שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף מב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד א

מתניתין. צררן והפשילן לאחריו: כלומר צררן בסודר שבראשו העודף ממנו אחר ראשון נמצא שלא שמר כדרך השומרים שהיה לו להניח ראשי הסודר הקשורים בו המעות כלפי פניו שיוכל למשמש בהן דכתיב וצרת הכסף וכו' כדלקמן בגמרא ה"ר יהונתן.

ולא נעל בפניהם כראוי: פירש בקונטרס לעיל בפירקין שלא נעל בפני הקטנים כראוי. והא דקאמר בגמרא בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים אף על גב דליכא אלא חדא מסרן לבנו ולבתו איכא למימר דקרי ליה כולהו משום דאיכא תרתי נעילה קצת וגם שמירת הקטנים ואפילו עבד כל הני לא שמר כדרך השומרים.

ותימה הא נעל בפניהם כראוי פטור ואמאי הא לא שמרן בקרקע. ויש לומר כיון שהם ביד הקטנים ליכא למיחש לגנבי כי יראים פן יצעקו. אבל הרי"ף גורס או עצל בפניהם וכו' ותרתי מילי נינהו. ואי קשיא נעל כראוי אמאי מיפטר הא לא שמרן בקרקע. איכא למימר דמיירי בערב שבת בין השמשות ולא היה לו פנאי. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים. איכא דמקשה לפירוש רש"י מאי כלהו דאמרינן הכא דהא ליכא אלא חדא. ויש לומר דלא דק תלמודא בלישנא והכי קאמר בשלמא כל הדברים שנזכרו במשנתנו דינא הוא דלא ליפטרו שהרי לא שמר כדרך השומרים. עד כאן.

וכתב הרשב"א ולישנא דבפניהם מסייע לפירוש רש"י דלא שייך לשון בפני אלא בבעלי חיים ולגירסא דגרסי או שנעל פירושו שנעל על הכספים ולומר דדוקא נעל שלא כראוי הא נעל כראוי פטור ואף על פי שלא קברן. וכן נראה מהירושלמי דגרסינן התם אימתי אמרו וכו'. והא דאמר שמואל בגמרא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו דוקא בדורות ההם שהיו גנבים מצויים וכי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע הכי קאמר השתא אין להם שמירה אלא בקרקע דאף כל אדם מצניעין את שלהם כל מה שהיו מקצים מהוצאה אבל במקום שאין מצניעין בשלהם אלא בתיבה שידה ומגדל אף בשל אחרים אינו חייב לקבור וכו' ובלבד שיהא ראוי לשמירה וכדאיתא התם בירושלמי דגרסינן התם נתנן במקום שנהג ליתן את שלה אם היה ראוי לשמירה פטור. דאף הרי"ף כתבו בהלכות.

ואף לגירסת רש"י איכא למשמע נמי הכי ממתניתין דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי אבל נעל בפניהם כראוי פטור ומשום נעילה כראוי בלבד הוא דפטור ולא משום שמירת הקטנים ושמירתן לא מעלה ולא מוריד וכן דעת הגאונים. ומכל מקום בזמן שהגנבים מצויין אין להם שמירה אלא בקרקע והיינו דשמואל. והיינו דכתבוה להא דשמואל כל המחברים בחיבוריהם.

ירושלמי. אמר רבי יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שאבדו פטור מלשלם שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא. עד כאן. וכתב הריטב"א ודוקא בשומר חנם אבל בשומר שכר חייב דלהכי יהבו ליה אגרא דלטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר. עד כאן.

וגם הרמב"ן כתב דליכא למימר מתניתין בערב שבת דאם כן היכי אמר רבא ומודה שמואל וכו'. מתניתין היא אלא שמע מינה כדברי הר"י בר ראובן שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים אלא אם כן נאמר דמתניתין בשפירש לו שהוא צריך להם ולא יקברם וכן אפשר לפרש ענין הירושלמי ודעת המחברים כן שכתבוה לדשמואל סתם. דחזינן מאן דכתב מתניתין במעות הניתנין להוצאה כגון פרוטות וכיוצא בהן אבל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדשמואל ולא מסתברא מדאמרינן דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וכולה סוגיא נמי בזוזי משמע דהיינו מעות ולא כספים. הרמב"ן.

אלא בדבר שאין העין שולטת: למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים משום דשלטא ביה עינא בישא כדאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו. הרא"ש.

וזה לשון תוספות שאנץ: אלא בדבר שהעין שולטת בו. למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו דשלטא בהו עינא בישא ודרש מדכתיב יצו אתך את הברכה בדבר שאתך.

התחיל למוד אומר וכו': פירוש, ברכה שלמה בשם ומלכות, דאי לא, לאו ברכה היא, כדכתיבנא בפרק הרואה. ודעת הרמב"ן, שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות, שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהן שנאמר את כל המעשר וגו' והריקותי עליכם וגו', ועל כן תקנו בו ברכה זו, לומר, שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה, הריטב"א.

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, משום דמסרי גנבי נפשייהו עלייהו טפי, וגם אינם מתקלקלים בקרקע. ואולי שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע, או כלי מתכות אף על פי שאינם מתקלקלים, כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו עלייהו לא בעי שמירת הקרקע. הרא"ש.

כתוב בתוספות, ואי שומר אבדה שומר שכר הוי, קרנא בעי לשלומי וכו'. מיהו התם משני, וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. וקל להבין.

עוד כתוב בתוספות, וכן בתר הכי דמייתי, לא, אם אמרת וכו'. והתם משני, דהכי קאמר, לא, אם אמרת בשומר חנם שמשלם כפל בכל טענותיו. וקל להבין.

עוד כתוב בתוספות, דכי יליף גנבה ואבדה בשואל וכו'. ואין להקשות, כיון דחייב באונסים דשבורה ומתה כל שכן בגנבה ואבדה. דיש לומר, התם פריך לה בגמרא, ומשני, דגנבה ואבדה אפשר לבעלים למטרח בתרא ולאיתויי, מה שאין כן בנאנסה. עוד כתוב בתוספות, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואין להקשות, אם כן, מאי פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בליסטים מזויין תאמר בשואל שמשלם קרן, מנא לן, גם התם נימא דיו. דיש לומר, כיון דשואל חייב בשבויה, דילפינן התם מן או, דכתיב ונשבר או מת, כיון דכתיב בשומר שכר ונשבר או נשבה, לכן מן או דשואל מרבינן שבויה, ובכלל שבויה הוי ליסטים מזויין.

וכן פירשו תוספות בבבא קמא, אבל שאר אונס גנבה לא כתיב בשואל, והוה אמינא דיו, ופטור, וטעמא, דאי אפשר למטרח ואיתויי בליסטים מזויין כמו בשאר גנב, אף על גב דבשומר שכר לא מהני האי סברא למפטר, דהא חייב בגנבה ואבדה, מכל מקום בגנבת אונס דאיכא תרתי לטיבותא, שהשומר נאנס ואפשר לבעלים למטרח בתרה לכך פטור. ואין להקשות, מה הביאו תוספות לעיל ראיה מליסטים מזויין, נחלק כמו שאנו מחלקים כאן. דיש לומר, חילוק זה רחוק, דהא בלא זה כל גנבה קרובה לאונס, ולא אמרינן חילוק זה רק מכח דין. גליון.

יש מי שאומר, דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפילו שומר שכר, דגנבה כי האי אונס הוא. והוא הדין לכל נועל בפני בעלי חיים נעילה הראויה לעמוד בפני כל רוח, ומביאין ראיה מדאמרינן בשלהי ארבעה וחמשה, תנו רבנן, ארבעה נכנסו תחת הבעלים וכו' ואקשינן, היכי דמי, אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרו וכו', ואוקימנא, הכא במאי עסקינן דנטרוה שמירה פחותה וכו', ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פרק הכונס, איזהו כראוי, דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכו' ואמרינן, מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו' אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה ששומר חנם פטור עליה ושאר שומרים חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח זו היא שמירה מעולה שאף שאר השומרים פטורים עליה. דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפילו נטרוה שמירה מעולה חייבים.

ולאו ראיה היא, דממאי דמדשמירה פחותה שיכולה לעמוד ברוח מצויה שמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לעולם אימא לך דמעולה היינו שיהא יושב ומשמר, והא דנקט התם שמירה פחותה דהיינו שיכולה לעמוד ברוח מצויה, משום שומר חנם נקט לה, דסגי ליה בהכי. אי נמי, אפילו תימא דשמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לאו למימרא דאי נטריה שמירה מעולה לא מחייב להחזיר דמי שור לבעליו, אלא משום דקתני ומשלמין את הכופר אוקמה בשמירה פחותה, דאי נטריה שמירה מעולה פטור לגבי נזק ואינו משלם כופר, דמה הוה ליה למעבד, הא לגבי נזק לאו שומר שכר דידיה הוא, אבל להחזיר דמי שור לבעליו לעולם אימא לך חייב אף על גב דנטריה שמירה מעולה, דלהכי יהבי ליה אגרא דלינטר נטירותא יתירתא, דהיינו שיהא יושב ומשמר. והכי נמי מסתברא דבשומר שמי יושב ומשמר בעינן דאי סלקא דעתך וכו' אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל וכו' ואמרינן נמי בפרק הפועלים עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וגו' אלמא יושב ומשמר בעינן וכן כתב רב אחא משבחא וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן.

אמר הכותב בזה לבי נוקפי ואין הסברא מקבלת אותו כלל שכל שומר שכר יהא חייב עד שיהא יושב ומשמר ולפי זה לא תמצא לעולם מי שישמור דבר לחברו שיצטרך להיות קשור אליו כל היום. ויש לפרש הירושלמי וההיא דפרק הפועלים בבעלי חיים בלבד שצריכין שמירה תדיר ולשון מחיצה דירושלמי גם כן מורה על פירושי כי אינה אלא להבדיל בין בעלי חיים לא לשמור כלים והוא ביאור הפרשה עצמה של שומר שכר שנאמרה בבעלי חיים כי הראשונה בכסף או כלים נאמרה בשומר חנם והשניה בבעלי חיים בשומר שכר והיינו ההיא דהפועלים שהזכיר יעקב בשמירת צאן לבן. אבל מטלטלים אינם נשמרים במקום שיוכל להגיע לשומר חורב ביום וקרח בלילה. ועוד היאך יהיה המלוה על המשכון שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף. ומשום דבר מועט כזה משכר יתחייב להיות יושב ומשמר המשכון ואם כן נעילת דלת בפני לוין שלא יהיה אדם שירצה להלות מפני דין זה. ותימה גדול איך סתמו גאוני עולם דבריהם ולא פירשו בזה דבר. הר"ש די וידש. ועיין בפירוש החומש לרש"י בפרשה שניה שנאמרה בשומר שכר.

וזה לשון הרמב"ן: ולאו מילתא היא דהתם משום דאמרינן משלמין את הכופר קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטור מן הכופר וכי הדר אוקים כרבי אלעזר שאין לו שמירה אלא סכין אפילו כששמר שמירה מעולה מיתוקמא אף על פי שרש"י לא אמר כן. עד כאן לשונו.

ויש מי שאומר דלעולם אין שומר שכר פטור עד שיהא יושב ומשמר דאינו פטור אלא בליסטים מזויין דאי לא תימא הכי אם כן אין הפרש בין שומר חנם לשומר שכר בשמירת הכספים דכל דלא קברינהו הוי פושע ונשבע על הכל נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה. והאי גנבה על כרחך בשנעל בפניה כראוי דאי לא נעל כראוי אף שומר חנם חייב אלא כשנעל כראוי היא ואפילו הכי חייב. ומיהו האי איכא לאוקמה בשנעל בדלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח ושומר חנם פטור ושומר שכר חייב. ומכל מקום הכי מסתברא דבשומר שכר יושב ומשמר בעינן דאי לא תימא הכי מצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב כגון שאומר שנעל בפניה כראוי וכו' ככתוב בתוספות.

ואיכא מאן דסבר בשאר מילי חייב אבל גבי כספים שהטמינם בקרקע אין לך אונס גדול מזה ואף שומר שכר פטור. והא דקשיא ליה לרב יוסף הא דרבי יוחנן בפרק הכונס משום דבעי לאוקמי בכל מילי. וטעותא היא דאדרבה ניחא לן לאוקמי בהכי ולא לומר בליסטים מזויין וקסבר גנב הוא. ועוד בכל מילי נמי מצי לאוקמי ובשהטמין בקרקע שכל דבר יכול להטמין חוץ מבעלי חיים ולבעלי חיים עצמן אי אפשר שלא יהא להם שמירה מעולה כשמירת קרקע לכספים.

ומכל מקום כשקפץ עליו חולי או שארעו אונס אחר בגופו ומחמת אותו חולי או אותו אונס לא מצי למיתב בהדה בהא פטור דאין לך אונסים גדולים מהני ולמה הדבר דומה למי ששבו אותו ליסטים ואחר כך נגנבה הבהמה דמסתברא שפטור עליה דבכלל אונסים הוא זה כיון שאינו יכול לשמור ולהציל. והא דלא משתכח דמשלם תשלומי כפל בטענת גנב ולא אוקמה בהכי. איכא למימר משום דמילתא דלא שכיחא היא. ואי נמי אפשר דאי טעין הכי לא משלם תשלומי כפל ואף על גב דקפטר נפשיה בהכי וטעמא דזה כטוען לא נעשיתי שומר עליה באותה שעה שלא חייבה תורה תשלומי כפל בטוען טענת גנב אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטען ששמר כראוי אבל זה כיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי באותה שעה.

וקשה לי קצת דאם כן גנא בעידנא דגנו אינשי ליפטר דשינה אנסתו ואין לך אונס גדול מזה שהרי הנודר שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן ואם כן משכחת לה בטוען שנאנס באונס שינה והא ודאי שכיחא. ועוד דהתם אמרינן בהשוכר את הפועלים שהוא חייב. ושמא כל שלא בא האונס בפקדון ממש כגון שמתה הבהמה או שנטלה בליסטים מזויין חייב ואף על פי שאירע אונס את השומר שלא מחמת האבדה ממש שהרי לא נאנס הפקדון אלא הוא. ואונסין דשומר שכר כאונסין המפורשים בשואל דכתיב או נשבר או נשבה כלומר שמת הפקדון או שנשבר או שנשבה או נשברה רגלו של שומר ואינו יכול לשמור או שנשבה חייב. וצ"ת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: מצאתי בשם הר"י בר ראובן אלברגלוני קבלנו מרבותינו דודאי הילכתא כשמואל. אבל אמרו שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים וכו' וכיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות שהדברים נראין כן שדרכן היה להטמין את שלהם מה שהוא מוקצה מהוצאה מההוא דאשלמינהו לאימיה ואמר כל שכן דאי אמינא לה דדידי נינהו טפי מיזדהרה בהו ואי סלקא דעתך שלא היה דרכם לקבור את שלהם היאך יכולה להזדהר בהם הרי אין להם שמירה אלא בקרקע.

ואין לומר מזדהרה בהו דנקטה להו בידה. שאי אפשר לה לעשות כן ולא עלה על דעת שתהא הולכת אמו כל היום וכל הלילה ומעות בידה. אלא הכי קאמר אמינא כיון דסברת דידי נינהו טפי מזדהרה למקברינהו במקום המוצנע ושמע מינה שדרכן היה לקבור ממונם שאם דרכן שלא לקבור את שלהם וגבי נפקד הוא ובעינן שמירה מעולה יותר משלו אף אמו ודאי לא תקבור אותם שהן חשובין לה כשלה.

ואמרינן בירושלמי אימתי אמרו שומר חנם נשבו ויוצא וכו' אם נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו'. ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדלג בו ולא כתב אלא נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו. ומיהו מה שכתב ממנו ראיה לדברינו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו' דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתניתין מייתי לה. ועוד לשון נתנם במעות משמע. אלמא במקום שרגיל כל אדם ליתן את שלו פטור שזה הוא ראוי לשמירה כדברי הרב אלברגלוני. עד כאן.

אמר הכותב: אף על פי שהדין הזה נראה שהוא דין אמת כי מן הבבלי ומן הסברא הוא מוכרח וכי לא די לו למפקיד שיהא פקדונו במקום ששם נכסי הנפקד וידוע הוא שלא על דעת שיעשה בשלו יותר מבשל עצמו הפקידן דאין מי שיעשה זה אלא אם כן פירש בפירוש. אבל מן הירושלמי אין ראיה כלל כי כמו שנאמר בירושלמי נאמר בתלמודנו בענין שמי ששמר כדרך השומרים מיד הוא נפטר שזהו ענין הירושלמי ואף על פי כן הוצרך שמואל לחדש דשאני שמירת כספים משאר נכסים הנפקדים.

ואם רצוננו לפרש בהא דשמואל שאם שמרן כדרך מעותיו שנפטר היאך יצא לנו זה מן הירושלמי שלא ירדו לכספים אלא כדין כל דבר נפקד ולא ידענו מה דעתם בהא דשמואל כיון שלא דברו בה. אבל לא בא הירושלמי אלא להודיע חדוש שלא נאמר שהנפקד ששמר פקדונו כדרך ששמר נכסיו דבזה הוא נפטר מפשיעה דלא היא אלא דוקא אם שמר כדרך השומרים לא אם שמר כדרך שהוא רגיל לשמור כי אולי המפקיד לא היה יודע שדרכו בשמירה פתותה שאם היה יודע ואף על פי כן הפקיד אצלו אף על פי שלא שמר כדרך השומרים אלא כדרכו ומנהגו פטור עד שיתנה בפירוש שישמור לו שמירה מעולה אבל זה שהפקיד סתם אפילו שמרו כדרך שהוא רגיל לא נפטר אם אינו רגיל בשמירה ראויה וזהו שאמר אם הוא ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב. הר"ש די וידש.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ירושלמי נתן במקום שנהג ליתן את שלו וכו'. צריך עיון זה הירושלמי אם הוא חולק עם גמרא דילן שהרי אומר כגון שנתנן וכו' ומשמע אפילו לא קברן תחת הקרקע פטור כיון שאינו נוהג בשלו כן. ויש לומר דלא פליג דכיון שהמפקיד עצמו יודע שאינו רגיל בעל הבית לקבור כספו על מנת כן נמי מפקיד לו את כספו וכמי שהתנה עמו דמי ותנן מתנה שומר חנם וכו' אי נמי יש לומר דזה הירושלמי אינו מדבר בכספים אלא במטלטלים. עד כאן.

ומודה שמואל בערב שבת וכו': כתב הרמ"ך וזה לשונו: ואי אפקיד גביה זוזי במעלי שבתא לא רמו עליה לאצנועינהו עד בתר שבתא. ואי האי מפקיד הוי צורבא מרבנן לא אטרחוהו רבנן לנפקד לאצנועינהו בקרקע עד לבתר שבתא למחר דמצי טעין סברית דילמא מיצטרכת זוזי לאבדלתא. ונראה לומר דאי מוכחא מילתא וידוע לדיינא דלאו למשקל מינייהו זוזי לאבדלתא אפקדינהו ניהליה אף על גב דזוזי נינהו אי נמי אי אפקיד גביה כספים וכיוצא בהן דלאו להוצאה זוטרתי כי האיך קיימי אף על גב דבמעלי שבתא אפקדינהו ניהליה אי אתאבידו באפוקי שבתא אפילו בליליא מחייבינן ליה דהא פשע דלא אטמנינהו בארעא במיפק שבתא לאלתר ולא מצא לאפטורי בטענה אף על גב דהוי מפקיד צורבא מרבנן. עד כאן.

גשושאי: פירוש שמגששין הקרקע ומגלין המטמונות. פרומאי מלשון בגדיו יהיו פרומים. ביני אורבי פירוש הטיט שבין לבנה ללבנה בעובי הכותל כדגרסינן בגמרא דהשותפין כותל כפיסים ד' טפחים אריח מכאן שהוא חצי לבנה של שלושה טפחים כדתנן בעירובין והאריח חצי לבנה של שלושה טפחים אריח מכאן ואריח מכנגדו מן הצד האחר הנה שלושה טפחים נשאר טפח ביניהם ממלאו באבנים קטנים וטיט ונקרא ביני אורבי. טפוחאי. פירוש שנוקשים בטפיחיהן ומכירין אם יש כספים או זולתם. רבינו חננאל.

לא ידענא היכא אותבתינהו: כלומר אינני זוכר באיזה מקום קברתים ואיני מוצא אותם עכשיו ואבקש אותם היום או מחר ואמצאם. ודן רבא שישלם לו מיד ולא ימתין אותו עד שיחפש אחריו דאין לך פשיעה גדולה מזו ואף על פי שהוא טוען שקברם כיון שהוא אומר שאינו זוכר באיזה מקום הוא דין שישלם אותם שאף על פי שלדבריו לא נגנבו אפילו הכי כאבודים דמו לצורך המפקיד כי מי יוכל לחפש כל הקרקע של בית או כל טפח הסמוך לקרקע או כל טפח הסמוך לקורה אם לא יפסיד כתליה ואף על פי שקברן ולא נודע לנו אם קברן אם לאו אין לו להפטר בשבועה שלא פשע שהרי אין לך פשיעה גדולה מזו. ה"ר יהונתן.

אותבינהו בקרטילא ואגנוב: נראה לי מקום הרגיל ליתן את שלו היה אבל לא היה מקום שמירה מעולה. מיהו קשה לי כיון דאיהו יהיב זוזיה בההיא קרטליתא היכי אמר כי אמינא דידי נינהו כל שכן דמזדהרא בהו טפי. ותו קשיא לי שמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היכי משכחת לה. לא משכחת לה אלא במי שהוא קובר שלו כל הימים וההיא דקרטליתא זימנין קבר זימנין לא קבר. הראב"ד.

כל המפקיד וכו'. ככתוב בתוספות. וקצת תימה מריש הכונס גבי מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו דמפרש מסרה רועה לברזיליה ומשמע דשומר קמא איפטר ליה לגמרי דהיינו הרועה משום דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה. ויש לומר דלאו ליפטר לגמרי קאמר אלא דלא חשיב שומר שמסר לשומר. תוספות שאנץ.

דף מב עמוד ב

אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו: מהכא משמע דאפילו בשלהן היו רגילין לקבור תחת הקרקע ואפילו בשומר חנם חייבין לעשות כן כדורות ההם וכדכתיבנא במתניתיה אמר רבא משתבע איהו דאשלמינהו לאימיה. פירוש דאף על גב דתשבע אימיה דאשלמינהו לה לא מהימנא ועדות ברורה צריך לזו או שישבע כדרך שהיה נשבע שהניחם במקום המשתמר שזו היא שבועת השומרים ותו לא מידי, הריטב"א.

וכתוב בגליון תוספות ישתבע איהו דאשלמינהו לאימיה היינו שבועת שומר שלא פשע בה וכן אימיה משתבעה דאותבתינהו בקרטליתא. אבל לא מחייב שבועה שלא אמר לה דלאו דידיה נינהו שאין המפקיד יכול לטעון ברי אלא שמא אמר לה והיא אומרת ודאי שלא אמר לה. עד כאן.

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורתא ליתמי: לא פשע בכך דהא אמרינן בהניזקין דאפילו למכור שדות ולמזבן תורי שרי. תוספות שאנץ.

נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתי: כלומר אין שמירת הבקר מוטלת עלי כי אם על הבקרא. שמעינן מהכא שאם לא היה שם בקרא שהשמירה מסורה לו להתחייב בה כשומר חנם או כשומר שכר. ומסתברא כשומר שכר דאמרינן במסכת גיטין אפוטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מפני שהוא כנושא שכר.

ואי קשיא לך הא דאמרינן מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכן מה שאמר אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח ישלם מן העליה ומסקה כרבי יוסי בן חנינא דאמר מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי אלמא אפוטרופוס אינו כשומר שכר. לא היא דאפוטרופוס אינו רועה בקר ולא בקרא אבל שמירת נכסים עצמן הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפוטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. אבל תימה הוא על בית דין שמעמידין אפוטרופוס לדעתם לעשותו מועד ולמה לא ימסרו אותו לשומר חנם או לשומר שכר והוא יכנס תחתיהן לנזקיו. שאני אומר אין בית דין מוסרים מכשולות לבני אדם וכל שכן לאפוטרופין. הראב"ד.

מיכדי בקרא שומר שכר דיתמי וכו': ואיכא למידק דמהכא משמע דאי הוה שומר חנם פטור. ואם כן היכי אמרינן לימא ליה לאפוטרופא זיל שלים ולא פטרינן ליה אלא משום דאמר אנא לבקרא מסרתיה. ויש לומר דאי לאו דמסריה אפוטרופא לבקרא ולא אוקמיה ביני תורי ושדא ליה אוכלא ולא אוכל פושע גמור הוא וחייב. ומכל מקום שמעינן מהכא דאפוטרופא חייב בפשיעה מיהא. ויש מי שפירשה לזו באפוטרופא שמנוהו בית דין דחשבי כשומר שכר. ובפרק הניזקין כתבתי בארוכה. הרשב"א.

תו איכא למידק האי אפוטרופא אמאי לא משלם נהי נמי דלא פשע בתר דזבניה מכל מקום בעידן דזבניה הוה ליה פושע דזבן תורא דלית ליה ככי דהוה ליה לעיוני. ואפשר משום דלא מינכר ביה ויש שאוכלים בהנהו ככי דהוו ליה וזה שלא אכל ומת איגלאי מילתא דמשום ככי דלא הוו ליה מת. או שהדבר צריך לבקיאים ורוב אינם בקיאים ואין כאן פשיעה. הרמב"ן.

ואיכא דמתרץ דתורא דלית ליה ככי מילתא דלא שכיח היא ולא הוה ליא לעיוני אלא בקרא כיון דחזא דלא אכל הוה ליה לעיוני. ואי נמי מסתמא הוה ליה לבקרא לעיוני אי אכיל או לא אכיל. ומסתברא לי דהיינו דאמרינן אנא לבקרא מסרתיה לומר דכיון דאיכא בקרא אבקרא רמיא מילתא לעיוני ומשום הכי לא עיין בהא אפוטרופא דהא ידע דבקרא מעיין ביה וכאלו אמר ליה אפוטרופא לבקרא הא תורא עיין ביה אי אית ליה ככי אי לא. הרשב"א.

דאשכחוה למריה דתורא: וכגון דזבין לרידיא דאי לאו הכי מצי למימר לשחיטה מכרתיו לך כדאמר שמואל בריש שור שנגח את הפרה ובריש המוכר פירות גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. אי נמי סתם יתמי דגברא דזבין לרידיא. אי נמי אפילו מוכרו לשחיטה בעינן שיוכל לחיות ארבעה או חמשה ימים עד יומא דשוקא וזה לא היה יכול לחיות כלל דלא הוה ליה ככי ושיני למיכל. תוספות שאנץ.

משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא וכו': איכא דמקשי אמאי נאמן ספסירא לישבע וליטול והלא בקרא אומר לו איני יודע אם נתחייבתי לך אם לאו דקיימא לן דפטור. ולמתניתין דמיא דתנן זה אומר שאולה מתה בעידן שאלה מתה והלה אומר איני יודע חייב. ואוקימנא דוקא בשיש עסק שבועה ביניהם הא לאו הכי פטור.

ויש מרבוואתא דפירשו דכיון דלא שמר כראוי והרי חיובו של שומר בפנינו אף על פי שהוא טוען על הבעלים שהן עצמן פשעו בשלהן אינו נפטר בכך כיון דשמא הוא טוען ואין ספק שלו מוציא מידי ודאי כיון שאינו בא ליפטר אלא מחמת פשיעת הבעלים בשלהן. אבל במתניתין איני יודע אי נעשה עליה שואל בשעת מיתה אי לאו. וקשיא לי אם כן אפילו בגברא דלאו ספסירא ליחייב בקרא דהא פשיעת הבעלים בספק. ושמא גברא דלאו ספסירא חזקה מיחזא חזא ופושע הוה עכשו בשלו.

והנכון מה שפירש רש"י. דכיון שכבר מתה קודם ששילמו הבעלים ליתומים כבר נתחייב בקרא ליתומים והם אינם עושים סחורה בפרתו של זה אלא בקרא חייב לאשתעויי דינא בהדי ספסירא כדבעי לאשתעויי דינא בהדי יתמי כדינא דמתניתין דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר. ומיהו לא שקיל ספסירא בלא שבועה כיון דאפשר דהוא ידע ביה ופשע בשלו.

והראב"ד פירש משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואף על פי שהבקרא משלם משלו במקום היתומים הוא עומד שהיתומים כשומרי שכר לספסירא לפי שהם חייבין לשמור שהרי הוא עומד לחזור לבעליו וליטול את שלהם מהמוכר ובאחריותן הוא עד שיחזיר לבעליו מפני מעותיהן והבקרא שומר שכר ליתומים ונכנס תחתיהן לשמירה. וטעמו של הרב ז"ל צריך עיון. הרשב"א ז"ל.

כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הקשה רש"י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא. ותירץ דכיון דפרה דבעלים היא ובקרא שומר שכר דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא וקאמר רבי יוסי תחזור פרה לבעלים וכו' ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון הוא היה שומר של בעלים ושלוחו חשוב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות הוה אין האפוטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו. והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל. ויש לומר דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיה הרי נעשה לוקח שומר עליו וכאותה שאמרו שכל האומנין שומרי שכר אלא דהכא דיו שיהא כשומר חנם כיון דהוה כאן מקח טעות. ונתקיים תירוץ רש"י ז"ל יפה דאתיא הא כההיא דרבי יוסי. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: ואם תאמר אמאי משלם בקרא למאריה דתורא לימא בקרא למריה דתורא לאו בעל דברים דידי את. ועוד קשה שהרי הבקרא שומר חנם לגבי מריה דתורא ואם כן יהא פטור דליכא למימר פושע הוא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כל כך להחשב פשיעה. ויש לומר כיון דשקיל זוזי יתמי ממריה דתורא אם כן הוי תורא גבייהו פקדון והוו אינהו שומרי חנם דמריה תורא ובקרא שומר שכר דיתמי הוה והוה ליה כמו שומר שמסר לשומר ולכך הוא מחזיר למאריה דתורא דהוו הבעלים הראשונים וכרבי יוסי דאמר תחזור הפרה וכו' ואם תאמר והא איגלאי מילתא השתא דבקרא לאו שומר שכר דיתמי הוא דהא שקיל זוזי יתמי ממרי תורא ואם כן לאו דידיה הוא ויש לומר כיון דמכל מקום היה יכול לבא לידי פסידא דיתמי אי לאו דאשכחוה למאריה דתורא הוה הבקרא שפיר שומר שכר. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי. וששאלת לבאר לך המעשה שבא במציעא פרק המפקיד ההוא אפוטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי וכו' פירושו פשוט אין צורך בו לביאור.

והכלל העולה ממנו הוא שהבקרא שומר שכר דיתמי איבעיא ליה לציוני והואיל ולא עיין מתחייב לשלם. ואם היתומים לא היו מוצאים את בעל השור היה אז משלם אותו ליתומים וכיון שנמצא בעל השור נתחייב להחזיר להם המעות הואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה מעיקרו בטל להיותו מקח טעות. ואין לו על היתומים ולא על האפוטרופוס טענה לפי שמסרו אותו לבקרא הואיל והדבר ידוע שהם אינם מאותם ששומרים הם בעצמם השור ושאי אפשר להם שלא ישכרו מי שישמור אותו ועל זה מחוייב לקחת הדמים מהבעלים מבלי שנשים אותן בנתנן אותו לבקרא ויחזור להיות משפט המוכר עם הבקרא והואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה בטל חזר להיות הבקרא שומר שכר דמרי תורא.

הגע עצמך אם עדיין השור חי והוא החזיר המעות ליתומים להיותו מקח טעות לפי שלא היה יכול לאכול ודאי הבעלים היו מתחייבים לפרוע לבקרא שכר שמירתו באותם הימים ששמרו ואם כן גם עתה הוא שומר שכר דמרי דתורא. ואם המוכר אותו לא ספסרא כי אם בעליו הראשונים והיה יודע כן שהוא בלתי אוכל אין על הבקרא לפרוע כלום להיות שבעליו היו יודעים טיבו ושהוא בלתי יכול לאכול ואז אין להם אלא תרעומת על הבקרא לפי שלא עיין בו לדעת אם הוא אוכל אם לאו. אבל כשהמוכר אותו הוא ספסרא דזבין מהכא ומזבין להכא ראוי שנאמר לבקרא איבעיא לך לעיוני אי אכיל אי לא אכיל להיות שחזר להיות שומר שכר דידיה כמו שאמרו והואיל ולא עיין פושע הוא ומחייב הוא לפרוע לו.

אבל אינו חייב לפרוע לו דמי שור חילפי שאפילו אם עיין וראה שאינו אוכל והודיע הדברים לבעליו כל מה שהיה יכול לעשות הוא שהיה שוחט אותו ומוכר בשרו לפי שאינו ראוי שיניחנו חי ועכשו שלא עיין בו הפסידו דמי זה הבשר שהיה מוכרו אז וידוע שהבשר אם הוא ביד מי שאינו טבח אין יכול למוכרו מעט מעט והוא מוכרח למוכרו בפחות ממה שמוכרים הטבחים שאם היה השור חי היה יכול להמתין במכירתו ואם לא מצא בו כרצונו היה יכול לעכב אותו אצלו לפעם אחרת אבל הואיל ונעשה בשר אי אפשר לעכב אותו אצלו עוד לפי שיפסיד ומוכרח הוא למוכרו לשעתו כאשר יוכל והיתה מכירתו כאיש דחוק הבא למכור שמוכר בזול ובמה שאפשר לו לקחת בדמיו. ואם עיין בו הבקרא והיה מודיע לבעליו שאינו אוכל אין בעליו יכולין למכרו בזול כמו המוכר כשבא למכור על כן מחוייב עתה שלא עיין בו שישלם מה שגרם לחברו שיפסיד שהוא דמי בשר בזול. אך אחר שישבע זה הספסרא שהוא לא ידע שהשור לא היה יכול לאכול ואז יתחייב הבקרא לפרוע לו לפי שלא עיין בו שאם נתברר לנו שהספסרא היה יודע באותו השור שאינו יכול לאכול אין על הבקרא עון במה שלא עיין בו ולא הודיע מצבו כמו שאמרנו. ולזה אמרו משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. וכן אם לא מצאו היתומים מאריה תורא והיה דין הבקרא עם היתומים לא היה פורע להם אלא דמי בשר בזול לפי שגם אם עיין בו והודיעם מצבו לא היו יכולין לעשות כי אם לשחטו ולמכור בשרו בזול כמו שאמרנו. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ההוא אפוטרופוס ויתמי דזבן תורא מספסירא ולא הוו ליה ככי ושני ומסריה לבקרא ואותביה בהדי תורי אחריני ורמא קמיה תיבנא ומית ולא בדקוה לא אפוטרופוס ולא בקרא.

אסיקנא משתבע ספסירא דלא הוה ידע ליה ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול דהוה ליה לעיוני אי קאכיל כיון דהשתא זבנוה והסרסור נשבע היסת שלא ידע מום זה ופטור. וכן כתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות מכירה המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות והכניסו הלוקח עם הבקר שלו ומת ברעב מחזיר הנבלה למוכר ונוטל ממנו כל הדמים שנתן לו. ואם היה סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה הסרסור נשבע היסת ופטורן מפני שהלוקח היה צריך לבדקו אם הוא אוכל כדי שיחזירנו לסרסור והסרסור היה מחזירו למוכר ואם לא עשה כן הוא הפסיד על עצמה עד כאן דברי הרמב"ם.

והמפרש ז"ל כתב הגירסא והפירוש בענין אחר ונראין דבריו. וכדי לברר דבריו אכתבם בדברים ברורים והכי פירש הוא אי דאיכא פסידא ליתמי הכי נמי דודאי בקרא משלם ליתמי דכית דשומר שכר הוא הוה ליה לעיוני וכיון דלא מצי לאשתלומי ממוכר כגון דאזל ליה לעלמא משתלמי יתמי מבקרא לגמרי כל דמי דההוא תורא. הכא במאי עסקינן דמספקא לן היכי לידיינוה דייני להאי דינא בדליכא פסידא ליתמי כגון דשקלו דמי מיניה דמוכר משום דמקח טעות הוה ואהדרו ליה נבלה דיליה. והדר וקא מקשה ואלא מאי קטעין כיון דיתמי שקלו דמי זבינא כלהו מיניה דמוכר ואהדרו ליה נבלתא מאן הוא דקטעין מידי עליה דחבריה דאיצטריך רמי בר חמא למשאל היכי לידיינו דייני להאי דינא. ומשני מריה תורא הוא דקא טעין עליה דבקרא דלישלם ליה משום דלא אודעיה דלא הוה אכיל. ומקשה מאי הוה צריך לאודועיה והא איהו גופיה הוה ידע דלא אכיל כיון דלא הוו ליה ככי ושני. ומשני בספסירא דזבין מהאי ומזבין להאי ולא בדק אי הוו ליה ככי או לא הילכך הוה ליה לבקרא לאודועיה דלא אכיל. הילכך בקרא אף על גב דלית הוא שומר שכר לגבי מוכר מכל מקום לא גרע משומר חנם וכיון דפשע משלם מאי דהוה שוה טפי ההוא תורא לשחיטה ממאי דשוי השתא נבלתא. וספסרא הא פרישנא דשקלי יתמי דמי כלהו מיניה ולית להו למתבע מידי. עד כאן מיסוד המפרש ז"ל.

וכי תימא אמאי לא ליזיל נמי ספסרא וליהדר בדמי כלהו עליה דמוכר קמא דזבניה ניהליה אפשר למימר כגון דעביד ההוא ספסירא דזבין לשחיטה ולרדיא ומצי מוכר טעין לא לרידיא זבינתיה ניהלך והוה לך למשחטיה לאלתר או למזבניה לטבחא. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.

דמי בשר בזול: פירש רש"י שזה מדרך פשרה וכו'. ואינו מחוור שאלו היה מן הדין לשלם דמי כולו האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. ורבינו תם פירש משום דלא מצי לשהויי ליומא דשוקא וכו'. הרשב"א.

וכתב הר"ן ואין דרך זה מחוור בעיני דאם כן מאי דאמרינן עד השתא נימא ליה לבקרא שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתיה וכו'. אידחי ליה לגמרי למסקנא וזה אי אפשר דהא משום האי טענה אמר רמי בר חמא היכי נדייניה דייני להאי דינא ולא חזינן לתלמודא דדחי לה ואם כן היאך נאמר שנדחית בשתיקה. ולפיכך אי אפשר להעמיד שיטה זו אלא אם כן הם מפרשים הסוגיא בדרך אחרת ואין לי להאריך. עד כאן. והר"ז פירש משום שהבשר עצמו גרוע וכחוש כיון שלא היה אוכל. הרשב"א.

ואם תאמר והלא כשבא המעשה לפני רבא היינו שהספסרא תובע לאפטריה וכדפירש לעיל וקאמר דהיכי נדיינוה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא אוכלא שדאי ליה והיכי הדר השתא וחייביה בדמי בשר בזול. ויש לומר דלפירוש רש"י הכי קאמר נימא ליה לשלם לגמרי כאלו הוא פושע גמור אמר אנא בהדי תוראי אוקמתיה וכו' הילכך אין לחייבו לגמרי ודי שיפסיד שני שלישים. ולפירוש רבינו תם יש לפרש דהכי קאמר נימא ליה לבקרא זיל שלים לגמרי כפושע גמור ובלא שבועת הספסר אמר אנא בהדי תורא אוקמתיה ואוכלא שדאי ליה ואפילו ידענא דלא הוו ליה ככי ושני לא הוה לי לאודועי. והשתא אמרינן דודאי כיון דשומר שכר דיתמי הוא הוה ליה לעיוני טפי ולאודועי ליתמי דלודעיה למוכר וכיון דלא עביד הכי משתבע ספסרא וגבי מיניה. כן נראה לי. הריטב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: ואלא מאן קא טעין מי תובעו כלום שהיה אומר רמי בר חמא היכי נדיינוה דייני להאי דינא. דקא טעין מריה דתורא ותובע את האפוטרופוס והיה רמי בר חמא מפרש והולך דאין זו פשיעה. ומסיק דמכל מקום משלם בקרא דמי בשר בזול לפי שהוא שומר שכר של יתומים.

וזה לשון הרמב"ן: ומסתברא דהאי בזול לא חשבינן ליה לכל זוזא ארבעה דנקי כדפירשו קמאי בעלמא דלאו כולי האי מיתזיל בלא שוקא. והא רחקיה לרש"י משום דסבר דההיא מילתא דאשכח פרק מי שמת מעיקרי גמרא הוא. ולא היא דהגהת אחרונים הלא שהגיהו בנוסחאות מהלכות מר רב שמעון קיירא ולאו דוקא בכוליה תלמודא. והכא רואין אותו כמה הוזל מחמת שלא ימכור בשוק או פחות מאותו שיעור או יותר. ואי כרך הוא דבכל יומא מזדבן כמו יומא דשוקא יהיב ליה כמה דשוה לגמרי. עד כאן.

ונראה לי דאף לפירוש רבינו תם אי לא אשכחוה למרי דתורא משלם הבקרא דמי השור כו ליתמי משום דאמרי ליה אלו אודעתן תיכף הוה משכחנא למריה דתורא ושקילנא כל זוזי מיניה אבל ספסירא לית ליה לומר כן לפי שקונה מכמה בני אדם ואי אפשר לו לעמוד יפה ממי קנה דבר פלוני וממי קנה דבר פלוני עד כאן. שיטה.

אי דשהה שיעור איתויי ליה ולא אייתי וכו': תמה אני דילמא למילתא אחריתי איעכב באורחא ומנא ידע. ואפשר שבשומר שכר בלבד נאמרו הדברים ומאחר שהוא שומר שכר היה לו לחוש ולשאול למה נתעכב. ושמע מיהא דכל כהאי גוונא בשומר שכר חייב. והא דאמר סרסיה לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תרמי משמע לי דוקא בשליחא כי הא דסרסיה לאו שומר הוא על הכשות אבל בשומר שכר ודאי חייב שזו קרוב לפשיעה יותר ממה שאמרו גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה. ואיכא לפרושי דהא דפטר בכהאי גוונא משום דנפקד הוה ליה למידק ולאפוקי לישניה מספיקא הילכך סבר סרסיה דלא קפיד ומראה מקום הוא ואפילו הכי כיון דאמר ליה מהא רמי פטור דשומר חנם הוא. ומיהו אי שהה שליח הוה ליה למרמי אנפשיה דילמא לישניה אתקיל ליה ואפילו בשומר חנם חייב דתרתי מילי גרמי ליה פשיעה. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: אמר הא אמרי ליה מהא רמי: פירוש וכיון דשומר חנם הוה לא חשיב פושע. נימא לסרסיה זיל שלים אמר לא אמר לי מהו רמי וכו'. פירוש דאף על גב דסרסיה שומר שכר הוא במלאכתו מכל מקום כיון שהוא לא היה שומר על הכרי אין שמירתו בענין אלא כשומר חנם ויכול למימר סבור הייתי דכי אמר לי מהאי רמי מראה מקום היה. הא אלו הוי חד מינייהו שומר שכר על הכרי איבעי ליה לעיוני טפי וכמו שנגנבה ואבדה דמי דחייב וכדאמרינן לעיל גבי בקרא. עד כאן.

לא אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי: פירוש ואני הייתי סבור דמראה מקום הוא לי וכו'. דהוה שכרא חלא פירוש ואף על גב דבדידיה נמי הוה חלא מכל מקום כיון שלא נהנה לא הוי אידך אלא כמבריח ארי. ורב אשי אהדר שהנזק בה מחמת רוע כשות הפקדון. ומאי משלם דמי כיסי פירוש מה שנהנה מהם ולא דמיהם ממש כמו ששוים לדבר אחר וזה דוחק. ויש לומר דהכי קאמר רב אשי בכיסי דברשות דבעל הבית הוי כיסי דהיינו דקאמר דמשלם דמי כיסי פירוש מאי דמפרשינן ליה ואף אם השביח יותר השכר היה אפשר לומר אני הייתי מסתפק בשלי ולא הייתי חושש בשבח זה. עד כאן. שיטה.