא דלא מקבל עליה מוכר אחריות אלא אחריות דנפשיה דלא לימחול חוביה ללוה אבל היכא דקביל עליה אחריות דעלמא כגון עוני הלוה דאי ליעני דליהדר לוקח עליה דמוכר כהאי גוונא ודאי אסור, עד כאן. ולעיל תמצא דעת הריטב"א ז"ל ורבותיו בענין קיבול האחריות על מימרת האי מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא וכו' עיין שם.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מי שלקח מחברו סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמיה לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לומר לו אני מכרתי אותה לך בשעת השער. ודוקא אם אותו תוספת הוא יותר מן השתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות בלבד וכל שכן בציר משתות כמו שאין המקח בטל אם בא לו מטענת אונאה אלא המקח קיים ויחזיר האונאה כן אם בא לו מצד רבית אין המקח בטל אלא יתקיים המקח ויפרע לו דמים עד כדי שוויו ואין הפרש לענין רבית בין שתות לפחות משתות הויא מחילה חייב שלא יחזור עליו בכך אבל לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפילו היה התוספת פחות משתות אסור הוא וראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים.

ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזיר לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם כמה ששוים כן הדין כאן אם הוציאה ואינה בידו אינו חייב לשלם לו אלא שווייה וכן מה שאמר לו תן לי מה שקבלת בה אינה טענה לפי שאם קבל בה יותר על שויה השתדלותו וחריצותו היו סבה בזה ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו לא יתן לו סחורתו בלי תוספת. עד כאן.

עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו פירות בתשרי על מנת שיפרענו באייר כשער של אייר הן זול הן יוקר. כתב רבינו שרירא ורבינו חננאל ורבינו נסים ז"ל דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא והתם גבי שכרא דטרשא דרב פפא היינו טעמא משום דודאי הוא מתיקר בתמוז ואי הוי אינהו מעכבי ליה בידייהו עד תמוז בהא לא הוה מטי להו לא רווחא ולא פסידא אלא אינהו הוי מזבני ההוא שכרא בניסן בזול ומתעסקי בדמי הילכך אפשר דמטי להו פסידא טובא אף על גב דלא קא רווח איהו בההוא טרשא מידי דהא לא הוה צריך ליה זוזי ושיכריה לא פסיד אבל הכא דינא היא דלישתרי כיון דאפשר דמוזיל עד אייר ואיכא רווחא ללוקח ועוד דהא אי בעי מעכב להו ברשותיה עד אייר והוי נמי יוקרא וזולא לדידיה הילכך ליכא איסורא כלל וכן נמי אי אמר ליה לחנוני תהא חביתא ברשותך עד אייר ויהיבנא לך דמי כשער שיצא באייר. עד כאן.

טרשא דרב חמא: פיוש רש"י שהיה מוכר במקום הזול כמקום היוקר ואחריות הליכה עליו ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקר דהתם וקונים לעצמם סחורה שם באותן מעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהם. והרז"ה הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא וכו' בלאו הכי נמי שריא דהא תניא לקמן המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. על כן פירשה הוא שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י דההיא דלקמן כשהיא לגמרי ברשות מוכר ולומר שהוא מעלה להם שכר מן עמלם בהליכה והא דרב חמא בשאינו מעלה להם שכר עמלם והיינו דאיצטריך להאי טעמא דנקטי להו שוקא וכו'. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דרב חמא נראה שהלה מוכר להם במקום הזול כמקום היוקר לזמן שישובו משם ומוליכין אותו שם והיו מרויחים במה שקונים שם באותן מעות ואף על פי שהיין באחריותן מותר מפני שהן נעשין שלוחיו ובכל מה שקונים שם אומרים שלוחיו אנחנו למכור ולקנות ונקטי להו שוקא במכירתם ולא שקלי מנייהו מכסא בקנייתם. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: אמר רב חמא טרשא דידי שרי. פירוש הקונטרס דרב חמא היה מוכר בפרקמטיא והיה מוכר במקום הזול כשער שהיה נמכר ביוקר והוא היה מקבל עליו אחריות דרך ההליכה והלוקחים משתכרים בפרקמטיא שהיו לוקחים מן המעות סחורה ומביאים לכאן ואחריות מזה עליהם. וקשה דכיון דאחריות ההליכה היתה על רב חמא אם כן למה ליה טעמא משום דניחא להו וכו' פשיטא דאין זה רבית שהרי היו כמו שלוחין ממש.

לכך נראה לפרש דגם אחריות ההליכה היתה עליהם והשתא ניחא שפיר דהמכר היה נגמר מיד ומן הדין לא היה לו ליטול אלא כמו שהיתה שוה לשם במקומו והוא שקיל טפי ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו' שהיו מרויחים באותן המעות.

ואם תאמר וכי מותר להלות לחבירו ברבית מהאי טעמא שירויח באותן המעות. ויש לומר דשאני הכא דהריוח בא מחמת בעל המעות.

ועוד יש ליישב פירוש הקונטרס דלעולם אחריות ההליכה על רב חמא ומכל מקום איצטריך האי טעמא דניחא להו משום דהוה אמינא כיון דבתר דזבנוה התם במקום היוקר הוא מלוה להם המעות שיסחרו באם לתועלתם כי טרחי בהליכה להוליכה לשם ולמכור אותה לו הוה ליה כרבית מוקדמת ומשום הכי איצטריך לומר דאין כאן רבית מוקדמת דהא עביד להו מילתא דשויא באותו טורח שטרחו בשבילו דכל היכא דאזלי בהליכה ובחזרה שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא בכל סחורות שמוליכין ומביאין מפני שיוצא עליהם שם שהם מוליכין סחורתו של רב חמא. עד כאן.

וכן כתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו. יש ליישב פירוש הקונטרס דאחריות ההליכה על רב חמא וכי תימא אם כן הוי שלוחו ממש. יש לומר דמכל מקום היה להם טורח ההליכה ומזה הטורח לא היה נותן להם כלום אלא מחמת אותו הטורח היו מרויחין שבחזרה היו המעות מלוה גבייהו ומרויחין בהם שהיו לוקחין באותן מעות סחורה שהיא שם בזול ומביאין אותה לכאן ומוכרין אותה ביוקר ואם כן אותו טורח היה רבית מוקדמת ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו'. עד כאן. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: והם ז"ל פירשו דהכא האחריות היה על הלקוחות אף בהליכה ומשום דתניא המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. דבאחריות לוקח אסור הוצרך לומר טעם דשאני הכא דניחא להו דליקום ברשותיה כלומר שיקרא שמו עליה כי הם יודעים כי רב חמא מכרה להם והם עתידים לפרוע עדיין מדמי הסחורה לא שיהא כן התנאי אלא שכן המנהג על הרוב ומפני כן נקטי להו שוקא ושבקי להו מיכסא כדי שירצו התגרים לסחור עמו וגם שיפרעוהו בעין יפה ויותר הוא טוב להם כשלא פרעוהו מיד ונתן להם זמן עד החזרה דמשום הכי זבני לה לזמן ההוא ביוקר ולאו משום אגר נטר לי וכיון דליכא אגר נטר לי שרי. אי נמי יש לפרש דכיון דכל היכא דקאי ברשותיה דרב חמא שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא הרי האחריות שקבלו על ההליכה אינו בחנם ומשום אגר נטר לי אלא כאלו נתקבל שכר על האחריות ההוא וכהאי גוונא אפילו באחריות לוקח מותר וכן פירש מורנו. עד כאן.

והלכתא כטרשא דרב חמא וכו': ככתוב בתוספות. וכן פסק רבינו האי בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן מיהו לא פירש טרשא דרב נחמן כמו שאנו מפרשים אלא פירש דהיינו אדם שנותן לחבירו חמשה דינרים ואינו מרויח בהקדמת מעות אלא שבטוח במקחו שלו. ולפי זה הפירוש צריך לפרש מתניתין דקתני אם לגורן בשנים עשר מנה אסור כגון שאז הוא שוה כך דאז אין המוכר מרויח אלא שהוא בטוח במכר שלו ואפילו הכי אסור משום דקץ ליה ומיהו אין נראה לרבינו תם פירושו בזה דמתניתין משמע דמיירי כגון שמייחד לו החפץ בשכר המתנת המעות. ועוד דמתניתין בהקדמת החפץ ואיהו מוקי עיקר מילתיה דרב נחמן בטרשא בהקדמת המעות. תוספות שאנץ.

דף סה עמוד ב

מתניתין. מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וכו': יש מפרשים שהלוקח אמר לו למוכר. קשיא לי מאי טעמא איירי מתניתין בשנתן לו מקצת דמים ואם נתן לו כל הדמים ואמר לו כך כמו כן היה הלוקח אסור מפני שהוא כמלוה ולא כמקח. ונראה לי דרבותא אשמועינן שהלוקח אסור והמוכר מותר וכדאמר ליה לכי מייתית קני כדמוקמינן לה לקמן וסלקא דעתך אמינא כיון דאכתי מחייב ליה לוקח מעות מוכר נמי ליתסר דמיחזי דבשביל שכר מעותיו הוא אוכל קמשמע לן.

והעיקר שהמוכר אמר ללוקח וכך היא הסוגיא באמת ואין עוד קושיא. והפירוש הראשון אינו כי אם בלשון אחר נאמר בגמרא לכשיהיו לי מעות אחזירם לך וכו' הא דאמרינן שלוקח מותר ומוכר אסור דאמר ליה ארעא קני מעכשיו וזוזי ליהוו גבך הלואה הכי קאמר דלא ליזול וליפוק אזוזי אלא שימתין אותו כאדם שממתין לחבירו בהלואה דכהאי גוונא האי ארעא מיקניא במקצת דמים. הראב"ד.

משכן לו בית משכן לו שדה: כתב ר"מ מסתברא דסיומא דברייתא דרבי חייא דאייתי לעיל פעמים ששניהם מותרים היא מדלא קאמר תניא. הרא"ש.

צד אחד ברבית לרבי יהודה שכיון שאמר ליה לכי מייתית לזמן פלוני קני מעכשיו ואפשר שיביא לאותו זמן הילכך לרבי יהודה לוקח מותר בו בדמים הללו נמי אפשר שישוה יותר ואפשר שלא ישוה אי נמי אפשר שירצה למכרו ואפשר שלא ירצה וכשירצה הדבר תלוי בדעת עצמו וכמוזיל גביה מדעתיה דנפשיה דמי וזה עיקר. וזה הענין כגון שנתרצה למכרו לסוף שנה או שתים למשכונה וזה מחזיק בו בתורת מכר יסבור לאכול משם ואילך בלא נכייתא אומרים לו אסור אתה מפני שלא נתקיים זה המכר בידך בתורת היתר כי מחמת הלואתך אוזיל גבך ועכשיו שוה יותר ואם תרצה לאכול בתורת משכונה בנכייתא כמו שהיית אוכל מותר אבל בלא נכייתא אסור. הראב"ד.

לא תמכרם אלא לי בדמים הללו: הקשו בתוספות אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וכו' והראב"ד ז"ל פירש דהכא שאני שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור אבל התם תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ליום פלוני הילכך בשעת מתן המעות קנה הכל או בדאמר ליה מעכשיו או באסמכתא כרבי יוסי מפני שאין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא. אי נמי קנה אמרינן אבל איסור רבית איכא. ומיהו אבק רבית הוא דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא ולא מסלקינן ליה כן כתב הרב.

ואינו מחוור בעיני כלל דעל כרחך אין התם איסור רבית כלל שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. ועוד שאם היה בו איסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא כיון ששנאוה הכא גבי איסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו אלא היה לו לשנות ואסור לעשות כן מפני איסור רבית וכיוצא בלשון זה. אלא ודאי אין כאן עסק לאיסור רבית דכללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור הא כל שאין בו אגר נטירה מותר וברייתא דהכא שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו לא ימכרנה אלא לו ובסך ידוע ואפילו תשוה יותר הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור.

אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם הזמן שקבע לו ולא לאחריו ולא נתכוון זה אלא שיפרענו בזמנו ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו ואין כאן שכר המתנה ואם לאו הרי השדה מכורה לו מיד ואין כאן המתנה וגדולה מזו אמרו במעות ממש שההעלאה נכרת בהם יותר ומיחזי טפי כרבית שכן שנינו בפרק גט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש וכו' רבי יוסי אומר יחזיר וכו' ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא הא לאו הכי כלהו מודו דיחזיר ולא חיישינן בה משום רבית אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל לא בתחלה ולא בסוף. ונראה שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפרק גט פשוט וזה נכון וברור.

ומכל מקום אפשר שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן ולא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון שכל שמקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן לו אסור משום מראית העין ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית ועל כן שנאוה סתם במשנתנו להתיר ובמשנת גט פשוט וכללן כולן רבן גמליאל במשנתנו ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ורבי שמעון שאמר יש רבית דברים. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור פירוש אסור לעשות ולקיים כן והוה ליה רבית קצוצה ומשום שכר מעותיו מוזיל גביה ואף על גב דכהאי גוונא יכול הממשכן לחזור בו ויכול הוא למכרה למי שירצה כדאיתא בהדיא בפרקא בתרא דעבודה זרה ואפילו קנו מידו דאמרינן זוזי אנסוהו. אפילו הכי כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואף על פי שהיה יכול לחזור בו שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפילו בלא מי שפרע ואפילו הכי אסור כשלא יצא השער או כשלא בא באיסרו לידו.

ואם תאמר ומאי שנא מהא דתנן לקמן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומיירי התם אף על גב דקא מוזיל גביה ואיכא מאן דמוקי לה בגמרא בדלא אמר ליה מעכשיו ומאן דבעי מעכשיו אינו מטעם רבית אלא משום דלא תיהוי אסמכתא. ויש לומר דשאני התם דאי בעי מצי לזבוני למאן דבעי ולא עקר תנאיה דמעיקרא אבל הכא דלפום תנאיה לית ליה לזבוני לאחריני כלל וללוקח הזה לית ליה לזבוני אלא בדמים הללו הרי זו רבית קצוצה כן תירצו בתוספות. עד כאן.

סיפא דאמר ליה מדעתיה: נראה לי כגון שאמר לו אם יהיה לי זה הדעת באותה שעה והדבר אצלו בספק אולי לא יהיה שאם אמר לו אם ארצה פשיטא שאין זה תנאי אלא שאמר לו עכשיו אני רוצה ואם ארצה באותה שעה אקבל אותם ממך מותר שגם זה אינו תנאי. הראב"ד ז"ל.