ש"ך על יורה דעה שעה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב עריכה
(א) למדינה אחרת כו'. משמע דוקא) כששולחים אותו לעיר אחרת אבל הקוברים בבית הקברות סמוך לעיר החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר וכמ"ש הרמב"ן וכן כתב בית יוסף ונ"מ ע"כ לענין קובר מתו בערב הרגל וכדאיתא בפוסקים בשם בעל הלכות:
(ב) ואם גדול המשפחה כו'. משמע דוקא לחומרא אזלינן בתר גדול המשפחה דאין מונין אלא משיקבר אבל אי גדול המשפחה הוא אצל אלו שנשארו כאן אין מעלה ומוריד אלא אף על פי כן ההולכים עם המת אין מונין אלא משיקבר וכדעת התוספות שמביא בית יוסף וכן כתבו התוספות פרק אלו מגלחין דף כ"ב סוף ע"א ריש ד"ה מהדריתו אפייכו כו' דההולכים עם המת מונין משיסתם הגולל בין גדול הבית בבית בין הולך לבית הקברות וכן המנהג עכ"ל. אבל הטור כ' דהכל הולך אחר גדול הבית דאם נשאר כאן אלו ואלו מונין משיצא המת וכן נראה דעת הרמב"ן בת"ה דף מ"ז ע"ג והרא"ש פרק אלו מגלחין במה שהביאו שם הירושלמי ע"ש ולא עמדתי על סוף דעת בית יוסף שכ' וגירסת הרמב"ן בירושלמי מגומגמת כו' שהרי גירסתו אות באות כגירסת הרא"ש מיהו לפי מה שהביא הבית יוסף נוסח הירושלמי מוכח לענין דינא כדעת התוספות הנ"ל ונ"ל שגירסא זו עיקר דהא בירושלמי פריך אית תנוי תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואית תנוי תני אלו וחלו משיסתם הגולל ומשני רבי סימון דהכל הולך אחר גדול המשפחה ואם איתא מאי פסקא הל"ל נמי אלו ואלו מונין משיצא המת והיינו כשיש גדול הבית בבית אלא ודאי לא אזלינן אחר גדול הבית אלא להחמיר ונ"ל שכן דעת ראבי"ה שהביא מרדכי פ' א"מ שכתב ואותם שהלכו עם המת לקברו משמע מתוך דברי ראבי"ה שמונה משיסתם הגולל ולדברי רבי אברהם מונה משיצא מפתח ביתו עם גדול הבית ואח"כ כתב ואם היה גדול הבית בבה"ק בהא פליגי רבוותא ראבי"ה פירש דכולן מונין עמו משיסתם הגולל כו' ע"ש:
(ג) אף אלו שבכאן כו'. ומדברי ראב"ן דף ל"ח ע"ג מבואר דדוקא אם יכול לבא אל הקבר תוך שלשה ימים אבל אם אינו יכול לבוא תוך שלשה ימים אלו שבבית מונין מיד וגדול הבית שבב"ה משיסתם הגולל ואין נגררים עמו ומפרש שם כך בש"ס הא דאתא גו תלתא כו' ואפשר גם המחבר וסייעתו מודים לזה דלא מסתבר כלל אם יקבר המת במקום רחוק שאלו שבכאן ישבו ימים רבים ולא יתחילו אבלות עד שיקבר אף שפי' ראב"ן בש"ס דחוק מ"מ הסברא נכונה:
(ד) דהיינו דביתא סמוך עליה כו'. לקמן כתבתי בשם הרשב"א דמי שמתה אשתו הבעל נקרא גדול הבית עיין שם:
סעיף ד עריכה
(ה) וסתימת הארון הוי כקבורה. כלומר אע"ג דקי"ל לעיל סעיף א' דאין אבילות חל אלא משיסתם הגולל דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר היינו בעלמא אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתיאשו מלקברו דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בבה"ק מ"מ השתא במצור ה"ל קבורה מעליותא לדידהו שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר וכן נראה בב"י ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש:
סעיף ה עריכה
(ו) משנתיאשו כו'. ואין חילוק בין נתיאשו תוך ל' או אחר ל'. כן הסכמת הפוסקים:
סעיף ז עריכה
(ז) מי שטבע במים שיש להם סוף כו'. נראה להכי נקט מים שיש להם סוף לאפוקי שאין להם סוף דאין מתאבלין עליו כלל וכמ"ש הב"י בשם העיטור בשם תשובת הרי"ף מי שטבע במים שאין להם סוף דאין היתר לאשתו לא ינהוג אבילות והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ"ל ולפ"ז מ"ש או שיצא קול כו' או שגררתו חיה כו' היינו נמי בענין שמותרת אשתו להנשא ואע"ג דמדברי רב האי ורב שרירא שהביא הטור משמע דאפילו לא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך מתאבלין עליו נראה כיון דנדחו דבריהם בפוסקים כדאיתא בטור וב"י נדחו ג"כ בזה וכן כתב הרב בא"ע סימן י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו עיין שם:
(ח) אין הקרובים צריכים להתאבל. כ"כ טור ותמיה לי דהא כיון דלא גרע מליקוט עצמות אם כן גם הקרובים צריכין להתאבל כדלקמן סימן ת"ג סעיף א' וסעיף ה' ונראה דמשמע ליה הכי מדכתב הרא"ש בשם מהר"ם דאם קברוהו במקום בנו וידע בנו את קבורתו לא גרע מיום ליקוט עצמות כו' משמע ליה מהאי לישנא דוקא בנו אבל הדבר ברור משום דמהר"ם שם קאי אעובדא דר' אליקום שנהרג אחד בדרך וחפשו בנו ואח"כ נמצא ולא הוזכר שם רק בנו עלה קאי אבל אה"נ דה"ה שאר קרובים דהא מייתי ראיה מהא דתניא באבל רבתי כל שקורעים במיתתו קורעים עליו בשעת ליקוט עצמות עיין שם וגם דברי רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"א מגומגמים שכתב ואם אחר כך נמצא ההרוג וקברוהו הורה רבי אליקום דאין מתאבלין עליו אפילו בניו. אבל רבי מאיר כתב דבניו מתאבלין כל אותו היום כדין ליקוט עצמות כו' ויש לישב דבריו דנקט בניו והוא הדין שאר קרובים א"נ אתא לאפוקי שאותן המתאבלין עם מי שמתאבלין כדלעיל סימן שע"ד סעיף ו' א"צ להתאבל כאן אבל דברי הט"ו אי אפשר ליישב כן וצ"ע:
(ט) אם הם שם כו'. אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל שאינן שם לא שמעו באותו היום אבל ודאי אע"פ שאינן שם ושמעו באותו היום צריכין להתאבל כל אותו היום כדלקמן סימן ת"ג סעיף ה' ולפי מ"ש בסמוך גם בקרובים הדין כן:
(י) שדינם להתחיל האבילות משיחזרו פניהם. היינו היכא שלא הלך גדול הבית עמהם לעיר אחרת כדלעיל סעיף ב' וכ"כ ב"י ומביאו בד"מ ולהכי כתב הרב אם שלחו מתיהם לעיר אחרת כו' דאילו בבה"ק שבאותה העיר אף החוזרים אינם מתאבלים עד שנאמר להם שנקבר וכמ"ש לעיל ס"ק א':
סעיף ח עריכה
(יא) למקום שמת. דוקא שבא אצלם למקום שמת או למקום קבורה אבל אם לא היה לא מקום מיתה ולא מקום קבורה כל אחד מונה לעצמו כ"כ הגהת אשר"י מא"ז ומביאו ב"י וד"מ:
(יב) וי"א כו'. באמת הרב נמשך אחר מ"ש הב"י שדעת הרמב"ם (שהעתיק המחבר דבריו כאן) כדעת הרי"ף שהשמיט מלכתוב דין דהלך גדול לבה"ק כו' וגדול הבית שהלך לבה"ק אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום ג' והם מונים משיחזרו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר ולא אחר בני הבית עכ"ל. ומביאו ד"מ וכתב עליו: ואני אומר דסברת הרא"ש הוא סברת רבותינו הצרפתים ור"ח כמבואר מדברי הרמב"ן שהביא ב"י בארוכה ולכן נראה דכוותייהו נקטינן דהלכה כדברי המיקל באבל. ותו דבעלי התוספות ור"ח והרא"ש רבים נינהו גם הרא"ש בתרא הוא והסכים לסברתן וכן הלכה עכ"ל. וע"פ זה כתב הרב כאן וי"א כו' ויש להקל כסברא זו כו'. אבל באמת אין דברי הב"י נראים עיקר כמ"ש בספרי, אלא נראה עיקר כמ"ש הרמב"ן לדעת הרי"ף ומביאו ב"י דס"ל דאפי' בא הגדול אצל בני הבית תוך ז' מונה עמהם ולא מסתימת הגולל בין שבא ממקום קרוב או רחוק, וכן אפי' קטן שהלך לבה"ק וחזר תוך ז' מונה עמהן. וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך גדול הבית לבה"ק כיון שחזר גדול הבית אפי' ביום ז' מונה עמהן אף זה נגרר עמו ונמצאו כולם מונין מנין א' והוא שבא זה ממקום קרוב. וא"כ גם דעת הרמב"ם כן שהוא הלך ממש בדרך הרי"ף רבו ע"ש. והסמ"ג דף רמ"ו ע"ג כ' כל' הרמב"ם. ומדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"א נראה שפוסק כהרמב"ן ע"ש. ודעת הרא"ש נ"ל דמפרש הא דאתא בגו תלתא על האחר הבא ולא הוזכר לדבריו בש"ס אם חזר הגדול לביתו או לא, אלא לעולם היכא דהלך הגדול לבית הקברות ובא אחר תוך שלשה מונה עמהן לאחר שלשה מונה לעצמו, ואם לא הלך לבית הקברות אז אפי' בא ביום הז' מונה עמהן כרבי שמעון, והיינו דכ' הרא"ש הלך גדול הבית לבה"ק כו' ובא אחד מן האחין תוך ג' מהו כו'. אבל הטור ס"ל דהרא"ש מפרש הא דאתא בגו תלתא על הגדול לדבריו שצ"ל הא דכתב הרא"ש ובא א' מן האחין תוך שלשה היינו משום דאי בא אחר ג' בעוד שהגדול בבית אז פשיטא ול"מ לן דהא' מונה עמהן כשחזר הגדול תוך ג', ודוחק. וגם לדבריו צ"ל הא דכ' הרא"ש והא דמפליג רבי יוחנן הכא בין תוך ג' ובין לאחר ג' היינו היכא דהלך גדול הבית לבה"ק עכ"ל, היינו דבגדול הבית מפליג בין חזר תוך ג' או לא. ולישנא לא משמע הכי, ועוד דהעיקר חסר מן הספר, וה"ל לפרש דבגדול הבית הוא דמפליג בין חזר תוך ג' או לא, ודוק. ודעת ר"ח ורי"ץ גיאות ורבותינו הצרפתים שהביא הרמב"ן ופירש דעתם הכל תלוי במה שהגדול מונה עמהם או לא, דאם הגדול מונה עמהם אז גם הבא ממקום קרוב מונה עמהם, ואם גדול מונה לעצמו אז גם הבא מונה לעצמו, וע"כ הוכרח לפרש דבריהם שהגדול הלך לבה"ק קודם סתימת הגולל, דאם לא כן לא משכחת לה שהגדול מונה לעצמו, והלכך לסברתם שחילקו בין תוך ג' לאחר ג' דינא הכי: אם חזר הגדול תוך ג' שאז מונה עמה' ולא מסתימת הגולל, גם הבא מונה עמהם, ואם חזר אחר ג' שאז מונה לעצמו לסברתם, אז גם הבא מונה לעצמו ואינו מונה עמהם ולא עם הגדול רק לעצמו, אבל כשחזר הגדול ג"כ מן המת קודם סתימת הגולל שמתחיל מיד למנות עם שאר בני הבית, אף שהולך אח"כ לבה"ק וחזר אחר שלשה ימים מ"מ הרי הוא מונה עמהם, וכיון שמונה עמהם א"כ גם הבא מונה עמהן בכל ענין רק שבא ממקום קרוב. אבל להרא"ש אינו תלוי במה שהגדול מונה עמהן או לא, אלא הכל תלוי בין אם בא תוך שלשה או לא, ואף שאבלות הגדול התחיל בשוה עם שאר בני הבית יש חילוק בין תוך שלשה או לא, וע"כ כתב הרא"ש שהלך הגדול לבה"ק להתעסק בצרכי המת לעשות לו מצבה או צורך בנין בתוך הקבר כלומר שמתחילתן התחיל אבילותם בשוה רק שהלך לבה"ק אחר הקבורה לצורך מצבה וכה"ג אז יש חילוק בין תוך ג' לאחר ג'. וע"כ כתב הטור וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה שאינו נגרר אחריהם אלא אם כן חזר הגדול תוך שלשה ימים ולא כתב בקיצור וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה שאינו נגרר אחריהם אלא כשבא תוך שלשה, אבל לא הוזכר בדבריו לחלק בין סתימת הגולל או לא. וכן לענין התחלת אבלות נראה שחולק הרא"ש, שהרי אחר שכתב פירוש דבריו על סוגיא דש"ס דידן הביא הירושלמי דאית תנוי תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואית תנוי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל ר' סימון בשם ריב"ל אומר הכל הולך אחר גדול שאם היה הגדול כאן אלו ואלו מונין משיצא המת ואם היה הגדול שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל אין שם גדול אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ע"כ. וכ' עלה הך הירושלמי לאו מענין סוגיא דשמעתין אלא איירי בענין התחלת אבלות כדאמרינן בשמעתין אמר ליה רבא לבני מחוזאי אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו, והירושלמי השמיענו שיש חילוק כשיש שם גדול. עכ"ל. ר"ל דש"ס דידן מיירי כשהתחילו האבילות בשוה כגון שכולם הלכו לקברות בשעת קבורה או שגם הגדול נשאר בבית בענין שהתחילו כולם למנות משיסתם הגולל לאו משיצא המת, אלא דאם אח"כ יצא הגדול לבה"ק לצורך מצבה וכה"ג יש חילוק בין תוך ג' לאחר שלשה (אבל לר"ת וסייעתו וכן להרי"ף לדעת הרמב"ן צריך לומר שהירושלמי חולק על ש"ס דידן וכן הוא בת"ה בהדיא ע"ש בדף צ"ב ע"ג), ולפי זה היכא שהיה הגדול בשעת קבורה דהיינו בסתימת הגולל והאחרים נשארו בבית לעולם מונין אלו ואלו משיסתם הגולל ולא הוזכר חילוק דתוך ג' או לאחר ג' בכאן ובין חזר הגדול לבית או לא לעולם מתחילין הכל משיסתם הגולל, וע"כ דקדק הטור וכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא הראשונה שאינו נגרר אחריהם אא"כ חזר הגדול תוך שלשה, רצה לומר בזה דוקא הסכים לסברא הראשונה דלא כהפרישה סעיף כ"ז שערבב דברי הרמב"ן עם דעת הרא"ש וטור ולכן הוקשה לו מ"ש הטור לעיל (דהיינו שפסק כהירושלמי דלעיל) דהכל הולך אחר הגדול לענין התחלת אבילות, ולפמ"ש לק"מ דהתם מיירי לענין התחלת אבילות וכאן מיירי שהתחילו שניהם בשוה, וזה ברור. ומ"מ בלא"ה יש לתרץ דהא דכ' לעיל דאלו ואלו מונין משיסתם הגולל היינו היכא דגדול הבית דר שם במקום שיקבר המת, וכן מחלק במרדכי וז"ל: ור' אברהם פירש דכולהו מונין משיצא מפתח ביתו לפי שהוא טפל להם, וכן מצאתי כתוב בשם ר"י ופירש דירושלמי פליג אש"ס דידן וכש"ס דידן עבדינן דמונה עמהם והוא דאתא בגו תלתא יומי אבל אתא בתר תלתא יומי מונה לעצמו משיסתם הגולל. לפי דבריו כשהוא דר כאן והלך לבה"ק כן הוא הדין, אבל אם גדול הבית דר שם במקום שיקבר המת אז אלו ואלו מונין משיסתם הגולל כדברי הירושלמי ולא יחלוק על ש"ס שלנו לפ"ז. עכ"ל. ובע"כ לדברי המחבר צריך לתרץ כן, שהרי העתיק דברי הרמב"ם דמשמע מיניה מיהא בין לפי מה שפי' הוא דבריו בין לפי מה שפירשתי דבריו דאלו שנשארו כאן מיהא מונין משיצא המת ולא משיסתם הגולל אע"ג דהגדול היה בשעת סתימת הגולל בבה"ק, ולעיל סעיף ב' כתב ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינן מונין אלא משיקבר, א"ו התם מיירי דגדול הבית דר במקום שיקבר והאי דר שם נראה לי היינו דכיון דדר שם ונשאר שם הולכים אחריו אבל אם לא נשאר שם כי דר שם מאי הוי ס"ס השתא הוא אצלם. ונראה דאף הרמב"ן שכ' דהירושלמי מיירי בכל גווני אפילו היכא דהגדול חזר אצלם ולכך הוצרך לומר דפליג אש"ס דידן תדע דע"כ במרדכי גופיה צ"ל כן, שמתחילה כתב ופירוש ירושלמי פליג אש"ס דידן כו' ואח"כ כתב ולא יחלוק על ש"ס שלנו לפ"ז, א"ו מ"ש מתחילה דפליג היינו בחזר הגדול לביתו משום דבירושלמי אינו מחלק בכך ומשמע דבכל ענין הולכים אחר הגדול, ומ"ש אח"כ ולא יחלוק כו' היינו דנשאר שם במקום שדר שם. ולענין דינא נראה עיקר כסברת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג ורבינו ירוחם דלעיל דרבים וגדולים נינהו ומקילין באבל, וגם רבינו ירוחם בתרא הוא. וכ' מהרש"ל דאף הרמב"ן מודה היכא שלא נשארו מקצתן בבית דמונה לעצמו והביאוהו האחרונים, ומשמע מדבריו שם דמודה להרא"ש, וא"כ אם בא תוך ג' מיהת מונה עמהן אף שלא נשארו מקצתן בבית ודוק. אלא מיהו היכא דהתחיל הגדול למנות עמהן בשוה ואח"כ הלך לבה"ק לצורך מצבה וכה"ג, נהי דלהרמב"ן בכל ענין מונה עמהן היינו היכא דחזר הגדול אצלן תוך ז', אבל היכא דלא חזר כלל מזה לא הוזכר בדבריו, ונראה דקי"ל כהרא"ש בהא דאם בא אחד ממקום קרוב תוך ג' מונה עמהן דהוי כמי שישנו בבית, ואם בא אחר ג' מונה לעצמו כיון דאין הגדול שם, ודוקא כשהלך להתעסק בצרכי המת אבל אם הלך בעסק אחר בכל ענין מונה לעצמו כיון שלא חזר הגדול תוך ז'. וכל גדול שבענין זה היינו כמו גדול דלעיל סעיף ב'. וכן משמע מדברי הפוסקים בהדיא. מיהו היכא דאשתו מתה ובאו אחים ושאר קרובים הבעל נקרא גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולטפל יותר מן האח או האב. ואין הולכים אחר המצטער יותר שאין כל הדעות שוות. כ"כ הרשב"א בתשוב' סי' תע"ח:
(יג) והבא תוך ג' מונה עמהן. לא ידענא למה הצריך שיבא תוך ג', דהא לסברא זו דהטור א"צ רק שהגדול יחזור תוך ג' ואפי' בא הקרוב ביום ז' מונה עמהן, ואפשר דנקט תוך ג' לרבותא דאע"פ שבא בעוד שלא היה גדול הבית בבית, ואצ"ל אם בא אחר ג' בעוד שחזר הגדול תוך ג' וכעין מה שפירשתי לעיל לישנא דהרא"ש ובא אחד מן האחים בתוך ג' כו' לדעת הטור ואפשר דאפי' לסברא הראשונה אם בא אחר שלשה בעוד שחזר הגדול לבית מונה עמהם כיון דבא אצלם וגדול הבית שם להכי נקט תוך שלשה דלסברא הראשונה מונה לעצמו א"א משום דהרב נטה לסברת הרא"ש דבתראי הוא וכמ"ש בד"מ הבאתיו לעיל וספוקי מספקא ליה בדעת הרא"ש הא דמחלק בין תוך שלשה אי קאי אגדול וכדעת הטור או אקרוב הבא וכדפרש"י הלכך אזיל הכא והכא לחומרא ודו"ק:
מזה מי שמת לו קרוב ונודע לו במקומו מונה לעצמו משנודע לו ואפי' בא אח"כ למקום המת אצל שאר הקרובים שהתחילו כבר להתאבל לא יקצר אבילותו בשביל זה וכן אם בא אצל הקרובים ואינם במקום שמת המת ולא במקום קבורה כל אחד מונה לעצמו משעה שנודע לו אבל אם לא ידע שמת לו מת עד שבא אל הקרובי' שבמקום המת או מקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות אפי' בא ביום הז' אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אפילו שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין דהיינו שנוהגין עדיין קצת אבילות מונה עמהן דכיון שהגדול מונה עמהן גם הוא מונה עמהן אבל אם לא מצא אצלן גדול הבית מונה לעצמו וכן גדול הבית שבא ממקום קרוב מונה לעצמו ואם בשעת קבורה הלכו מקצת הקרובי' לבית הקברות מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים בין שבה"ק קרוב או רחוק בין באו תוך ג' בין ביום ז' והוא שבאו ומצאו מנחמין אבל אם לא מצאו מנחמין ביום ז' אותן שהלכו לבה"ק מונין לעצמן משיסתם הגולל וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך הגדול לבה"ק כיון שחזר הגדול אצלם אפי' ביום ז' ומונה עמהם אף זה נגרר עמהם ונמצא כולם מונין מנין א' והוא שבא זה ממקום קרוב ודוקא שנשארו מקצתן בבית אבל אם לא נשארו מקצתן בבית מונה לעצמו אם לא שבא תוך ג' ואם לא חזר הגדול תוך ז' שאז הגדול מונה לעצמו משיסתם הגולל אז גם הבא ממקום קרוב אינו מונה עם אותן שבבית משיצא המת אלא מונה לעצמו משעה שנודע לו וכל זה שהלך הגדול לבה"ק במקום שאינו דר שם אבל הלך למקום שדר שם ונשאר שם אפי' אותן שנשארו כאן שהחזירו פניהם מהמת הולכים אחריו ומונים משיסתם הגולל ודוקא שיכול לבא שם תוך ג' אבל אם אינו יכול לבא שם תוך ג' אלו שכאן מונין מיד וגדול שבבה"ק מונה משיסתם הגולל ואם התחילו אותן שבבית והגדול למנות אבלותן בשוה כולם משיצא המת או כולם משיסתם הגולל אז הבא ממקום קרוב מונה עמהן בכל ענין אפי' בא ביום הז' בעוד שנוהגין קצת אבילות כיון שחזר הגדול קודם שעמדו המנחמין ומונה עמהן אבל אם התחילו אבילות בשוה והלך הגדול אח"כ לבה"ק להתעסק בצרכי המת לעשות מצבה או בנין לקבר ולא חזר כלל אחר שבא הקרוב או שחזר אחר שעמדו המנחמין דינא הכי אם בא הקרוב תוך ג' מונה עמהם ואם בא לאחר ג' מונה לעצמו ואם הלך הגדול לעסק אחר שלא בצרכי המת אפילו בא הקרוב תוך ג' מונה לעצמו כיון שלא חזר הגדול לביתו ואם בא הקרוב ממקום רחוק בכל ענין מונה לעצמו וכל שדינו למנות עמהם אפילו חזר אח"כ לביתו מונה עמהן:
סעיף יא עריכה
(יד) מי שהתפללו ערבית. וגם הוא התפלל וכן במרדכי ובתשו' מהרי"ל סימן פ"א ובב"ח העתיק מי שהתפלל ערבית כו' וכן בת"ה סימן רמ"א אבל אם הוא עדיין לא התפלל ערבית כתבו מהרש"ל והב"ח שם שאותו יום עולה לו אף ע"פ שהקהל התפללו ערבית אפילו למ"ד לעיל ס"ס קצ"ו לענין נדה דבתר צבורא גרירא שאני אשה שרובן אינן מתפללים ונגררות אחר הקהל לכן אף אם היא רגילה להתפלל לא חילקו בדבר משא"כ הכא כן כתב מהרש"ל שם וכן כתב הגאון אמ"ו זצ"ל בתשובה דאם לא התפלל הוא אף על פי שהצבור התפללו אותו היום עולה לו דהא בכה"ג לא עביד תרי קולי דסתרי אהדדי ואפי' למאן דמחמיר לעיל סימן קצ"ו שאני אבילות דרבנן דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל א"נ יש לחלק דלעיל איירי שהקהל התפללו ערבית והיא רצתה להקל על עצמה ולעשות יום וללבוש לבנים לאו כל כמינה לאפוקי נפשה מצבורא אבל כאן מן השמים שלחו לו אבלות בעודו יום ולא התפלל יכול לומר לדידי יום הוא ומהרש"ל בתשובה חילק בע"א ולדעתי הוא חילוק קלוש ויותר נ"ל כמ"ש עכ"ל ודבריו נכונים. ולפ"ז אם אירע אבילות זו לאשה שלא התפללה אותו יום עולה לה) דלא כמהרש"ל וכן עיקר:
(טו) ואותו יום אינו עולה. כתב העט"ז ולפי מ"ש לעיל ר"ס קצ"ו גבי לובשת לבנים דהמיקל לא הפסיד נ"ל דכ"ש באבל דהמיקל למנות יום ששמע ליום א' אע"פ שהתפללו הקהל ערבית לא הפסיד נ"ל עכ"ל ואין נ"ל דהא דין דהכא לקוח ממרדכי בשם מהר"ם ומביאו בת"ה סי' רמ"א ויליף מינה לענין נדה וכ' שם שאחד מן הגדולים כתב לו בתשובה שאין לדמות נדה לאבלות משום דאותה שעה דמתפלל ערבית אינו אלא סניף ותוספת ליום שלאחריו ואינו עיצומו של יום ולכך לענין אבלות לא חשיב כיום דהא סניף הוא ותוספות ליום שלאחריו אבל לענין ספירה לא קפדינן אלא אעיצומו של ז' ימים ולא על התוספת עכ"ד וא"כ אנן קי"ל כגדול זה וכן משמע מדברי הב"ח ושאר אחרונים דמקילין גבי נדה ולא הכא ואפשר גם העט"ז לא קאמר אלא כשהתפללו הקהל ערבית ולא הוא דאז אותו יום עולה לו וכמ"ש בסמוך: