שולחן ערוך חושן משפט צא ג


שולחן ערוך

במה דברים אמורים? בחנוני המקיף (פי' נותן בהמתנה) לבעל הבית ופורע לו כל חובותיו ואח"כ פורע לו בעל הבית אבל אם הקדים בע"ה מעות לחנוני וא"ל תן לפועלים סלע אם המחם (פי' הישיר ומסר הפועל לחנוני מן ומחה על כתף ים כנרת) אצל חנוני במעמד שלשתם והפועלי' נתרצו אין לפועלים על בעל הבית כלום והחנוני נשבע היסת ונפטר ואם שלא במעמד שלשתם המחם אצל חנוני נשבע חנוני לבעל הבית היסת שעש' שליחותו ונפטר והפועלי' נשבעי' לבעל הבית כעין של תורה שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלים מבע"'ה וי"א שגם זו היא שבועת היסת:

הגה: מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע (כמה) נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע (מהרי"ק שורש י' ותשובת מיימוני ספר קנין סי' ז'):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אבל אם הקדים בעה"ב מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלי סלע אפשר שמטבע של מעות אינה יוצאה כל כך בהרווחה כסלע וכצ"ל בסמוך ס"ט בדינר ומעות ע"ש וגם בי"ד סימן קע"ג אמרו כן בדין שולחני שמכר דינר טבוע "במעות שאינן טבועות ע"ש ועפ"ר:

והפועלים נתרצו. האי "נתרצו ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו ועפ"ר וק"ל:

אין לפועלים על בע"ה כלום. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דכ' הטור משמייהו בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה דעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אמר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שא"ל הבעה"ב הממחה ליתן ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והאנוני נשבע היסת ונפטר נראה דר"ל דנשבע לפועלים ונפטר מהן דאלו נגד בע"ה א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול מהבע"ה:

וי"א שגם זו היא שבועת היסת הטעם כיון שאינו משלם עתה כלום להחנוני והרי לפועל הי' מחויב ודאי וספק לו אם נתפרע:

ה"ג והנתבע אינו "יודע כמה וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ק:

נשבע התובע ונוטל. מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בס"ב באם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה. מיהו לפמ"ש בשם מור"ש בסמוך ס"ז צריכין לחלק ולומר דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וע"ש בס"ב:

וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע החי דידע. ע"ל סי' י"ד ס"ה שכתוב בהג"ה והוא מתשובת הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היה ההוצאה לטובתו אף על פי שהיה מוכרח להוצאה וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(טו) בחנוני המקיף כו'. ואז אפי' המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את הבע"ה יכולים לחזור כדלקמן סי' קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום אצל החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על הבע"ה כלום כ"פ הב"ח סעיף ד' ואע"פ שכתב כן לפרש דברי ה"ר ישעיה ופירושו בדברי הר"י אינו נכון אלא נראה דס"ל להר"י כהירושלמי שהביא הרי"ף פרק המקבל וכאיכא מאן דמוקים להמתני' דהמקבל בדליתא חנוני גביה וכמו שהבי' הרי"ף שם ע"ש והטור שכתב על דברי הרי"ף [הר"י] ולא נהיר' היינו משום דס"ל כהרי"ף שם וכן דעת הרא"ש שם והכי קיי"ל לקמן סי' קכ"ו והב"י כתב דלהר"י אפי' שלא בפניו כבר נסתלקו ולא ידעתי לדבריו טעמו של הר"י אלא א"כ נאמר שפסק כרב ששת דהמקבל וזה תמוה אלא נראה כדפרישית מ"מ דינו של הב"ח יכול להיות אמת ודו"ק:


(טז) וא"ל תן לפועלים סלע כו'. להסבר' אחרונה דלקמן סי' קכ"ו ס"ג דמיירי כאן שא"ל תן להפועלים סלע שיש לי בידך וע"ש:


(יז) והפועלים נתרצו. האי נתרצו לאו דוק' קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפי' אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן וכו' הל"ל ואם לא נתרצו כו' עכ"ל סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו על דבריו וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמעי' דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו עכ"ל ויפה כיוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפ' ואם לא נתרצו והיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכן המחבר גופיה כתב לקמן סי' קכ"ו ס"ט די"א (והוא דעת הרא"ש וסייעתו) דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפי' והיינו שא"ל אני פוטרך ואסמוך על החנוני וכמ"ש שם וכ"פ הרב שם א"כ בע"כ צריך לפרש נתרצו דכאן היינו שפטרו בפי' [ואפשר גם הסבר' ראשונ' דלשם מודה דעכ"פ נתרצה בפי' בעינן אבל שתיקה לחוד לא מהני ודוק] ובריש' בחנוני המקיף אפי' פטרו הפועלים בפי' יכולים לחזור כמ"ש ר' ירוחם והר"ב לקמן סי' קכ"ו ס"ב אם לא שפטרוהו הפועלי' לגמרי דאז אין להם על הבעה"ב כלום וכמ"ש שם:


(יח) אין לפועלי' על הבע"ה כו'. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דלקמן סי' קכ"ו ס"ב דאף אם המחה במעמד ג' יכיל הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה שעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אומר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שאמר ליה הבע"ה הממחה ליתן עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה אינו דכיון דיכול לחזור בו א"כ עדיין חיובו על הבע"ה ומה בכך שאומר המומחה שנתן לו והכי מוכח ממה שהוצרכו הרי"ף והרא"ש והתוס' פרק המקבל לומר דהירושלמי קאמר דמתני' דחנוני על פנקסו מיירי כשלא העמיד הפועלים אצל החנוני אבל העמידם אצל החנוני אין הבע"ה חייב לפועלים כלום דס"ל כרב ששת ולא כרבה דקי"ל כוותיה דאמר המחה אצל חנוני חוזר ואם איתא ה"ל למימר הירושלמי אליבא דהלכתא היא ושאני התם כיון דהחנוני אומר שנתן להם (ואע"ג דבירושלמי מיירי בחנוני המקיף מ"מ היאך מדמו להא לפלוגתא דרבה ורב ששת ה"ל למימר דשאני חזרה מפרעון וכמ"ש הבעל העיטור באות המחאה ד' ק"ו ע"א בהדי' דהנמחה יכול לחזור אם לא שפטרו בפי' וההיא דירושלמי אפי' למ"ד חוזר איתיה ול"ד דהתם חנוני אמר לו פרעתיך אבל אם ידוע שלא פרעו פלוגתא דרבה ורב ששת היא עכ"ל) אלא ודאי ס"ל להרי"ף והרא"ש והתוס' דאין חילוק ודו"ק וכן משמע להדי' מדברי הב"ח סי' זה רס"ד וסי' קכ"ו סי"ב דאין לחלק בכך רק דכתב הב"ח דהטור כאן סתם כרב אלפס ולא כהרא"ש ולפע"ד אין מזה הכרע די"ל דנתרצו דהכא היינו שפטרוהו בפירוש דהיינו שא"ל בפי' אנו פוטרים אותך ונסמוך על החנוני וכמ"ש בס"ק הקודם ולפי שאין כאן עיקר דינים אלו לכך לא הוצרך הטור לבאר זה וסמך אלקמן וכן המחבר:


(יט) והחנוני נשבע היסת לפועלים ונפטר:


(כ) נשבע חנוני לבעה"ב היסת כו'. בכאן נראה דהפועלים נשבעין תחלה ליטול ואחר כך חנוני לפטור ולהי"א ששתיהן נשבעין היסת לפטור נשבע החנוני תחלה וכמ"ש הבעה"ת בשם ר' אפרים ומביאו ב"י ועמש"ל סימן קכ"א ס"ק מ"ה ודו"ק:


(כא) וי"א שגם זו כו'. תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכתב בפרק האיש מקדש דשבועת המלוה היא בנק"ח וכדאיתא נמי להריא בבעה"ת שער כ"ט ח"ב דהר"י מיגש ור' אפרים פליגי עליה וגם בשער נ' ח"ג הביא דברי הראב"ד דמשמע מדבריו שני דינים אלו שווים וכן משמע בהר"ן פרק האיש מקדש והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דלקמן סימן קכ"א ס"ט כתב בסתם כסברת הרי"ף ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א וכן נראה לדינא דצריך לישבע כאן בנק"ח כדלקמן סי' קכ"א ודוק:


(כב) והנתבע אינו יודע כמה נשבע התובע ונוטל. כתב הסמ"ע מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בסעיף ב' אם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע שבועה חמורה ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה מיהו לפמ"ש בשם מהרש"ל בסמוך ס"ז צריכים לחלק ולומר דדוקא התם יש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין יודעים כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת עכ"ל. ולא כיון יפה בתרתי חדא דמ"ש המחבר בס"ב נוטל בלא שבועה היינו אפילו בלא שבועת היסת וכמ"ש המרשים וב"י להדיא מבעה"ת שאכתוב בסמוך והוא פשוט ועוד דמ"ש הרב כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח (וכ"ע מודים כאן) כדמוכח במהרי"ק שם להדיא שכתב הדין נותן שישבע כמה הוציא ויטול כמ"ש המרדכי בפ' האשה שנפלו וז"ל ישבע כמה הוציא ויטול כו' למתנייה בהדי הנך נשבעים ונוטלין דשבועות כו' וכן מוכח להדיא בתשו' מיימוני שם והחילוק פשוט דבסעיף ב' כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחותו נוטל בלא שבועה וכ"כ בבעה"ת וז"ל כיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ דחד דינא אית להו ומה פועל שקיל בלא שבועה אפי' היסת היכא דליכא חנוני דמכחיש לי' אף חנוני כי לא מכחיש ליה פועל שקיל בלא שבועה ומאי דק"ל למר המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי ושקלי אף ע"ג דליכא מאן דמכחיש להו משום דאיכא גבי חנוני תרתי חזקת שליח עושה שליחותו ואיכא ברי ושמא וגבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבריהון ליכא אלא ברי ושמא וליכא חזקה מ"ה חייב שבועה דילמא אוסיפו למיתבע ע"ז דאפיקו עכ"ל. ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע והאי לא ידע דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דהא כל היכי דליכא חזקה שליח עושה שליחותו מדמי לה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנה וכן מבואר בא"ע סי' פ"ח ס"ז דנשבע בנק"ח ונוטל וכן לקמן סי' קנ"ח ס"ח וסי' שע"ה ס"ח ע"ש:


(כג) וה"ה בכל מידי כו'. כ' הסמ"ע ע"ל סי' י"ד שכתב בהג"ה והוא מתשו' הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של סרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא הית' ההוצאה לטובתו אע"פ שהי' מוכרח להוצאה עכ"ל והגאון אבי מ"ו ז"ל כתב ז"ל ואני אומר שאני הכא שהי' ברשות חברו מתחלה הימני' חברו בשבועה עכ"ל ור"ל דל"ד להך דסי' י"ד וסי' צ"ג שלא הי' ברשו' חברו ונכון הוא ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ד וסי' קע"ב:



באר היטב

(י) ופורע:    ואז אפילו המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את בעה"ב יכולי' לחזור בהם כמ"ש סימן קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום גבי החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום וכ"פ הב"ח. שם.


(יא) נתרצו:    ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו כ"כ הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל ע"ז וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמועינן דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו ע"כ ויפה כוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפא ואם לא נתרצו דהיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכ"כ המחבר גופיה בסי' קכ"ו ס"ט די"א דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפירוש וכ"פ הרב שם א"כ ע"כ צ"ל דנתרצו דכאן היינו שפטרו בפירוש עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז).


(יב) כלום:    כתב הסמ"ע דאפי' לדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה הממחה שעדיין לא נתן להנמח' כלום משא"כ הכא דהחנוני אמר שכבר נתן להפועל מה שא"ל בעה"ב ליתן עכ"ל והש"ך השיג עליו דמה בכך שאומר הממח' שנתן לו כיון דעדיין חיובו על בעה"ב דהא יכול לחזור בו ע"ש שהוכיח כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל.


(יג) נשבע:    לפועלים ונפטר מהם דאילו נגד בעה"ב א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול ממנו. סמ"ע.


(יד) היסת:    תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכ' דשבועת מלוה היא בנק"ח וכן איתא להדיא בבעה"ת דמשמע דשני דינים אלו שוים וכ"מ בהר"ן והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דבסימן קכ"ח ס"ט כתב סתם וישבע המלוה כו' בנק"ח ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א ונראה לדינא דגם כאן צריך לישבע בנק"ח כמ"ש סי' קכ"א. ש"ך.


(טו) ונוטל:    הרמ"א סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דתני בפלוגתא דס"ב באם מתו הפועלים כו' דלסברת המחבר שם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב רמ"א שם גם כאן צריך שבוע' חמור' מיהו למ"ש בס"ז בשם מהרש"ל צריך לחלק דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי בהיסת גם אליבייהו עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי חדא דבס"ב ר"ל דנוטל אפי' בלא שבועת היסת והוא פשוט ועוד דמ"ש הרמ"א כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח וכ"ע מודים בזה והחילוק פשוט דבס"ב כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחתו נוטל בלא שבוע' וכ"כ בבעה"ת ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע כו' דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דכל היכא דליכא חזקת שליח כו' מדמי ליה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנ' וכן מבואר באבן העזר סימן פ"ח ס"ז וע"ל סימן קנ"ח ס"ח וסימן שע"ה ס"ח ע"ש עכ"ל.


(טז) דידע:    ז"ל הסמ"ע ע"ל סימן י"ד ס"ה בהג"ה בדין סרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבוע' שאני התם דההוצא' היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא לטובתו ומה"נ כתב הט"ו בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היתה ההוצא' לטובתו אע"פ שהי' מוכרח לכך עכ"ל והש"ך בשם אביו הגאון ז"ל מחלק בענין אחר ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ב וקע"ב ובתשובת עה"ג סימן קי"ט.



קצות החושן

(ג) או שמתו הפועלים ע' ש"ך מיירי בפועלים שאין להם יורשין או שאין יורשים יודעין שאביהם הי' פועל שלו ע"ש והוא תמוה שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשין וכן מ"ש שאין היורשין יודעין נמי תמוה דכיון דבעה"ב יודע הרי אינו יוצא ידי חובתו עד שיחזיר ליורשי הפועל ואפשר דכיון דטעמא דפועל דינו ליטול משום דהוי בעה"ב א"י אם פרעתיך וכבר כתבו הט"ז והש"ך בסי' ע"ה דהיכא דלא תבעו ואמר חייב אני לך מנה ואיני יודע אם החזרתי דפטור אפי' הלה משיב ברי לי שלא פרעת כיון שאינו יודע מהלוא' פטור ע"ש וא"כ הכי נמי פטור בעה"ב מלשלם ליורשי הפועלים דנהי דבעל הבית הוי ליה איני יודע אם פרעתי ויורשי הפועל ה"ל כטוען ברי דאנן טענינן ליה אבל אם אין יודעין שהיה פועל שלו א"י טענת ברי מהלואה והוי כמו לא תבעו דפטור אפי' אומר איני יודע אם פרעתי:


(ד) שהרי אינו משלם הוצרך לטעם זה אפי' החנוני והפועלים היו טוענין ברי בפני ב"ד והיו מכחישים זא"ז בחייהם דאל"כ אפי' הי' משלם שנים לא היו צריכים לישבע כ"כ הש"ך בדבריו הראשונים וזה עיקר. מיהו נראה דשבועת היסת צריך ועמ"ש בס"ק ט':


(ה) מתו הפועלים והיינו אפי' לא היה הפועל מכחיש לחנוני בעודו חי אפ"ה צריך שבוע' לדעת הרמב"ן דאין דינו אלא בשבוע' מתקנת חכמים אבל מדין תורה אין לו כלום:


(ו) דלמא לא נתן כלום והוא דעת הרמב"ן דאין לו לחנוני ליטול כ"א בתורת תקנה דהוי א"י אם נתחייבתי וז"ל הרמב"ן טעה בחנוני על פנקסו שדינו מה"ת לילך בפחי נפש כו' וההיא טעמא דפרישו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה טעמא דתקנה הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר בסהדי הב לי' ה"ל לתיקוני ולא לעותי ואם תמצא לומר נמי פשע בהא אפ"ה פטור עכ"ל ובש"ך בסי' צ"ב כ' שם וז"ל לא ירדתי לסוף דעתו דהא משמע בפ' הכותב גבי עובדא דאבימי דדוקא כשהזכיר לו שקול שטרא הא לאו הכי לא מתחייב למיתיב לי' באפי סהדי וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם ודוחק לומר דכל הפוסקים הנ"ל מיירי מתקנ' וס"ל דכי היכא דתיקנו בחנוני תקנו בשאר שלוחים דפשט דבריהם לא משמע הכי כלל ע"ש. ואין כאן קושי' דהתם בעובדא דאבימי אין דעתו לחזור ולתבוע לא הוי פשיע' אם לא הזכיר לו שטרא במה שלא נתן לו בסהדי אבל חנוני דדעתו לחזור ולתבוע היה צריך למיתיב בסהדי דוקא וכיוצא בזה מחלק הש"ך בסי' ק"ל סקי"ב במ"ש הש"ע דאם פרע הערב ולא לקח השטר דה"ל פשיעה וע"ש שכ' דאע"ג דכ' בעה"ת ומביאו ב"י בסי' נ"ח דאע"ג דהזכיר שטרא כל שלא אמר קח את השטר פטור משום דערב שאני כיון שהוא נותן מעות ע"ד לחזור ולתבוע הלוה לא היה לו ליתן בלא שטר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה ולשיטת בעה"מ דס"ל דחנוני נוטל מדינא וכן דעת הש"ע ולא הוי פשיע' מה שנתן בלא סהדי אפילו לחזור ולתבוע והתם בערב ס"ל לש"ע דהוי פשיע' מה שלא לקח השטר כיון דדעתו לחזור ולתבוע צ"ל דס"ל לש"ע דהיכא דאיכא שטרא הוא דאמרינן כיון דדעתו לחזור ולתבוע לא היה ליתן עד שיקח השטר אבל היכא דליכ' שטרא אפי' דעתו לחזור ולתבוע אין דרך למיסב בסהדי כל דליכא שטרא ואכתי צ"ע ולכן מסתבר כדברי הרמב"ן וכמ"ש ועמ"ש בסי' ק"ל סק"ד:




▲ חזור לראש