שולחן ערוך יורה דעה רא טו

מקוה שיש בו ארבעים סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא כמו שנבאר וע"ל סעיף מ' דיש חולקין) (ב"י בשם תשובת רמב"ן סימן רל"א) אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג' לוגים מים שאובים פסלוהו לא שנא שאבן בכלי לא שנא סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (רמב"ם פ"ה) וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו או שזרקם בחפניו ואפי' נפלו בו משני כלים או משלשה מזה מעט ומזה מעט מצטרפין במה דברים אמורים שמתחיל מכלי הב' עד שלא פסק מהכלי ראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ואם התחיל הב' עד שלא פסק (הראשון) דוקא משלשה כלים אבל מד' אין מצטרפין בד"א שמארבעה אין מצטרפין שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל השלשה לוגין אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין פסול:

הגה: ואם העביר ג' לוגין בידיו ע"ג קרקע או שנתזו מרגלי בהמה כשר (טור) וי"א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גב קרקע דהוי כהמשכה אבל לא בנתזו (ר"ש פ"ב דמקואות ורמב"ם פ"ה). ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט:

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(מ) ומעיין כו'. או מעיין כל שהוא וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן רל"א דמעיין כל שהוא אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע"פ שמימיו מועטין אינו נפסל ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים:

(מא) והם כשרים כו'. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם כ"א סאין אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובא בהמשכה כשרה כדלקמן סעיף מ"ד:

(מב) אע"פ שהן רבים כו'. וכתב ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכ"כ הב"ח לדעת הטור וכ"כ בד"מ לדעת הטור ומביאו בהגהת דרישה סעיף כ"ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י"א ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה דהוי מעיין לטבילת כלים בכל שהוא וכן בכמה מקומות בסימן זה כגון בסעיף ב' וסעיף ה' וסעיף י' וי"א ושאר מקומות היה לו לבאר ולא ביאר והיינו משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מן העובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמו שנתבאר בריש סי' ק"כ ע"ש:

(מג) וע"ל סעיף מ' כו'. כלומר דשם נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה וע"ש:

(מד) ג' לוגין כו'. ובין בתחילה (כלומר שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובים אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג' לוגין כ"כ ב"י בשם הפוסקי' וכן פסקו האחרונים:

(מה) ל"ש סוחט כסותו והגביהו כו'. כלומר שהמקוה חסרה אז מ' סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין:

(מו) סוחט כסותו כו'. ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רל"א בשם הראב"ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידי אדם. ע"פ זה תירץ הא דלעיל סעיף ז' בכלי שניקב בשוליה אינו פוסל את המקוה וכסות דהכא ככלי מנוקב הוא וכתב וכיון שכן אף בכלי הנקוב כל שנפל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלין ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל וכתב הב"ח סכ"א ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאד' מכוין לדלותו להפילו למקוה התם הוא דפסלי אבל אם נפלו מידו שלא בכוונה הוה כאילו נפל ממילא שלא ע"י אדם ואינן פוסלין כו' וע"פ זה דחק ליישב ההוא דמסלק את הטיט לצדדין כו' ולי היה נראה איפכא מדקדוק לשונו דכל שבא מיד אדם אפילו שלא בכוונה פוסל ודוקא נפלו ממילא מכלי נקוב למקוה כשר וכן משמע לכאורה בספר בעלי הנפש להראב"ד דף ס"ט ע"א ואתיא ליה התם ההיא דהמסלק את הטיט לצדדין כפשטיה ע"ש ומביאו ב"י לקמן בסמוך אך קשה דהא כתב הטור והרב ושאר פוסקים לקמן סוף סעיף מ' דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים שלשה לוגין למקוה אחר שחסרו ארבעים סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו מים שאובים ומה בכך סוף סוף ע"י אדם אפילו ממילא פסול וי"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם אם כן ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא ודו"ק:

כתב העט"ז י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו' ובמעדני מלך דף ש"ז כתב דלא ידע מאן נינהו י"א אלו והבין שכוון להרמב"ן בשם הראב"ד דלעיל שמביא ב"י בסוף דף רל"ז ולכן השיג עליו שהרי סברתם הפוכה ול"נ שכוון להרוקח שמביא ב"י לקמן ס"ס זה דף רמ"ו ריש ע"ד וז"ל ומשמע דעקרו היינו שהעלוהו מתוכו אבל הרוקח כתב עקרו מתוכו פי' סחט בידים ממנו ע"כ נראה מדבריו שאע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל ב"י ועיין לקמן סעיף ס"ג:

(מז) מזה מעט כו'. וכתב רש"י וראב"ד דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב"י וד"מ:

(מח) אבל מד' אין מצטרפין. אפילו נפל מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:

(מט) בד"א כו'. זהו פי' המשנה בד"א שלא נתכוין לרבות כו' אבל הרמב"ם וב"י פירשו נתכוין שכשהוא מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר ע"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי' הר"ר עובדיה מברטנורה וכ"כ בעל תוי"ט והב"ח כתב דהר"ר עובדיה מברטנורה פי' נתכוין לרבות אכלים וז"א ואולי ספר אחר היה לפניו ובשם הרשב"א בשער המים הביא הב"י בד"א שנפלו שם שלא במתכוין אבל אם נתנם שם במתכוין אפילו מעשר כלים ואפילו זמן מרובה מצטרפים ופסלוהו ע"כ:

(נ) ע"ג קרקע. שלא הגביה המים מעל גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה:

(נא) או שנתזו מרגלי הבהמה. אע"פ שלא הומשכו על גבי קרקע:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

והם כשרים. פירוש שכשרותם שוה כמו שמקוה ההכשר לענין טביל' ודוקא באשבורן ה"ה נמי במעיין כל שהוא ההכשר כן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחילה היה המעיין עומד ולא מושך וכמו שמפורש במשנה בסעיף י' ובד"מ יליף לה מדין נהר שנוטפין רבו על הזוחלין בריש הסימן וכבר כתבתי בסעיף י"א שאין ללמוד כן משם:

ל"ש סוחט כסותו. לכאורה משמע דדוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין לזה וממילא נסחט לא פסול כיון דכסות אינו כלי דהוא נקוב הרבה אבל באמת אינו כן דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע ממילא כדדייקינן בפא"ט נפלה סכין ושחטה כו' ועלה קאי האי סוחט כסותו ותו דהא אמר תחלה ל"ש שאבן בכלי דבזה פשיטא דפסול אפי' שלא במתכוין דזהו שאובין גמורין וממילא ה"ה בכסותו דהא בחדא מחתא מחתינהו ותו דדין זה נלמד מהתוספתא שהביא הר"ש פרק ב' דמקואות וז"ל הטביל בו את הסגוס פי' בגד עבה וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פוסל ור"ש מכשיר עד שיתכוין לתלוש פי' לתלישת המים וע"כ לא הוי שאובין והנה אמרה בהדיא וזבו ממנו ג' לוגין משמע אפילו ממילא בלא כוונת האדם וה"נ בהאי סוחט כסותו וכן במ"ש אח"כ או שזרקן בחפניו הוה פירושו הכי וכ"כ בהדיא סעיף ל"ט בסימן זה שכל שע"י אדם אפי' זילף בידיו ורגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו עכ"ל והוא דברי רשב"א בת"ה מביא ב"י לק' וכן מבואר כוונת תשובה להרמב"ן סימן רל"א הביאו ב"י כאן וז"ל וראיתי להראב"ד שכתב שכל מה שבא על ידי אדם למקוה שלא בהמשכה בין כלי מנוקב כו' פוסל המקוה כו' וסיים וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה כו' עכ"ל הרי שאין מחלק אלא בין נופל ממילא לנופל ע"י אדם אבל בנופל ע"י אדם גופיה לא מחלק בין נפל במתכוין לאין מתכוין והיינו כדעת הרשב"א שזכרנו ותו דההיא תשובה להרמב"ן קאי שם אמ"ש שם לעיל מזה שמי שרוצה לנקות המקוה וחושש שמא יחזרו המים למקוה יעשה נקב בדלי וכמ"ש לקמן סעיף מ' ועל זה דחי לה התם בההיא תשו' ואמר שלא מהני נקב כיון שבא ע"י אדם וכמו שזכרנו בשם הראב"ד וע"כ אמר שם כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו ר"ל מי שדולה ומנקה את המקוה לא הרויח כלום במה שמנקב הדלי ואם כן הרי לפנינו דאע"פ שהמים היוצאין מדלי בשעה שדולה לנקותו לא ניחא ליה להדולה בכך שיחזרו שמה ממה שדלה אפ"ה פסיל ליה כיון שע"י אדם נעשה א"כ מוכח להדיא דלאו ברצון האדם תליא מילתא ומו"ח ז"ל הביא תשובה זו ופירש בה דלא פסיל אלא באם ניחא ליה לאדם שיחזרו המים למקוה אבל אם לא ניחא ליה נעשה כנפל ממילא ולא דק בתשובה עצמה שם אלא בב"י שהביאה אלא שיש לעיין במה שכתב בית יוסף בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דאיכא למאן דאמר כל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה אפי' בחפניו פסול ומביא שם לפרש אליביה ההיא דר' יוסי בתוספתא שאמר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול ואח"כ אומר שם לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיה' ורגליהם לא פסלי המקוה ותירץ על זה דרבי יוסי מיירי שזילף בכוונה למקוה וההיא דלגיון הוא שלא בכוונה. ונראה דודאי לא קי"ל כמותו בזה דהא הרשב"א והרמב"ן שהביאו דעה זו שכל שעל ידי אדם לא איכפת לן בכלי ואפ"ה לא כתבו בזה כמותו דבעינן כוונה אלא אפילו בלא שום כוונה פוסל על ידי אדם והיא הלכה פסוקה בסי' זה סעיף מ' ואין לזוז ממנה ועיין בסמוך אחר זה:

ואם העביר ג' לוגין כו'. זהו מדברי הטור והרא"ש והוא על פי התוספתא הביאה ב"י וז"ל רבי יוסי אומר זילף בידיו ורגליו ג' לוגין למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר פי' שלכתחלה יכול לעשות כל המקוה בדרך זה וקשה בהך תוספתא דהא אמר ר' יוסי זילוף פוסל ומשמע שאין כאן מחלוקת כלל ופירש הרא"ש דסיפא דלגיון ושיירא מיירי ברגלי הבהמות דוקא ועל פי זה חילקו הרא"ש והטור בין אדם לבהמה וסבירא להו דהך זילוף דפסיל ר' יוסי היינו שזילף מן המים שבקרקע שאינם שאובים ואע"פ שידיו ורגליו אינם כלים לפסול משום שאובין וכן כסותו ששאב מהן מ"מ פסול כיון שיוצא מתחת יד האדם לא אכפת לן בכלי וכמו שזכרתי קודם לזה מ"ה כתב הטור שהעביר שלשה לוגין על גבי הקרקע דכשר אבל ניתזו מרגליהם בלא הולכת קרקע אינו כשר אלא בבהמה והראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו ב"י הביא דעה זאת דכל שע"י אדם פוסל אפילו בלא כלי ודחה אותו ממתניתין דסילון וכתב דלעולם כל שלא נתקבל בכלי אע"פ שבא מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה ור' יוסי דפוסל בזילוף בידיו ורגליו מיירי שזילף ממים שאובין וא"ת מאי קמ"ל דילמ' הא קמ"ל דאע"ג דלא אתי מהכלי לא חשבינן להו כשאובין הנמשכין דרך הקרקע שהם כשרים אלא כיון שבאים מידיו למקוה פוסלים והקשה על זה דהא בטל מדרש חכמים מה מעיין בידי שמים אף מקוה כו' דהא כלי לא כתוב באוריי' ולמה התירו בתוספתא לעשות כל המקוה לכתחלה בדרך זה ותירץ מסתברא דהא דהתירו בסיפא דתוספתא לעשות כל המקוה מזה קאי אהולכין עם הקרקע שאמר בתוספתא קודם לזה והא אתי לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה הכא כיון דלא היו שאובין מעיקרא שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושין מהן מקוה לכתחלה פסקו של דבר כל שלא נתקבל בכלי אע"ג שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה וממחצה ואילך אין מטבילין בו אלא אם כן הולכים עם הקרקע דמהני בהו אפילו רובא כמתניתין דלגיון עכ"ל אף שאין זה לשונו ממש מ"מ זהו כוונתו מבואר מזה דכיון דלהראב"ד כל שזילף ממים שאינם שאובין אין בו פסול רק שאם רוב המקוה נעשה כן יש פיסול מצד שלא נעשה בידי שמים דרוב המקוה צריך להיות על ידי שמים ע"כ כדי לבטל גם פיסול זה הצריכו בסיפא דתוספתא שיוליכנו עם הקרקע נמנא שאין כאן פסול לגמרי פסול שאובין אין כאן כיון שלא היו בכלי ופסול שלא על ידי שמים אין כאן כיון שהוליכם עם הקרקע ולדידיה אין חילוק בין אדם לבהמה דבכל מקום כשר כל שלא היו בכלי ויד אדם לא פוסל מידי אבל להרא"ש והטור ותשובה להרמב"ן דלעיל ותורת הבית דלעיל דסבירא להו דכל שמתחת ידיו של אדם יש פסול אפי' בלא שאיבה בכלי אם כן אף אם הוליכם עם הקרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי דזה הוה כמו שאר שאובים שנמשכו שדין שלהם דלא מהני המשכה אלא אם כן יש רוב המקוה בהכשר והר"ש בפירוש המשניות מקואות פרק ב' הביא תוספתא זו דרבי יוסי אומר זילוף כו' שזכרתי לעיל וכתב בלשון זה לגיון העובר כו' וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר עכ"ל מבואר מפירושו דאיהו גם כן לא מחלק בין אדם לבהמה כמו הראב"ד וצ"ל גם לדידיה דאין פיסול ביוצא מתחת אדם בלא כלי דאי הוה פסול אמאי מותר בסיפא לעשות ממנו מקוה לכתחלה אפילו אם הוא על ידי המשכה לא היה לן להתיר כמו בשאובין גמורין שאין מועיל המשכה ברובה של מקוה ובב"י כתב לפי' ר"ש דהאי תוספתא דס"ל שאובה שהומשכה אפי' כולה כשירה ואם כן ליתא להאי תוספתא הבין הרב דסיפא דתנא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר מיירי גם כן שממים שאובין זילפו והוא תמוה דאמאי נוקי אותה דלא כהלכתא הא להראב"ד הילכתא היא כמו שזכרנו ואם כן גם להר"ש נימא כן דס"ל דאין זילוף פוסל אלא ממים שאובים וסיפא מיירי מאינן שאובין וכמ"ש הראב"ד ותו דאי מוקי לה הר"ש לתוס' דס"ל שאובה שהמשיכוה כולה כשרה למה אמר בעל התוספתא דין זה בהא דזילוף בידים ורגלים טפי היה לו לומר כן בשאובין גמורים בכלי על כן נראה דגם הר"ש סבירא ליה כהראב"ד ואם כן ליכא למאן דאמר דגם בבהמות יאסור זילוף רגליהם דלהרא"ש והטור מותר בבהמה ולהר"ש והראב"ד גם באדם מותר אם לא שזילפו ממים שאובים בכלי ורמ"א כתב כאן וי"א דגם ברגלי בהמה כדין רגל אדם והיינו דעת הר"ש ולפי מה שכתבנו אין זה שום דעה אלא דיש לפרש דמה שכתב ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר כו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך אבל דברי הבית יוסף אי אפשר ליישב כן לפי ע"ד:

באר היטב

עריכה

(כז) ומעיין: פי' או מעיין כ"ש אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין יכול לשאוב וכו' והם כשרים היינו דוקא באשבורן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחלה היה המעיין עומד ולא מושך. ט"ז. וכ' הש"ך בשם ר' ירוחם דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כ"ש או יותר ונשאר שם כ"א סאה אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובה בהמשכה כשרה עכ"ל.

(כח) רבים: וכתבו הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכ"ש והמחבר לא ביאר דין זה משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מעובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמ"ש בריש סימן ק"ך ע"ש עכ"ל הש"ך.

(כט) חולקין: וס"ל דבמעיין כ"ש שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה.

(ל) כסותו: פי' הש"ך כשטובל בו כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובים ודין זה הוא אפילו נסחט שלא בכוונה כל שבא ע"י אדם וכ"כ הט"ז ודלא כהב"ח דבעי כוונה ואין להקשות ממ"ש לקמן ס"מ דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מארבעים סאה ויפסלוה יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו המים שאובין ומה בכך ס"ס ע"י אדם אפי' ממילא פסול י"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא וכתב הלבוש י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מיקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ופסולין ובמעדני מלך כתב שלא ידע מאן נינהו י"א אלו ול"נ שמדברי הרוקח הוא שכתב סחט בידים ממנו נראה מדבריו שאף ע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל.

(לא) מצטרפין: וכ' רש"י דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא.

(לב) מד': אפי' נפל מכולם יחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי.

(לג) קרקע: שלא הגביה המים מע"ג הקרקע אלא המשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה או מרגלי בהמה אף ע"פ שלא הומשכו ע"ג קרקע וכ' הט"ז דמ"ש רמ"א ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר וכו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}