מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג

לד.

בד"ה דלמא מודה ומפטר פי' דלמא ימהר להודות קודם שיבואו עדים כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש ככ"ע דלמא מודה ולא יבואו עדים כלל דלישנא ואי משתכח גנב כו' משמע דמשתכח על ידי עדים וק"ל:

בפרש"י בד"ה נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב כו' עכ"ל. לא הוה צריך לזה להאי לישנא בתרא אלא נעשה כאומר לו קודם הגניבה לכשתגנב ותשלמני סמוך לגניבה קנויה לך וכן צ"ל ע"כ לקמן גבי שילם לבנים דהבנים ע"כ לא מקני ליה כפילא בשעת מסירה כמו שנפרש לקמן בפרש"י ובתוספות ע"ש:

בד"ה מקנה ליה כפילא נקנה לו הכפל עכ"ל. משום דמקנה לו כפילא משמע השתא כשאמר פשעתי ויקשה לך הא אין אדם מקנה דשלב"ל הוצרך לפרש נקנה לו כפילא כבר משעת מסירה או סמוך לגניבה כדלעיל וק"ל:

תוס' בד"ה אלא מהא ליכא כו' לאורויי דאם נשבע ושילם דאין הכפל שלו כו' עכ"ל. וסיפא דקתני נשבע ולא רצה לשלם לא תקשי ליה הא נשבע ושילם הכפל שלו דהכי קתני נשבע ולא רצה לשלם קודם השבועה אלא לאחר השבועה כו' והכי משני לה התם בפ' הגוזל ע"ש:

לד:

בד"ה הריני משלם כו' תימה היאך ישלם כו' הא אין אדם מוריש קנס לבניו כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דקושטא דהכי קמבעיא ליה מהדר קהדרי בהו וא"כ הדר זכה המפקיד בכפל או דלמא במלתא דאבוהון קיימי ואינו מוריש קנס לבניו ואין הגנב משלם כלל דהא ודאי הא דאומדין דעתו של המפקיד שהוא מקנה הכפל ע"ד שיזכה בו הנפקד שעשה לו טובה וניחותא אבל אם ימות הנפקד וגם בניו שלא יזכו בו משום דאין אדם מוריש קנס ודאי דלא יעלה על דעתו לזכות לו שיזכה בו הגנב זכות הכפל לעולם מתוך רשותו של המפקיד ולישנא דתלמודא נמי הכי משמע שיזכו בו בניו דקאמר כי אקנאי כפילא לאבוכון כו' וכן בשילם לבנים כי אקני לך אבונא כפילא כו' אבל אי לא הוה קמבעיא ליה אלא לענין שיזכה בו הגנב הכי הוה ליה למימר כי אקנאי כפילא לאבוכון כו' וכי אקני לך אבוהון בו' דהא לבנים לא איכפת להו בין כך ובין כך לא יזכו הם כלום ודו"ק:

בד"ה שאל מן האשה פירש רש"י כו' אבל בעל לא חייש לניחותא דאשה וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה כו' עכ"ל. רוצה לומר הא דמספקא לן בגמרא בשילם לבנים אי מקנין לו כפילא ונקט לה משום ניחותא דאבוהון היינו ללישנא בתרא דנעשה כאומר לו סמוך לגניבותה קנויה לה ומזה שדקדק רש"י לפרש בשילם לבנים שמתו הבעלים ואח"כ נגנבה דהשתא בשעת גניבה הוי של הבנים ויכולין להקנות כפילא למפקיד ואיכא לאסתפוקי בהו שפיר אי סמוך לגניבה מקנין כפילא משום ניחותא דאבוהון או לא אבל בשילמו בנים שבק רש"י האבעיא בפשיטות שנעשה הגניבה בחיי האב כעין האבעיא דלעיל מיניה דהתם המפקיד קיים ושפיר מקנה להו כפילא ומיהו דקדק שם לפרש שהאב לא הספיק לומר הריני משלם כו' משום דאל"כ פשיטא דהכפל שלהם הוא בשלמו ואהא אבעיא דשילם לבנים כתבו התוס' דאם תמצי לומר דמקנין לו כפילא משום ניחותא דאבוהון מ"מ איכא למבעיא בכה"ג שמתה האשה ואחר כך נגנבה ושילם לבעל דלא כו' דלא חייש כל כך לניחותא דאשה אבל ללישנא קמא דנעשה כאומר לו בשעת משיכת הפרה לכשתיגנב קנויה לך מעכשיו לא שייך בשילם לבנים משום ניחותא דאבוהון דהא לאו בדידהו תולה הקנין אלא באבוהון בשעה שמסרה לו וע"כ אית לן למימר לההוא לישנא דמסתפק לן בשילם לבנים אי אבוהון חס על בניו כמו על עצמו ואסיק אדעתיה להקנות הכפל רק שיהא בטוח בקרן או לא ובאשה אבעיא לן באת"ל שהוא חס על בניו אשה אינה חסה על בעלה ואינה מקנה כפילא כדי שיהא הוא בטוח בקרן ודו"ק:

בד"ה שמא יוציא כו' באמת אם כן מאי פריך כו' עכ"ל. לישנא דאם כן מגומגם קצת במקום הזה ואפשר טעות נפל בספרים א"כ במקום מכל מקום וק"ל:

בפרש"י בד"ה ושתים היה שוה כו' את יותר דמיו וקסבר האי תנא כו' שומר שכר הוא עכ"ל. אבל ברישא דפטור הלוה אי נמי דהוה המלוה שומר חנם אבדו מעותיו כנגד המשכון דה"ל כפירש וע"ש בתוספות:

לה.

תוס' בד"ה מגו דמשתבע כו' לרב הונא ולרב יוסף לא פריך אלא לאביי כו' עכ"ל. כצ"ל ורצה לומר לרב הונא דסבירא ליה דמשביעין אותו שאינו ברשותו לתירוצא של רב יוסף לא פריך אלא לרב הונא פריך לתירוצו של אביי ורב אסי ובמהרש"ל וכן בדפוס חדש הגיהו רבא במקום רב הונא ואינו מובן וק"ל:

בד"ה תהא במאמינו ברישא לא מצי לאוקמי הכי כו' עכ"ל. מתוך שמעתין אינו מוכח הכי דאדרבה איכא למימר דקושטא הכי הוא דרב כהנא אכולה שמעתתא קאמר הכא תהא במאמינו אבל מתוך הסוגיא דפ' שבועת הדיינין מוכח דאתירוצו דרב אשי דלעיל קאי וע"ש בזה בתוס' ודו"ק:

בד"ה לוקח הוי כו' פסידא דמלוה ולא מיהדר ממה נפשך דאפילו יורש כו' עכ"ל. אבל אי הוה יורש מיהדר אע"ג דטבא ליה עבדו ליה מ"מ הכא הוי מיהדר משום פסידא דבעלים והרא"ש כתב בע"א ע"ש:

לה:

בפרש"י בד"ה מכי שלמו ימי כו' וקבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין כו' עכ"ל. לאו ביותר מכדי שומת ב"ד קאמר דלמה יטלנו ביותר מאשר שמאוה אלא ביותר ממה שאחרים רוצים ליתן בה וכן הוא הפי' בפי' הרי"ף דהיינו באם אינם רוצים אחרים ליטלה אף בכדי שומתם של ב"ד צריך הוא ליטלם אך לישנא שכתב בפי' הרי"ף ומסיים בה אם רוצה שתשאר בידו הוא מגומגם ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיצד אגרה מיניה כו' הרי שוכר פטור בשבועה כו' עכ"ל. כל השבועות שזכר רש"י ז"ל בענין זה על השוכר היינו שישבע שנאנסה ולא נגנבה דאל"כ גם הוא חייב לשואל וק"ל:

בא"ד והשואל משלם לשוכר עכ"ל. קצר כאן מלפרש וסמך עצמו אפירושו לקמן דהיינו שישלם פרה אחת כו' של שאלה ועוד פרה אחרת לעשות אצלו י' ימים להשלים המאה וק"ל:

בד"ה חזר ראובן כו' ואם היתה מתה אצל ראובן כו' ופרה אחרת לעשות אצלו י' ימים כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא חשיב עוד אם מתה בתחלת הפ' יום שיעמיד לו פרה אחרת לעשות מלאכתו פ' יום כדתנן לקמן בפרק האומנין השוכר את החמור כו' נשבר או מת חייב להעמיד לו חמור אחר ויש ליישב דמיירי בשוכר לו פרה זו דא"צ להעמיד לו פרה אחרת כדאמרינן התם בגמ' ומיהו להשלים הי' ימים הראשונים עד מאה כיון שאינה עתה אצלו בשכירות הי' ימים אלו ה"ל כאלו מתה אצל השואל וחייב להשלים לו אפי' בפרה זו ודו"ק:

תוס' בד"ה תחזיר פרה לבעלים כו' ואשה חייבת כדין שוכר כי כו' עכ"ל. הלשון ק"ק כיון דעיקר מלתא כי תבעי לך אליבא דר"י כו' היינו במתה כדרכה הל"ל לרבנן נמי בכה"ג ואשה פטורה כדין שוכר ודו"ק:

לו.

בד"ה אין רצוני כו' דיש לתלותו דהבלא דאותו בית קטלה כו' ולכך פריך לקמן אביי לרבא שפיר כו' עכ"ל. מה שפירשו אין רצוני כו' לענין הבל בית אחר שמתה בו היינו דוקא לאביי דאית ליה האי סברא אבל לרבא דאית ליה מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם למאי דס"ד דאביי דרבא אית ליה אין רצוני כו' היינו לענין אונס אחר דאפשר דאם היתה בביתו לא היתה נאנסה וכן פרש"י לקמן בהדיא בד"ה ושני ליה בשנתנו כו' דהשתא פריך ליה שפיר אביי לרבא דנימא ליה ר' אמי לרבי אבא לענין מתה בהבל אין לנו לומר אין רצוני כו' דמלאך המות מ"ל כו' אבל באונס אחר אית לן למימר אין רצוני כו' כר"י אבל אי ליכא לפרושי הך דאין רצוני כו' אלא לענין הבל כמו שפירשו התוס' ה"ל לאביי למפרך לרבא בפשיטות מהך דאין רצוני כו' דקאמר ר"י ודו"ק:

בא"ד ואפילו למ"ד תחלתה בפשיעה כו' אבל הכא אגלאי מלתא שאותו הבל ואותו מקום היה מסוכן כו' עכ"ל. הוצרכו לפי' זה ולא ניחא להו בפשיטות כפרש"י לקמן דיציאתה לאגם זו היא פשיעותא כו' ע"ש דהא בהוליכה בעצמו לאגם וכן לרב במסרה לבן דעת אם מהה פטור כמו שכתבו לעיל ודו"ק:

לו:

בפרש"י בד"ה ושני ליה כו' ומדלא שני ליה הכי שמעינן למ"ד תחלתו בפשיעה כו' חייב ל"ש כו' עכ"ל. לאביי ודאי אפילו למ"ד פטור לא שנא אונס מלאך המות משאר אונסין כדקאמר לעיל אלא דליכא לאוכחי מדלא שני ליה אלא למ"ד חייב דאפשר דרבי אמי ס"ל כמ"ד חייב ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ה עלתה כו' חייב משום העלאה כו' בע"כ שתקפתו וירדה ורישא כו' הנפילה היתה בתקפתו כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר לרבא דבין ברישא ובין בסיפא איירי בהיה יכול לתוקפה ולא תקפה ולא הוי פשיעה בנפילה ובסיפא דהעלה חייב ומשום שפשע בהעלאה אבל לאביי דקאמר שהעלה למרעה טוב ושמן ואינו חייב אלא אנפילה שהיה יכול לתוקפה כו' א"כ בעלתה נמי כו' דמסתבר להו מסברא דהיה יכול לתוקפה ולא תקפה ודאי דהוה פשיעה לגבי נפילה וק"ל:

לז.

בד"ה התם דקא תבעי ליה כו' לא צריך לשנויי קמאי דאין חילוק בין כרך אחד כו' עכ"ל. ר"ל למאי דמחלק בין שתי כריכות לכרך אחד ודאי דקאי האי תירוצא לחלק בין פקדון דלא עביד איסורא ובין גזל דעביד איסורא דכיון דקנסינן בפקדון משום דהוה ליה למידק מכ"ש דאית לן למקנס בגזל דעביד איסורא ואפי' היכא דלא הוה ליה למידק ומשום הכי אתי שפיר דלא קאמר לעיל אלא אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו כו' אבל השתא דקאמר התם דקתבעי ליה הכא בבא לצאת כו' י"ל לכאורה דלא צריך לכל הני שנויי קמאי דכיון דלא אצטריך לן לפלוגי בפקדון בין הוה ליה למידק ובין דלא הוה ליה למידק לא אצטריך לן למימר נמי להחמיר בגזל טפי משום דעביד איסורא אלא ברישא בין בגזל ובין בפקדון נותן לכ"א מנה לצאת ידי שמים ובסיפא מדינא קתני אבל מדלא קאמר אלא התם דקתבעי ליה כו' וכן לקמן כו' ע"כ דהאי שנוייא דשתי כריכות וכרך אחד קאי וא"כ האי תירוצא דעביד איסורא נמי קאי ודו"ק:

בא"ד לכך נראה דכולה מתני' איירי בבא לצאת ידי שמים כו' עכ"ל. הוצרכו לפרש דפקדון איירי נמי לצאת י"ש דברישא משום דהוה ליה למידק ודאי ליכא לחיובי טפי מגזל ולא קתבעי ליה דפטור מדינא אפילו לר' עקיבא וק"ל:

בא"ד ולא נקט אחד מכם לרבותא דאפי' שמא כו' עכ"ל. אבל הרא"ש תירץ דלכך לא קתני אחד מכם דבכה"ג אפי' לצאת י"ש לא מיחייב דהמפקיד עצמו ה"ל למידק ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דרבי טרפון א"ל שכך הדין עכ"ל. ובתוס' דפרק הגוזל כתבו עוד א"נ אפי' לצאת י"ש אין חייב לרבי טרפון אלא בגוזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא כו' עכ"ל ע"ש וצ"ע לתירוץ זה דהיאך מתוקמה רישא או אביו של אחד מכם הפקיד כו' דנותן לכ"א מנה ויש לומר לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר' טרפון אבל רישא דאביו של אחד כו' לא אתיא אלא כר' עקיבא אבל התוס' דהכא ימאנו בזה כמו שכתבו בהדיא לקמן כיון דאוקמינא מתניתין דגזלתי כר"ט אתיא הך דאביו של אחד בו' נמי כר"ט וק"ל:

לז:

גמ' והאמר רבי אבא כו' ואם נטל לא יחזיר כו'. וממתני' דהכא לא תקשי ליה דקתני והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו דהתם כיון דבהיתרא אתי לידיה ואינהו הוה להו למידק יהא מונח אצלו אבל הכא דבאיסורא אתי לידיה וקתני מניח גזילה ביניהם משמע דבעי להוציא הגזילה מתחת ידו ואהא פריך דא"כ שקלי ליה ואזלי ויפסיד הנגזל עולמית ואנן אמרי' התם ואם נטל לא יחזיר דמיירי נמי דבאיסורא אתי לידיה וק"ל:

שם התם שמא ושמא גזל כו'. ה"ה דהוי מצי למימר התם לא עבדו איסורא הכא גזל עביד איסורא והמקשה לא אסיק אדעתיה לחלק בהכי דהכי נמי לא אסיק אדעתיה הא דאוקמינא מתניתין דלעיל בבא לצאת י"ש וק"ל:

מ.

בפרש"י בד"ה אם היתה מדה כו' דכולי האי לא אכלי כו' המגיע לשנים או שלשה כורין כו' עכ"ל. דקדק לפרש כן דאי הוי אכלי העכברים אפי' מעשרה כור וחסרון מכל כור וכור ט' קבין ונפיחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפי' שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקט מדה מרובה כמו שהקשו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כדברי התוספות דהנפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של עשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס"ל לרבי יהודה דלעשרה כורין לא הוה חסרון אלא כמו לכור אחד וכר' יוחנן בן נורי והנפוח מהן משלימו דמשמע דר"י לא ס"ל כר' יוחנן בן נורי דא"כ הוי פליג ר"י נמי בהך דלעיל כדפליג ר"י בן נורי ומזה דחקו התוס' לפרש דעולה הנפוח חסרון של כור אחד ולא בעו למימר דסבר כר"י בן נורי ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא לכור כו' וי"ל דאין להם ריוח להטמין בתוכה ומ"מ לפי חשבון כו' עכ"ל. כ"ה לשון התוספות ברוב נוסחות בגמרות שלנו ור"ל דבפחות מכור אין להעכברים מקום להטמין עצמם בתוך הפירות ואינם אוכלים ממנו כמו מכור וק"ק מי הכריח אותם לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר כו' דאימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להם מקום להטמין עצמם אינם אוכלים ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ר"י בן נורי לא איירי אלא בכור וביתר ובדפוס חדש הגיהו בתוספות דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ"מ כו' ורצונם דבכור אין לפירו' ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים ולכך לא יוציא ממנו כלום משום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה ולכך קאמרי ומ"מ לפי חשבון כו' דא"א שלא יתחסרו שהרי א"א להטמין כולם ודברים דחוקים הם ודו"ק:

מ:

בד"ה במזופפין שנו וא"ת כ"ש דבלע טפי כדאמרי' כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מדוקדק דלגבי כלי חרס שאינו חפוי כלל אפשר דמזופפין אינו בלע כ"כ ולא קאמר דמזופפין בלע טפי אלא לגבי חפוי בקירא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לדברי רבי יהודה אסור וא"ת ולימא מותר וטעמא כו' עכ"ל. אין לפרש דלימא וכיון דלא מחיל א"ל אי בעי לעירובי לך מי לא ערבי לך השתא נמי קביל דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר דס"ל לרב פפא כסברת המקשה דלעיל דמתניתין איירי אפילו בחנוני ולא מצי א"ל השתא נמי קביל דמצי א"ל החנוני אי ערבת לי הוה מזדבין לי השתא מאי איעבד ליה לחודיה לא מזדבן אלא דיש לומר דלימא מותר ולא מצי מחיל ומקבל מטעמא דקאמר נמי השתא קבילי לא מקבלת זבין וזבן תגרא איקרי ודו"ק:

מא.

בד"ה אי ר"י אפילו יחדו נמי וא"ת ומנ"ל כו' עכ"ל. דמהאי לישנא מאי אריא לא יחדו אפילו יחדו כו' משמע לפום סברתו דהשתא דטפי איכא לחיובי ביחדו אפילו בהחזירה במקומה מלא יחדו היינו משום דביחדו כיון דשינה אותה מתחלתה ממקומה שלא מדעת הבעלים אע"פ שהחזירה שם איכא לחיובי טפי מלא יחדו שלא שינה מקומה דבכל מקום מקומה היא ואהא קשיא להו מנ"ל דר"י פליג נמי ביחדו אימא דמודה ביה מה"ט ודו"ק:

בד"ה שנטלה והגביהה כו' והיינו חסרון שהכל גוזל ונוטל כו' עכ"ל. רצונם בנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כולה אף שעדיין הכל בעין מקרי חסרון כיון שהכל גוזל ונוטל לעצמו הרי חסרה כולה מבעליו משא"כ בנטלה ע"מ לשלוח בה יד אם הכל הוא בעין ליכא חסרון כיון שלא הגביה אלא ליטול מקצת צריך לחסר ההוא מקצת ממנו כמו שכתבו לקמן למ"ד ע"מ לגוזלה ודו"ק:

בד"ה הא לא משכה כו' ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כ"כ בחוזק כו' עכ"ל. דע"כ מיירי בעודן עליה הכישה במקל דהיינו משיכה ואינו דומה דמיירי בשני מקלות ועוד למאי דמסיק שהכחישה במקל ע"כ שהכחישה במקלו ותרמילו שהניח עליה דהיינו חסרון של שליחות יד ודו"ק:

מא:==

בפרש"י בד"ה ונאמר שליחות יד למעלה כו' וגם למדנו שנפטר מגניבה כו' עכ"ל. מזה נראה דאיכא לפרש הא דקאמר או אינו אלא לדין לפרעון דש"ח שטוען נגנבה ישלם וכפי' רש"י בהדיא בר"פ מרובה ועיין בזה שם בחידושינו ודו"ק:

תוס' בד"ה קרנא בלא שבועה כו' ועוד קשה ברייתא גופה שואל כו' אדרבה היא הנותנת כו' עכ"ל. לכאורה דאין כאן קושיא דאימא דקושטא לפום סברא דפריך מה לש"ש דחייב בכפל וכפל הוי חומרא הא נמי קשה ליה אברייתא גופה כמו שהקשו התוס' דאדרבה היא הנותנת כו' וחדא מנייהו נקט ויש ליישב דבריהם להאי תירוצא דמשני ליסטים מזויין גזלן וס"ל נמי דכפל הוי חומרא אכתי תקשי ליה הך קושיא אברייתא גופה דהיא הנותנת כו' וק"ל:

בד"ה רבא אמר לא כו' ועוד יש לומר דרבא כו' וסבר רבא דקרנא עדיפא ושפיר גמר ש"ש מש"ח כו' עכ"ל. דהשתא ליכא לאוקמא תרוייהו לדיו או תרוייהו לאינה צריכה חסרון דא"כ לא נכתבהו בש"ש ונילף ליה משומר חנם וליכא לאקשויי דהשתא נמי דאתא חדא דשומר חנם לאינה צריכה חסרון ואידך דשומר שכר לדיו מנלן שלא נאמר דיו בשומר חנם דהא ודאי דשומר חנם לא יליף משומר שכר כיון דקרנא עדיפא דיש לומר כיון דשליחות יד בשומר חנם כתיב מפורש ולאינה צריכה חסרון ולא אתי משואל לא נאמר ביה דוקא שלא בבעלים ולא שייך ביה דיו מיהו אי לא הוה כתיב בשומר שכר לדיו והוה נילף משומר חנם לא הוה מוקמינן ליה כלל הך דשומר חנם לאינה צריכה חסרון אלא לדיו לחוד וק"ק דנוקמא הך דשומר חנם שלא תאמר דיו והך דש"ש לאינה צריכה חסרון ואכתי מנלן בש"ח דאינה צריכה חסרון דהא ש"ח מש"ש לא ילפינן ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ושפיר גמר שומר שכר משומר חנם לכ"ע זה מזה מיהו ברייתא דהכונס כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דלכולי עלמא דאפי' לר"י דאית ליה דצריכה חסרון סבר רבא דקרנא עדיפא ויליף שפיר ש"ש מש"ח שלא תאמר דיו ואידך לגזירה שוה כדתניא כו' חוץ מהך ברייתא דהכונס דסברה בהדיא דלא יליף שומר שכר מש"ח ולפ"ז יש ליישב במה שהקשו התוס' לרב יוסף לעיל בב"ק בפרק הכונס דליסטים מזויין גנב הוא לר"י אם כן גניבה ואבידה בשואל מנ"ל כו' דאיכא למימר דסבר רב יוסף כרבא דסבר אפילו לר"י דקרנא עדיפא ודו"ק:

מב.

בד"ה אמר שמואל כספי' כו' תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל כו' ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דשומר שכר כו' ודיו לבא כו' עכ"ל. וכצ"ל נמי למאי דס"ד דליסטים מזויין גנב הוא הכי פריך תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה לא ישלם בליסטים מזויין דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין כו' אבל ק"ל לתירוצם דא"כ מאי פריך נמי מליסטים מזויין דכיון דלא אתי שואל אלא מק"ו דשומר שכר אין לחייבו בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דש"ש פטור בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס אף שואל כן וצ"ע:

מג.

בד"ה מאי אריא כו' ועי"ל דלר"י ורב הונא דאית להו כו' אבל לר"ל ודאי כיון כו' עכ"ל. רצונם לתרץ קושיא ראשונה לר"י ולר' הונא אבל קושיא שניה מהך דפוסק עמו על הגדיש עדיין במקומה עומדת לר"ל דס"ל אסור להשתמש בהם וצריך לתרץ כדלעיל כגון שפירש כו' וק"ל:

מג:

בפרש"י בד"ה אלא הכא בשבח כו' במאי דחסרה דהיינו גיזות ובמה שהותירה כגון אם נתעברה כו' עכ"ל. פירושו דחוק דמי לא עסקינן בחסרה כה"ג בילדה וכן הותירה בגיזות בנטענה אצלו ולולי פירושו היה נראה לפרש כן חסרה בגזל טעונה או מעוברת וגזזה או ילדה והותירה בגזל ריקנית ונטענה או נתעברה אצלו דבכל גוונא פליגי כדמוכח בפ' הגוזל וק"ל:

תוס' בד"ה ר' עקיבא אומר כו' אי קסבר שינוי קונה כו' ור"ע פליג אזול ואיוקר דאמר משלם כשעת התביעה כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דבגזלן ממש נמי משעת הגזילה לא יקנה הגזילה להרויח לו אלא יקנה הגזילה להפסידו להיות אחריות אונסין עליו והשתא שפיר יקשה להן לר' עקיבא דסבר משעת התביעה שהוא נעשה גזלן הוא קונה השבח במה יקנהו דאם נאמר בשינוי כשאר גזלן הלא קודם התביעה משעה שגזזה קנאה ואם הגדילה שוב הגיזה על הרחל או הגזיזה ונתייקרה כו' ואי קסבר שינוי אינו קונה וא"כ ע"כ כיון דלא פליג אדב"ש אלא בגזיזה שלאחר התביעה א"כ כשגזזה אחר כו' ועוד דקאמר ומודה רבי עקיבא כו' והלא אכתי אפילו שינוי ליכא כו' אבל לפום הסברא דסבר שינוי קונה לא קשיא להו הך דאיכא למימר בשגזזה לצורך עצמו קודם התביעה והגזיזה היא גופה היא השליחות יד וקנאה שפיר בשעת שליחות יד ותרצו דר"ע לא פליג אלא אזול כו' דהיינו שהיה חסר והוזל בשעת התביעה ולא יקשה לך השתא הא דפרכינן לעיל מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנין משלמין כו' דלר"ע הכא כיון דבהיתרא באת לידו ליכא שעת גזילה עד שעת התביעה דמחייב ליה אשמה כן נראה לפרש דבריהם ולולי דבריהם היה נראה לפרש הא דקאמר רבי עקיבא כשעת התביעה בשבח שע"ג גזילה פליג אב"ה והכי קאמר רב זביד בפ' הגוזל לר"י דגזילה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעותא כמו שהיא בשעת תביעה בב"ד כו' עיין פרש"י שם וכן נראה מדברי הרי"ף בשמעתין לפרש כן דברי ר"ע ע"ש ועיין בזה במאור ובמלחמות באורך וק"ל: