שולחן ערוך יורה דעה שעה ז
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שעה · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה, מאימתי מונים? משנתיאשו לבקש.
מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו -- אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש (ברייתא מביאה רמב"ן). ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל. אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו. אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכין להתאבל.
- הגה: אם שלחו מתיהם לעיר אחרת שדינם להתחיל האבלות משיחזירו פניהם, והתחילו למנות האבלות, ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך -- אין צריכין להפסיק אבלותן ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך, דמאחר שדינם להתחיל מיד אין צריכין להפסיק (מרדכי סוף מ"ק).
מפרשים
(ז) מי שטבע במים שיש להם סוף כו'. נראה להכי נקט מים שיש להם סוף לאפוקי שאין להם סוף דאין מתאבלין עליו כלל וכמ"ש הב"י בשם העיטור בשם תשובת הרי"ף מי שטבע במים שאין להם סוף דאין היתר לאשתו לא ינהוג אבילות והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ"ל ולפ"ז מ"ש או שיצא קול כו' או שגררתו חיה כו' היינו נמי בענין שמותרת אשתו להנשא ואע"ג דמדברי רב האי ורב שרירא שהביא הטור משמע דאפילו לא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך מתאבלין עליו נראה כיון דנדחו דבריהם בפוסקים כדאיתא בטור וב"י נדחו ג"כ בזה וכן כתב הרב בא"ע סימן י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו עיין שם:
(ח) אין הקרובים צריכים להתאבל. כ"כ טור ותמיה לי דהא כיון דלא גרע מליקוט עצמות אם כן גם הקרובים צריכין להתאבל כדלקמן סימן ת"ג סעיף א' וסעיף ה' ונראה דמשמע ליה הכי מדכתב הרא"ש בשם מהר"ם דאם קברוהו במקום בנו וידע בנו את קבורתו לא גרע מיום ליקוט עצמות כו' משמע ליה מהאי לישנא דוקא בנו אבל הדבר ברור משום דמהר"ם שם קאי אעובדא דר' אליקום שנהרג אחד בדרך וחפשו בנו ואח"כ נמצא ולא הוזכר שם רק בנו עלה קאי אבל אה"נ דה"ה שאר קרובים דהא מייתי ראיה מהא דתניא באבל רבתי כל שקורעים במיתתו קורעים עליו בשעת ליקוט עצמות עיין שם וגם דברי רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"א מגומגמים שכתב ואם אחר כך נמצא ההרוג וקברוהו הורה רבי אליקום דאין מתאבלין עליו אפילו בניו. אבל רבי מאיר כתב דבניו מתאבלין כל אותו היום כדין ליקוט עצמות כו' ויש לישב דבריו דנקט בניו והוא הדין שאר קרובים א"נ אתא לאפוקי שאותן המתאבלין עם מי שמתאבלין כדלעיל סימן שע"ד סעיף ו' א"צ להתאבל כאן אבל דברי הט"ו אי אפשר ליישב כן וצ"ע:
(ט) אם הם שם כו'. אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל שאינן שם לא שמעו באותו היום אבל ודאי אע"פ שאינן שם ושמעו באותו היום צריכין להתאבל כל אותו היום כדלקמן סימן ת"ג סעיף ה' ולפי מ"ש בסמוך גם בקרובים הדין כן:
(י) שדינם להתחיל האבילות משיחזרו פניהם. היינו היכא שלא הלך גדול הבית עמהם לעיר אחרת כדלעיל סעיף ב' וכ"כ ב"י ומביאו בד"מ ולהכי כתב הרב אם שלחו מתיהם לעיר אחרת כו' דאילו בבה"ק שבאותה העיר אף החוזרים אינם מתאבלים עד שנאמר להם שנקבר וכמ"ש לעיל ס"ק א':
במים שיש להם סוף. דאלו במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו דבחזקת חי קיים ע"כ לא ינהג אבילות כ"כ בית יוסף בשם בעל העיטור:
(ז) סוף: לאפוקי אם אין להם סוף דאין מתאבלין כלל מאחר שאין היתר לאשתו לא ינהגו אבילות וכן מ"ש או שיצא קול וכו' או שגררתו חיה דהיינו נמי בענין שמותרת אשתו להנשא וכ"כ הרב באבן העזר סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו ע"ש עכ"ל הש"ך.
(ח) שם: כ' הש"ך וה"ה אם אינן שם ושמע באותו היום צריכין להתאבל כל אותו היום וגם בקרובים הדין כן ודלא כהמחבר וצ"ע עכ"ל.
(ט) שדינם: היינו היכא שלא הלך גדול הבית עמהם לעיר אחרת כדלעיל ס"ב. ש"ך.