שולחן ערוך חושן משפט קכא יב
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכא · יב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
לוי שבא בשליחות ראובן לגבות משמעון חמשים דינרים שחייב לו וגבאם ממנו וראובן אומר לא שלחתיו לגבות אלא עשרים ועשרים בלבד הביא ישלם שמעון אחר שישבע המלוה בנקיטת חפץ (שלא שלחו רק להביא עשרים) (רמב"ם) ושלא קבל אלא עשרים והשליח ישבע היסת לשמעון שכל החמשים נתן למלוה:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
ישלם שמעון אחר שישבע המלוה כו'. משום דה"ל טענת ראובן ברי לא שלחתיו לקבל כל המנה ולא קבלתי יותר מך' וטענת שמעון היא ספק וטענת ברי עדיף וכנ"ל וע' בטור שחולק ע"ז וחילק דשאני הכא דראובן המלוה מודה שעשאו שליח וברשות נתן לו אף על פי שראובן טוען שלא בשביל כל כך שלחו ראובן אפסיד אנפשיה במה ששליח שליח שאינו נאמן לשולחו וישבע שמעון שנתן לו כל החמשים ויפטר ועיין בב"י ועיין בדרישה מ"ש בישוב זה. (הג"ה ועיין בב"י שכתב עוד דין אחד בראובן ששלח ללוי הלויני מעות משמעון ולוה לו שמעון אומר חמשים נתתי לך על ידו וראובן אומר לא קבלתי ממנו אלא עשרים בכה"ג שהוא להוציא מיד ראובן גם הרמב"ם (הטור) מודה דנשבע ראובן ש"ד דמודה מקצת ונפטר ע"ש:
ש"ך - שפתי כהן
(סב) לוי שבא כו' לפי שראיתי כאן בדברי האחרונים כמה דברים שאינם ישרים בעיני לענין הדין וגם לפי שיסתעפו הרבה דינים חדשים מתוך דברי לכן מוכרח אני להאריך. דע שלשון הרמב"ם ספ"א מהלכות שלוחין כך הוא לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא הרי ראובן נשבע שלא שלחו להביא אלא עשרים ועשרים בלבד הביא כדין כל מודה במקצת ולוי נשבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל (וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ב דף קס"ו ע"ב ממש בלשון הזה) והטור הביאו קצת בל' אחר וכ' עליו וז"ל ואיני מבין את דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמ"מ נשבע ליפטר אבל האיך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו את הכל והמלו' אומר שלא נתן לו אלא חציו ישבע הלו' ויפטר עכ"ל והב"י כ' ליישב דברי הרמב"ם דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון היינו בשלח ראובן לומר לשמעון שילו' לו סך דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע ש"ד שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא נפרעתי שכיון שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו וא"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב וה"ל כאומר שמא פרעתיך הלכך ישלם שמעין לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא עשרים ולא חשש הרמב"ם לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מה שכתב באותו פרק דבשליח אומר נתתי ובעל חוב אומר לא לקחתי שישבע הבעל חוב שלא לקח וישלם לו הלה חובו כן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם עכ"ל וקשה לי על דבריו דהאיך אפשר לומר דמיירי ששלחו להלות דא"כ אמאי ישבע כלל הלא שבועה דמודה מקצת אין נשבעין על טענת שמא וכדכתב הרמב"ם פ"א מטוען והוא פשוט ואם נאמר דמיירי כשטוען ברי לי שאתה שלחתו ליקח נ' א"כ בסיפא אמאי ישבע ראובן ויטול ישבע שמעון ויפטר כיון שטוען ברי ודוחק לומר דברישא מיירי בטוען ברי ובסיפא מיירי בטוען שמא ואפשר לומר דמיירי ששמעון אינו תובע לראובן כלל רק שהשליח תובעו ואומר נתתי לך נ' ולא מצי ראובן לומר לאו בעל דברים דידי את אינו ממון שלך וכמ"ש בס"ק מ' בשם תרומת הדשן דכיון דלוי נתן המעות מידו לראובן שפיר הוא בעל דברים דידי' ולפי מ"ש שם יכול כאן שמעון לכוף את לוי שיתבע את ראובן אך פשט דברי הרמב"ם משמע דמיירי כולא בחד ענינא דהיינו שבא בשליחות ראובן ליקח נ' משמעון שחייב לו ומ"ש הב"י בכ"מ ובב"ה מדכתב בסוף דבריו ישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי באינו חייב לראובן עכ"ל אינו דוקא דפשט' דמלתא קאמר דישלם שמעון אם הי' חייב לאפוקי אם אומר שמעולם לא הי' חייב לו רק כ' ישבע שמעון ויפטר וגם בבעה"ת שער נ' סוף ח"ג מבואר להדיא שהבין דברי הרמב"ם כמ"ש וז"ל ויש לבאר אם טען המלו' שלא שלח שלוחו כי אם לקבל כ' דינרים וכ' דינרים בלבד הביא וזה טוען כי נ' מסר לו ע"ז כתב הר"מ ז"ל שהמשלח נשבע שלא שלחו אלא ליקח ך' בלבד כדין כל מודה מקצת והשליח נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן עכ"ל והב"ח כתב וז"ל וא"צ לדחוק דלצדדין קתני אלא דבריו הם בין ששלח שלוחו ללות משמעון ובין ששלחו לגבות חובו משמעון דמ"מ כיון שאין כאן עדים שעשאו שליח גם לא הודיע המלו' ללו' שהוא שלוחו לא בע"פ ולא בכתב אלא הלו' האמין לזה שהוא שלוחו של מלו' השתא אין לו דין שליח של מלוה וכל מה שנתן הלו' ליד זה לא בתורת שליח של מלו' נתן לידו אלא שלוחו של לוה הוא וכל דין שליח של לוה כשעשה שליח להוליך מעות למלו' דיינינין ליה להאי ולכן המלוה נשבע ונוטל מן הלו' והשליח שנעקר משליחות ששלחו המלוה ונעשה שלוחו של לוה הוא תובע את המלוה שנתן לידו נ' והמלו' אינו מודה אלא בך' ונשבע כדין כל מודה מקצת ונפטר מתביעת השליח והכי משמע להדיא לישנא דהרמב"ם שכתב לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון כו' מבואר להדיא מלשונו שלא הי' כאן שום ידיעה שהוא שלוחו של ראובן ואפי' דמות דיוקנו לא ראה הלוה כי אם שלוי בא בשליחות ראובן ואמר אני שלוחו ולקח חמשים משמעון כו' והדברים ברורים כשמש והדין דין אמת והטור הבין דהרמב"ם מיירי היכא שהי' ידוע בעדים שהוא שלוחו של מלוה דבזה צדקו דברי רבינו דנשבע הלוה ויפטר כיון שירד ברשות לתת לשלוחו ואיהו דאפסיד אנפשי' וחלילה שהרמב"ם יחלוק אזה דהדין דין אמת כמו שכתב הטור כשהוא שליח נעשה בעדים או א"ל פא"פ או בכתב אלא דקשה אדברי הטור שפסק כאן דישבע הלוה ויפטר ולמעלה (סעיף י' בטור וסעיף ז' בהמחבר) כשהשליח כופר במלוה פסק דהלוה מקבל עליו חרם סתם שמסרם ליד השליח ואפשר דהתם כיון דעשאו שליח לגבות כל החוב ולוי טוען ודאי שנתן לו כל החוב ה"ל מלוה טוען שמא ולכן אין על הלוה אלא חרם סתם אבל כאן גם המלוה טוען ודאי לא עשיתיו שליח אלא לגבו' חצי החוב ולא הביא לי אלא חצי החוב ואתה נשארת לי חייב עוד חצי החוב בברי הלכך הלו' ישבע ויפטר עכ"ל ואני אומר שדבריו אינם ברורים כלל והדין אינו דין אמת כלל דכיון דכבר נשבע המלו' ללוה שלא שלחו להביא רק ך' ונוטל מהלו' מה ענין השליח לתבוע למלו' הרי כבר נשבע שלא קיבל רק כ' ומה לשליח עוד שום דין ודברים עליו ובפרט שאין לשליח שום הפסד שהרי הוא נשבע ונפטר משמעון:
ועוד מה ענין מודה מקצת לכאן הלא בכ' שמוד' הוא מקבל בחובו ואינו נותנם להשליח וגם השליח אינו תובעו בהם רק תובעו בשלשים האחרים ובזה ה"ל כופר בכל וכדי שלא לשוי' להב"ח טועה לגמרי הייתי רוצ' לומר דכוונתו דהמלו' נשבע תחלה שלא שלחו כלל א"כ הלוה משלם לו כל הנ' ואח"כ חוזר ותובעו השליח שיחזיר לו הנ' והוא מודה מקצת בך' ונשבע ש"ד אבל ודאי דברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דנשבע רק שבועה אחד ואין הלוה משלם בתחלה רק עוד ל' ועוד דהרי המלוה יכול לומר לא אקבל רק ל' כי ך' קבלתי ע"י השליח וא"כ לא ישבע אח"כ שבועה דאוריית' כלל גם מ"ש הב"ח דהרמב"ם מיירי שלא עשאו שליח בעדים ושהטור לא השיג עליו אלא לפי מה שהבין שהי' ידוע בעדים שהי' שלוחו כו' ג"כ אינו נראה אלא נראה דהרמב"ם מיירי אפי' מודה שעשאו שליח בעדים או ידוע שהי' שלוחו וכן נראה להדיא מדברי ב"י שכתב על דברי הטור וז"ל ומ"ש אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו כו' טעמו כיון שהמלו' עשאו שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן להשליח החוב ואם השליח הטעהו ותבעו ממנו כל החוב איהו דאפסיד אנפשי' למנו' שליח שאינו הגון ויש לדחות דס"ס ה"ל אומר איני יודע אם פרעתיך עכ"ל וכן נראה להדיא מדברי מהרש"ל שם סי' ל"ז וז"ל והיכא דהלו' לא יכול להכחיש את המלו' בטענתו כגון דין שכ' הרמב"ם שהוא אומר שלמתי כל הממון לשליח והמלו' אומר לא שלחתי אלא אחר ך' כו' דפשיטא דנשבע המלו' ונוטל וכ"פ הסמ"ג דאפי' את"ל שנתן לו הלוה כל הסך מלא דילמא המלו' לא שלחו אלא לך' ולא נתנו לו והלו' גופא לא יכול להכחישו בזה ועוד קשה לי על דברי הטור דע"כ דין הרמב"ם לא איירי בעשאו שליח בעדים או בכתב דאי עשאו בעדים א"כ ע"כ אמר לו הסך בפני עדים כמה יקבל ואם א"ל סתם תקבל מעותי שיש לי ביד פ' א"כ מסתמא אדעת' דכולה מעות קאמר מאחר שלא פי' ובודאי לא נשוה להרמב"ם וסמ"ג טועה כ"כ וכן אם כתב לו נמי כה"ג נראה באיזה סך כתב לו אלא ע"כ איירי בשליח שלא בעדים וכגון שהוא שכירו או בנו או כה"ג א"כ ראוי דנאמין למלו' בשבוע' מגו שיכול לומר לא שלחתי מעולם אלא מעצמו הלך ומ"מ יש ליישב הטור בדוחק דאיירי ששלחו בעדים והעדים שכחו על כמה מינה אותו בשליחות אבל מ"מ לא נראה כדברי הטור מטעמא שכתבתי עכ"ל ומ"מ מה שהקשה על הטור לק"מ דטעמא דהטור דאיהו דאפסיד אנפשיה וכמו שכתב ב"י א"כ מה בכך שיש לו מגו אנן אמרי' שהוא אומר אמת ואפ"ה הלוה פטור דהמלו' אפסיד אנפשיה. גם מ"ש הב"ח אלא דקשה אדברי הטור כו' ואפשר דהתם כו' תירוץ זה אינו נכון כלל דס"ס כיון דדעת הטור דהמלו' אינו נשבע ונוטל וכל מה שנתן הלוה ברשות נתן א"כ למה ישבע הלוה הרי אין למלוה עליו רק טענת שמא אלא נראה דמשמע לו להטור דהרמב"ם מיירי שהלו' טוען ברי שידוע לו ששלחו להביא נ' דאל"כ פשיטא אפי' היה המלו' נשבע להפטר לא הוי שייך כאן לומר כדין מודה מקצת דמודה מקצת ל"ש כלל בשזה תובע שמא וכמו שכתבתי לעיל וע"כ נשבע הלוה ופטור אבל כשהלו' טוען שמא מודה הטור דהמלו' נשבע ונוטל ולא מטעם מודה מקצת אלא מטעם דכיון דבא ליטול והשליח מכחיש צריך לישבע ומעתה כשנפרש דברי הרמב"ם דמיירי כשהלו' טוען שמא לא פליג הטור עלי' בדינא וכן נראה עיקר בדעת הרמב"ם והסמ"ג וכמ"ש מהרש"ל וכן דעת בעה"ת וכמו שכתבתי וכן עיקר לדינא ול"ש כאן לומר איהו דאפסיד אנפשי' דאדרב' הלוה הפסיד אנפשי' דה"ל לחקור לכמה שולחו ובעיר שושן נמשך אחר פי' הב"י ובשלח ללות פסק דנשבע ראובן כדין מ"מ ונפטר ובשלח אחר חובו פסק כהטור מטעם דאיהו אפסיד אנפשיה למנות שליח שאינו הגון וכ' ול"ד לרישא בשלח ללות דהתם להוציא הוא ואינן נאמנים לא שמעון ולא המשלח ולפענ"ד כדאמרן רק מ"ש הרמב"ם והנמשכים אחריו כדין כל מודה מקצת אף שהלשון מגומגם אין להוציא בשביל כך הענין מפשוטו ושלא אליבא דהלכתא ונראה שמפני כך כתב המחבר ככל דברי הרמב"ם רק שהשמיט הלשון כדין כל מ"מ גם נ"ל ליישב הלשון ודבר גדול דבר בזה להורות שאע"פ שאין זה שבועת התורה ממש שהי' ליטול מ"מ כל דין מודה מקצת יש לה לפי שבעלמא בנשבע ונוטל יש הפרש גדול בין שבועת התור' לשבוע' דרבנן כגון פוגם שטרו וכה"ג דנשבע ונוטל אע"ג דמודה מקצת לא שייך לומר שנשבע כדין כל מ"מ דמ"מ היא ש"ד וזה היא שבוע' דרבנן ויש נפקותות בין ש"ד לדרבנן וכמו שיתבאר אבל בשבוע' זו דהמלו' נשבע שלא שלח להביא רק ך' יש לה כל דין מ"מ וכוונתו לפי שבש"ס פרק שבועת הדיינים פרכינן מאי איכא בין ש"ד לדרבנן וקאמר בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן כו' איכא בינייהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתי' בדרבנן לא נחתי' ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ סוגית הש"ס בקצרה והנה כל הפוסקים פסקו דיש הני שלשה נפקותות וכמו שביארם ג"כ הסמ"ג והרמב"ם בה' טוען א"כ קאמר הכא דשבועה זו כל דין מודה מקצת יש לה דהא ליכא למימר דנ"מ לענין מיפך שבועה דהא כיון שהלוה טוען שמא אינו יכול להפך וגם ליכא למימר דנ"מ לענין מיחת לנכסיה דהא גם כאן אם המלוה לא ירצה לישבע לא ישלם לו הלוה כלום וגם ליכא למימר דנפקא מינה לענין חשוד דהא גם כאן אה המלוה הוא חשוד לא ישלם לו הלוה וכמ"ש הרמב"ם פרק ב' מטוען וז"ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלים א"י לישבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע ויפטר וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה היה החשוד מן הנשבעים בטענת ספק אין נשבע ואין שכנגדו ישבע לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התור' ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עכ"ל וא"כ הוא הדין הכא והכלל דהרמב"ם בא לומר אע"פ ששבועה זו דרבנן מ"מ כאן נשבע ונוטל כדין כל מודה מקצת ודוק ואף אם תאמר שאין כוונת הרמב"ם כן מ"מ כתבתי פי' זה מחמת הדינים הנ"ל שנתחדשו. ונראה דלדידן דקי"ל דבפוגם שטרו וכה"ג אם היה חשוד נוטל בלא שבועה וכמ"ש לעיל סי' צ"ב ס"ט א"כ כ"ש הכא דהא השתא התם הלוה טוען ברי נגדו ואפ"ה נוטל בלא שבועה כ"ש הכא שהלוה טוען שמא ואין לומר דשאני התם כיון ששטר בידו דהא התם טעמא הוא כיון דמן הדין ה"ל ליטול בלא שבועה א"כ הכא נמי כיון שהמלוה טוען ברי והלוה שמא ה"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דמן הדין היה נוטל בלא שבועה אלא כיון שהשליח מכחישו רמו רבנן שבועה עלי' הלכך היכא דהוא חשוד נוטל בלא שבועה ואפי' היכא שהשליח מכחישו דעת הר"י מגא"ש ור' אפרים שהמלוה ישבע רק היסת והבאתי דבריהם לעיל ס"ק מ"ט וגם הבעה"ת שער נ' כתב בשם הראב"ד שיש לדון ולומר כן כיון שהלוה מודה בחובו הפרעון הוא ספק אלא שיש לסמוך על דברי הרי"ף כו' ע"ש א"כ ודאי דבשבועת היסת אם היה חשוד אינו מפסיד וא"כ נהי דהרי"ף פסק דנשבע בנק"ח מ"מ מן הדין ה"ל ליטול אף בלא שבועה והלכך היכא שהוא חשוד נוטל בלא שבועה ולפ"ז נראה נמי דאם תפס המלוה ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה וכמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף י' דאותן שמן הדין היה להם ליטול בלא שבועה אי תפסי לא מפקינן מנייהו וכן כתבתי לעיל ס"ק כ"ג לדעת המחבר ודו"ק (ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן מ"ב):
העולה מזה לוי שבא בשליחות ראובן המלוה לשמעון שהיה חייב לו נ' זהו' ולקח נ' משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא ך' וך' לבד הביא ולוי מכחישו בין שמודה ראובן שעשאו שליח או לא ואפי' יש עדים שעשאו שליח ואינם אומרים שא"ל סתם תקבל מעותי שיש לי ביד פלוני דא"כ מסתמא דכולה מעות קאמר רק שזוכרים שפרט איזה סך ואינם זוכרים כמה כיון שאין שמעון מכחישו ישבע ראובן בנק"ח ונוטל משמעון עוד ל' ולוי נשבע היסת שהנ' שנתן לו שמעון נתן לראובן ונפטר ואין לשליח שוב שום דין ודברים על ראובן ואף אם יאמר שמעון איני רוצה לתבוע את ראובן כלל אלא אתן לו עוד ל' והשליח יתבע אותו אח"כ מ"מ יהיה אח"כ כופר בכל ולא יהא עליו רק היסת ואם ירצה שמעון לומר אתן לו כל הנ' ולא אתבע אותו כלל ולוי השליח יתבע אותו אח"כ ויהי' יודה ך' ויהא מ"מ ויתחייב ש"ד יוכל ראובן לומר לא אקבל רק ל' שהרי קבלתי ך' מיד השליח וא"כ יהא אח"כ כופר בכל אף אם יקבל המלוה נ' י"ל אח"כ להשליח הילך ך' ולא יהא עליו רק היסת ע"כ טוב לו לשמעון להשביעו קודם שיתן לו הל' בנק"ח ואם היה ראובן חשוד נוטל בלא שבועה ואם קבל ל' ואינו רוצה לישבע לא מפקינן מיניה כיון שמן הדין ה"ל לראובן ליטול בלא שבועה כיון שאין שמעון מכחישו א"כ החוב הוא ברור והפרעון הוא ספק אלא משמתי' לו כדין מי שחייב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע ואם שמעון מכחישו ואומר ברי לי ששלחתו ליקח כל הנ' נשבע שמעון ונפטר אם היה מלוה ע"פ ואם שלח ראובן את לוי ללות מעות משמעון יראובן אומר לא שלחתיו ללות רק ך' ושמעון אומר שבא בשליחות ללות נ' אין לו לשמעון על ראובן רק חרם סתם שלא שלחו ללות רק ך' ושלא קבל רק ך' והשליח נשבע היסת ונפטר אם ירצה שמעון לא יתבע את ראובן כלל רק השליח יתבע את ראובן וישביעו ש"ד כדין כל מודה מקצת והוא ישביע השליח היסת ויכול שמעון לכוף את לוי שישבע את ראובן ואם מת השליח או הלך למ"ה אף שהיה מכחיש את ראובן קודם לכן בב"ד כיון שעתה אינו תובעו ואין לשמעון עליו רק טענת שמא מקבל חרם סתם ונפטר ואם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' ישבע ראובן ש"ד נגד שמעון ונפטר והשליח נשבע היסת לשמעון שנתן נ' לראובן. כ' בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"מ ראובן היה לו מעות אצל שמעון וצוה לו שיתנו ללוי ולוי שלחו לידו ואח"כ אומר ראובן שלא הגיע לו כל המעות רק חסר קצת ושמעון אומר שמסר הכל ללוי ולוי אומר איני יודע החשבון אבל כל מה שמסר לי שלחתי לך ואיני זוכר ביד מי שמעון פטור אף משבועה כיון שלוי אינו מכחישו רק יקבל בחרם ולוי חייב לשלם דאלו הי' יודע ביד מי שלחם והשליח הי' מכחישו היה פטור מראובן בשבועה שעל ידו שלחם וג"כ השליח היה נשבע והיה פטור אבל כיון שאינו יודע הרי הוא פושע וחייב לשלם כדאמרי' בש"ס גבי פקדון דלא ידענא פושע הוא (ונתבאר לקמן סי' רצ"א סעיף ו') עכ"ל ואין דבריו נראה לפי עניות דעתי כיון שלוי טוען איני יודע החשבון אבל כל מה שמסר לי שלחתי לך הוה ליה כאומר איני יודע אם אני חייב לך דהא יכול להיות שמעולם לא קיבל יותר משמעון ממה שהגיע לראובן ועוד אני חוכך לומר דאפי' היה יודע שקיבל יותר פטור דכיון דהוה ליה רשות לשלוח ביד איזה נאמן שירצה והוא אומר ברי לי שכל מה שקבלתי שלחתי לך ע"י נאמן פטור ול"ד לפקדון דהתם ברשותיה דנפקד קאי עד דמהדר ליה למריה ועליה רמיא למידק היכא אנחיניה וכל דלא ידע פושע הוא אבל הכא הרי לא פשע שהרי מסר ליד נאמן בעיניו ומיד שמסרו לא יצא מרשותו שהרי היה לו רשות לשלחו על ידי מי שירצה וצ"ע:
באר היטב
(מג) בשליחות: עיין בש"ך שהאריך הרבה בדין זה והעלה מתוך דבריו איזה דינים חדשים בענין זה ע"ש.