ט"ז על יורה דעה רא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאו מעיין כו'. היינו לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכל שהוא לדברי הכל כמ"ש הטור:
[ (א) ] ואפי' עלו עליה כל מימות כו'. זה ל' הרמב"ם ובטור כתוב או עלו כו' וצריך ליישב דה"ק ל"מ אם רחצה במרחץ ובידיה רחצה עצמה בכל גופה אלא אפילו עלו עליה דרך שפיכה דזה מועיל לענין ט' קבין השייכים לתפלה הכא לא מהני:
סעיף ב
עריכהבאשבורן. פי' שהם קבועים וקיימים בבור או ע"י גדר שעושה סביבם ואם הם זוחלין פסולין דכתיב אך מעיין ודרשי מעיין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין:
ואם רבו הנוטפין על הזוחלין כו'. כתוב בת"ה סי' רצ"ד שמעתי מקשים מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי' להו מתורת זוחלין ומים שאובי' דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפי' אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כמ"ש בסימן זה סעיף ט"ו במקוה ובמעיין אפי' כל שהוא ותירץ שם בת"ה דכתב הרא"ש דהטעם שאין שאובין פוסלין המקוה דהוי כאילו נזרעו בתוכה והרי הם כמחוברים וכשרים ע"כ ניחא הקושיא דעיקר פסול שאובין הוא דהויין כתלושין ע"י אדם ולכך מהני בהו זריעה ויתחשבו מחוברים אבל פסול דנוטפים שאינם מטהרים בזחילה אינו מטעם שהם תלושים דהא מקוה שלימה מנוטפים כשרה ואפ"ה אין מטהרים ע"י זחילה הלכך לא מהני בהו זריעה שנזרעו במי' זוחלין דלא מהני אלא לשוויי תלוש למחובר ע"כ ומו"ח ז"ל תירץ קושיא דת"ה דשאני שאובין שהם כשרים מן התורה כמבואר לקמן בסי' זה משא"כ בפסול נוטפין שהוא מן התורה ותמיה לי אהנך תירוצים דהא בהדיא תנן בפ"ה דמקואות מעיין שהוא משוך כנדל והמשיכו הרי הוא כמו שהיה וזה קאי אנוטפין שריבה בו המעיין כמ"ש ב"י בשם הר"ן כאן וגם הראב"ד שנביאנו בסמוך א"כ חזינן דאף בנוטפין מהני הכשר המעיין ומלבד זה ג"כ תמיה לי מה חילוק בין זה לזה מה לי שהתלוש נעשה ע"י זה כמחובר או המחובר נעשה מחובר כמוהו ונלע"ד לכאורה דקושיא מעיקרא ליתא דהא כתב בית יוסף בשם הראב"ד ד"ה ובמה שרצה מהרי"ק שהקשה ממתני' דנדל שזכרתי דמשמע אף אם ריבה נוטפין על הזוחלין כשר אהא דאמרינן בנהר פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דש"מ דרבוי נוטפין פוסל והא פרת מעיין משוך הוא ותירץ דנהר פרת כשמגיע לבבל הוא כלה בקיץ ובימות הגשמים הגשמים רבין עליו וממשיכין אותו ע"כ הוה כאילו היה המעיין עומד ואינו זוחל דאיתא בסיפא דמתני' דנדל דבזה כשריבה נוטפין אינו מטהר בזחילה ומזה דן הראב"ד דבכל הנהרות שמתמעטים בקיץ ובימות הגשמים מושכין ועושין נחלים אילך ואילך דשם לא מטהרים בזוחלין וא"כ אין כאן קושיא של ת"ה דבאמת אי הוה מעיקרא כאן זוחלין ועכשיו נתרבו שם נוטפין ה"נ דמהני כיון שמעיין מושך הוא אלא דקשה עדיין ממה דאיתא בסעיף ח' חוצה לו מותר מטעם שהמים המועטין מטהרין הפסולין המרובים כמו שכתבתי שם בשם הרא"ש וכן מסעיף י' מעיין שהמשיכו לבריכה שיש בה נוטפין דחשוב כמעיין ואמאי לא נימא גם כאן שהזוחלין יטהרו הנוטפין ואחר העיון נ"ל לתרץ דהכא פסול מטעמא דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חבור דקי"ל קטפרס אינו חבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקום פסול בזוחלין ויש ראיה לזה ממ"ש המרדכי הלכות נדה וז"ל ראבי"ה הקשה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתו אינו חבור וי"ל דוקא למעלה אין לטבול כו' עכ"ל ע"כ הכא נמי יש חשש שמא למעלה הוה כולו מי גשמים ולא מהני חבור דלמטה למי שטובל למעלה:
וכן נכון להורות ולהחמיר כו'.) פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן שהוא לשון קערה וכל נהר הוא זוחל וזחילה אינו מהני רק המעיין הוא ממקום מקורו כי נהרא מכיפי' מתברך שאין לך טיפה יורד מלמעלה שאין באים כנגדה שתי טיפות מלמטה מן התהום:
סעיף ד
עריכהבמקוה כ"א סאה. הרב כ' כן ע"פ שיטתו בב"י ותמה על דברי הטור שכ' סתם אין להאמין לעובד כוכבים משמע אפילו ביש כ"א סאין והרא"ש כתב בתשוב' דביש כ"א סאין תליא מילתא ובאמת לא דק הרב ב"י בזה דודאי האמת לא מהימנינן לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כדאשכחן בכמה דוכתי בתלמוד כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים אם היא מלאה דנוטל שכירות על כן לא מהימנינן ליה כלל אפי' במלאה היכא שיש חשש שנחסרה אלא דבתשובת הרא"ש מיירי שאין העובד כוכבי' יכול לשפוך שם אלא דרך (בנין) [גגין] נמצא דהוה שאיבה שהמשיכוה וכשר אם יש רוב מים כשרים דהיינו כ"א סאין וכדאיתא לקמן סעיף מ"ד וזה מבואר בתשו' הרא"ש שם שהביא ב"י ממילא אין חשש רק באין שם כ"א סאין כשרי' אבל הטור מיירי דיכול העובד כוכבים לשפוך שם בלא המשכה ואז יש פסול אפי' במלאה רק חסר סאה אחת מ"ה אין להאמין לו כלל שיש חשש שהיא נחסרה אפילו סאה א' והטור למד דין שלו מתשובת אביו ושפיר דק בדבר וכן יראה הלכה למעשה ודברים אלו שכתב כאן הש"ע דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הם שלא בדקדוק וגם מו"ח ז"ל כתב כמ"ש:
סעיף ה
עריכההלכך גל שנתלש כו'. פי' דמטהר בזוחלים כמעיין וא"ל כיון דהוה כמעיין ואפ"ה בעינן מ' סאה א"כ קשה ארמב"ם והראב"ד שכתב הטור משמם ר"ס זה דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו אדם די"ל הא מ"מ בעינן לדעתם שכל גוף האדם יתכסה באותו מעיין כמ"ש שם ב"י ושיעור זה דמ' סאה הוא שיעור שיתכסה בו אפילו גוף היותר גדול כדאיתא בגמרא ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם מ' סאה וע"כ נקט התנא כאן מ' סאה שהוא מילתא דפסיקא:
כשהוא באויר. דצריך שיהא דומיא דמעיין ומקוה שאין דרכן להיות באויר. רש"י:
סעיף ו
עריכהצריך שלא יהיו מ' סאה של מקוה כו'. ה"ה של מעיין שכ"כ הטור ובדבר הזה שוה מעיין למקוה:
סעיף ז
עריכהנקב המטהרו. פי' שע"י נקב כזה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד ועי' בסעיף מ' דין נקב בצדיו:
בסיד ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ע"כ כשרה אפילו לכתחלה. ב"י:
או בגפסית. הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:
הוליכו על גבי הארץ. פירש ב"י שע"י הגרירה נדבק שם מן הקרקע:
מן הצדדים. פי' סביבות הנקב:
סעיף ח
עריכהמעיין שמקלח לתוך כלי. נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם דאל"כ לא היה פוסל המים היוצאי' משו' שאיבה דהא כ' בסעיף מ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא"ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם כמו אחר זה דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין כמ"ש בשם הרא"ש בסי' קצ"ח סעיף ל"א:
בין לאחר שיצאו מהכלי. פי' כשהוא מלא או שיש נקב בצדו אבל כשיש נקב כשפופרת הנוד בשולים נראה דאינה פסולה. רש"ל:
על שפת הכלי ולתוכו. פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי כשרים המים היוצאי' מן הכלי אע"פ שאסור להטביל בתוכו לפי שהמעיין שנופל על שפת הכלי מטהר כל המים בכל שהוא אע"פ שמי הכלי הם מרובים מ"מ כל המים הם מחוברים למעיין ע"י המים המעוטים הנופלי' על שפת הכלי ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך הכלי כ"כ הרא"ש ועי' מ"ש בסעיף ב' דל"ת מכאן על התם:
סעיף ט
עריכהשהרי המים נכנסין לו. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם הכי נמי נכנסת הטהרה דרך שם. כן פי' רש"י:
ואם הטהו על צדו כו'. דאם הנקב למעלה או צפין המים על גביו הוה חיבור בכל שהוא מה שאין כן מן הצד אין מתחבר כ"כ:
סעיף י
עריכהלבריכת מים כו'. ב"י שהיא מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן וכשעבר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה לטהר אף בזוחלין כאילו הן מעיין ובפרישה הקשה מכאן על סעיף ב' דאם רבו נוטפין טל הזוחלין דפסול ומתוך כך נכנס לדוחקים גדולים ואני כתבתי שם בס"ד דל"ק מידי :
יש לה דין מעיין. בטור כתב כל דין מעיין ופשוט שמטהר אפי' בזוחלין ואיתא במשנה פרק ה' דמקואות מעיין שהוא משוך ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא הרי לפנינו שיש חילוק בין מעיין משוך שאז הוה רבוי מי גשמים או שאובין שעליו כמעיין לכל דבר שבעולם ובין מעיין עומד שלא הי' מתחילה משוך כלל אז אחר הרבוי הוי כמקוה לענין אשבורן ודין זה שמשך המעיין לבריכה דיש לבריכה כל דין מעיין צ"ל דהמעיין. היה משוך תחילה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו להבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובים אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נראה לי ברור:
חזרה לדין מעיין. כאן לא כתב הטור לשון כל דין מעיין כי לזבים ומצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו כמ"ש ב"י:
סעיף יא
עריכהומ"מ אין לטבול בו רק באשבורן. זה מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחילה דאם לא כן מותר אף בזוחלין כדאיתא במשנה שהבאתי לפני זה אלא דמ"ש כאן דלא עדיף מנהרות שרבו על הנוטפין כו' הוא תמוה דההיא דנהרות על כרחך טעמא אחרינא אית ביה לאיסור דאם לא כן תקשה ההיא דנהרות על מעיין [ () שמקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' כצ"ל. (מ"כ):] שהמשיכו לבריכה שנזכר בסעיף י' כמה שכתוב שם וע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי בסעיף ב' לעיל ע"ש:
סעיף יב
עריכהעל גבי אחורי כלים. נראה דזה מיירי שהמעיין עובר כולו על גבי אחורי כלים ואין עובר כלל על צדדיו דאם לא כן ודאי היה על הכל דין מעיין כמו בדין דמעיין מקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' והטעם דהוה כאן כמקוה אע"פ שאין כאן שאובין דהא אין עוברין תוך הכלי ורבי יהודה ס"ל באמת במשנה דהוי כמעיין אלא שרבי יוסי ס"ל דהוה כמקוה ונראה טעמו כיון שהכלי מפסיק בין המעיין להמים היורדים מן על גביו של אחורי כלים נפסק שם מעיין ממנו ולא יטבול על גבי אחורי כלים ממש דשם אין שום הפסק והיה ראוי להיות שם אפי' דין מעיין מ"מ פסלו לגמרי לטבול שם מטעם גזירה שמא יטבול תוך כלי וראיתי בפרישה דרך הג"ה וז"ל צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאם לא כן לא היה לה דין מקו' אלא מעיין עכ"ל והוא טעות גמור דאם כן היאך אמר רבי יהודה בזה דהוה מעיין:
סעיף יד
עריכהלמקום המנטף. פי' שהמקו' המנטף או מעיין כמו שהזכיר בסעיף שקודם לזה וכאן אמר שרוצה לעשותו שיהא זוחל:
בעלי אגוז. פירוש הירוקי' הם אינם ככלי לענין טומאה:
סעיף טו
עריכהוהם כשרים. פירוש שכשרותם שוה כמו שמקוה ההכשר לענין טביל' ודוקא באשבורן ה"ה נמי במעיין כל שהוא ההכשר כן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחילה היה המעיין עומד ולא מושך וכמו שמפורש במשנה בסעיף י' ובד"מ יליף לה מדין נהר שנוטפין רבו על הזוחלין בריש הסימן וכבר כתבתי בסעיף י"א שאין ללמוד כן משם:
ל"ש סוחט כסותו. לכאורה משמע דדוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין לזה וממילא נסחט לא פסול כיון דכסות אינו כלי דהוא נקוב הרבה אבל באמת אינו כן דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע ממילא כדדייקינן בפא"ט נפלה סכין ושחטה כו' ועלה קאי האי סוחט כסותו ותו דהא אמר תחלה ל"ש שאבן בכלי דבזה פשיטא דפסול אפי' שלא במתכוין דזהו שאובין גמורין וממילא ה"ה בכסותו דהא בחדא מחתא מחתינהו ותו דדין זה נלמד מהתוספתא שהביא הר"ש פרק ב' דמקואות וז"ל הטביל בו את הסגוס פי' בגד עבה וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פוסל ור"ש מכשיר עד שיתכוין לתלוש פי' לתלישת המים וע"כ לא הוי שאובין והנה אמרה בהדיא וזבו ממנו ג' לוגין משמע אפילו ממילא בלא כוונת האדם וה"נ בהאי סוחט כסותו וכן במ"ש אח"כ או שזרקן בחפניו הוה פירושו הכי וכ"כ בהדיא סעיף ל"ט בסימן זה שכל שע"י אדם אפי' זילף בידיו ורגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו עכ"ל והוא דברי רשב"א בת"ה מביא ב"י לק' וכן מבואר כוונת תשובה להרמב"ן סימן רל"א הביאו ב"י כאן וז"ל וראיתי להראב"ד שכתב שכל מה שבא על ידי אדם למקוה שלא בהמשכה בין כלי מנוקב כו' פוסל המקוה כו' וסיים וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה כו' עכ"ל הרי שאין מחלק אלא בין נופל ממילא לנופל ע"י אדם אבל בנופל ע"י אדם גופיה לא מחלק בין נפל במתכוין לאין מתכוין והיינו כדעת הרשב"א שזכרנו ותו דההיא תשובה להרמב"ן קאי שם אמ"ש שם לעיל מזה שמי שרוצה לנקות המקוה וחושש שמא יחזרו המים למקוה יעשה נקב בדלי וכמ"ש לקמן סעיף מ' ועל זה דחי לה התם בההיא תשו' ואמר שלא מהני נקב כיון שבא ע"י אדם וכמו שזכרנו בשם הראב"ד וע"כ אמר שם כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו ר"ל מי שדולה ומנקה את המקוה לא הרויח כלום במה שמנקב הדלי ואם כן הרי לפנינו דאע"פ שהמים היוצאין מדלי בשעה שדולה לנקותו לא ניחא ליה להדולה בכך שיחזרו שמה ממה שדלה אפ"ה פסיל ליה כיון שע"י אדם נעשה א"כ מוכח להדיא דלאו ברצון האדם תליא מילתא ומו"ח ז"ל הביא תשובה זו ופירש בה דלא פסיל אלא באם ניחא ליה לאדם שיחזרו המים למקוה אבל אם לא ניחא ליה נעשה כנפל ממילא ולא דק בתשובה עצמה שם אלא בב"י שהביאה אלא שיש לעיין במה שכתב בית יוסף בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דאיכא למאן דאמר כל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה אפי' בחפניו פסול ומביא שם לפרש אליביה ההיא דר' יוסי בתוספתא שאמר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול ואח"כ אומר שם לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיה' ורגליהם לא פסלי המקוה ותירץ על זה דרבי יוסי מיירי שזילף בכוונה למקוה וההיא דלגיון הוא שלא בכוונה. ונראה דודאי לא קי"ל כמותו בזה דהא הרשב"א והרמב"ן שהביאו דעה זו שכל שעל ידי אדם לא איכפת לן בכלי ואפ"ה לא כתבו בזה כמותו דבעינן כוונה אלא אפילו בלא שום כוונה פוסל על ידי אדם והיא הלכה פסוקה בסי' זה סעיף מ' ואין לזוז ממנה ועיין בסמוך אחר זה:
ואם העביר ג' לוגין כו'. זהו מדברי הטור והרא"ש והוא על פי התוספתא הביאה ב"י וז"ל רבי יוסי אומר זילף בידיו ורגליו ג' לוגין למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר פי' שלכתחלה יכול לעשות כל המקוה בדרך זה וקשה בהך תוספתא דהא אמר ר' יוסי זילוף פוסל ומשמע שאין כאן מחלוקת כלל ופירש הרא"ש דסיפא דלגיון ושיירא מיירי ברגלי הבהמות דוקא ועל פי זה חילקו הרא"ש והטור בין אדם לבהמה וסבירא להו דהך זילוף דפסיל ר' יוסי היינו שזילף מן המים שבקרקע שאינם שאובים ואע"פ שידיו ורגליו אינם כלים לפסול משום שאובין וכן כסותו ששאב מהן מ"מ פסול כיון שיוצא מתחת יד האדם לא אכפת לן בכלי וכמו שזכרתי קודם לזה מ"ה כתב הטור שהעביר שלשה לוגין על גבי הקרקע דכשר אבל ניתזו מרגליהם בלא הולכת קרקע אינו כשר אלא בבהמה והראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו ב"י הביא דעה זאת דכל שע"י אדם פוסל אפילו בלא כלי ודחה אותו ממתניתין דסילון וכתב דלעולם כל שלא נתקבל בכלי אע"פ שבא מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה ור' יוסי דפוסל בזילוף בידיו ורגליו מיירי שזילף ממים שאובין וא"ת מאי קמ"ל דילמ' הא קמ"ל דאע"ג דלא אתי מהכלי לא חשבינן להו כשאובין הנמשכין דרך הקרקע שהם כשרים אלא כיון שבאים מידיו למקוה פוסלים והקשה על זה דהא בטל מדרש חכמים מה מעיין בידי שמים אף מקוה כו' דהא כלי לא כתוב באוריי' ולמה התירו בתוספתא לעשות כל המקוה לכתחלה בדרך זה ותירץ מסתברא דהא דהתירו בסיפא דתוספתא לעשות כל המקוה מזה קאי אהולכין עם הקרקע שאמר בתוספתא קודם לזה והא אתי לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה הכא כיון דלא היו שאובין מעיקרא שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושין מהן מקוה לכתחלה פסקו של דבר כל שלא נתקבל בכלי אע"ג שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה וממחצה ואילך אין מטבילין בו אלא אם כן הולכים עם הקרקע דמהני בהו אפילו רובא כמתניתין דלגיון עכ"ל אף שאין זה לשונו ממש מ"מ זהו כוונתו מבואר מזה דכיון דלהראב"ד כל שזילף ממים שאינם שאובין אין בו פסול רק שאם רוב המקוה נעשה כן יש פיסול מצד שלא נעשה בידי שמים דרוב המקוה צריך להיות על ידי שמים ע"כ כדי לבטל גם פיסול זה הצריכו בסיפא דתוספתא שיוליכנו עם הקרקע נמנא שאין כאן פסול לגמרי פסול שאובין אין כאן כיון שלא היו בכלי ופסול שלא על ידי שמים אין כאן כיון שהוליכם עם הקרקע ולדידיה אין חילוק בין אדם לבהמה דבכל מקום כשר כל שלא היו בכלי ויד אדם לא פוסל מידי אבל להרא"ש והטור ותשובה להרמב"ן דלעיל ותורת הבית דלעיל דסבירא להו דכל שמתחת ידיו של אדם יש פסול אפי' בלא שאיבה בכלי אם כן אף אם הוליכם עם הקרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי דזה הוה כמו שאר שאובים שנמשכו שדין שלהם דלא מהני המשכה אלא אם כן יש רוב המקוה בהכשר והר"ש בפירוש המשניות מקואות פרק ב' הביא תוספתא זו דרבי יוסי אומר זילוף כו' שזכרתי לעיל וכתב בלשון זה לגיון העובר כו' וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר עכ"ל מבואר מפירושו דאיהו גם כן לא מחלק בין אדם לבהמה כמו הראב"ד וצ"ל גם לדידיה דאין פיסול ביוצא מתחת אדם בלא כלי דאי הוה פסול אמאי מותר בסיפא לעשות ממנו מקוה לכתחלה אפילו אם הוא על ידי המשכה לא היה לן להתיר כמו בשאובין גמורין שאין מועיל המשכה ברובה של מקוה ובב"י כתב לפי' ר"ש דהאי תוספתא דס"ל שאובה שהומשכה אפי' כולה כשירה ואם כן ליתא להאי תוספתא הבין הרב דסיפא דתנא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר מיירי גם כן שממים שאובין זילפו והוא תמוה דאמאי נוקי אותה דלא כהלכתא הא להראב"ד הילכתא היא כמו שזכרנו ואם כן גם להר"ש נימא כן דס"ל דאין זילוף פוסל אלא ממים שאובים וסיפא מיירי מאינן שאובין וכמ"ש הראב"ד ותו דאי מוקי לה הר"ש לתוס' דס"ל שאובה שהמשיכוה כולה כשרה למה אמר בעל התוספתא דין זה בהא דזילוף בידים ורגלים טפי היה לו לומר כן בשאובין גמורים בכלי על כן נראה דגם הר"ש סבירא ליה כהראב"ד ואם כן ליכא למאן דאמר דגם בבהמות יאסור זילוף רגליהם דלהרא"ש והטור מותר בבהמה ולהר"ש והראב"ד גם באדם מותר אם לא שזילפו ממים שאובים בכלי ורמ"א כתב כאן וי"א דגם ברגלי בהמה כדין רגל אדם והיינו דעת הר"ש ולפי מה שכתבנו אין זה שום דעה אלא דיש לפרש דמה שכתב ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר כו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך אבל דברי הבית יוסף אי אפשר ליישב כן לפי ע"ד:
סעיף יח
עריכהאם יש כנגד הנקב כו'. פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובין ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול והשיעור של נקב אחד מש"ך לבריכה פירוש דהבריכה של מ' סאה שאובין היא תתק"ס לוגין לפי חשבון הסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצא אחד מש"ך הוא ג' לוגין כי ג' פעמים ש"ך הוא תתק"ס:
סעיף יט
עריכההרי אלו פסולין. שכל המקוה כולה נפסלה במים שאובין וכאלו כל מימיו נשאבו בכלי:
סעיף כ
עריכהוהאמה נכנסת לו. פי' חרדלית של גשמים דאלו נובעים אפילו כל שהוא מטהר המקוה השאובה:
שלא נשארו מהשאובים כו'. מדלא קאמר כאן עד שיצאו מילואיהן כמו שאמר בסעיף כ"ב משמע שהמים הצפים היוצאים משם לא נחשב אותן כולן מהראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכם הם יוצאין א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור אבל בסעיף כ"ב חשבינן כדי שיצאו מילואו ועוד פירוש מלא שיעור המים שהיו בבור קודם שנפלו בו השלשה לוגין ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהוא ואע"פ שהמים שצפין ויוצאין מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיוצאים מ' סאה יש בהן מן הראשונים שנפלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפילוהכי כשיצאו משם מ' סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגין מים שאובין מה שאין כן בכאן שכל המקוה היה מים שאובין כל זה מדברי הראב"ד שמביא בית יוסף ורמ"א הביאם ג"כ בסמוך שכתב ודוקא בג' לוגין כו' וא"כ הך דסעיף כ"א שאין הפיסול רק מחמת נפילת השאובין הוי דינם כמו בסעיף כ"ב אלא דממה שכתב ב"י בשם הרמב"ם לא משמע כן על כן צריך לומר דכיון דלא היו תחילה רק כ' סאה כשרים הוה כאלו כולן שאובין:
סעיף כג
עריכהוהרי מראיהן מראה יין כו'. נקט ברישא יין ובסיפא חלב לפי שברישא קאי אשינה מראה המים ומצוי כן ביין אדום שמהפך המראה אפילו במעט יין וכן כתב ב"י לקמן בשם התוס' דדוקא יין אדום משנה המראה ולא לבן משא"כ בסיפא שהמים נשארו במראיתן וכן הוא מצוי בחלב מעט כנ"ל:
סעיף כד
עריכהמי כבשים כו'. דהנהו כלהו מיא בעלמא הם ע"כ פוסלים כמו מים שאובים:
סעיף כה
עריכהמי צבע כו'. דאין בהם ממש רק שריית הסמנים בלבד וכן בהדחת כלים:
אבל המקוה השלם כו'. לשון אבל אינו מיושב לכאורה דהא אדרבה משום דדין מים הוה עליהם משום הכי אין פוסלין בשלם ויש לומר דהוי אמינא דלחומרא נתנו לו דין מים אבל לא לקולא קמ"ל בין לחומרא בין לקולא וא"כ שפיר קאמר אבל כו' כלומר דחומרא הראשונה לחוד יש בו אבל לא חומרא שניה:
או מוהל. פירוש במוהל היוצא מבית הבד בתחילת טעינת הזיתים והוא כמים (שבת דף קמ"ד) והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש שם ממש:
אם הוא חסר ימתין. קשה הא בלאו הכי צריך להמתין בשביל שאין שם ארבעים סאה ונראה דאתי למעוטי שלא יכשירנו על ידי המשכה כי יש לחוש שמא לא יחזור למראה הכשר עד שמשך כל כך הרבה עד שיהיו רובן על ידי המשכה כי המים הבאים דוחין את מה שהיו כבר כדלעיל ובסמוך יתבאר דרובו ע"י המשכה פסול משא"כ ע"י גשמים שיוכל להמתין כמו שירצה עד שיחזור למראה כשר כנ"ל:
סעיף כט
עריכההיה שאוב והשיקו. פי' טהרו ע"י השקה שחיבר אליו מקוה כשר או מעיין:
סעיף ל
עריכהימעך הללו. פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסור ממנו כשיהיה נימוח. כן כתב הרא"ש הביאו ב"י:
סעיף לד
עריכהושיתמלא לדעת. פירוש שהמילוי שם יהיה לדעת אבל א"צ שיתכוין ליתנם למקוה וכן פירש בפרישה והוא פשוט:
כלי גדול. פירוש שלענין קבלת טומאה יצא בזה מתורת כלי וכן בקטן מ"מ כאן פסול לענין שאובין:
סעיף לה
עריכהאו כפאה על פיה פוסלת. בטור כתוב אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה פירוש ובעינן שתהיה הוויות המקוה על ידי טהרה ודוקא בממשיך ממי גשמים אבל בממשיך ממעיין או מקוה מבואר לקמן דלא פסול אלא בכלי שיש לו בית קיבול עיין בסעיף מ"ח שכתב כן לחד דעה. וקשה שכיון שאין לה שפה הוה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ותירץ ב"י דמדרבנן מקבל טומאה ורבים מתרצים דמיירי בכלי עץ שייחדו כך לאיזה תשמיש. ובזה מתורץ מ"ש בסעיף ל"ו דמותר לעשות מקוה ע"י צינורות כו' ולפירוש ב"י קשה הא צינור לא עדיף מפשוטי כלי עץ דמקבל טומאה מדרבנן:
סעיף לו
עריכהאם היא של עץ. פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאילו חקק כבר מה שאין כן בשל חרס:
סעיף לח
עריכהאין המים הנמשכים כו'. לפי שהמים שבכלים אלו מתערבים עם היוצאים דרך הנקבים שיש בהם:
סעיף לט
עריכהוכבר נתבאר שיש חולקין. פירוש וס"ל דגם גבי בהמה פוסל כמו באדם ועיין מ"ש בסעיף ט"ו:
סעיף מ
עריכהולהביא מים על ידי כלי מנוקב כזה. משמע דוקא כזה שהוא מנוקב כל שהוא אבל אם הוא כשפופרת הנוד מביא אפי' לכתחלה וקשה הא בסעיף שקודם זה כתב דכל שהוא על ידי אדם פוסל אפי' אינו כלי וכדכתבנו גם לדעת הטור לעיל סעיף ט"ו על כן צ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה על ידי אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה וממשיך המים דרך עליו למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקוב כל שהוא בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא א"כ ניקב בשוליו כשפופרת הנוד אך קשה במה שכתב בסמוך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותה כו' יקוב הכלי בשוליו מה מהני הנקב הא מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ומטעם זה כתב באמת בתשובה להרמב"ן סימן רל"א הבאתיו לעיל סעיף ט"ו דאין מועיל תיקון נקיבת הדלי כשרוצה לנקות המקוה ולא ראיתי שום מפרש או פוסק שירגיש בזה אלא כולם כאחד אמרו שיעשו תיקון זה של נקיבת הדלי ובתשובה להרמב"ן הנ"ל לא הועתקה התשובה בשלמותה בסופה רק אחר קושיא זו לא כ' כלום וכתב המעתיק לא מצאתי יותר מתשובה זו עכ"ל ומשמע שלא העתיק' כולה על כן נראה לע"ד לתרץ בזה דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא מן ידי אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוה כאילו לא הופסקו והוה חבור ואע"ג שכבר כ' רמ"א בסוף סעיף ל"ט דלא מיקרי חבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאילו הוא למעלה במקום שטובל שם לענין ארבעים סאה זה לא אמרינן דהוה גוד אסיק ולא אמרינן ליה משא"כ כאן אי חשבינן להניצוק חבור דהיינו כאלו היה הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה והכי אמרינן להדיא בפ"ב דחגיגה ע"כ לא פליגי אלא בגוד אסיק אבל בגוד אחית לכ"ע אמרינן והיינו בין לר"מ בין לרבי יהודה והיינו טעמא דפסק הטור לקמן בסימן זה במקוה מכוונת דאם רגלי הראשון נוגעות במים עלתה טבילה גם לשני דאמרינן גוד אחית במים שעל גוף הראשון והוה כאילו דבוק במקוה והיינו כרבי יהודה דס"ל גוד אחית ואפי' לרמב"ם שמביא ב"י לקמן דפסק דלא כרבי יהודה אלא כרבנן דלא סבירא להו גוד אחית וכ"פ בש"ע לקמן סעיף ס"ב מ"מ י"ל דוקא בחסר המקוה מארבעים סאה ע"י טבילת הראשון שזהו איסור דאורייתא מה שאין כן כאן לענין שאוב דהוה מדרבנן עד רובא איכא למימר דגם הרמב"ם ס"ל לקולא דאמרינן גוד אחית ואם כן ליכא הפסקה כלל ותו נראה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' יהודה וסבירא להו דלא אמרינן גוד אחית היינו לענין שאתה צריך לומר שהמים העליונים הם ממש למטה דבלאו העליונים אין למטה ארבעים סאה ויש כאן איסור ברור ואתה בא לתקנו והא לא אמרינן מה שאין כן אם יש למטה שיעור מקוה רק שיש פסול משום שאובים הבאים מלמעלה ע"י האדם הדולה לזה אמרינן דאין שם שאובים עליהם כיון דלא הופסקו מעולם לא באו לכלל פיסול ונמצא שלא היה מעולם פסול וראיה ברורה לזה דהא רבנן דפליגי על ר' יהודה וס"ל דלא עלתה טבילה לשני מטעם דלא אמרינן גוד אחית אבל המקוה עצמה לית בה פיסול שאובין ואמאי לא נימא דהמים שעל גוף הראשון נעשו שאובין כמו ההיא דסעיף שקודם לזה ה"נ נימא כאן דהא אפשר שנפלו ג' לוגין מן הראשון שעלה מן המים וכי תימא דאי אפשר שיהיה בגופו שלשה לוגין כו' דהא תניא בתוספתא הביאה ר"ש פרק ב' דמקואות היו בראשו ג' לוגין כו' אלא ע"כ דלענין שיהא זה שאובין כ"ע מודים דלא הוה כיון דלא הופסקו עדיין ואין להקשות א"כ לא נצטרך לנקיבת דלי כלל ונאמר דהמים שבו לא נפסלו כיון שהם דבוקים ע"י מה שנשפך מהם ממעל לו זה לא אמרינן דאין כאן בירור שלא הופסקו דשמא בעודו מעלה הדלי מן המקוה הופסק קצת ולא נשפך ממנו לתוך המקוה ואח"כ נשפך מה שאין כן אם הוא נקוב וזב תמיד דרך הנקב נמצא שלא היה כאן פסול מעולם ואין להקשות מבגד עבה דסעיף ס"ג דאם אינו נוגע במים שנעשה שאוב מהמים שירדו כו' ואמאי לא נימא דלא הופסקו מן הנהר דשאני התם דהמים נבלעים בתוכו ואינם הולכים משם עד שיסחוט אותם משום הכי אין להם חיבור עם מי הנהר מה שאין כן בדלי מנוקב שכל המים שבתוכה הולכים ממילא ממנו דרך הנקב על כן הוה ליה חבור עם אותן שלמטה כיון דהם נוזלים ובתשובה לרמב"ן סי' רל"א הביא קושיא של בגד עבה ולא נמצא שם תירוץ כי חסר בהעתק כמוזכר שם שחסר שם התשובה. כנ"ל דבר נאה ומתקבל ואף שבתשובה להרמב"ן דלעיל לא השיב על קושייתו מ"מ אפשר שבסוף היה משיב כדברי אלא שנחסר ההעתק כמו שזכרנו ואיך שיהיה אמרתי אולי מקום הניחו לי בזה בס"ד:
ולפי זה מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כנוד ושופך המים למקוה ושפיר כתב הטור שאין להביא מים בכלי כזה דמשמע אבל נקב כנוד מותר אפי' אם אדם עושה כן ע"י שאיבה:
אך קשה עדיין הא אפי' הוה כשפופרת הנוד ולא הוי שאובים אף שהוא על ידי אדם וכדפירשנו מ"מ קשה היאך יעשה כל המקוה לכתחלה ע"י כלי זה דהא מ"מ לא נעשה ע"י שמים ואנן בעינן דומיא דמעיין וכזו הקשה הראב"ד לעיל סעיף ט"ו בדין דאם העביר ג' לוגין כו' ועל כן מסיק שם הראב"ד דאין להתיר רק עד מחצה וממחצה ואילך צריך שימשכם ע"ג קרקע וכאן אמרינן שיעשה כל המקוה מזה על כן צריכין לומר גם כאן דמיירי שמביאם ע"י המשכה למקוה ודין המשכה מבואר בסעיף מ"ו על מה תהיה ואע"ג דבהמשכה פוסל ברוב וכאן עושה כל המקוה כן התם שאני שממשיך בשאוב אבל אין כאן שאיבה כיון דלא נפסק מן המחובר אלא שצריך תיקון דלא יהא פסול כיון דלא נעשה ע"י שמים בזה מהני אפי' הומשכה כולה בדרך זה וכדאמרינן בתוספתא שהבאתי בשם הראב"ד בסעיף ט"ו דלעשו' כל המקוה כשר בהמשיך על גבי קרקע כל שאין שם פסול שאובי' וה"נ כאן דמותר כיון דלאו כלי הוא וקמ"ל אף אם כל המקוה נעשה על ידי זה דפסול בשאובין כמו שיתבאר לקמן אבל כאן כיון דלאו כלי הוא כיון דניקב כשפופרת נוד ולא הפסיק מן הבאר מותר אפי' בהמשכה כל המקוה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כל שהוא שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ כעדשה כמ"ש ב"י בשם מהרי"ק:
אם אפשר לפקוק כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל' סי' ד' כתוב דיכול לפקוק אפי' בדבר המקבל טומאה דדוקא הבאת המים למקוה בעינן ע"י דבר שאין מקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה אבל מניעת המים שלא יצאו מהמקוה לא איכפת לן בה ובסעיף נ' מביא שתי דעות בזה:
סעיף מא
עריכההמניח כלים תחת הצנור. אפי' כלי גמור דלא חשיב שאובין כל שלא באו המים שם לדעת כדלעיל סעיף ל"ד:
ובלבד שישבור את הכלי. פי' ואז נופלים מאליהן למקוה:
סעיף מג
עריכההסייד. פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור:
והרי העציץ יש בו רוב המקוה. ולא חשיב שאובין המים שבתוכן כיון שמחוברין למקוה הרי זה ישבור העציץ אבל לא יהפכנו כמו בסעיף מ"א מ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם:
כדי לחסמן. פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן:
ולא נשאר שם מים כלל. הטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם כמ"ש בסמוך משום הכי צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ:
סעיף מד
עריכהעד שיהיו מחצה על מחצה. בטור כתוב דאם אין בו אלא כ' סאין ושאב כ' סאין אפילו על ידי המשכה פסול נראה ברור דפסול זה הוה כמו פיסול שאיבה דאם נפלו ג' לוגין שאובין דאין תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב ול"ד לסעיף נ"ה דאם השואב באמצע דהחיצונים נשארו כמו שהיו ולא נפסלו מהשואב שבאמצע דהתם ההמשכה היא בהיתר אלא שפסולים מחמת שאין בהם מ' סאה כיון שאינם מצטרפי' עם האמצעי השאוב משא"כ כאן שהומשכה באיסור כיון שאין רוב כשרים כן נ"ל ולא ידענא מה חשב בפרישה להכשיר כאן באם יקוה על זה מי גשמים דזה אינו לפי ע"ד:
שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו. כצ"ל:
סעיף מז
עריכהמקוה שנובע כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין י"א כתב הטעם לזה דכמו שמצינו לעיל סעיף ב' למאן דמתיר לטבול בנהר משום דעיקר גידול הנהר ממקום מקורו ה"נ בזה שהבאר מקום נביעתו מגידי האדמה שמתפשטים לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואע"פ שבזמן החום הגידי' נצמתים ואין שם מים שיוכלו למלאות הבאר מ"מ לא כלה לחלוחית הגידים אלא שהן מועטין וכשבאים עליהם מים הן מי גשמים הן מי שאובין שנשפכו לתוך הבאר האחרת והוסיפו הגידים מעצמן מים נמצא שנטהרו השאובים ברבייה והמשכה. ועוד שא"א שישארו הגידים בלי מים וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם תורת מעיין וריבה עליו שאובים דמותר עכ"ל. ולפי ב' טעמים אלו אין הדין כן באם היו במקוה מי גשמים תחלה ונתייבשו דלא מתכשר על ידי המים שאובין שמבור האחרת דאפי' לטעם הא' אין כאן היתר דדוקא בנביעה שיש בגידין שהיא בקרקע לעולם ממקום זה לא נפסק ובזה י"ל שכל שבא מים ממקום אחר גם המקור שלמטה נתברך וניתוסף משא"כ במי גשמים שנבלעו שבזה אפשר שכלו לגמרי מחמת החום ונמצא שאין כאן אלא השאובין שנמשכו לחוד ופסול ומ"ה כתבו הטור והש"ע כאן מקוה הנובע וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב עוד ולמה שאנו מחמירין בסעיף מ' בהג"ה אפי' במעיין פוסל שלשה לוגין שאובין לא קי"ל כהך פסקא דכאן שהוא מדברי הרא"ש והרא"ש ס"ל אין שאובין פוסלין במעיין ואני אומר דלפי טעם הראשון שכ' הרא"ש מותר לכ"ע במעיין דכיון שהגידים מוסיפין פעמים מים יותר ממה שמקבלים כיון שיש עכשיו לפנינו מ' סאה הרי הרוב מכשרים והמעט נכשר גם כן על ידי המשכה וכן הוא במשנה בהדיא פרק ד' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר אם רוב מן ההכשר כשר כו' ע"כ אין בזה פקפוק:
סעיף מח
עריכהלא יאחז בידו כו'. שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:
סעיף מט
עריכהכאילו הוא מחובר למעין. שנטהר בהשקה וכתב בית יוסף ולא דמי לממשך מים מהמעיין לכלי בסעיף ח' דלא מהני חבור מעיין שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין אבל כאן אין לו בית קיבול אע"ג שמקבל טומאה שפיר הוה השקה ולא הבנתי חילוק זה דכיון שע"י חבור הוה השקה לא איכפת לן במה שהם שאובין דכל שאובין מטהרין בהשקה ולעיל סעיף ח' כתבתי דלק"מ התם דהטעם משום גזירה וכ"כ ב"י בעצמו בסוף סימן זה דיבור המתחיל ואם מטביל בו יורה דלרמב"ם מהני חבור למעיין אפי' אם המקוה תוך כלי אלא דלהרא"ש כתב דלא מהני ולע"ד נראה דגם להרא"ש מהני מן הדין וכמ"ש בסעיף ח':
ויש מי שאינו מחלק. הוא הרשב"א בב"י וס"ל דלא התירו במשנה להמשיך ע"י של מתכות אלא כשהסילון מחובר בקרקע שהוא בטל אגב קרקע ועמ"ש בסעיף כ"ז:
סעיף נ
עריכהויש מי שמתיר כו'. הוא הרא"ש שהבאתי בסעיף מ' וכ' מו"ח ז"ל דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבאו המים לשם ואיני מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין עושה כן אלא שלא יזובו המים דרך שם:
סעיף נב
עריכהנשאר לעולם בהכשירו. אין בכלל זה אם היה חסר והכשירו ע"י עירוב עם המקוה שיש בה מ' סאה ונסתם הנקב דפשיטא דפסול כיון שעכשיו אין בו שיעור:
סעיף נג
עריכהבפסול שאיבה שהוא מדרבנן. פירוש ברוב המקוה כשר ומיעוטו שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג':
סעיף נד
עריכהשנסדק מצד זה לצד זה כו'. יש בזה מחלוקת דדעת הרא"ש והטור דמ"ש במתני' לשתי מצטרף בכל שהוא דהיינו ברוחב ונראה הטעם דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בסמוך להכשיר מקוה חסר הוא מטעם שעל ידי נקב זה דיש שם חיבור יהיה כל המקוה כשר אפילו במקום שאין שם חיבור דהיינו כל המקוה משא"כ כאן דכל המקוה היא מחוברת למקוה הכשר על ידי הסדק שמתפשט מקצה אל קצה ואע"פ שמתחבר ע"י סדק בעלמא מצטרף כיון שכל המקוה יש לה עכ"פ חיבור אבל אם נסדק מלמעלה למטה אז אין חיבור רק נגד אותו הסדק ומי שעומד חוץ ממקום הסדק אינו עומד במקום החיבור וזהו שאמרנו דצריך חיבור כשפופרת הנוד כיון שעל ידי חיבור מקום אחד תצטרך להכשיר כל השאר אבל דעת הרמב"ם היא להיפך כמ"ש בית יוסף דברוחב צריך כשפופרת הנוד ומ"ש מתניתין לשתי מצטרף בכל שהוא היינו באורך מלמטה למעלה נראה טעמו דכל שנפרץ הכותל לארכו הוה כאלו נפל כל הכותל כיון שאין לו קיום באמצע משא"כ לרוחב דעל כל פנים יש לו קיום גם לחלק שלמעלה מהסדק מחמת החלק שלמטה על כן צריך דוקא כשפופרת הנוד וכאן בש"ע לא נקט רק כלשון המשנה וע"כ לענין הפירוש יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך כשפופרת הנוד:
ואם נפרץ הכותל כו'. דכיון שמגולה למעלה ורואה את האויר א"צ כשפופרת הנוד:
סעיף נה
עריכהאם השאוב מן הצד כו'. לפי שכשנתערבו שנים הכשרים נעשו כמקו' אחת של מ' סאה והוכשר השאוב שנתחבר להם ואפילו נתחבר האמצע לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכו:
הוכשרו שלשתן. אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל אחד מהם כשיעור ארבעים סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא רצונו לומ' שהשאוב נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשו להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וגם קמשמע לן שהכשרים לא נפסלו על ידי ירידת מי השאובין לתוכם ע"כ אמר הוכשרו שלשתן שיש בהם צד כשרות משא"כ בסיפא שהשאוב נשאר בפיסולו ולא יועיל להשקות עליו מי גשמים וכ"כ בריב"ש הביאו ב"י:
שטבלו בהם טהורים. שהמים היוצאים אין נוזלים אלא חוזרים לאחוריהם:
ואם השאוב באמצע. שאז יש הפסק בין הכשרים אינם מתערבים יחד ונשארו כמו שהיו הכשרים ולא נפסלו מן השאוב שהרי דרך המשכה בא ממנו עליהם ועל כן הם טהורים אחר שיתמלאו עד מ' סאה והשאוב נשאר בפיסולו ולא מהני לו אם יתמלא עוד ממי גשמי':
וזה לשון הר"ש ואע"פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד לא מפסלי להקוות עליה' דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מהכלי לכשרים ומה שנתערב ממנו עם כל אחד נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה ומים שאובים שנתבטלו חוץ למקוה אין פוסלין כו' עכ"ל וצריך עיון לפרש דבריו במ"ש נתבטלו ברוב מנלן זה. ובפרישה כתוב דהמים יוצאים מכל אחד בשוה ושאובין שיוצאים מתחלק חציין לכאן וחציין לכאן והיינו ברוב ע"כ ולא דק דהא גם בסעיף שאחר זה בב' מקואות שהוא מתוספתא הביאה הר"ש שם וכתב ג"כ שם וז"ל וכיון שנתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה כדפרישי' במתניתין עכ"ל הרי שגם כאן כתב שבטל ברוב ונראה לי פירוש דברי הר"ש בדרך זה תחילה אמר שהשאובין שבאין לכשר דרך המשכה אינן פוסלין ואם תמצי לומר שהוא באופן שאין שם היתר המשכה כגון שאין שם שלשה טפחים מ"מ יש היתר דהא המים שיוצאין בשעה שטובלין חוזרין למקומן וכן אלו ולא אמרינן שהוחלפו זה בזה דהא כל א' דוחה את חבירו מלכנוס נמצא שאין חשש רק שבמקום שנוגעים ביחד דהיינו במקום פגיעתן זה בזה שם יש קצת תערובות ועל אותן תערובות אמר שבטל ברוב אותו קילוח. כן נראה לי נכון כוונת הר"ש ואין צריך לצרף את המקוה השני הכשר לזה:
סעיף נו
עריכהוהשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן:
אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאובים שהיו לבנים:
כמות שהיו. וכשר להקוות על הכשר ואע"פ שנתערב בו מים שאובין כיון דכבר נתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה עכ"ל ר"ש ועיין פירושו במה שכתבתי בסמוך סעיף נ"ה:
סעיף נז
עריכהמנענע בידו. כן הוא במשנה ס"פ ז' דמקואות מוליך ומביא במים כו' וקשה הא אמרינן בסעיף מ"ח לא יאחזנו בידו כו' ולהרא"ש דמחלק שם בין ממשיך ממי גשמים לממשיך ממעיין או מקוה כמו שכתבתי סעיף מ"ט ניחא הכא אלא להרשב"א דאוסר שם כמ"ש שם בשם יש מי שאינו מחלק בכך קשה וכי יחלוק על המשנה דהכא ונראה לי דאפילו הרשב"א דאוסר שם אינו אלא אם ממשיך בדבר המקבל טומאה ובמקום שלא היו שם מים תחלה אלא ע"י המשכה שממשיך עכשיו ועושה מלאכה במקום ההוא משא"כ כאן הוא משים ידיו תוך המעיין או מקוה עצמו וע"י ניענוע שם ממילא הולכין המים חוץ למקומם לא הוה המשכה ע"י דבר המקבל טומאה ולפי זה אתי שפיר מ"ש אח"כ בלבד שלא יעקור הגל וכתב הרא"ש שאם עקר היה צריך להיות מ' סאה וקשה הא לא מהני אפילו מ' סאה כיון שבאים ע"י דבר המקבל טומאה ולפי מה שכתבתי ניחא ובפרישה כ' בזה שאם עקר ואפשר לומר דאפילו היה בהם מ' סאה לא נטהר כיון שבאין ע"י דבר המקבל טומאה ואע"ג דלעיל שרי בממשיך מקוה שאני התם דה"ל כמחובר למקוה עכ"ל ודברי תימה הם דהרי כתב הרא"ש בפי' שהיה צריך מ' משמע דמ' סאה מהני ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד:
שלא יעקור הגל כו'. דאז לא היה מטהר (אם) [אלא] אין בו מ' סאה אם מצד א' מחובר למקוה כ"כ הרא"ש וצ"ל דשם נעשה אשבורן דאל"כ לא מהני מ' סאה ודוקא נקט כאן מקוה דאילו מעיין מטהר בכל שהוא לכלים לדברי הכל כמ"ש בסעיף א' וכאן מיירי במחט:
סעיף נח
עריכהמעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא. כצ"ל:
סעיף סב
עריכהולא יטבול בו פעמים וכו'. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן שסמך על השניה ובשניה יש לחוש שמא חסרו המים אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן:
אע"פ שרגליו של ראשון. הקשה ריב"ש מ"ש מבגד עבה בסעיף אחר זה ותירץ שבבגד בלוע המים הרבה ואינו כמו אדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע"מ להטפיח לא הוה חבור ואין מזה קושיא על מה שכתבתי בסעיף מ' דבגד עבה גרע טפי דשם חילקנו בין בגד ובין כלי נקוב דיש בכלי ג"כ הרבה מים ובזה עדיף כלי מבגד כיון דמים שבבגד הם בלועים והבגד הוא נתלש מן המים משא"כ כאן לענין חילוק שבין אדם לבגד גרע טפי אדם שמקצתו במים כי אין עליו רק טופח להטפיח והטור פסק כאן דמהני הטבילה להשני כל שרגלי הראשון נוגעות במים והיינו כרבי יהודה בגמרא ואפשר שטעמו שמדמה לבגד עבה ולית ליה תירוצא דריב"ש כ"כ מו"ח ז"ל:
סעיף סג
עריכהדרך פיהן. עמ"ש סימן ר"ב סעיף ו':
ומ"ש בהג"ה כל המים שבכלי כו' האריך רמ"א בדברי' אלו דרך ביאור על לשון הטור לתרץ מה שהקשה ב"י על הטור שכתב כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה הא בלאו הכי חסר מה שהוא על הגוף היורה כמו בסעיף ס"ב גבי אדם ועל כן תירץ רמ"א בזה דבודאי כל אדם לא יטבול אחר זה עד שיתמלא ממי גשמים אלא דהאי שנשאר בכלי יחזירנו לתוך המקוה כדי למלאות בעודו במים ואפשר שיהיה קצת נתלש מן המים בשפתו למעלה כמ"ש בסעיף ס"ד ונמצא שפסל המקוה מחמת שלשה לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצמת ושוב לא יועיל מילוי מי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סעיף כ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים וזה נראה לי נכון מאד ובודאי נתכוין רמ"א לזה דלא כראיתי דוחקים בפירוש דברי הטור בזה:
סעיף סד
עריכההקופה כו'. שהן מנוקבין והמים שבהם לא נעשו שאובין מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים:
סעיף סו
עריכהאבל בכלים. לא. דהוויות המקוה לא יהיה על פי דבר המקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה:
סעיף סז
עריכההרי זה כשר. הטעם דספק מים שאובין ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובא שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג' וזהו הטעם בסעיף שאחר זה שכתב שיש לו במה יתלה והיינו דוקא במידי דרבנן וכמ"ש בסעיף קי"א דינים כדומה לזה:
סעיף סט
עריכהמפני שזה ספק כו'. פי' ספק דרבנן ועוד נכלל בזה שיש לה חזקת כשרות תחלה:
סעיף ע
עריכהשהפסול מוכיח. נתנו טעם שלא תקשה נוקמי המקוה בחזקת כשרות כמו שאמרו במקוה שהניחו ריקן בסעיף ס"ט דכאן אין למקוה חזקת כשרות שיש לתלות תחלתה בפסול כמו בהכשר כן כתב ר"ש פ' ב' דמקואות:
שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. פירוש דמן התורה אין פסול אלא בכולו שאוב אבל ברובו שאוב כשר ומדרבנן פסול ואפילו בשלשה לוגין ע"כ לא החמירו בספיקו כאן ומזה למדו התוס' פרק המוכר את הבית והר"ש פרק שני דמקואות דכולו שאוב מדאורייתא ומדרבנן ברובו וכמ"ש וכתבתי זאת לפי שבלבוש הביא כאן דברי הש"ע וכ' עליו וז"ל ונ"ל שכ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנו שכבר כתבנו בסעיף ג' דקיימא לן כולו שאוב דאורייתא אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו נראה לי עכ"ל ושגגה גדולה שגג בזה דודאי אין חולק על דין זה דהא תוס' הביאו כל הפוסקים ואדרבה מזה למדו דכולו שאוב דאורייתא גם לא נתכוין בפירוש מה שאמרו מפני שהפסול מוכיח עליו וכבר כתבנו פירושו בסמוך בשם הר"ש:
סעיף עא
עריכהואפילו טבל. פירוש דעוד מצינו ספק אחר אפילו אם ודאי טבל מ"מ יש ספק אם טבל בארבעים סאה דהיינו שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעין אם בשעת טבילה היה חסר או היה שלם ואח"כ נחסר כ"כ הר"ש ריש פרק שני דמקואות ונראה מזה דאם היה לפנינו מלא אלא שיש ספק שמא היה חסר בשעת טבילה הא לא חיישינן כיון שאין אנו יודעין שדרכה להתמעט וקשה על זה מ"ש ב"י בשם הר"ן בדיבור המתחיל כתב הר"ן וז"ל מקוה שהוחזק להיות בו ארבעים סאה וטבלו נשים בתוכו ולמחרתו נמדד ונמצא שיעור מכוון הדבר פשוט שאינה צריכה לחזור ולטבול דהעמד המקוה על חזקתה כיון דלא אתייליד בה ריעותא כו' עכ"ל משמע דבעינן דוקא הוחזקה מתחילה בכשרות וצ"ל דהר"ן כתב כן לרווחא דמלתא כנ"ל:
לפי שהטמא בחזקתו כו'. הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתני' פרק ב' דמקואות דסבירא ליה לר"י כן:
סעיף עב
עריכהשני מקואות כו'. בכל סעיף זה ג"כ הטעם דספקת ג' לוגין הוה ספק דרבנן ודומה לדינים אלו כתוב בסימן קי"א:
סעיף עה
עריכהמים חמין. משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם: