ש"ך על יורה דעה רא

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) במי מקוה כו'. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים חיים) ולא לנדה ולזבה. טור ופוסקים. אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר) כמ"ש מהרי"ק והב"י בשם ת"ה ובתשובת הרמב"ן סימן רל"א ע"ש:

(ב) או מעיין כו'. כתב ב"י משמע שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם בין כלי עכ"ל והביא ראיות ומביאו ד"מ ופשוט הוא:

(ג) מ' סאה כו'. אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב"י. ופשוט הוא ואפי' גופה קטן שמתכסה בפחות ממ' סאה אין טביל' עולה בו עד שיהא מ' סאה. טור והפוסקים.

(ד) ואינו גבוה כ"כ כו'. ע"ל סימן קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז ולקמן סעיף ס"ו:

(ה) כשר. כשיש בין הכל מ' סאה:

(ו) מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כו'. כ"כ בב"ה ובב"י כתב מ"א אלף ותע"ב אצבעו' והחשבון ההוא מכוון באמה בת ו' טפחים שהוא כ"ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ"ד אצבעו' על כ"ד אצבעות הוא תקע"ו אצבעות וברום ג' אמות היינו ע"ב אצבעות ע"ב פעמים תקע"ו עולה מ"א אלף תע"ב וכאן כ' דבריו ע"פ מ"ש הרשב"א דבעינן אמה שוחקת שהיא יתרה על העצבה חצי אצבע שאמה על אמה הוא כ"ד אצבעות וחצי על כ"ד אצבעות וחצי שהוא ת"ר אצבעות ורביע וברום ג' אמות היינו ע"ג אצבעות וחצי ע"ג וחצי פעמים ת"ר ורביע עולה מ"ד אלף קי"ח וחצי אצבע פחות חצי רביע אצבע ודוק ואין דבריו שבב"י סותרים למ"ש כאן בש"ע דבב"י איירי באצבעות שוחקות שהם מ"א אלף תע"ב ולכך לא זכר החצי אצבע אבל כאן מיירי באצבעות עוצבות שהם מ"ד אלף קי"ח אבל מ"מ הכל עולה לשיעור מ' סאה לא פחות ולא יותר וכדאמרינן בס"פ ערבי פסחים (ק"ט) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כו' כדתנן מי מקוה אמה על אמה ברום ג' אמו' ושיערו חכמים מ' סאה כו' ואמה ואצבעות דנקט התם איירי בשוחקות שהן מ' סאה. ובמע"מ דף ש"ד ע"ב כתב שבב"י לא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע יתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצינו לרש"י ורשב"ם וגם התוס' והרי"ף בפרק ערבי פסחים כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור רביעית כוס שהוציאו מחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום אחד מחשבונם שהשגיחו על חצי אצבע שבמדה היתירה אבל יש לי לומר דהתם שאני שתכלית חשבונם הוא למצוא רביעית כוס דאינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאצבע היתירה עכ"ל ותימה דהא קאמר רביעית של תורה כו' ועוד לדבריו דהכא בעינן חצי אצבע יתירה א"כ יהיו יותר ב' אלפים תרמ"ו אצבעות שהוא עולה לב' סאה ומחצה ולוג וחצי לוג בקירוב אם כן שיעור מקוה יהיה מ"ב סאה וחצי לוג ובש"ס וכל הפוסקים לא הוזכר רק מ' סאה וכן בפ"ק דעירובין (דף י"ד ע"ב) אמרינן ים שעשה שלמה היה מחזיק ק"ן מקוה טהרה מדכתיב אלפים בת יכיל ובת הוה ג' סאין ואם איתא לא הוי לה אפילו ק"מ מקוואות אלא נקוט האי כללא בידך דאמה ואצבעות שבש"ס ופוסקים בענין זה איירי בשוחקות ועל זה כתב הרשב"א שהן יתירות חצי אצבע על העוצבות וכשתעשה מהן עוצבות יעלו מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכמ"ש המחבר הלכך אנן חשבינן לכולי עוצבות ובעינן מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכן הסכים הגאון אמ"ו ז"ל וכל זה ברור ועיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ג דף ס"ח ס"ט. ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם אגודל כמה הוא:

סעיף ב

(ז) אף כו'. וכ"ש באשבורן:

(ח) באשבורן. פי' שהן מכונסין ועומדין במקום א' במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין:

(ט) אם הם לחוד. אבל אם הם עם המעיין יתבאר דינו לפנינו:

(י) מתערבים עם הנוטפים כו'. משמע אפי' אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ"כ ב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא בעי וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ש"מ עכ"ל אבל צ"ע שבספר בעלי הנפש שלפנינו דף ס"ו ע"א איתא איפכא וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעינן רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרינן א"נ כיון דא"א לצמצם בעינן רובא זוחלין וכלישנא קמא מסתבר דבעינן רובא דכשרות ממשנת מקואות ומשמעתא דיבמות פרק הערל כדבעינן למימר קמן עכ"ל וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולים ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב:

(יא) הרי הכל כמעיין. משמע אפילו אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם (דלא כמ"ש בד"מ דהרמב"ם ס"ל כמהרי"ק דלקמן) וכתב וז"ל ומיהו סהדותא דר"א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין דכשרים ומטהרים בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו (דהרמב"ם) ודאי משמע דאפילו אמקום שנתרחב הנהר קאי דל"ל דאריבה במקום משך הנהר קאי דא"כ פשיטא וכי ג' טפין יפסלו הנהר זה עכ"ל אבל מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דאפילו הזוחלין רוב אינן מטהרין אלא במקום שהיה מהלך שם בתחלתו וכן מדומה אני שפסק הראב"ד בהלכות מקוה שיסד עכ"ל וב"י דחה דבריו דדעת הראב"ד איפכא ואין זו השגה שהרי כתב וכן מדומה אני כו' וכן האמת שהראב"ד בספר בעלי נפש דף ס"ו ע"א מביא איכא מ"ד דס"ל הכי ולא הוה בריר ליה למהרי"ק אי הראב"ד חולק אי לא תו כתב ב"י ומדברי רבינו שמשון והרא"ש בפ"ה דמקואות ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות יש להוכיח ג"כ דכהר"ן ס"ל ודלא כמהרי"ק שהרי כתבו כו' עד מקמי רבינו ירוחם ומהרי"ק ז"ל עכ"ל ונמשך אחריו המע"מ דף שי"א ע"א ולא הבנתי דבר דאדרבה מדברי הר"ש והרא"ש ומרדכי אלו יש להוכיח דכמהרי"ק ס"ל ולא כהר"ן דאי כהר"ן מאי קשיא להו פשיטא הא כבר תירץ הר"ן דאשמועינן דאפילו במקום שלא היה מהלך בתחלתו מטהר בזוחלין אלא ודאי כמהרי"ק ס"ל דאע"פ דזוחלין רובא אינו מטהר במקום שלא היה מהלך בתחלתו ונראה דאף לסברת ר"ת וסייעתו דלקמן דמתירין אפילו ברוב נוטפים היינו במקום שהיה מהלך בתחלתו אבל במקום שנתרחב אף ר"ת מודה אפילו הזוחלין רבו וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם:

(יב) עד שיקוו המים כו'. ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן משמע בטור ופוסקים בכמה דוכתי:

(יג) לטבול בנהרות כל השנה. אפי' דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר:

(יד) ורבו הנוטפים כו'. כלומר אע"ג שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי' בתחילה אפ"ה מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב' טפות ונמצא עיקר רבויין ממקורן. כ"כ הפוסקי':

(טו) במקום שאין מקוה. אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט"ז וכן כתבו הר"ן ושאר פוסקים:

סעיף ד

(טז) אא"כ כו'. והב"ח כ' דהיינו דוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובדי כוכבי' יכולים ליכנס לתוכו וליטול מים משם כל צרכיהן ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפי' המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו וכמו שכתב הטור עכ"ד ומשמע דלא חיישי' שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין (וכדלעיל סי' קי"ח ס"י) כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו שלא יטבלו בו הנשים וכדאיתא בתשובת הרא"ש או כמ"ש הב"י שמא זילפום כדי להוריקה מן המים המלוכלכי' ומלאוה מים נקיי' לרחוץ גופם עכ"ל הא לאו הכי לא חיישי' שמא כוון להכשיל וכ"כ ב"י:

(יז) יש תמיד במקוה כ"א סאה. אין כוונת המחבר משו' ספק דרבנן לקולא שהרי איהו סובר לקמן סעיף נ"ג דאפי' כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעולה שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כשיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובי' כיון שהומשכו כדלקמן סעיף מ"ד וכן הוא בתשובת הרא"ש להדיא מביאו ב"י והרב אזיל לשיטתו דלקמן סעיף מ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע והלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא ולכך הצריך שיהא ידוע שיש שם כ"א סאין תמיד ודוק:

(יח) מקוה כו'. ע"ל סעיף ס"ט וס"ק קמ"ח:

(יט) וכ"ש אם הישראל לפנינו כו'. ואין סומכין על העובד כוכבים שאומרין בהיפך או שאומרין שנתקנה בענין אחר אע"פ שהן מסיחין לפי תומן כ"כ מהרי"ק שורש קט"ו ופשוט הוא:

סעיף ה

(כ) ובו מ' סאה. ואע"ג דמעיין סגי לכלים טמאים בכל שהוא היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכל שהוא ובתיו"ט פ"ה ממקואות הניח בצ"ע ובב"ח פירש בע"א ולקמן סעיף נ"ו ס"ק קכ"ב דחיתי דבריו גם דברי הפרישה אינן עולין יפה ולשון הלכך דחקו אבל לא קשה מידי דהלכך קאי אזחילה דיש לו דין ים לטהר בזחילה:

סעיף ו

(כא) צריך שלא יהיו כו'. לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלים בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה עכ"ל טור ומשמע אם לא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו כשר וכן הוא במשנה ובאשר"י ופוסקים ומביאם ב"י:

סעיף ז

(כב) ונקבו כו'. דוקא בשוליה בעינן שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא אבל נקבה מן הצד אפילו כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמט' קצת מים פסולה כדמוכ' במשנ' והפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ':

(כג) נקב המטהרו מידי טומאה. והיינו כמוציא זית שהוא פחות משפופרת הנוד ב"י ולקמן סעיף מ' נתבאר שפ"ה כמה הוא: ודע ששם בסמוך כתב הרמב"ם השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבו מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואין פוסלת את המקוה עכ"ל. וחילק הב"י דהא דמצריך (הכא) [התם] כשפופרת הנוד ולא סגי ליה בכמוציא זית היינו משום דהתם חבר הכלי בסלע בעודו שלם משא"כ הכא שנקבו ואח"כ קבעו עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרב וי"א כו' אינו מדוקדק שהרי הרא"ש וטור מיירי בקבעוהו שלם ואפשר דבנקבו ואח"כ קבעו מודה לדינא להרמב"ם אבל נראה דהרב סבירא ליה כאידך שנויא דב"י דהתם בכל אבנים מיירי דומיא דשוקת דלא שייך לשער בהו בכדי טהרה שאינם מקבלים טומאה א"נ בשוקת שבסלע שאני כו' ע"ש וכן משמעות הב"י גופיה דס"ל אינך שנויא עיקר דכתב אח"כ על הטור ואי כהרמב"ם ס"ל הא איהו סבר דבכ"ח כמוציא זית טובלין בתוכו ואלו הטור מצריך כשפופרת הנאד לגיגית סתם אפילו כ"ח ע"כ ומאי קושיא הא י"ל הטור מיירי כשקבעוה שלם אלא ודאי אין חילוק ודוק ומ"מ צ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כל שהוא לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם ע"פ מ"ש שם אח"כ ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחל' בכלי כזה ור"ל אלא בעי' כנקב המטהרו ודוחק:

(כד) הרי זה כשר. אף להטביל בתוכו:

(כה) בסיד ובבנין כו'. כלומר תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי ומ"ה אם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה כלומר שהמים שבתוכו יחשבו מים שאובים) וה"ה דכשר לטבול בו אבל כשנסתמו בסיד או בגפסית לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות עדיין שם כלי עליו ופוסל את המקוה וכ"ש שאסור להטביל בתוכו ובתר הכי קאמר דאע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ וגם לא בנאו אלא שהושיבו על הארץ ומירחו כשר אפי' הושיבו ע"ג סיד וגפסית כיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר ב"י אבל הרא"ש והר"ש והרשב"א יש להם שטה אחרת בפירוש סיד וגפסית ומביאם ב"י וכתבו הט"ו לקמן סעיף מ' ע"ש:

סעיף ח

(כו) מעיין כו'. פי' דאם מעיין מקלח לתוך הכלי (אפי' הוא תלוש) ויוצאים לחוץ ממנו פסולים לטבול בהן דמה שבתוך הכלי פשיטא פסול ומה שלחוץ נמי פסול דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח סעיף י"ג דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפה הכלי ולחוץ ל"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שמצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפופרת הנאד אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמו שנתבאר במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל ופשוט הוא:

(כז) ואם המעיין כו'. פי' רוב המעיין עובר לתוך הכלי וקצתו עובר ומקלח אצל שפת הכלי כיון שמעט מימי המעיין לא עברו תוך הכלי כלל הן מעלין את המים המרובים ומטהרין את השאובים ואע"פ שחוזרים ומתערבים כולם יש להם דין מעיין (ועיין ב"י מ"ש לדעת רשב"א וכבר מחו ליה אמוחא הר"ר יוסף טייצאק והב"ח אך מ"ש הב"ח על הב"י והחזיק דבריו מלשון תשובת הרשב"א כו' ועובר על גביו ולחוץ טובלין וכמו ששנינו כו' ותימה גדולה כו' שגגה יצאה מלפניו דתיבת ולחוץ נמשך לתיבת טובלים והוא כדעת בית יוסף דלא כב"ח שהבין דולחוץ נמשך למעלה ולכן טרח בחנם להגיה בדברי הרשב"א וזה ברור ואין צורך להאריך כאן בדברי' אלו כיון שלענין הדין המחבר גופיה פסק דבעינן מקלח על שפת הכלי וק"ל) וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מהפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול אם לא ניקב בשוליו אפי' יש מ' סאה בין המעיין לכלי וגם מלשון () הרא"ש גופיה נראה דלא פסיק ליה האי דינא ע"כ:

כתב הב"י בשם המרדכי בשם רבי יואל ובשם הרוקח דאמת המים שהמשיכוה דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית כו' אע"פ שמי הגיגית שהן שאובין מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפופרת הנוד דכשר:

סעיף ט

(כח) ואם הטהו על צדו. לשון ר' שמשון דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי שפופרת הנאד עכ"ל ר"ל דמצריך שיהא הכלי נטבל בתוך המקוה ומי המקוה יהיו על גבי הכלי א"כ כשפיו למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה ומכסים על הכלי מה שאין כן כשמתחברים מן הצד שאז מים שעל גבי כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה כך פי' הגאון אמ"ו זצ"ל והעט"ז פי' בע"א והוא מגומגם ע"ש וע"ל סי' ר"ב ס"ג:

סעיף י

(כט) יש לה דין מעיין. לטהר בין בזוחלים בין באשבורן וכלים בכל שהוא:

(ל) להיות לה דין מקוה. שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. כתב מהרי"ק שורש קט"ו וקצ"ו דדוקא היכא דנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אבל היכא דאכתי לא נחו ועדיין זוחלין אע"פ שהופסקו מהמעיין דין מעיין עליהם דלא פסק עדיין חיותן כיון דזוחלין וראיה מגל שנתלש (לעיל סעיף ה') ואע"ג דכאן דין מקוה עליהן היינו משום שהבריכה מלאה מים אבל אם הבריכה היתה ריקנית ונתמלאה מהמעיין אע"פ שהופסק המעיין דין מעיין עליו עכ"ד אבל דעת הראב"ד שהביא שם דבכל ענין דין מקוה עליו וכן דעת הרשב"א בשער המים שהביא ב"י דאעפ"כ דין מקוה עליו וכן משמע פשט המשנה והפוסקים דאין חילוק וכן מוכח בפרישה שפירש דברי הטור בבריכה ריקנית ומגל אין ראיה דשאני התם שהגל נתלש מעצמו וחיותו רב וגם נתלש מהים גופיה וגם כן דרך זחילתו אף שנתלש משא"כ הכא גם מה שהביא מהרי"ק שם ראיה דאל"כ תקשי למאן דפוסל (לקמן סעיף נ') ביצאו דרך סדק הך משנה דג' מקואות (דלקמן סעיף נ"ה) דהא התם המים יצאו על שפת המקוה אלא ודאי התם מיירי במעיין שהופסק עכ"ד ומביאו ב"י לקמן ריש דף רמ"ח איני מכיר ראיה זו מכמה טעמים. חדא דיש לומר דהתם מיירי דהג' מקואות מעיינות הן דמטהרין בזוחלין תדע דהא אף למהרי"ק דמוקי לה בפסק המעיין) מ"מ הא ס"ל דכה"ג מעיין גמור הוא א"כ הני ג' מקואות מעיינות הן ועוד והוא העיקר דהתם אין כאן זוחלין כלל דלא שייך זוחלין אלא כשזוחלין מעצמם וכן בסדק המים זוחלין מעצמן דרך הסדק והולכין ושוב אינם שבים ללכת אבל אותם שיצאו על שפת המקוה מכח אדם הטובל שמתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם וכשיצא הטובל משם יחזרו המים למקומם הראשון ודאי דבכה"ג לאו זוחלין הן וכך הוא בתשובת הריב"ש ריש סימן רצ"ב להדיא דמייתי התם הך דג' מקואות וכתב דאין נקראין זוחלין אע"פ שלא ישארו המים במקו' שמטביל בו אלא הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה בא ואליו הם שבים אלא שנפחתו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה כו' עכ"ל וכ"כ הרב לקמן ס"נ אפי' גבי סדק במקוה דהיכא דשבים וחוזרים שם לא מיקרי זוחלין ועוד דהתם המקואות מתערבות זו אל זו מכח המים שיצאו על שפתם ואין כאן זוחלין אלא עירוב מקואות הוא הלכך העיקר דכשהופסק המעיין אין שם מעיין עליו אף בזוחלין אלא דין נוטפים יש לו:

(לא) דין מקוה כו'. הקשה הפרישה סעיף כ"א מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י והרמב"ם וסייעתו לעיל ס"ב) הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן כו' ותירוצו דחוק ורחוק אבל לא קשה מידי דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולו מי גשמים וזה פשוט:

סעיף יא

(לב) ומ"מ כו'. בספר מע"מ תמה דאמאי בסעיף י' בהומשך המעיין מטהר בזוחלין ול"נ דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפים וק"ל:

(לג) רק באשבורן כו'. ולפי זה צ"ל דלעיל סעיף ח' דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים היינו דוקא באשבורן אבל פשט הדברים שם נראין שדין מעיין עליהם לכל דבר וכן משמע מדברי הב"ח ושאר אחרונים ואפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן גם כן מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והם מחוברים למעיין מה שאין כן הכא ודוק:

סעיף יב

(לד) מעיין כו'. כתוב בהגהת דרישה צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאל"כ לא היה לה דין מקוה אלא דין מעיין ולא נהירא דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה (כיון שהעבירו על גבי אחורי כלים הוי כהפסיקו) כדמשמע בפוסקים ועיין בב"י סי' קצ"ח:

(לה) על גבי אחורי כלים כו'. דוקא כשכל המעיין מקלח על גבי כלים אבל אם קצתו אצל שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הב"ח:

(לו) חזר להיות כו'. כתוב בתוספת יו"ט פרק ה' משנה ב' נראה לי דהכא נמי מיירי בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפילו למקוה משום דהווייתן ע"י טהרה בעינן וכמ"ש הרא"ש (לקמן סעיף ל"ה) גבי זקפה לידות עכ"ל ולא ידעתי מדברי הרא"ש ראיה דלא קאמר הרא"ש הכי אלא במי גשמים אבל לא במעיין שהמשיכו כדלקמן סעיף מ"ט וכ"כ בהגהת פרישה סעיף מ' דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא מיהו לקמן סעיף מ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך:

(לז) ובלבד שלא יטבול כו'. דגזרינן אטו תוך הכלי. הרא"ש. ולעיל סימן קצ"ח הביא הטור וב"י בשם הראב"ד ושאר פוסקים דדוקא בכלי' המקבלים טומאה שייכא הך גזירה משא"כ בכלי חרס וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה והשיג הב"י שם על הטור במה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה ולי נראה דסבירא ליה להטור לדעת הרא"ש דדוקא לכתחלה גזר רבי יוסי אבל לא בדיעבד ואפילו בכלי חרס גזר לכתחלה דלמא אתי למיטבל תוך הכלי דאי איתא דסבירא ליה להרא"ש לחלק בהכי הוה ליה לכתוב דטעמא דרבי יוסי כיון דהוא כלי שמקבל טומאה גזר אטו תוכו ומדכ' סתמא דרבי יוסי גזר אטו תוך הכלי אלמא דבכל כלי' גזר וגם באמת אין טעם נכון לחלק ולומר דבכלי עץ איכא גזירה דמרחצאות ולא בכלי חרס דמה ענין קבלת טומאה לגזירה דמרחצאו' ואם היה הרא"ש מחלק בזה ה"ל להזכירו אלא ודאי אינו מחלק בזה וסתמא קאמר דרבי יוסי גזר אטו תוך כלי והיינו בכל כלים מיהו היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי דהא לא אסרינן בש"ס (ולעיל סימן קצ"ח סל"א) אפי' בבקעת אלא משום בעתותא אלמא דבדיעבד שרי וגם במימרא דרבא כתב הרא"ש אשה לא תעמוד על גבי כלי או בקעת עץ ותטבול משום בעתותא והשמיט כלי חרס ואם איתא דס"ל לחלק לא הוה ליה להשמיט דנשמע מינה כדכתב הראב"ד דדוקא בכלי חרס ליכא גזרה דמרחצאות אלא ודאי אינו מחלק ורבי יוסי מיירי לכתחלה והיינו שכתב הטור כאן בסתם ובלבד שלא יטבול על גבי אחורי כלים משמע דמיירי אפי' בכלי חרס והיינו לכתחלה ולפ"ז היה נראה בכל כלים להקל בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן ומביאם ב"י לעיל סימן קצ"ח לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים וכן נתבאר לעיל סי' קצ"ח סעיף ל"א אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד דבין למר ובין למר שרי כנ"ל:

סעיף יד

(לח) כגון שסמך למקום מעיין המנטף כו' הרי הן כשרים. ושם זוחלין עליהן דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק וע"ל סעיף מ"ח ס"ק ק"ג:

(לט) כשרים. שאין עלי האגוז שהוא צובע חשוב ככלים. שם:

סעיף טו

(מ) ומעיין כו'. או מעיין כל שהוא וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן רל"א דמעיין כל שהוא אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע"פ שמימיו מועטין אינו נפסל ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים:

(מא) והם כשרים כו'. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם כ"א סאין אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובא בהמשכה כשרה כדלקמן סעיף מ"ד:

(מב) אע"פ שהן רבים כו'. וכתב ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכ"כ הב"ח לדעת הטור וכ"כ בד"מ לדעת הטור ומביאו בהגהת דרישה סעיף כ"ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י"א ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה דהוי מעיין לטבילת כלים בכל שהוא וכן בכמה מקומות בסימן זה כגון בסעיף ב' וסעיף ה' וסעיף י' וי"א ושאר מקומות היה לו לבאר ולא ביאר והיינו משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מן העובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמו שנתבאר בריש סי' ק"כ ע"ש:

(מג) וע"ל סעיף מ' כו'. כלומר דשם נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה וע"ש:

(מד) ג' לוגין כו'. ובין בתחילה (כלומר שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובים אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג' לוגין כ"כ ב"י בשם הפוסקי' וכן פסקו האחרונים:

(מה) ל"ש סוחט כסותו והגביהו כו'. כלומר שהמקוה חסרה אז מ' סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין:

(מו) סוחט כסותו כו'. ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רל"א בשם הראב"ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידי אדם. ע"פ זה תירץ הא דלעיל סעיף ז' בכלי שניקב בשוליה אינו פוסל את המקוה וכסות דהכא ככלי מנוקב הוא וכתב וכיון שכן אף בכלי הנקוב כל שנפל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלין ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל וכתב הב"ח סכ"א ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאד' מכוין לדלותו להפילו למקוה התם הוא דפסלי אבל אם נפלו מידו שלא בכוונה הוה כאילו נפל ממילא שלא ע"י אדם ואינן פוסלין כו' וע"פ זה דחק ליישב ההוא דמסלק את הטיט לצדדין כו' ולי היה נראה איפכא מדקדוק לשונו דכל שבא מיד אדם אפילו שלא בכוונה פוסל ודוקא נפלו ממילא מכלי נקוב למקוה כשר וכן משמע לכאורה בספר בעלי הנפש להראב"ד דף ס"ט ע"א ואתיא ליה התם ההיא דהמסלק את הטיט לצדדין כפשטיה ע"ש ומביאו ב"י לקמן בסמוך אך קשה דהא כתב הטור והרב ושאר פוסקים לקמן סוף סעיף מ' דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים שלשה לוגין למקוה אחר שחסרו ארבעים סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו מים שאובים ומה בכך סוף סוף ע"י אדם אפילו ממילא פסול וי"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם אם כן ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא ודו"ק:

כתב העט"ז י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו' ובמעדני מלך דף ש"ז כתב דלא ידע מאן נינהו י"א אלו והבין שכוון להרמב"ן בשם הראב"ד דלעיל שמביא ב"י בסוף דף רל"ז ולכן השיג עליו שהרי סברתם הפוכה ול"נ שכוון להרוקח שמביא ב"י לקמן ס"ס זה דף רמ"ו ריש ע"ד וז"ל ומשמע דעקרו היינו שהעלוהו מתוכו אבל הרוקח כתב עקרו מתוכו פי' סחט בידים ממנו ע"כ נראה מדבריו שאע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל ב"י ועיין לקמן סעיף ס"ג:

(מז) מזה מעט כו'. וכתב רש"י וראב"ד דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב"י וד"מ:

(מח) אבל מד' אין מצטרפין. אפילו נפל מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:

(מט) בד"א כו'. זהו פי' המשנה בד"א שלא נתכוין לרבות כו' אבל הרמב"ם וב"י פירשו נתכוין שכשהוא מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר ע"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי' הר"ר עובדיה מברטנורה וכ"כ בעל תוי"ט והב"ח כתב דהר"ר עובדיה מברטנורה פי' נתכוין לרבות אכלים וז"א ואולי ספר אחר היה לפניו ובשם הרשב"א בשער המים הביא הב"י בד"א שנפלו שם שלא במתכוין אבל אם נתנם שם במתכוין אפילו מעשר כלים ואפילו זמן מרובה מצטרפים ופסלוהו ע"כ:

(נ) ע"ג קרקע. שלא הגביה המים מעל גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה:

(נא) או שנתזו מרגלי הבהמה. אע"פ שלא הומשכו על גבי קרקע:

סעיף יז

(נב) שהיו בצד המקוה כו'. אבל היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה שם) ועיין לקמן סעיף נ"ה:

סעיף יח

(נג) מלאה כו'. ויש בה פחות מארבעים סאה אבל אם היה שם ארבעים סאה כל מים שבעולם לא יפסלוה:

(נד) א' משלש מאות ועשרים לבריכה. אם הבריכה ארבעים סאה חסר כל שהוא. היתה עשרים סאה צריך להיות הנקב א' מק"ס לבריכה צא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ו' קבים והקב ד' לוגין שם:

סעיף כ

(נה) והאמה נכנסת כו'. פי' הר"ש דהיינו אמה של מי גשמים ופירש ב"י דאלו מעיין היה מטהר השאובים שבבור בכל שהוא כדלעיל סעיף י"א וכן כתב בשם הראב"ד ומיירי שאין באמה מ' סאה דא"כ הרי הבור נטהר בהשקה כדלקמן סעיף נ"ב וכ"כ בתוס' יו"ט פרק ג' משנה ג' בשם הרא"ש והר"ש וע"ל סעיף ס':

(נו) עד שיתהשב כו'. מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצאו מילואיהן (כדקתני לקמן סעיף כ"א כ"ב) משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים (דהיינו מילואיהן) כמו שחשבנו לקמן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמי' היורדים בתוכו הם יוצאים אי נמי מחצה על מחצה מפני שהמי' היורדי' לבור באחרונה קרובי' לצאת יותר מן הראשונים וכן שנינו כו' עכ"ל הראב"ד שהביא ב"י לעיל דף רל"ז ע"ב ור"ל דעד שיתחשב חומרא הוא דלא סגי בעד שיצאו מילואיהן אלא לעולם רואין שיצאו ג"כ מן האמה והיינו לפי חשבון וא"כ לפי חשבון לעולם חומרא הוא וכמ"ש הראב"ד א"נ מחצה על מחצה כו' לפעמים הוא להקל יותר מלפי חשבון ולפעמים הוא להחמיר אם מי האמה הם מרובים ממי הבור כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין א"כ לפי חשבון יצאו מי האמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין אבל במחצה על מחצה יצאו כל מי הבור נמצא מחצה על מחצה הוא להקל וכשמי הבור הם מרובין א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא ודוק וכתב עוד הראב"ד שם וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאפסילו אבל הכא כולהו פסולים ומשום הכי אזלינן בהו לפי חשבון עכ"ל פי' מאי שנא הכא דלא סגי בכדי מילואיהן אלא מחמרינן ולעולם רואין ג"כ שיצאו מן הכשרים לפי החשבון ולקמן אמרינן דאם נפלו ג' לוגין לבור שאין בו מ' סאה ואח"כ ירדו מי גשמים אפילו כמה אמרי' דהמ' סאה שנפסלו מתחלה יצאו ואמאי לא אמרי' נמי דמי גשמים שירדו לבסוף יצאו ג"כ לפי חשבון ומתרץ התם כולהו כשרים הוו אלא שנפסלו בג' לוגין ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומר' בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובים היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיו בבור שכל מה שהיו בבור יצאו אלא לעולם אמרי' דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה ודוק וכך הם דברי הרב סס"ק כ"ב:

סעיף כב

(נז) היה המקוה כו'. ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחי' את המי' שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאי' עליו ג"כ וק"ל:

כתכ האגודה בריש מקוואות מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובין אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי עיין בסמ"ג ובסמ"ק ויש שהורו שמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובי' והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגין כן ע"כ וע"ל סעיף מ' בהג"ה:

(נח) היה המקוה כו' פחות מג' לוגין והשלימוהו כו'. בכאן אפי' המקוה גדולה מאד כשר דאע"פ שהפחות מג' לוגין נשארו בתוכו מ"מ לא נפסלה אלא שלא הכשירוה והלכך אמרינן דהפחות מג' לוגין כמאן דליתנהו דמי והמי גשמים שאח"כ מכשירין אותו וכן כוונת ב"י ג"כ והב"ח בסעיף כ"ז כתב עליו ולא דק כו' ודבריו תמוהין:

(נט) לא פסלוהו כו'. ודוקא במים כשרים אבל במים טמאי' כל שחסר מהמקוה יותר מקורטוב שהוא משקל דינר כ' הרמב"ם דפסלוהו אא"כ רבו עליו אח"כ מי גשמי' מיהו הראב"ד והר"ש חולקים דבכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כמבואר בב"י ע"ש וכן נראה דעת הטור והמחבר:

סעיף כג

(ס) יין כו' לא פסלוהו. ומפורש בדברי הרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י וכ"כ העט"ז ופשוט הוא דאפילו יש במקוה מ' סאה ונשתנה מראיו פסול כדלקמן סעיף כ"ה כ"ו:

סעיף כד

(סא) אין פוסלין כו'. והרמב"ם פ"ז כתב השכר בהדי הנך דפוסלין ולא מעלין ומביאו ב"י:

(סב) ל"ט סאין. והוא הדין חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמעינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין:

(סג) אבל במים שאובים כו'. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב"י הרשב"ץ שכ"כ בשם הראב"ד וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר) מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע"כ:

סעיף כה

(סד) לא נפסל. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג אחד פסול עכ"ל ראב"ד ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז:

(סה) אבל כו' יין כו'. אפילו שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים. הראב"ד ושם:

(סו) מכמות שהיה. אע"ג שלא נשתנה למראה יין פסול כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה. הראב"ד:

סעיף כו

(סז) אם אין בו כו'. אבל נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים:

סעיף כט

(סח) אינן פוסלין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אין נפסל בג' לוגין מים:

(סט) והשלים המקוה כו'. ודעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כ' שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב:

סעיף ל

(ע) אבל השלג כו'. דדוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה וכן הוא בב"י ופשוט הוא:

(עא) ולא עוד בו'. עיין בב"י שכתב שדעת כל הפוסקי' שמותר לטבול בשלג אם יש בו כדי מ' סאה ומסקינן ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאוריי' נגד ה"ר אליעזר ורבי שמחה ומיהו לטבול ידיו בשלג לאכול אם אין לו מים כיון דנטילת ידים דרבנן נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה"ר שמריה כיון דפשט דברי המשנה והפוסקים מסייעים ליה וכתב דמ"ש הרמב"ם אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחם בעוקא וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר האי וריסקו ר"ל מעך חללו עכ"ד (וכ"כ הב"ח שדעת הרמב"ם שמותר לטבול בשלג כמות שהוא) וצ"ע שבא"ח סי' ק"ס כ' דר"ל ריסקו עד שנעשו מים דוקא וע"כ כתב בש"ע שם סעיף י"ב השלג והברד והכפור כו' אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין כו' והדברים סותרים זה את זה וצ"ע ולענין דינא צ"ע דמ"ש הב"י שדעת הפוסקים שמותר ליתא דהא דעת הראב"ד ורש"י לאסור ומביאם הב"י והב"ח גם הרז"ה אוסר ומביאו הב"י והרמב"ם נ"ל ג"כ דאוסר דהאי וריסקו היינו עד שנעשו מים והיינו דכתב וריסקו בסיפא ולא כתב כן ברישא גבי מעלין אלא ס"ל כהראב"ד ורש"י דלענין אשלומי דוקא משלים כמות שהוא אבל בכולו שלג לא וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת אין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו והוא ש"ס סוף פרק במה טומנין אלמא דריסוק דשלג היינו שנעשה מים וגם הרא"ש אפשר דס"ל כן דלא כתב דמהני אע"פ שלא נימוח אלא לענין השלמה וכ"כ בחידושי האגור בשם הרא"ש ולא תמצא בשום פוסק מפורש דעלתה טבילה בכולו שלג זולתי ה"ר שמריה דמיקל וכבר חלקו עליו הבאים אחריו כדאיתא במרדכי וכן פסק הבית חדש לאסור שוב מצאתי במהרי"ל בהלכות טבילה וז"ל אמר מהר"י סג"ל דאיתמר בש"ס שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי של שלג בימות הגשמים וכן הלכה עכ"ל ונראה דדברים אלו לאו דסמכא נינהו וניכר שאיזה תלמיד מבהיל כתבן שכתב דאתמר בש"ס ואינו בש"ס אלא המעשה הוא במרדכי סוף פרק במה טומנין שבא לפני ר"ש והורה כן להתיר וכבר חלקו עליו חביריו וגם ר"ש גופיה חזר בו כדאיתא במרדכי שם ע"ש:

(עב) ימעך חללו. שנשער לכשימוח ויהיה מים דכשיהיה מים לא יהיה כל כך כמו שהוא עכשיו:

סעיף לא

(עג) שהגליד. פי' שהקריש מימיו מחמת הקור:

(עד) כשר להקוות. כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן:

סעיף לד

(עה) ושיתמלא לדעת. ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעינן שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה וע"ל סעיף מ"א:

סעיף לה

(עו) אבל אם אין המים כו' פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהווייתו על ידי טהרה בעינן וכ' הפרישה וב"ה דאע"ג) דפשוטי כלי עץ הוא מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חלק על זה דלקמן סעיף מ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבל טומא' עכ"ל וכ"פ העט"ז דבטבלא שיש לה שפות מיירי שאינו פשוטי כלי עץ ומקבל טומא' ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן לעיל סעיף י"ד ואפי' מקבל טומאה מדברי סופרים אין מזחילין בו זחילה שאני ודו"ק:

סעיף לו

(עז) ואם חקק בו גומא כו' אין להקשות דנהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאיבה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה ועוד דסילון שהוא צר מכאן ומכאן כו' משמע אפי' הסילון ארוך כמה וי"ל דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרי' דשאיבה שהמשיכוה אינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב מים כשרים כדלקמן וק"ל:

(עח) סילון כו'. ע"ל סעיף מ"ח:

(עט) ורחב כו'. כלומר אע"פ שהוא רחב באמצע לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק לקבל בו צרורות. ר"ש:

(פ) ואם המים באים כו' בגלגל כו'. ז"ל ד"מ כתב המרדכי על הגלגל המגלגל מים ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובי' ככונס משקה וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים כו' כ' הרוקח דמותר לטבול בענין ההוא אפי' אין כאן שיעור מקוה דכיון שהמים עולים תמיד הוי חיבור אע"ג דאין הכלים נקובים כשפופרת הנאד כיון דהמים צפים על פני הדולה מכאן ומכאן הוי חיבור ואינן פסולים משום שנשאבו בכלים דהרי הכלים נקובים ככונס משקה עכ"ל ולבי מהסס עכ"ל המרדכי וכתב ב"י דכל המפרשים חולקים על היתר זה דלא הוי חיבור בכה"ג לענין מקוה אע"ג דהמים צפים למעלה ע"ג הדולה כו' עכ"ל ד"מ ודברים אלו מבוארים בב"י ס"ס זה ומבואר שם דאם הכלים נקובים כשפופרת הנאד פשיטא דהוי חיבור אלא דהתם לא הוי נקובים רק ככונס משקה ופשוט הוא כדלקמן סעיף נ"ב ומעתה יש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב הא כתב לעיל סעיף ז' דבעינן נקב כשפופרת הנאד וכן לקמן סעיף מ' סתם כדברי הט"ו וא"כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מיקרי כלי) הוי חבור ג"כ וצל"ע:

סעיף לח

(פא) אין כו'. אע"פ שאין בהם נקב אחד כשפופרת הנאד כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין עכ"ל עט"ז והוצרך לזה אפי' להביא מים על ידיהם לכתחלה למקוה דחשיב כה"ג כשפופרת הנאד כדלעיל סעיף ט' אבל לענין שלא לפסול המקוה אפילו בנקב כל שהוא סגי כדלקמן סעיף מ':

סעיף לט

(פב) וכבר נתבאר. לעיל סוף סעיף ט"ו בהג"ה דיש חולקין:

סעיף מ

(פג) אפילו כל שהוא. ע"ל סעיף ז' ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס' ועיין בתשובת מבי"ט חלק א' סימן ע"א דף קל"ג ובתשובת ן' לב חלק ג' סימן ע':

(פד) יש להחמיר לנקוב הכלי כו'. כתב הב"ח שנהגו לנקבו ככונס משקה וע"ל ס"ק נ"ו מ"ש בשם האגודה:

(פה) ונפלו שם ג' לוגין. אחר שחסר המעיין ממ' סאה:

(פו) אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה. ולנקותם בקלות בדרך שלא ישארו שם ג' לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו טוב להחמיר כו'. וכתב הב"ח ס"ס מ"ה דמותר לפקוק נקבי הנביעה אפי' במטלנית המקבל טומאה אפי' למאן דאוסר לקמן סעיף נ' לסתום בדבר המקבל טומאה שאני הכא שהסתימ' אינו אלא לנגב המקוה ע"כ וכן משמע מדברי מהרש"ל שהביא בדרישה לקמן סעיף נ"ה:

(פז) אבל אם יש. בדבר שום דוחק עד שיבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול כו'. מהרי"ק שם וכ"כ העט"ז:

(פח) יש לסמוך כו'. בש"ע נרשם כאן וכן לקמן מהרי"ק שורש נ"ה נ"ו ובאמת דמהרי"ק מחמיר יותר אפי' בספיקא והיכא דיש ספיקא כ' שם לסמוך אהמקילין אם יש טורח בדבר ע"ש אלא הרב כתב דבריו ע"פ סברת רוב הפוסקים והב"י שמקילין וכעין מ"ש מהרי"ק בספיקא כתב הרב בודאי ובספיקא התיר לגמרי בדיעבד כדעת הסמ"ק ורוב הפוסקי' וגם מהרי"ק גופי' בשורש נ"ה כתב כן אלא שאחר כך בשורש נ"ו החמיר ע"ש:

סעיף מא

(פט) תחת הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו. רש"י וע"ל סעיף ל"ו:

(צ) לקבל מימיו. של הצנור שיבאו לתוכו מהגשמי' ומהצנור ירדו להכלי' ומהכלים למקוה:

(צא) חשובים לדעת כו'. דכיון שהניחם בשעת קישור עבים ושוב לא נתפזרו לא אסח דעתו מינייהו:

(צב) לא חשיבי לדעת כו'. הקשה בהגהת דרישה א"כ למה פסלינן לעיל סעיף ח' במעיין מה שיצאו חוץ מהכלי ואפשר דלעיל איירי שהכלי נתמלא מדעת עכ"ל ולי נראה דדוקא במי גשמים י"ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מלתא רק כאשר ירד הגשם מן השמים אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין עובר עליו ומפני כך לא נאמרו דברי' אלו בשום מקום גבי מעיין רק גבי מי גשמים כנ"ל:

(צג) ואינם פוסלים. וכ"ש הניחם בחצר שלא תחת הצנור בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו דאין פוסלין אבל דעת הרמב"ן דבמניחן תחת הצנור בכל עת וזמן בכל ענין הוי לדעת ובחצר בשעת קישור עבים ולא נתפזרו אפי' שכחן שם הוי לדעת אבל אם הניחם בשעת קישור עבים וחזרו ונתפזרו וכ"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים ועיין ב"י שביאר טעמו על נכון וכדבריו מוכח בפירוש המשנה להרמב"ם גם לדבריו אתי שפיר הא דאמרינן בש"ס ספ"ק דשבת (דף ט"ז ע"ב) ולרבי יוסי דאמר מחלוקת עדיין במקומה עומדת בצרי להו חדא כו' גם מאי דקאמר התם (דף י"ז ע"ב) הניחא לרבי מאיר אלא לר' יוסי כו' אי הכי לרבי מאיר נמי כו' והב"ח פירש פירוש אחר וכתב שפירוש הב"י רחוק ונהפוך הוא גם לא כהר"ר אברהם בנו של הרמב"ם שמביאו הכסף משנה שפירש פירוש אחר רחוק ולדידיה פסק הרמב"ם כרבי יוסי ובהדיא מוכח בפירוש המשנה פ"ד דמקואות ופ"ק דשבת דפסק כרבי מאיר ע"ש וכתב הב"ח הטעם משום דאע"ג דקיימא לן ר"מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא דפליגי אליבא דב"ש וב"ה לא וצ"ע דבכמה דוכתי משמע דבכל גווני קי"ל כרבי יוסי אלא נראה לי משום דבירושלמי פרק קמא דשבת חשיב הך דהצנור מי"ח דבר והיינו כרבי מאיר וגם פשטא דסוגיא בש"ס בי"ח דבר רהיטא כרבי מאיר ע"ש ודוק:

סעיף מב

(צד) אע"פ שהיא עונת גשמים. ונתמלאו מים אע"פ שהניחם בשעת קישור עבים ולא נתפזרו וירדו גשמים הרי זה ישבור כו'. כ"כ העט"ז ורצה לומר כיון שהעלם לנגבם חשיבי שלא לדעת שהרי לא הניחם שם בשביל שירדו גשמים לתוכן אלא לנגבן:

סעיף מג

(צה) הסייד ששכח כו'. כתב העט"ז כי סייד שסד את הבור בטיט והביא הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא העציץ מים ממי גשמים כו' עד וכ"ש בהניחם בשעת פיזור עבים דמוכחא מלתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפי' לכפות עכ"ל ודברים אלו מבוארים בב"י:

סעיף מד

(צו) עד שיהיו מחצה על מחצה. וכ"ש רוב שאובים שפוסלים בהמשכה וכתב הב"ח סעיף כ"ו בשם הראב"ד דהיינו דוקא המשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפילו כולו בהמשכה כשרה ע"ש וע"ל סוף סעיף ט"ו:

(צז) מדברים שאינם פוסלים כו'. ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה על גבי קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סעיף מ"ו וכ"כ הב"ח:

(צח) שנמצא הכל פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפילו הכי אם פתח אח"כ הצנור כו' כשרה:

(צט) אבל כו' פי' שהמשיך תחלה מים שאובים למקוה ואינם כ' סאין ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרי' כלומר שנפלו עליהם מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' אם פתח אח"כ הצנור ונמשכו הכל למקום אחד דלא אמרינן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אלא כשהיה שם בתחלה רוב מים כשרים:

סעיף מו

(ק) שלא היה עליו שם כלי בתלוש. כלומר אע"פ שהן כלים שאינן פוסלים את המקוה אינם מכשירין את השאובים לחשוב אותם כנמשכים אלא כשלא היה עליה שם כלי בתלוש ומיירי כאן שהיו המים ראויים לבא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראויים לבא זולתם אפי' לא היה עליו שם כלי בתלוש) אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל דהוויתו על ידי טהרה בעינן כדלקמן סעיף מ"ח:

סעיף מז

(קא) מקוה שנובע כו'. דוקא נובע ומטעמא דלקמן אבל אם היה מקוה של מימי גשמים ונתייבשה לא וכ"כ הב"ח:

(קב) כשר כו'. כ' הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל סעיף מ' דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל ולפעד"נ דהכא טעמא אחרינא איכא כדכתב הרא"ש (שממנו מקור דין זה) בתשובה כלל ל"א דין י"א וז"ל לפי שרוב תגבורת המים הוא ממקום נביעתו וכן באר מים חיים נביעתו הוא מגידין המתפשטין לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואף גם זאת בזמן החום והשרב שגידיהן נצמתים ואין במימיהן למלאות הבאר מ"מ לא אפסק לחלוחית הגידים ומים נשאר בהם אלא שהן מועטים ואינם מספיקים למלאות הבאר מ"מ כשבאין עליהם מים והוסיפו מהם מים מעצמם נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה עכ"ל ומביאו ב"י ואם כן אין צריך לטעם האחד שכתב הרא"ש שם וז"ל ועוד שדבר ידוע שאי אפשר שישארו אותן הגידים בלא מים כלל וכיון שיש בהן מים קצת יש עליהם תורת מעיין ומעיין אינו נפסל בשאיבה ע"כ וגם בתשובת הרא"ש נרא' מבואר שטעם הראשון הוא עיקר וכל התשובה שם בנויה על טעם זה ונראה דאפי' מאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה פסולה מודה הכא משני טעמים הנ"ל ואפילו מאן דפוסל שאיבה במעיין אפילו ס"ל גם כן שאיבה שהמשיכוה כולה פסולה אפי' תימה דהכא אין רוב המים מעיקר הנביעה י"ל דמודה הכא כיון דאיכא תרתי לטיבותא שאובה שהמשיכוה ומעיין וכן נראה דעת הרב והעט"ז דהכא לכולי עלמא כשר:

סעיף מח

(קג) הבא להמשיך מים. אפילו כשרים צריך שלא יהא כו' ומיירי שהוא בענין שאין המים ראויין לבא למקוה זולת ע"י המשכה זו בכלי שמקבל טומאה הלכך אע"פ שהוא כלי שאינו עשוי לקבלה כיון שהוא מקבל טומאה פוסלת אבל אם המים ראויין לבא זולתו אינה פוסלת אא"כ נעשה לקבלה כדלעיל סעיף ל"ה:

(קד) לא יאחז בידו דף כו'. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה המעדני מלך דף שי"א ע"ב דלעיל סעיף י"ד העתיק המחבר ל' הרמב"ם דאפילו בדבר המקבל טומאה מדברי סופרי' אין מזחילים בו וצ"ע עכ"ל. ול"נ דזחילה שאני כיון דאינו אלא טיפין טיפין ועוד יש לומר דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר"ל שיהא המים נקראים עליהם שם זוחלין לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפים מיקרי ומטהרין באשבורן. נ"ל:

סעיף מט

(קה) ממשיך ממעין כו'. ודוקא בעודם מחוברים למעיין או למקוה הכשרה אבל אם נפסק קילוח המושך בסילון פסולה אח"כ ד"מ עכ"ל הגה' פרישה ועיינתי בד"מ ולא הביא אלא תשו' הרא"ש שמביא בב"י וז"ל אע"ג דהווייתן ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברים למעיין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה כדתנן בפ' ז' דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו עכ"ל ומשמע ליה להגהת הפרישה דמחובר עדיין ואינו מוכרח די"ל דלא בא אלא ללמדנו דהשקה מועיל נמי גבי סילון וא"כ כי היכי דמהני השקה אפילו נפסק אח"כ. כדלקמן סעיף נ"ב) ה"ה הכא ואע"ג דיש לחלק ולומר דסילון גרע טפי מ"מ אינו מוכרח ודו"ק:

(קו) דחשבינן כו'. ול"ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפילו היוצאים חוץ לכלי לעיל סעיף ח' ולא מהני להם חיבורם דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובים משא"כ הכא דליכא [אלא] משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה. ב"י והאחרונים:

סעיף נ

(קז) של מי גשמים. לאפוקי מעיין כדלקמן:

(קח) וכל זה דוקא כו'. לכאורה משמע דר"ל דאם באה ממעיין אע"פ שהופסק המעיין דין מעיין עליה לטהר בזוחלין כדאיתא במהרי"ק דאי בא לאפוקי אם הוא מעיין עדיין פשיטא וכן משמע הלשון באה ממעיין אבל בס"ק ל' הקשיתי על דברי מהרי"ק דכשהופסק המעיין שוב אין שם מעיין עליו וא"כ י"ל דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ"ל:

סעיף נב

(קט) מקוה פסול. דוקא הפסול מדאורייתא בעי כשפופרת הנוד אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סעיף נ"ג:

(קי) וקילוח המים כו'. כלומר לאפוקי מאותן פוסקים דסברי דסגי שהנקב יהא כשפופרת הנוד אע"פ שאין קילוח המים גדול כל כך אלא בעינן שקילוח המים יהא כשפופרת הנוד:

(קיא) ולאחר שנתערב הפסול כו'. כ' הב"ח דוקא בעירב הפסול עם שאינו פסול הוא דנשאר בהכשרו לעולם אבל בעירב החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב והרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו מה שהיה מעורב מתחלה עם השלם כיון שהוא עכשיו חסר דלא יהא אלא שלימה ונחסרה וכן מוכח מהלשון דברישא הזכיר חסר ופסול וכאן לא הזכיר אלא פסול ע"כ וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין ב' ודברים פשוטי' הם:

(קיב) לעולם בהכשרו כו'. ורבינו ירוחם כ' שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה ומביאו ב"י וד"מ וטוב להחמיר לכתחלה:

(קיג) והואיל והוא סמוך לנהר. או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהן מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. שם:

סעיף נג

(קיד) מקוה שאוב כו'. דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הקילו בכך. שם:

(קטו) כשערה. פי' כחוט השערה:

(קטז) כשר. בב"ח תמה דלעיל סעיף ז' בעי כמוציא זית וכן לעיל סעיף מ' לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידו לכתחלה וכאן מכשיר בנקב כשערה כדעת הרשב"א וצ"ע עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דהא הרשב"א גופיה בתשובה ס"ל בדינא דלעיל דבעינן שפופרת הנוד ומביאו ב"י לעיל דף רל"ד ע"ב בארוכה אלא ודאי צריך לחלק דשאני הכא כיון דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה ויש מקוה שלימה בצדה הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות הואיל והשאובה מדבריהם ודוק:

(קיז) יש חולקין כו'. לטעמייהו אזלי דס"ל לעיל סעיף ג' כולו שאוב פסול מדאורייתא ולפ"ז היכא דהמקוה היתה רובה כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובים סגי לכ"ע בכשערה ובהכי נ"ל לתרץ מה שתמה הב"ח על סברת הרא"ש וסייעתו דמצרכי נקב כשפופרת הנוד דהא תנן מטהרין את המקואות העליון מן התחתון כו' ומשיקו אפילו כשערה ודחק ליישב דהרא"ש נמי מודה דסגי בשערה אלא דהחמיר לגזור שאוב אטו שאינו שאוב עכ"ל ולפי מה שכתבתי לק"מ דהרא"ש מוקי להך מתניתין כשהמקוה העליון פסול רק מדרבנן ומ"ש הרא"ש בתשובה ראיה לדין מעיין הנמשך דרך סילון דלעיל סעיף מ"ט דכשר ממתני' דלעיל (והבאתיו לעיל ס"ק ק"ד) לאו למימרא דבכולו שאוב סגי כשערה אלא מביא ראיה דאע"ג שנמשך דרך סילון שמקבל טומאה מהני ליה השקה כמבואר שם בתשובה דזהו כונתו ואה"נ לכל חד כדאית ליה לפסול דרבנן בכשערה ולדאוריי' כשפופרת הנוד כנ"ל:

סעיף נד

(קיח) לשתי מצטרף כו'. ונחלקו המפרשים איזה מקרי שתי ואיזה ערב ולכך כתב הב"ח דלענין מעשה אין להם הכשר אא"כ יש נקב כשפופרת הנוד במקום א' בין בזו בין בזו:

(קיט) ואם נפרץ הכותל למעלה כו'. וה"ה היכא דלא נפרץ אלא שהמים הולכין מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח על מנת להטפיח כדכתב הריב"ש בשם הרמ"ה וספר המצות והרמב"ם וכ"פ הב"י והב"ח:

סעיף נה

(קכ) הוכשרו שלשתן. אף השאוב ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה כשהמקואות הם ממי גשמים ומיירי בשלא חסר בשעת יציאת מים על שפתם כלום מהמים כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל"כ ודאי דלא עלתה להם טבילה והמקואות לא הוכשרו אף אם הם מעיינות שהרי הם חסרים כל זה נתבאר מתשובת הריב"ש מיהו נראה דוקא הכא שאין במקוה רק ך' סאה בעינן שיחזרו למקומם אבל אם הם יותר ממ' סאה לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל לעיל סעיף נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא וכן משמע קצת מתשו' ריב"ש שם דלא כנראה מתשו' מהרי"ק ס"ס קנ"ז לפסול בכה"ג עיין שם:

(קכא) היו מחוברים ביחד כו'. ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכן ותדע שהוא כך שהרי אף כשהשאוב באמצע לא נפסלו הכשרים במה שנתחברו לשאוב על שפתו ושוב ירדו מן השאוב לתוכו והיינו טעמא לפי שעל ידי תערובות ובהמשכה ירדו לתוכן. הרא"ש:

סעיף נו

(קכב) אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים. ר"ש וצ"ע לעיל סעיף נ"ה:

סעיף נז

(קכג) ובלבד שלא יעקור כו'. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה נטהר בזוחלים אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי"ל דמטהר בזוחלים ובכל שהוא אפי' נעקר הגל היה מטהר בכל שהוא הכלי דלכלים לא בעינן מ' סאה ולא דמי לגל שנתלש מן הים דבעינן מ' סאה אף לכלים (לעיל סעיף ה') משום דהים לא חשיב כמעיין אלא לטהר בזוחלים אבל לא לטהר בכל שהוא כדפי' לשם אבל מעיין ממש דמטהר בכל שהוא בכלי אפי' נעקר הגל מהמעיין ונפל על הכלי מטהר בכל שהוא נ"ל פשוט עכ"ל ב"ח בס"ס זה וקשה על דבריו דהא דין זה לקוח מהרא"ש סוף נדה שכ' שם ובלבד שלא יתלוש מגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ' סאה עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ ר' ירוחם נכ"ו סוף ח"ה וא"כ ע"כ צ"ל דבמעיין איירי דאי במקוה אפי' יש מ' סאה מאי הוי כיון דהוי זוחלים כשנתלש ותו דאי במקוה מיירי א"כ קשיא דלעיל מיניה הביא הרא"ש מתניתין דגל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים וכ' האי סתמא כר' יוסי (דס"ל יש דין מעיין עליו ומטהר בזוחלין) דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין עכ"ל ואם איתא הא אפי' בגל שנתלש מהמקוה ס"ל הכא דמטהר בזוחלין אלא ודאי הרא"ש קאמר הכא דאפי' במעיין לא יתלוש דאז לא יטהר אם אין בו מ' סאה והיינו טעמא דלא סגי במעיין בכל שהוא אלא בגוף המעיין אבל כל שנתלש נהי דמטהר בזוחלים מ"מ לא מטהר בכל שהוא כשנתלש ודוחק לומר דמ"ש הרא"ש אם אין בו מ' סאה קאי אאדם דהא לא הזכיר שם אדם כלל אלא אמחט שהיא נתונה במעלת המערה קאי התם ואע"ג דרבי' ירוחם כתב שם פי' וכן הדין לטבילת אדם ודאי דכן הדין לטבילת אדם דמותר לטבול בגל שיש בו מ' סאה אבל לומר דהרא"ש מיירי באדם דוקא זה אינו במשמע אלא נרא' דאף בכלים צריך בגל שנתלש מהמעיין מ' סאה כן נראה לי ובתוי"ט סוף פרק ז' דמקואות השיג על הרא"ש דאפי' יש בו מ' סאה מ"מ מהוה ע"י דבר המקבל טומאה וכ"כ בפרישה דאפשר לומר כן ומיהו דעת הרא"ש נראה דלא מיקרי מהוה ע"י דבר המקבל טומאה אלא כשנוגע המים שממנו נעשה המקוה ועוברים ובאים ע"י דבר המקבל טומאה אבל הכא נהי דהאדם מביא ומוליך במקוה ומתוך כך נתלש הגל מ"מ הגל נתלש מהמקוה גופיה ובמקום תלישתו אין שם ידי אדם ודוק:

סעיף נח

(קכד) חורי המערה בו'. פי' מערה הוא מקוה שכך היו עיקר מקואות שלהם במערות:

(קכה) בכל שהוא. לפי שהן נחשבין מכלל המקוה:

סעיף נט

(קכו) עוקה. הוא חפירה שתחת המקוה:

(קכז) מטבילין בהם. דע דבכל מקום שמטבילין במקוה חסר בצד שלם צריך שיהא עכ"פ גוף הנטבל עולה ומתכסה במים בבת אחת ובכלים אע"פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כן מוכח בש"ס ופוסקים ופשוט הוא וע"ל סי' ק"ך ס"ק ב':

סעיף ס

(קכח) שבנחל. פי' בקעה:

(קכט) של גשמים בו'. דוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין:

סעיף סב

(קל) לא יקפוץ לתוכו כו'. ע"ל סי' קצ"ח סכ"ט ולא יטבול בו פעמים כו' דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה:

(קלא) אע"פ שרגליו בו'. ולא דמי לבגד דבסעיף שאחר זה דכל זמן שנוגע בו חשיב נמי מקוה שהבגד עב הוא בולע מהמים הרבה ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע"מ להטפיח אינו חבור. ריב"ש:

סעיף סג

(קלב) הטביל בו בו'. ע"ל ס"ק מ"ז:

(קלג) שלא ינתזו בו'. ור"ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחים לכלי ועושים מים שבתוכה שאובים. וכתב ב"י דאפשר לפי זה אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש:

סעיף סד

(קלד) דרך שוליהן בו'. דהשתא המים שבאים לתוכן לא מפסלו משום שאובים כשנופלין למקוה לפי שכשעדיין הכלי במקוה לא נשאבו וכשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינם מתקבלין בתוכו כן כתוב בתוי"ט והעט"ז ערבב בכאן הדברים וקלקל השור"ה מחמת כי נוסחא מוטעת היה לפניו עי"ש:

סעיף סה

(קלה) שהוא מוחזק להיות כו'. אע"פ שעכשיו הוא שלם לפנינו מ"מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה. שם וכ"כ העט"ז וכן מוכח מדברי המחבר:

(קלו) אינה צריכה לחזור ולטבול. דהא איכא למימר העמד על חזקתו והא לא אתייליד ריעותא כלל. שם. כלומר שהרי שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו לא עלתה לו טבילה דהעמד טמא על חזקתו כדלקמן סעיף ע"א ועיין בתשובת ן' לב ח"ג סימן ע"א:

(קלז) כשר הדבר כו'. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר. שם. וכיוצא בזה נתבאר לעיל ריש סי' א' בהג"ה די"א דאין סומכין לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו:

סעיף סו

(קלח) אחד אבנים חבילי עצים וקנים. שהמים שביניהם לא חשיבי הפסק ומצטרפים למ' סאה:

(קלט) ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא"כ הוה ליה כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה. ר"ש ור"ל כשאין ביניהם נקב כשפופרת הנוד כדלעיל סעיף נ"ב אבל בשיש נקב כשפופרת הנוד כשר:

(קמ) אבל בכלים פסול. לשון הב"י וכתב הרשב"ץ בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפרק חומר בקודש עכ"ל וצריך ליתן טעם מ"ש עצים ואבנים או כלים ובעט"ז כתב הטעם משום דהווייתן על ידי דבר המקבל טומאה וקשה דאם כן הוה ליה לחלק בין עצים ואבנים לדבר המקבל טומאה גם במעד"מ דף שי"ג ע"א נראה כן ע"כ כתב דצ"ע מהא דלעיל סעיף נ' דמבטלין הזחילה על ידי כלים ואין ענין הוייתו ע"י טומאה לכאן דהא המקוה כשרה בלאו הכי אלא רוצה שיפחתו מימיו ועדיף טפי ממבטלין הזחילה דלעיל דהתם אי לאו הכלי היה נפסל בזחילה לגמרי משא"כ הכא ועוד דהא כתב הרשב"ץ כדאיתא בפרק חומר בקדש ושם ליתא האי מילתא כלל ועיקר מילתא דהווייתו ע"י טהרה הוא בפרק ב' דזבחים אלא נראה דהכי קאמר הרשב"ץ דוקא עצים ואבנים משום שיש בהן כשפופרת הנוד אבל לא כלים דסתמא אין בהם כשפ"ה דאי יש בהן כשפ"ה אין שם כלי עליו אע"פ שיש בהן נקבים הרבה כדאיתא בפרק חומר בקדש דמקוה שחלקו בסל וגרגותני אע"פ שיש בו הרבה נקבים דקים אין מצטרף אלא דלפי זה ל' המחבר מגומגם וצ"ל דתנא סיפא לגלויי רישא וה"ק ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דהיינו שיהא נקב כשפ"ה אבל בכלים שאין בהם נקב כשפ"ה פסול ודוק:

הטור כתב כאן דין דכלי שמונח בצד המקוה דמוליך ומביא הגל עליו כו' וכתוב בספר מעד"מ דף שי"ד ע"א תמיהה פליאה בעיני שהש"ע השמיט לדין זה וגם רמ"י ז"ל לא הזכירו עכ"ל ופליאה נשגבה בעיני דאישתמיטתיה דברי הרב ורמ"י ז"ל לעיל סעיף נ"ז שהזכירוהו שם בפירוש ע"ש:

סעיף סח

(קמא) ספקו טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ ה"ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי"א:

(קמב) שאין לו במה יתלה. דמאי חזית לפסול את זה ולהכשיר את זה אימא איפכא והלכך שניהם פסולים לפי שאין לתלות באחד יותר מבחברתה והכי אמרינן לעיל סי' ק"צ ס"ק כ"ח לענין כתם וסי' קי"א ס"ק י"א לענין ב' קדרות ע"ש:

סעיף סט

(קמג) וע"ל ר"ס זה. סעיף ד':

סעיף ע

(קמד) צנור כו'. כתב העט"ז נ"ל שזה כתב המחבר לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רובו מים כשרים אבל אנו דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא כדלעיל סעיף ג' אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו נ"ל עכ"ל ותימה דאשתמיטתיה דברי ר' שמשון פ"ב דמקואות משנה ה' ודברי התוספות פרק המוכר את הבית (דף ס"ה ע"ב) והרא"ש פרק מרובה והר"ן פ"ב דשבועות שהביאו אדרבה ראיה מזה דכולו שאוב אסור מדאורייתא שכתבו וז"ל וההיא דתוספותא דמקוה שהניחו ריקן אדרבה מהתם משמע דכולו שאוב מדאורייתא דקתני מפני שזה ספק מים שאובים וחזקה מקואות מן הכשרות פי' העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו אם כן אינו ממלאהו מים שאובים אלא במים כשרים לטבול ומשמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לא"ה פסול תדע (דכולו שאוב אסורה מדאורייתא) דקתני סיפא צנור המקלח מים למקוה ומכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מים כשרים כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה ומדמכשרינן כשיש בו רוב מים מספק וכשאין בו רוב מים פסלינן מספק מפני שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ויכולני לומר שנפל למכתשת כמו שנפל למקוה ואם כן הפסול מוכיח כמו הכשר אלמא מקמי דהוי רוב מקוה הוי שאיבה מדאורייתא ופסלינן מספק ולאחר שיש רוב הוי דרבנן ומכשרינן מספק עכ"ל הרא"ש וכ"כ הפוסקים הנ"ל הרי להדיא אדרבה דתוספתא זו אזלא לדידן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאוריי' ואדרבה להרמב"ם וסייעתו דס"ל כולו שאוב כשר מדאורייתא קשיא הך תוספתא (ואע"פ שהב"י לא הביא דברי הפוסקים הנ"ל אין בכך כלום דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל להעתיק כל דברי הפוסקים) ומצאתי שכ' בכסף משנה וז"ל וקשה אמאי פסול במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא וי"ל דלא הוכשרו מים שאובים מספק אלא כשהיה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובי' אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה כו' ועוד י"ל דמכתשת בצדו שאני מפני שהפסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפסול מוכיח כו' עכ"ל ותירוץ ראשון לא נהירא דמה חילוק יש סוף סוף הכא והכא ספיקא הוא וגם מדברי כל הפוסקים הנ"ל ושאר פוסקים גבי דינא דכולו שאוב אי הוה מדאורייתא או מדרבנן והביאו תוספתא זו דמקוה שהניחו ריקן כו' וגם הפוסקים הסוברים כולו שאוב מדרבנן הביאו ראיה מתוספתא זו ע"ש מבואר להדיא מדברי כל הפוסקים דאין לחלק בהכי אבל התירוץ השני אפשר לישבו דמיירי שהפסול מוכיח יותר מהכשר כגון שהמכתשת קרובה יותר להמקוה מהצנור או שהוא בענין שקל יותר לבא מהכתשת משיבא מהצנור וכה"ג ודוק:

סעיף עא

(קמה) בין ברה"ר כו'. כלומר אע"ג דבעלמא קי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור הכא אמרינן העמד טמא על חזקתו:

סעיף עב

(קמו) ב' מקואות כו'. כל הסעיף מיירי כשיש רובה מים כשרים במקוה דאז ליכא אלא דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כמ"ש לעיל סימן קי"א ס"ק י"ד ע"ש:

(קמז) א' שאוב כו'. וה"ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול:

סעיף עג

(קמח) לכתחלה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו אח"כ גשמים:

סעיף עד

(קמט) כל כו'. פסולים ולא דמי לדלעיל סעיף ל"ט דהתם היינו טעמא משום שחזקת מקואות כשרות ופי' הרא"ש (ופוסל) העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו (אלא) א"כ עשאו בכשרות והבאתיו בס"ק קמ"ד כלומר כיון דלכתחלה היה מקוה כשרה א"כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרו' נעשה אאבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא נ"ל:

(קנ) פסולין שחזקתן כו' ונראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשו ע"י אדם והלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומות וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע"י גשמים ולא ע"י אדם כשרים נ"ל:

סעיף עה

(קנא) יש אוסרים כו'. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד: