בבא מציעא מב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו נימא ליה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו אלא אמר רבא אמשתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידעינן דלא אכל מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודוען מאי מודעינן ליה מידע ידע בדמקח טעות הוי גבספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא דהלכך מישתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול הההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא א"ל לסרסיה מהאי רמי אזל רמא מאידך אמר רב עמרם היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר אנא אמרי ליה מהאי רמי נימא ליה לסרסיה זיל שלים אמר לא א"ל מהאי רמי ומהאי לא תירמי וואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה גלי אדעתיה דניחא ליה בדלא שהא סוף סוף מאי פסידא איכא והא קא משתרשי ליה א"ר סמא בריה דרבא זדהוה שיכרא חלא רב אשי אמר חבכיסי
רש"י
עריכהכל המפקיד כו' - על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד:
נימא לה לאימיה - שתשלם בשביל שלא קברתו:
לבקרא מסרתיה - היה לו להודיעני שאינו אוכל:
איבעי ליה לעיוני - אם אוכל אם לאו:
אי איכא פסידא ליתמי כו' - תירוצא הוא:
דאשכחיה למריה דתורא - המוכר:
ושקול דמייהו - דאמרי ליה מקח טעות הוא:
אלא מאן טעין - מי תובע כלום דקאמר (רבא) היכי נידיינו:
מריה דתורא טעין - ושואל שמתה בהמתו אצלך ותובע את האפוטרופוס:
ספסירא - קונה ומוכר בהמות בשוק ביום שקנה מוכר:
משתבע ספסירא - דלא הוה ידע:
ומשלם בקרא דמי בשר בזול - ותמיה אני מנין לרמי בר חמא דין זה מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא ונראה לי דמתניתין (לעיל דף לה:) דהשוכר הפרה לחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דקאמר ר' יוסי יחזיר פרה לבעלים ואוקימנא הלכה כר' יוסי אלמא אע"פ שאין הבעלים בעלי דברים של שואל והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין אפי' הכי הואיל ויש לו דין על השואל לגבות יעמדו הבעלים הראשונים במקומן וגובין מן השואל ה"נ הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה שהוא שומר שכר שלהם יעמדו בעלים במקום היתומים וגובין ומיהו אי הוה מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו אבל עכשיו שהוא מגבה לבעלים וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו' הטיל פשרה ביניהם ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים דהיכא דאמרינן בגמרא משלם בזול כל זוזא שהוא שש מעה כסף חשבינן בארבעה דנקי בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:):
כשותא - הומלו"ן שמטילין לתוך השכר:
כריא - כרי:
אמר ליה - בעל הבית:
לסרסיה - לאשר על ביתו העושה שכר שלו:
מהא רמי - הראהו הכרי שלו וא"ל מזה תטיל לשכר:
מאידך - של פקדון:
ואי דשהא שיעור כו' - גמ' פריך אם היה כרי שלו קרוב ושל פקדון רחוק ושהא השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא אייתי:
גלי דעתיה - דבעל הבית דניחא ליה שהרי ידע שמשל פקדון הוי ולא מיחה בידו:
והא קמשתרשי ליה - והלא הוא נשכר הכשות של פקדון שהטילו בשכר ושלו עומד וישלם משלו:
חלא - החמיץ:
בכיסי - שהיתה כישות גרועה וקוצים מעורבין בה דלא השביח השכר כרצונו וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו:
תוספות
עריכהכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעה"ב תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעא אמיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימי' דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה:
נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר [אנא] לבקרא מסרתיה. משמע דאם לא היתה זאת הטענה הוי פושע וחייב וקשה דבפ' ד' וה' (ב"ק דף לט. ושם ד"ה דאי) אמרינן מעליית מאן מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי אלמא פטורים מן הפשיעה וממתני' דהנזקין (גיטין דף נב.) דקתני מינהו ב"ד לא ישבע מינהו אבי יתומים ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים אין להוכיח דחייב בפשיעה די"ל דהשבועה לא הויא שלא פשע אלא שלא עכב כלום משלהם משום דמורי היתירא דטרח קמייהו וי"ל דודאי אפוטרופוס חייב בפשיעה כדמשמע הכא ולא ממנע כיון שהחזיקוהו בנאמן אבל התם שלא מנוהו לצורך היתומים אלא לתקנת העולם שלא יזוקו משורם התם דוקא חיישינן דלמא ממנעי והכי איתא בירושלמי פרק הנזקין דקאמר אתיא דר' יוחנן כרבנן בתמיה פירוש כרבנן דאמרי מנוהו ב"ד לא ישבע אפילו סבר כאבא שאול בעי ההוא בר נש מיתן בגין דמתקרי מהימן פי' רוצה ליתן אם יפשע ולא ימנע כיון שנקרא נאמן אבל הכא שלא הועמד אלא לתקנת העולם חיישינן דלמא ממנע אתיא דרבי יוסי בר חנינא כאבא שאול בתמיה אפילו סבר כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פירוש כשיודע שפשע רוצה לשלם אבל אם נאבד אינו חפץ לשבע שלא פשע דא"כ חושדין אותו:
הכא בספסירא דזבן מהכא וזבן להכא. ומספקא ליה בהא דינא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים אלמא משכיר במקום שוכר קאי ואית ליה דינא בהדי שואל והכא נמי ספסירא במקום יתמי קאי ואית ליה דינא בהדי בקרא כאילו הוי שומר שלו או דלמא לא דמי דהתם ודאי קאי משכיר במקום שוכר דשוכר שייך בגוף הפרה שהרי שכרה אבל גבי יתמי כיון דמקח טעות הוא אין להם בגוף השור מאומה איך יעמוד הספסירא במקומם ומיהו אי לאו דטעין בקרא אנא בהדי תוראי אוקימתיה הוה פשיטא ליה דמיחייב בקרא אע"ג דמקח טעות הוא ולית ליה דינא בהדי ספסירא כיון דפשע חייב דספסירא תובע ליתמי שורו שמת בפשיעה והם שומרים חנם עליו והיתומים יחזרו על הבקרא שיפטרם מן הספסירא כי פושע הוא:
דמי בשר בזול. פרש"י הטיל פשרה ביניהם ורבינו תם פירש דדין גמור הוא דאם היה מודיעו היה הספסירא שוחטו מיד ומוכרו בזול ולא היה יכול להשהותו עד יום השוק שהיה מת קודם:
מי אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי. ואם תאמר דבפ' התקבל (גיטין דף סה: ושם ד"ה הא) תני חדא ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב כאן בשלו כאן בשל חבירו וקמפרש דשלו הוי קפידא ואע"ג דלא אמר ליה מהא לא תערב ויש לומר דבשני מינין הוי קפידא אע"ג דלא א"ל מהאי לא תערב וגבי הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא (מעילה כא.) דשליח מעל אע"ג דמין אחד הוא התם מיירי שלא היו במקום אחד והכא מיירי שהיו בבית אחד ולא היה לו לידע שאמר דוקא מהאי רמי:
בכיסי. פרש"י שהיה הכשות מלא קוצים ולא השביח בשכר כ"א מעט וא"ת פשיטא שלא יתן יותר אלא כמו ששוה להטיל בשכר וי"ל דאע"פ שהיו שוים יותר למאכל בהמה לא ישלם אלא מה ששוה לשכר דראוין הם לבהמה כדאמר בהמוציא [יין] (שבת דף עז:) דגמלא זוטרא גנובתיה משום דאכלה כיסי כי היכי דלא לישתרבו בה ור"ח פירש כיסי הוא שם כשות שצריך ריכוך ובלא ריכוך אין שוה להטיל בשכר ולכך לא היה שכר טוב וקמ"ל שלא ישלם אלא כמו ששוה השכר אע"פ שהיו שוים הרבה יותר שבדבר מועט היה נעשה הריכוך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהצד א מיי' פ"ד מהל' שאלה ופקדון הלכה ח', סמ"ג עשין פח, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף כ"ג:
צה ב ג ד מיי' פ"טז מהלכות מכירה הלכות ט י יא, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף י"ח:
צו ה ו ז ח מיי' פ"ד מהל' שאלה ופקדון הלכה ט', סמ"ג עשין פח, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף כ"ה:
ראשונים נוספים
ההוא דאפקיד זוזי גביה חבריה אשלימינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמרה אימיה לא אמר לי בני דפקדון נינהו דאטמרינהו בקרקע וברא אמר כל שכן דכי אמינא דידי אינון טפי אזדהרה בהו אמר רבא דמישתבע איהו דהני זוזי אשלמינהו לאימיה דלא יכול למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דקי"ל כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואמו כיוצא בהן ומישתבעא אימיה דהני זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב. וכן הלכה. גרסי' בפרק הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן אמר ידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרנא אלא דלא רגיל דעייל ונפיק לגביה אבל אי רגיל דעייל ונפיק לגביה אימור איניש אחרינא אפקיד גביה וחזייה האי לסימניה. וקיימא לן כרב נחמן דהא עבדו רבנן עובדא בההוא דאפקיד שב מרגניתא ציירי בסדינא בי ר' מיאשא ובההוא דאפקיד מיטכסא בי רב דימי כרב נחמן. ש"מ דאי אפקיד חד גבי חבריה מידי ושכיב ואיכא סהדי דהאי גברא הוא דאפקיד גביה הדין מדלא (בענייניה) שקיל ליה ואפי' מיתמי ולא יכלי למיטען דלמא בתר הכי זבניה אבונן מינך ומה"נ כדאיתיה בחיים נמי לא יכיל למיטען זבינתיה. וראייה אחריתי נמי הא דגרסי' בחזקת הבתים מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה ש"מ היכא דאיכא עדים דאפקדיה גביה מעיקרא ליכא חזקה וכן הלכה בתלמוד א"י בשקלים [פ"ד] הלכה מותר שירי לישכה. אדא בר זבינא איתפקד גבי מדלא דיתמי אתא שאיל לר' מני אמר ליה אין בעית ליהוי פסידא עלך ואגרא דתרויהו שרי. ר' חייה בר אדא איתפקיד גביה מדלא דיתמי עבד כן אגרא ביני וליתמי והפסידא עליה.
ההוא אפטרופא דיתמי דזבן תורא ליתמי ומסרה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל שערי וכיוצא בהן אלא כד הוה גביה מריה הוה ספי ליה גבול השתא לא ספי ליה ומית. אמר רמי בר חמא היכי דינא נימא לאפטרופא שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא לבקרא שלים אמר אנא בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדיי ליה לא הוינא ידע דלא מצי למיכל ואמרי' בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא ליתמי ואסיק' אי המוכר בעל הבית הוא מקח טעות הוא וחייב המוכר לשלם ואם המוכר ספסירא הוא דזבין מהכא וזבין להכא מישתבע ספסירא דלא הוינא ידע דלית ליה ככי ושיני ומשלם בקרא דמי בשר בזול. תוספתא [דמכילתין פ"א] המפקיד שטרות אצל חבירו אע"פ שאין כתובין על שמו הרי זה מחזיר לו את שלו מת יתן ליורשיו ואם אמר בשעת מיתתו ינתנו לפלוני שהן שלו יעשה מפורש כפירושו.
ההוא דאפקיד כשותא גביה חבריה והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אחריתי אמר ליה לסרסיה מיהא כשותא רמי אזל סרסיא רמא מכשותא דהוה פקדון גביה אמר רב עמרם היכי דינא נימא לבעל הפקדון שלים אמר אמרי לסרסיא מכשותא דידי רמי סרסיא אמר לא אודעין מיהא רמי מיהא לא תרמי. חזינן אי שהא סרסיא שיעור לאייתויי מכשותא דידיה ולא אייתי גליא דעתיה דניחא ליה ואי לא שהא משלם למריה דכשותא שיעור מאי דמישתרשי ליה ואי הוה חלא ולא אישתרשי ליה מידי משלם ליה דמי כיסי פי' כיסי כשותא שאינה מתוקנת שעדיין צריכא תיקון:
נימא ליה לאימיה שלימי. פי' משום דלא קברינהו אמרה דלא אמר לי דלאו דידיה נינהו וכסבורה הייתי שהן שלו ושיהא צריך להם להוצאה ולפיכך לא קברתים שאלו פשעה לגבי ברא היתה משלמת לראשון כדין תחזור פרה לבעלים, נימא ליה אמאי לא אמרת ליה אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו והייתי סבור שתקברם שתדע מאליה כי לקברם מסרתים לה שאלו הייתי צריך להוציאם לא הייתי מוציאם מרשותי ואין כאן פשיעה וראוי לפטור שומר חנם בכך שזה שומר חנם היה:
משתבע איהו דאשלימנהו לאמיה. פי' משום דאימיה לא ידעה אי הנהו זוזי דאפקיד לה הנהו זוזי דפקדון הוו אבל בדבר המסוים שני נשבע ולא ראשון:
מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני. משמע דאי שומר חנם פטור וא"כ היכי אמרי ליה לאפוטרופא זיל שלים אי לאו דמסרוה לבקרא והא שומר תנם הוא אלא אפוטרפוס שמינהו ב"ד היה ושומר שכר הוא כדאמרי' לענין שבועה מינהו ב"ד ישבע שאלו במינהו אבי יתומים אפי' שומר חנם נמי לא הוי וזה אמרו שאין זו ראיה דאי לא מסריה לבקרא ולא אוקמי בהדי תורי ושדא ליה אוכלא ולא אכל הרי הוא פושע גמור, אבל במסכת גיטין (נ"ב ע"ב) כתבתיה בראיותיי.
ותימה הוא אפוטרופס זה שלקחו אמאי לא משלם נהי נמי דלא פשע בתר הכי מיהו בשעה שלקחו היה ליה לעיין ואפילו שויה שליח בעלמא ואפשר משום דלא מינכר ביה שאוכלין בהנהו ככי דהוו ליה ומזה שלא אכל ומת איגלאי מילתא דמשום ככי דלא הוו ליה מית או שהדבר צריך לבקיאין ורוב אינן בקיאין ואין כאן פשיעה.
ואחרים אמרו דמילתא דלא שכיחא הוא ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא ניטלו שניו ולא הוה ליה לעיוני אלא בתר דהוה ברשותיה הוה ליה לעיוני, אי אכיל אי לא ודייניה רמי בר חמא להא דינא ואמר דמישתבע איהו דלא ידע ומשלם בקרא.
ותמהו רבים אמאי מהימן ספסירא לישבע וליטול הרי זה אומר לחברו איני יודע אם נתחייבתי לך ממון מעולם וקיי"ל פטור, ולמה הוא דומה למה ששנינו שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר אינו יודע דתנן חייב, ואקשינן עלה לימא תיהווי תיובתיה דרב נחמן ואוקמי' כגון שיש עסק שבועה ביניהם אלמא אי לאו הכי פטור הכי נמי אינו יודע אם חייב בפשיעה זו אם לאו.
ונראה שרש"י ז"ל מפרש שאחר שמתה שקול יתמי זוזי מיניה דאמרי ליה מקח טעות הוא וכיון שכבר מתה נתחייב השומר לשלם ליתומים והם אינם עושין סחורה בממונו ומשלם לספסירא כיון שכבר נתחייב הבקרא לשלם לספסירא ומיהו ספסירא לא שקיל אלא בשבועה שמא הוי ידע ואינו ראוי ליטול כלום שהוא הפסיד על עצמו, זהו פירש לפירושו.
ואפשר שהדין כך הוא נותן שכיון שלא שמר כראוי והרי חיובו של שומר בפניו אע"פ שהוא טוען על הבעלים שהם עצמן נמי פשעו בשלהן אינו נפטר בכך כיון דשמא טען עליהו דאין ספק שלהם מוציא מידי ודאי וזו אינה ראיה למשנתינו דהתם אינו יודע שנעשה עליה שואל בשעה שמתה אבל זה מודה בחיובו ורוצה ליפטר בפשיעות בעלים בשלהן:
משלם דמי בשר בזול. כתב רש"י ז"ל הטיל פשרה ביניהם ולא דחיק כלל אלא משום דלא מצי לשיהויה עד יומא דשוקא וכל מאי דמזדבן בלא שוקא בפחות מכדי דמיו מזדבן, כך פר"ת ז"ל.
ומסתברא דהאי בזול לא חשבי' ליה לכל זוזא ד' דנקי כדפרישו קמאי בעלמא דלאו כולי האי מיתזיל בלא שוקא והא דחקיה לרש"י משום דסבר דההיא מילתא דאשכח פרק מי שמת מעיקרא גמרא הוא ולא היא דהגהת אחרונים היא שהגיהו בנוסחאות מהלכות מר רב שמעון קיירא ולאו דוקא בכוליה תלמודא והכא רואין אותו כמה הוזל מחמת שלא ימכור בשוק או פחות מאותו שיעור או יותר ואי כרך הוא דבכל יומא מזדבן כמו יומא דשוקא יהיב ליה כמה דשוה לגמרי:
אי דשה' שיעור איתויי ליה ולא אייתי גלי אדעתיה דניחא ליה. תמה אני דילמא למילתה אחריתי איעכב באורחא ומנא ידע ואפשר שבש"ש בלבד נאמרו הדברים ומאחר שהוא ש"ש היה לו לחוש ולשאול למה נתעכב ושמע מיהא דכל כה"ג בש"ש חייב והא דאמר סרסיא לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תרמי משמע לי דוקא בשליחא כי הא דסרסיא לאו שומר הוא על הכשות אבל בש"ש ודאי חייב שזו קרוב לפשיעה יותר ממה שאמרו גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה.
ואיכא לפרושי דהא דפטר נפשיה בכה"ג משום דנפקד ה"ל למידק ולאפוקי לישני' מספיקא הילכך סבר סרסיא דלא קפיד ומראה מקום הוא ואפ"ה כיון דאמר ליה מהא רמי פטור דש"ח הוא ומי' אי שהה שליח הוה ליה למרמי אנפשיה דילמא לישניה אתקיל ליה ואפילו בש"ח חייב דתרתי מילי גרמי ליה פשיעה:
כיסי קוצים כדאמרי' בעלמא מפני מה זוטר גנובתיה משום דאכלה קיצי כי היכי דלא ליסתרכו ביה כדברי רש"י ז"ל:
אלא אמר רבה משתבע איהו דאשלמינהו לאימיה: פירוש, משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא, ואימיה לא הוה ידעא אי הנהו זוזי ממש דאפקידו גביה אינהו נינהו דאפקיד לה איהו, הילכך משתבע איהו דהנהו גופייהו הוא דאפקיד לה, אבל בדבר מסוים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו, שני נשבע ולא ראשון.
מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא אבעי ליה לעיוני: איכא למידק, דמהכא משמע דאי שומר חנם הוא פטור, ואם כן היכי אמרינן לימא ליה לאפטרופא זיל שלים, ולא פטרינן ליה אלא משום דאמר אנא לבקרא מסרתיה. וי"ל, דאי לאו דמסריה אפטרופא לבקרא ולא אוקמיה ביני תורי ושדא ליה אוכלא ולא אכל, פושע גמור הוה וחייב. ומכל מקום שמעינן מהכא דאפטרופא חייב בפשיעה מיהא, ולא חיישינן דילמא אתו לאמנועי, דלא ליפשע ולא לשלם. וכן כתבתיה בגיטין בפרק הנזקין (נב, א ד"ה אבא) משמו של רבינו האי גאון ז"ל שכתב כן בספר המקח. ויש מי שפירשה לזו באפטרופא שמינוהו בית דין, דחשבינן ליה כשומר שכר, משום דמשתכר בפרוטה דרב יוסף, ולא אתי לאמנועי, משום דניחא ליה דליפוק עליה קלא דגברא מהימנא הוא (כדאשכחן גיטין נב, ב). ובפרק הנזקין כתבתיה בארוכה משמו של הרמב"ן ז"ל, ואף כאן כתב כן הראב"ד ז"ל.
ותו איכא למידק דהאי אפטרופא אמאי לא משלם, נהי נמי דלא פשע בתר דזבניה, מכל מקום בעידן דזבניה הוה ליה פושע, דזבין תורא דלית ליה ככי דהוה ליה לעיוני. ואיכא דמתרץ, דתורא דלית ליה ככי ושיני, מילתא דלא שכיחא היא ולא הוה ליה לעיוני, אלא בקרא כיון דחזא דלא אכל הוה ליה לעיוני, ואי נמי מסתמא הוה ליה לבקרא לעיוני אי אכיל אי לא אכיל. ומסתברא לי, דהיינו דאומר אנא לבקרא מסרתיה, לומר דכיון דאיכא בקרא אבקרא רמיא מילתא לעיוני, ומשום דהאי אפטרופא ידע דבקרא מעיין בה, וכאלו אמר ליה אפטרופא לבקרא, האי תורא עיין ביה אי אית ליה ככי ושיני אי לא.
משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול: איכא דמקשה, אמאי נאמן ספסירא לישתבע וליטול, והלא בקרא אומר לו איני יודע אם נתחייבתי לך אם לאו, דקיימא לן דפטור, ולמתניתין דמיא דתנן (לקמן צז, א) זה אומר שאולה מתה בעידן שאלה מתה והלה אומר איני יודע חייב, ואוקימנא (שם, ב) דדוקא כשיש עסק שבועה ביניהם, הא לאו הכי פטור. ויש מרבוותא דפירשו (עי' מלחמות), דכיון שלא שמר כראוי, והרי חיובו של שומר בפנינו, אע"פ שהוא טוען על הבעלים שהן עצמן פשעו בשלהן, אינו נפטר בכך, כיון דשמא הוא טוען, ואין ספק שלו מוציא מידי ודאי, כיון שאינו בא ליפטר אלא מחמת פשיעת הבעלים שלהן, אבל במתניתין אינו יודע אם נעשה עליה שואל בשעת מיתה אם לאו. וקשה לי אם כן אפילו בגברא דלאו ספסירא ליחייב בקרא, דהא פשיעת הבעלים בספק. ושמא גברא דלאו ספסירא. חזקה מיחזא חזא ופושע הוא עכשיו בשלו.
והנכון מה שפרש"י ז"ל, דכיון שכבר מתה קודם ששלמו בעלים ליתומים, כבר נתחייב בקרא ליתומים, והם אינם עושים סחורה בפרתו של זה, אלא בקרא חייב לאשתעויי דינא בהדי ספסירא, כדבעי לאשתעויי דינא בהדי יתמי כדינא דמתניתין (לעיל לה, ב) דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר. ומיהו לא שקיל ספסירא בלא שבועה, כיון דאפשר דהוה ידע ביה ופשע בשלו.
והראב"ד ז"ל פי' משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה (שבועות מה, א), ואע"פ שהבקרא משלם משלו, במקום היתומים הוא עומד, שהיתומים כשומרי שכר לספסירא, לפי שהן חייבים לשמור, שהרי הוא עומד לחזור וליטול את שלהן, ובאחריותן הוא עד שיחזור לבעלים מפני מעותיהם, והבקרא שומר שכר ליתומים ונכנס תחתיהן לשמירה. וטעמו של הרב ז"ל צ"ע.
ומשלם בקרא דמי בשר בזול: פרש"י ז"ל שזה מדרך הפשרה, דכיון דבהדי תורי אותביה ושדא לו אוכלא, די לו אם ישלם דמי בשר בזול, אבל אלו היה משלם ליתמי, הוה משלם דמי כולו, משום דיתומים לאו בני מחילה נינהו. ואינו מחוור, שאלו היה מן הדין לשלם דמי כולו, האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. ורבינו תם פירש דדין גמור הוא, משום דלא מצי לשהוייה ליומא דשוקא, וכל מאי דמזבן בלא שוקא בפחות מכדי דמיו מזדבן. והר"ז הלוי ז"ל פירש, משום שהבשר (בפנינו) גרוע וכחוש כיון שלא היה אוכל. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ודמי בשר בזול, פירש רש"י ז"ל, כל זוזא [חשבינן] בארבע דנקי, ויש מפרשים דלאו שעור ידוע הוא, אלא פעמים שהוא יותר מכאן ופעמים שהוא פחות מכאן, כמו שרואין שהיה צריך לפחות (ככל) [מחמת] שלא ימכור ביומא דשוקא. ומה שכתב רש"י ז"ל שכן הוא בפרק מי שמת גבי סבלונות (ב"ב קמו, ב), אינו כן עיקר הגרסאות.
ומשלם ליה דמי כיסי: כלומר (למי שהיה) [לפי מה] שמשביח כשות רעה כזו, ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר, שאם כן דמי כולו הוא משלם, אלא שהוא [היה] יותר נמכר לדברים אחרים, או שהיו בוררין אותו ומנפים ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר, אבל עכשיו שהטילוהו עם קוציו לא השביח אלא קצת, ואינו משלם [אלא] לפי מה שמשביח. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.
אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו: מהכא משמע דאפילו בשלהן היו רגילין לקבור תחת הקרקע ואפילו בשומר חנם חייבין לעשות כן כדורות ההם וכדכתיבנא במתניתיה אמר רבא משתבע איהו דאשלמינהו לאימיה. פירוש דאף על גב דתשבע אימיה דאשלמינהו לה לא מהימנא ועדות ברורה צריך לזו או שישבע כדרך שהיה נשבע שהניחם במקום המשתמר שזו היא שבועת השומרים ותו לא מידי, הריטב"א.
וכתוב בגליון תוספות ישתבע איהו דאשלמינהו לאימיה היינו שבועת שומר שלא פשע בה וכן אימיה משתבעה דאותבתינהו בקרטליתא. אבל לא מחייב שבועה שלא אמר לה דלאו דידיה נינהו שאין המפקיד יכול לטעון ברי אלא שמא אמר לה והיא אומרת ודאי שלא אמר לה. עד כאן.
ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורתא ליתמי: לא פשע בכך דהא אמרינן בהניזקין דאפילו למכור שדות ולמזבן תורי שרי. תוספות שאנץ.
נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתי: כלומר אין שמירת הבקר מוטלת עלי כי אם על הבקרא. שמעינן מהכא שאם לא היה שם בקרא שהשמירה מסורה לו להתחייב בה כשומר חנם או כשומר שכר. ומסתברא כשומר שכר דאמרינן במסכת גיטין אפוטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מפני שהוא כנושא שכר.
ואי קשיא לך הא דאמרינן מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכן מה שאמר אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח ישלם מן העליה ומסקה כרבי יוסי בן חנינא דאמר מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי אלמא אפוטרופוס אינו כשומר שכר. לא היא דאפוטרופוס אינו רועה בקר ולא בקרא אבל שמירת נכסים עצמן הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפוטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. אבל תימה הוא על בית דין שמעמידין אפוטרופוס לדעתם לעשותו מועד ולמה לא ימסרו אותו לשומר חנם או לשומר שכר והוא יכנס תחתיהן לנזקיו. שאני אומר אין בית דין מוסרים מכשולות לבני אדם וכל שכן לאפוטרופין. הראב"ד.
מיכדי בקרא שומר שכר דיתמי וכו': ואיכא למידק דמהכא משמע דאי הוה שומר חנם פטור. ואם כן היכי אמרינן לימא ליה לאפוטרופא זיל שלים ולא פטרינן ליה אלא משום דאמר אנא לבקרא מסרתיה. ויש לומר דאי לאו דמסריה אפוטרופא לבקרא ולא אוקמיה ביני תורי ושדא ליה אוכלא ולא אוכל פושע גמור הוא וחייב. ומכל מקום שמעינן מהכא דאפוטרופא חייב בפשיעה מיהא. ויש מי שפירשה לזו באפוטרופא שמנוהו בית דין דחשבי כשומר שכר. ובפרק הניזקין כתבתי בארוכה. הרשב"א.
תו איכא למידק האי אפוטרופא אמאי לא משלם נהי נמי דלא פשע בתר דזבניה מכל מקום בעידן דזבניה הוה ליה פושע דזבן תורא דלית ליה ככי דהוה ליה לעיוני. ואפשר משום דלא מינכר ביה ויש שאוכלים בהנהו ככי דהוו ליה וזה שלא אכל ומת איגלאי מילתא דמשום ככי דלא הוו ליה מת. או שהדבר צריך לבקיאים ורוב אינם בקיאים ואין כאן פשיעה. הרמב"ן.
ואיכא דמתרץ דתורא דלית ליה ככי מילתא דלא שכיח היא ולא הוה ליא לעיוני אלא בקרא כיון דחזא דלא אכל הוה ליה לעיוני. ואי נמי מסתמא הוה ליה לבקרא לעיוני אי אכיל או לא אכיל. ומסתברא לי דהיינו דאמרינן אנא לבקרא מסרתיה לומר דכיון דאיכא בקרא אבקרא רמיא מילתא לעיוני ומשום הכי לא עיין בהא אפוטרופא דהא ידע דבקרא מעיין ביה וכאלו אמר ליה אפוטרופא לבקרא הא תורא עיין ביה אי אית ליה ככי אי לא. הרשב"א.
דאשכחוה למריה דתורא: וכגון דזבין לרידיא דאי לאו הכי מצי למימר לשחיטה מכרתיו לך כדאמר שמואל בריש שור שנגח את הפרה ובריש המוכר פירות גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. אי נמי סתם יתמי דגברא דזבין לרידיא. אי נמי אפילו מוכרו לשחיטה בעינן שיוכל לחיות ארבעה או חמשה ימים עד יומא דשוקא וזה לא היה יכול לחיות כלל דלא הוה ליה ככי ושיני למיכל. תוספות שאנץ.
משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא וכו': איכא דמקשי אמאי נאמן ספסירא לישבע וליטול והלא בקרא אומר לו איני יודע אם נתחייבתי לך אם לאו דקיימא לן דפטור. ולמתניתין דמיא דתנן זה אומר שאולה מתה בעידן שאלה מתה והלה אומר איני יודע חייב. ואוקימנא דוקא בשיש עסק שבועה ביניהם הא לאו הכי פטור.
ויש מרבוואתא דפירשו דכיון דלא שמר כראוי והרי חיובו של שומר בפנינו אף על פי שהוא טוען על הבעלים שהן עצמן פשעו בשלהן אינו נפטר בכך כיון דשמא הוא טוען ואין ספק שלו מוציא מידי ודאי כיון שאינו בא ליפטר אלא מחמת פשיעת הבעלים בשלהן. אבל במתניתין איני יודע אי נעשה עליה שואל בשעת מיתה אי לאו. וקשיא לי אם כן אפילו בגברא דלאו ספסירא ליחייב בקרא דהא פשיעת הבעלים בספק. ושמא גברא דלאו ספסירא חזקה מיחזא חזא ופושע הוה עכשו בשלו.
והנכון מה שפירש רש"י. דכיון שכבר מתה קודם ששילמו הבעלים ליתומים כבר נתחייב בקרא ליתומים והם אינם עושים סחורה בפרתו של זה אלא בקרא חייב לאשתעויי דינא בהדי ספסירא כדבעי לאשתעויי דינא בהדי יתמי כדינא דמתניתין דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר. ומיהו לא שקיל ספסירא בלא שבועה כיון דאפשר דהוא ידע ביה ופשע בשלו.
והראב"ד פירש משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואף על פי שהבקרא משלם משלו במקום היתומים הוא עומד שהיתומים כשומרי שכר לספסירא לפי שהם חייבין לשמור שהרי הוא עומד לחזור לבעליו וליטול את שלהם מהמוכר ובאחריותן הוא עד שיחזיר לבעליו מפני מעותיהן והבקרא שומר שכר ליתומים ונכנס תחתיהן לשמירה. וטעמו של הרב ז"ל צריך עיון. הרשב"א ז"ל.
כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הקשה רש"י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא. ותירץ דכיון דפרה דבעלים היא ובקרא שומר שכר דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא וקאמר רבי יוסי תחזור פרה לבעלים וכו' ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון הוא היה שומר של בעלים ושלוחו חשוב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות הוה אין האפוטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו. והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל. ויש לומר דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיה הרי נעשה לוקח שומר עליו וכאותה שאמרו שכל האומנין שומרי שכר אלא דהכא דיו שיהא כשומר חנם כיון דהוה כאן מקח טעות. ונתקיים תירוץ רש"י ז"ל יפה דאתיא הא כההיא דרבי יוסי. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: ואם תאמר אמאי משלם בקרא למאריה דתורא לימא בקרא למריה דתורא לאו בעל דברים דידי את. ועוד קשה שהרי הבקרא שומר חנם לגבי מריה דתורא ואם כן יהא פטור דליכא למימר פושע הוא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כל כך להחשב פשיעה. ויש לומר כיון דשקיל זוזי יתמי ממריה דתורא אם כן הוי תורא גבייהו פקדון והוו אינהו שומרי חנם דמריה תורא ובקרא שומר שכר דיתמי הוה והוה ליה כמו שומר שמסר לשומר ולכך הוא מחזיר למאריה דתורא דהוו הבעלים הראשונים וכרבי יוסי דאמר תחזור הפרה וכו' ואם תאמר והא איגלאי מילתא השתא דבקרא לאו שומר שכר דיתמי הוא דהא שקיל זוזי יתמי ממרי תורא ואם כן לאו דידיה הוא ויש לומר כיון דמכל מקום היה יכול לבא לידי פסידא דיתמי אי לאו דאשכחוה למאריה דתורא הוה הבקרא שפיר שומר שכר. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי. וששאלת לבאר לך המעשה שבא במציעא פרק המפקיד ההוא אפוטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי וכו' פירושו פשוט אין צורך בו לביאור.
והכלל העולה ממנו הוא שהבקרא שומר שכר דיתמי איבעיא ליה לציוני והואיל ולא עיין מתחייב לשלם. ואם היתומים לא היו מוצאים את בעל השור היה אז משלם אותו ליתומים וכיון שנמצא בעל השור נתחייב להחזיר להם המעות הואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה מעיקרו בטל להיותו מקח טעות. ואין לו על היתומים ולא על האפוטרופוס טענה לפי שמסרו אותו לבקרא הואיל והדבר ידוע שהם אינם מאותם ששומרים הם בעצמם השור ושאי אפשר להם שלא ישכרו מי שישמור אותו ועל זה מחוייב לקחת הדמים מהבעלים מבלי שנשים אותן בנתנן אותו לבקרא ויחזור להיות משפט המוכר עם הבקרא והואיל ואיגלאי מילתא שהמקח היה בטל חזר להיות הבקרא שומר שכר דמרי תורא.
הגע עצמך אם עדיין השור חי והוא החזיר המעות ליתומים להיותו מקח טעות לפי שלא היה יכול לאכול ודאי הבעלים היו מתחייבים לפרוע לבקרא שכר שמירתו באותם הימים ששמרו ואם כן גם עתה הוא שומר שכר דמרי דתורא. ואם המוכר אותו לא ספסרא כי אם בעליו הראשונים והיה יודע כן שהוא בלתי אוכל אין על הבקרא לפרוע כלום להיות שבעליו היו יודעים טיבו ושהוא בלתי יכול לאכול ואז אין להם אלא תרעומת על הבקרא לפי שלא עיין בו לדעת אם הוא אוכל אם לאו. אבל כשהמוכר אותו הוא ספסרא דזבין מהכא ומזבין להכא ראוי שנאמר לבקרא איבעיא לך לעיוני אי אכיל אי לא אכיל להיות שחזר להיות שומר שכר דידיה כמו שאמרו והואיל ולא עיין פושע הוא ומחייב הוא לפרוע לו.
אבל אינו חייב לפרוע לו דמי שור חילפי שאפילו אם עיין וראה שאינו אוכל והודיע הדברים לבעליו כל מה שהיה יכול לעשות הוא שהיה שוחט אותו ומוכר בשרו לפי שאינו ראוי שיניחנו חי ועכשו שלא עיין בו הפסידו דמי זה הבשר שהיה מוכרו אז וידוע שהבשר אם הוא ביד מי שאינו טבח אין יכול למוכרו מעט מעט והוא מוכרח למוכרו בפחות ממה שמוכרים הטבחים שאם היה השור חי היה יכול להמתין במכירתו ואם לא מצא בו כרצונו היה יכול לעכב אותו אצלו לפעם אחרת אבל הואיל ונעשה בשר אי אפשר לעכב אותו אצלו עוד לפי שיפסיד ומוכרח הוא למוכרו לשעתו כאשר יוכל והיתה מכירתו כאיש דחוק הבא למכור שמוכר בזול ובמה שאפשר לו לקחת בדמיו. ואם עיין בו הבקרא והיה מודיע לבעליו שאינו אוכל אין בעליו יכולין למכרו בזול כמו המוכר כשבא למכור על כן מחוייב עתה שלא עיין בו שישלם מה שגרם לחברו שיפסיד שהוא דמי בשר בזול. אך אחר שישבע זה הספסרא שהוא לא ידע שהשור לא היה יכול לאכול ואז יתחייב הבקרא לפרוע לו לפי שלא עיין בו שאם נתברר לנו שהספסרא היה יודע באותו השור שאינו יכול לאכול אין על הבקרא עון במה שלא עיין בו ולא הודיע מצבו כמו שאמרנו. ולזה אמרו משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. וכן אם לא מצאו היתומים מאריה תורא והיה דין הבקרא עם היתומים לא היה פורע להם אלא דמי בשר בזול לפי שגם אם עיין בו והודיעם מצבו לא היו יכולין לעשות כי אם לשחטו ולמכור בשרו בזול כמו שאמרנו. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ההוא אפוטרופוס ויתמי דזבן תורא מספסירא ולא הוו ליה ככי ושני ומסריה לבקרא ואותביה בהדי תורי אחריני ורמא קמיה תיבנא ומית ולא בדקוה לא אפוטרופוס ולא בקרא.
אסיקנא משתבע ספסירא דלא הוה ידע ליה ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול דהוה ליה לעיוני אי קאכיל כיון דהשתא זבנוה והסרסור נשבע היסת שלא ידע מום זה ופטור. וכן כתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות מכירה המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות והכניסו הלוקח עם הבקר שלו ומת ברעב מחזיר הנבלה למוכר ונוטל ממנו כל הדמים שנתן לו. ואם היה סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה הסרסור נשבע היסת ופטורן מפני שהלוקח היה צריך לבדקו אם הוא אוכל כדי שיחזירנו לסרסור והסרסור היה מחזירו למוכר ואם לא עשה כן הוא הפסיד על עצמה עד כאן דברי הרמב"ם.
והמפרש ז"ל כתב הגירסא והפירוש בענין אחר ונראין דבריו. וכדי לברר דבריו אכתבם בדברים ברורים והכי פירש הוא אי דאיכא פסידא ליתמי הכי נמי דודאי בקרא משלם ליתמי דכית דשומר שכר הוא הוה ליה לעיוני וכיון דלא מצי לאשתלומי ממוכר כגון דאזל ליה לעלמא משתלמי יתמי מבקרא לגמרי כל דמי דההוא תורא. הכא במאי עסקינן דמספקא לן היכי לידיינוה דייני להאי דינא בדליכא פסידא ליתמי כגון דשקלו דמי מיניה דמוכר משום דמקח טעות הוה ואהדרו ליה נבלה דיליה. והדר וקא מקשה ואלא מאי קטעין כיון דיתמי שקלו דמי זבינא כלהו מיניה דמוכר ואהדרו ליה נבלתא מאן הוא דקטעין מידי עליה דחבריה דאיצטריך רמי בר חמא למשאל היכי לידיינו דייני להאי דינא. ומשני מריה תורא הוא דקא טעין עליה דבקרא דלישלם ליה משום דלא אודעיה דלא הוה אכיל. ומקשה מאי הוה צריך לאודועיה והא איהו גופיה הוה ידע דלא אכיל כיון דלא הוו ליה ככי ושני. ומשני בספסירא דזבין מהאי ומזבין להאי ולא בדק אי הוו ליה ככי או לא הילכך הוה ליה לבקרא לאודועיה דלא אכיל. הילכך בקרא אף על גב דלית הוא שומר שכר לגבי מוכר מכל מקום לא גרע משומר חנם וכיון דפשע משלם מאי דהוה שוה טפי ההוא תורא לשחיטה ממאי דשוי השתא נבלתא. וספסרא הא פרישנא דשקלי יתמי דמי כלהו מיניה ולית להו למתבע מידי. עד כאן מיסוד המפרש ז"ל.
וכי תימא אמאי לא ליזיל נמי ספסרא וליהדר בדמי כלהו עליה דמוכר קמא דזבניה ניהליה אפשר למימר כגון דעביד ההוא ספסירא דזבין לשחיטה ולרדיא ומצי מוכר טעין לא לרידיא זבינתיה ניהלך והוה לך למשחטיה לאלתר או למזבניה לטבחא. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
דמי בשר בזול: פירש רש"י שזה מדרך פשרה וכו'. ואינו מחוור שאלו היה מן הדין לשלם דמי כולו האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. ורבינו תם פירש משום דלא מצי לשהויי ליומא דשוקא וכו'. הרשב"א.
וכתב הר"ן ואין דרך זה מחוור בעיני דאם כן מאי דאמרינן עד השתא נימא ליה לבקרא שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתיה וכו'. אידחי ליה לגמרי למסקנא וזה אי אפשר דהא משום האי טענה אמר רמי בר חמא היכי נדייניה דייני להאי דינא ולא חזינן לתלמודא דדחי לה ואם כן היאך נאמר שנדחית בשתיקה. ולפיכך אי אפשר להעמיד שיטה זו אלא אם כן הם מפרשים הסוגיא בדרך אחרת ואין לי להאריך. עד כאן. והר"ז פירש משום שהבשר עצמו גרוע וכחוש כיון שלא היה אוכל. הרשב"א.
ואם תאמר והלא כשבא המעשה לפני רבא היינו שהספסרא תובע לאפטריה וכדפירש לעיל וקאמר דהיכי נדיינוה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא אוכלא שדאי ליה והיכי הדר השתא וחייביה בדמי בשר בזול. ויש לומר דלפירוש רש"י הכי קאמר נימא ליה לשלם לגמרי כאלו הוא פושע גמור אמר אנא בהדי תוראי אוקמתיה וכו' הילכך אין לחייבו לגמרי ודי שיפסיד שני שלישים. ולפירוש רבינו תם יש לפרש דהכי קאמר נימא ליה לבקרא זיל שלים לגמרי כפושע גמור ובלא שבועת הספסר אמר אנא בהדי תורא אוקמתיה ואוכלא שדאי ליה ואפילו ידענא דלא הוו ליה ככי ושני לא הוה לי לאודועי. והשתא אמרינן דודאי כיון דשומר שכר דיתמי הוא הוה ליה לעיוני טפי ולאודועי ליתמי דלודעיה למוכר וכיון דלא עביד הכי משתבע ספסרא וגבי מיניה. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ואלא מאן קא טעין מי תובעו כלום שהיה אומר רמי בר חמא היכי נדיינוה דייני להאי דינא. דקא טעין מריה דתורא ותובע את האפוטרופוס והיה רמי בר חמא מפרש והולך דאין זו פשיעה. ומסיק דמכל מקום משלם בקרא דמי בשר בזול לפי שהוא שומר שכר של יתומים.
וזה לשון הרמב"ן: ומסתברא דהאי בזול לא חשבינן ליה לכל זוזא ארבעה דנקי כדפירשו קמאי בעלמא דלאו כולי האי מיתזיל בלא שוקא. והא רחקיה לרש"י משום דסבר דההיא מילתא דאשכח פרק מי שמת מעיקרי גמרא הוא. ולא היא דהגהת אחרונים הלא שהגיהו בנוסחאות מהלכות מר רב שמעון קיירא ולאו דוקא בכוליה תלמודא. והכא רואין אותו כמה הוזל מחמת שלא ימכור בשוק או פחות מאותו שיעור או יותר. ואי כרך הוא דבכל יומא מזדבן כמו יומא דשוקא יהיב ליה כמה דשוה לגמרי. עד כאן.
ונראה לי דאף לפירוש רבינו תם אי לא אשכחוה למרי דתורא משלם הבקרא דמי השור כו ליתמי משום דאמרי ליה אלו אודעתן תיכף הוה משכחנא למריה דתורא ושקילנא כל זוזי מיניה אבל ספסירא לית ליה לומר כן לפי שקונה מכמה בני אדם ואי אפשר לו לעמוד יפה ממי קנה דבר פלוני וממי קנה דבר פלוני עד כאן. שיטה.
אי דשהה שיעור איתויי ליה ולא אייתי וכו': תמה אני דילמא למילתא אחריתי איעכב באורחא ומנא ידע. ואפשר שבשומר שכר בלבד נאמרו הדברים ומאחר שהוא שומר שכר היה לו לחוש ולשאול למה נתעכב. ושמע מיהא דכל כהאי גוונא בשומר שכר חייב. והא דאמר סרסיה לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תרמי משמע לי דוקא בשליחא כי הא דסרסיה לאו שומר הוא על הכשות אבל בשומר שכר ודאי חייב שזו קרוב לפשיעה יותר ממה שאמרו גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה. ואיכא לפרושי דהא דפטר בכהאי גוונא משום דנפקד הוה ליה למידק ולאפוקי לישניה מספיקא הילכך סבר סרסיה דלא קפיד ומראה מקום הוא ואפילו הכי כיון דאמר ליה מהא רמי פטור דשומר חנם הוא. ומיהו אי שהה שליח הוה ליה למרמי אנפשיה דילמא לישניה אתקיל ליה ואפילו בשומר חנם חייב דתרתי מילי גרמי ליה פשיעה. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: אמר הא אמרי ליה מהא רמי: פירוש וכיון דשומר חנם הוה לא חשיב פושע. נימא לסרסיה זיל שלים אמר לא אמר לי מהו רמי וכו'. פירוש דאף על גב דסרסיה שומר שכר הוא במלאכתו מכל מקום כיון שהוא לא היה שומר על הכרי אין שמירתו בענין אלא כשומר חנם ויכול למימר סבור הייתי דכי אמר לי מהאי רמי מראה מקום היה. הא אלו הוי חד מינייהו שומר שכר על הכרי איבעי ליה לעיוני טפי וכמו שנגנבה ואבדה דמי דחייב וכדאמרינן לעיל גבי בקרא. עד כאן.
לא אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי: פירוש ואני הייתי סבור דמראה מקום הוא לי וכו'. דהוה שכרא חלא פירוש ואף על גב דבדידיה נמי הוה חלא מכל מקום כיון שלא נהנה לא הוי אידך אלא כמבריח ארי. ורב אשי אהדר שהנזק בה מחמת רוע כשות הפקדון. ומאי משלם דמי כיסי פירוש מה שנהנה מהם ולא דמיהם ממש כמו ששוים לדבר אחר וזה דוחק. ויש לומר דהכי קאמר רב אשי בכיסי דברשות דבעל הבית הוי כיסי דהיינו דקאמר דמשלם דמי כיסי פירוש מאי דמפרשינן ליה ואף אם השביח יותר השכר היה אפשר לומר אני הייתי מסתפק בשלי ולא הייתי חושש בשבח זה. עד כאן. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה