שולחן ערוך חושן משפט פח יז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פח · יז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
תבעו חטים והשיב שאינו יודע אם חטים חייב לו או שעורים נשבע היסת שאינו יודע ומשלם לו שעורים:
- הגה: וי"א דאפי' בכה"ג פטור מן השעורים אלא בבא לצאת ידי שמים (טור בשם עיטור וכ' בשם הראב"ד ונ"י ס"פ הכונס והתרומות) וכן נ"ל עיקר:
מפרשים
ומשלם לו שעורים. וטעמו דבהא ליכא למימר כיון דלא תבע ליה שעורי' ודאי מחיל ליה דאיכא למימר דגם לתובע הי' ספק בשעורי' ומ"ה לא תבעו אלא חטים שברי לו והנתבע הודה לו שעכ"פ חייב לו אחד מהן ומ"ה משלם לו הפחות ועל האחר נשבע שאינו יודע והי"א ס"ל דגם בהא אמרינן מדלא תבעו גם בשעורי' די"ל דהודה ומחל לו כנ"ל מ"ה אינו חייב לשלם לו אפי' שעורין מן הדין ועד"ר ובפרישה שם כתבתי טעם אחר:
(לה) נשבע ומשלם שעורים. הנה הבעל העיטור דף ס"ד ע"ד והראב"ד ובעה"ת שער ז' חלק ב' הקשו על זה מהא דקאמרינן בס"פ המניח אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן וגם ה' המגיד פ"א מה' טוען כתב שהסוגיא בפרק המניח קשה לזה ואחריהם נמשך הר"ב שכתב וי"א כו' וכן נ"ל עיקר. אבל לפעד"נ עיקר כדעת הרמב"ם ול"ק מידי וכמו שיתבאר דודאי אין הדעת נותנת כלל שיפטר לגמרי כיון שהודה בחטים או בשעורים. ועוד שלפי דעת הרא"ש ובעה"ת מיירי הסוגיא בעדים וכן הבאתי לעיל סעיף י"ב (ס"ק ט"ו) בשם ר' ירוחם דאפי' יש לו עדים שיש לו בידו חטים או שעורים ואין יודעים איזה מהם פטור לגמרי כדפי' הרא"ש כו' עכ"ל וזה ודאי תימה גדול. ולא מבעי' לפי מה שהעליתי לעיל סעיף י"ב והוכחתי דטעמא דרבה בר נתן לא הוי משום הודא' או מחילה אלא משום דיכול הנתבע לומר משטה הייתי בך דכיון שתבעתני חטים דבר שאינו הייתי משחק בך והודיתי לך בשעורי' דזה ודאי ל"ש כשמשיב לו איני יודע חטים או שעורים דאין כאן השטא' שהרי הוא אומר יכול להיות כדבריך שהוא חטים אך שאיני יודע בבירור אם הם חטים או שעורים אלא אפילו לרש"י והתוס' שפירשו הטעם משום הודאה או מחילה נראה דלא שייך כאן הודאה או מחילה שהרי התובע אומר עדיין אני עומד בתביעתי ותן לי חטים ואתה בעצמך מודה שיכול להיות שאתה חייב לי חטים ואם אין אתה רוצה ליתן לי חטים מכח שאינו ברור לך שלוית חטים תן לי לכל הפחות שעורים. והא דפריך בש"ס ס"פ המניח ארבה בר נתן נ"ל ליישב ברווחא בשני דרכים הדרך אחד כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"א מה' טוען וז"ל ומשלם שעורים א"א זה אינו שאינו משלם שעורים והיינו דרבה בר נתן אא"כ תפס ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנ' איכא שבועת היסת אי אשתבע דלא ידענ' אי חטים או שעורים הוו הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהו ולאו דחייה הוא הילכך משלם ויש לו פנים אבל הוא היה צריך לגלות עכ"ל ביאור דבריו דודאי בש"ס פריך דלרבה בר נתן אמאי שקיל כדאמר מזיק הא מצי מדחו ליה ולומר משטה הייתי בך ואיני יודע משום היזק והיינו קודם היסת אבל האידנ' דאיכ' היסת א"כ אינו יכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך ואיני יודע משום דבר דאם כן ישבע שאינו יודע משום דבר אלא ודאי כשנשבע שאינו יודע אם חטים או שעורים היה מודה הודאה גמורה עכ"פ בא' מהן ולכך משלם שעורים. ויש לו פנים לפי זה אבל הוא היה צריך לגלות ר"ל הרמב"ם היה לו לבאר דמיירי כשעומד בטענתו וכשרוצה לחזור בו ולטעון איני יודע משום דבר פטור אף משעורים. והנה לפ"ז נוכל לומר שגם הבעל העיטור וה' המגיד שהקשו על הרמב"ם בזה לא הקשו אלא לפי מה דמשמע מדבריו בכל ענין משלם שעורים וא"י לחזור בו וע"ז הקשו מסוגיא דפ' המניח אבל אם עומד בטענתו מודים ליה לדינא ובע"כ נראה דהראב"ד מודה ליה דהיכא דעומד בטענתו דחייב לשלם לו שעורים שהרי כתב ויש לו פנים כו' ועוד דאפילו בטענו חטים והודה לו בשעורים גופיה כתב הבעה"ת שער ז' ח"ב בשם הראב"דדאם עומד בשעורים חייב לשלם לו שעורים ומביאו ב"י והבאתיו ג"כ לעיל סעיף י"ב ריש ס"ק ט"ו:
וראיתי בה' המגיד שכתב בפ"א מה' טוען וז"ל כתב בהשגות כו' עד אבל הוא צריך לגלות ע"כ וכבר הארכתי פ"א מה' שאלה לבאר דברי הראב"ד ז"ל בדין זה ושם כתבתי שאף בעל העיטור ז"ל סובר כן אלא שכ' שבבא לצאת ידי שמים חייב בשעורים וכאן נראה שהראב"ד נוטה לדעת האומרים שכיון שתקנו שבועת היסת חייב בשעורים ובאמת שהדעת נותנת בדין זה שיהא חייב במה שהוא הפחות שבשניהם אלא שהסוגיא בהמניח את הכד קשה לזה כמ"ש בהלכות שאלה וצ"ע ודעת הרב הבבלי כרבינו עכ"ל (לשון הבעל העיטור דף ס"ד ע"ד וכ' הבבלי אם טענו חטים ואמר הלה איני יודע אם חטים או שעורים נשבע שאינו יודע ומשלם שעורים ולא בריר לן מהא דפרק המניח כו' ע"כ) וכ"כ עוד ה' המ' בספ"ה מה' שאלה וז"ל ובאמת שעיקר הדברים כדברי הראב"ד ז"ל ולפי דבריו ז"ל טענו חטים ואמר איני יודע אם הם חטים או שעורים נשבע שאינו יודע ונפטר ובבא לצאת ידי שמים חייב בשעורים וכ"כ בעל העיטור ז"ל ועוד יתבאר בפ"א מה' טוען עכ"ל הרי שהבין שבפ"ה מה' שאלה ס"ל להראב"ד דפטור לגמרי ובפ"א מה' טוען חזר בו ולי נראה שגם בפ"ה מה' שאלה ס"ל כמו בפ"א מה' טוען אלא דמ"מ משיג שם על הרמב"ם פ"ה מה' שאלה במ"ש שם דהתובע נשבע ונוטל דס"ס מוכח מהש"ס דאין התובע נשבע ונוטל דאפי' בתר היסת לא משלם אלא שעורים אבל אין התובע נשבע ונוטל חטים כן נ"ל ברור:
אמנם נ"ל לישב דרך הרמב"ם בדרך אחר והוא עיקר בדעת הרמב"ם לדינא משום דלפי דרך הראב"ד ק' מה שהקשה הראב"ד עצמו אבל הוא היה צריך לגלות ר"ל ומדלא גילה משמע דבכל ענין משלם שעורי' וא"י לחזור בו כלל וכן נראה מדברי ה' המ' לדעת הרמב"ם מדכתב אלא שהסוגי' בפרק המניח קשה לזה כו' ומה קושי' הא הביא דברי הראב"ד לתרץ דהסוגי' מיירי קודם היסת אלא ודאי כונתו דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' קודם היסת חייב לשלם שעורים מדלא ביאר דהיינו דוק' כשעומד בטענתו וע"כ כתב ובאמת שהדעת נותנת בדין זה שיהא חייב במה שהוא הפחות שבשניהם אפי' אינו עומד בטענתו אפי' קודם היסת אלא שהסוגי' בפרק המניח קשה לזה. והנה אחרי שה' המגיד בעצמו כ' שהדעת נותנת שיהא חייב במה שהפחות שבשניהם א"כ ודאי דברי הרמב"ם נכונים ואני מוסיף דפשיטא דאינו עולה על הדעת כלל שיוכל לחזור בו ולטעון משטה בזה וכמ"ש למעלה דודאי בטענו בחטים והודה לו בשעורים י"ל דהשטה בו אבל כשהוא אומר איני יודע אם חטים אם שעורים ל"ש כלל לפוטרו לגמרי הן מטעם הודאה או מחילה או השטא' שהרי אף לפי דברי הנתבע עצמו יכול להיות כמו שאומר התובע אלא שאינו ברור לו כן הלכך עכ"פ צריך לשלם לו הפחות ודברי הרמב"ם דברי אלהים חיים בזה לכן כתב סתמא דמשלם עכ"פ שעורים:
ומה שהקשו הפוסקים עליו מהך דס"פ המניח ל"ק מידי לפע"ד דהא כבר הוכחתי לעיל סעיף י"ב ולקמן סי' ת' ס"ג בלאו הכי דהכי פריך דבשור שהזיק כיון דודאי לא היה המזיק שם ולא ה"ל לידע אם איתא לדרבה בר נתן דהיכא דהודה ליה בדבר שלא היה תובעו ולא היה מחויב לו להשיב כגון בטענו חטים והודה לו בשעורי' דהיינו ודאי שאמר לו אתה יודע שאתה חייב לי חטים וכיון שלא תבעו בשעורין ולא הי' צריך להשיב לו שעורים כיון שלא א"ל אתה יודע שאתה חייב לי שעורים דחויי קמדחי ליה ויכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך א"כ התם נמי הא אינו תובעו שהוא יודע ולא הי' מחויב להשיב לו שיודע שאחד מהן הזיק אלא שפיר הי' לו לומר איני יודע כלל משום היזק וא"כ נימא נמי דמאי דקאמר שמא קטן הזיק דחויי קמדחי ליה ויכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך ואיני יודע משום היזק תדע דאי לא תימא הכי תקשי בלאו הכי מאי פריך התם לרבה בר נתן ממועד הזיק את הקטן הא התם משלם מן העלי' וממון גמור הוא וה"ל כטוענו דמי עבד גדול והלה מודה לו בדמי עבד קטן אלא ודאי כמ"ש והיינו כמו שהוכחתי לעיל סעיף י"ב ע"ש ודוק היטב כי זה נ"ל ברור ואמת ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו וכן כתב הרמב"ם פ' כ' מהלכות מכירה והמחבר לקמן ס"ס רכ"ג אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שתק זכה הלוקח בגדול ואם אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראי' או ישבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן עכ"ל וסתם הר"ב שם כדבריו ולא הגיה כלום וכן כ' בעיר שושן שם כדברי המחבר וכן ה' המגיד פ"ך מהלכות מכירה ושום אחרון לא התעורר שם כלום על הרמב"ם והמחבר בזה אלא ודאי כולם מודים לו דנותן לו עכ"פ הקטן וא"כ גם כאן מוכרחים להודות דמשלם עכ"פ שעורים וכמ"ש וזה ברור וכן עיקר:
ומ"ש הבעה"ת בסוף דבריו על דברי הרמב"ם כאן ואולי בבא לצאת ידי שמים כתב דבריו ע"כ ומביאו ב"י לא נהירא כלל:
גם מ"ש המגדל עוז פ"א מהלכות טוען על השגת הראב"ד וז"ל ואני אומר זה לא יצא מפיו שהרי דין זה כתבו רבינו אלפסי ז"ל פרק קמא דמציעא בהלכות כו' הוא מקלקל השורה כדרכו ברוב המקומות שהרי לא כתב הרי"ף שם רק בטוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב ואינו ענין לדין זה כלל:
גם ראיתי בס' גי' תרומה שער ז' ח"ב כתב בענינים אלו דברים שאינם ישרים בעיני ואין להאריך והדברים ברורים כמ"ש ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' טוען שהרי אומר לו אין לי בידך שעורי' כו' שכבר כתבתי לעיל סעיף י"ב דר"ל שמפני שהרי כאלו אומר לו אין לי בידך שעורים לכך השטה בו ועוד דדוקא התם י"ל שהודה התובע שאין בידו שעורים משא"כ הכא וכמ"ש למעלה ועוד דאפי' תימא דס"ל להרמב"ם הטעם משום הודא' מ"מ כבר הוכחתי לעיל סעיף י"ב דהטעם הוא משום משטה וא"כ כאן הדין עכ"פ מוכרח כדברי הרמב"ם ופירוש הסוגי' ברור כמ"ש ודוק:
(לו) אלא בבאלצי"ש. כ"כ ה"ה פ"א מה' טוען שכתב הבעל העיטור שבבא לצאת י"ש חייב בשעורים. והוא תימה דהא בבא לצאת י"ש חייב אף בחטים וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקים והט"ו לעיל סי' ע"ה ס"ט וכ"כ ה"ה גופיה שם אח"כ גבי מנה הלותיך והלה אומר איני יודע כו' וראיתי בספר לחם משנה שם שהקש' כן ותירץ בדוחק גדול ואין להאריך כי נלפע"ד ברור שה"ה אגב חורפיה לא דק בבעל העיטור שהבעל העיטור כתב שם בדף ס"ד ע"א וז"ל וכתב הבבלי כו' ולא בריר לן מהא דפרק המניח כו' ש"מ היכא דנתבע טעין נמי שמא פטור מדמי שעורים מיהו בבא לצאת י"ש חייב כדלקמן עכ"ל ונרא' דמ"ש חייב היינו אף בחטים והיינו שכתב כדלקמן דשם לקמן בדף ס"ו ע"ב כ' וז"ל ובבא לצאת י"ש חייב ואפי' אמר איני יודע עיקר הלוא' חייב לצאת י"ש כדגרסי' התם אמר ר' חייא בר אבא הלה אמר איני יודע חייב בבא לצאת י"ש עד כאן. כנ"ל ברור כוונת בעל העיטור ודלא כמו שהבין ה"ה דבריו:
ובכוונת ה"ה נרא' שבא לומר דהכא חייב לצאת י"ש שהרי הוא בעצמו יודע שחייב לו עכ"פ שעורים והלכך חייב לשלם לו שעורים דנהי דב"ד לא מפקי מיניה מ"מ איהו כיון דידע בנפשיה דחייב לו אינו יוצא י"ש ורשע הוא עד שישלם לו שעורים אבל הך לצאת י"ש דלעיל סי' ע"ה מדת חסידות ולפ"ז לא ס"ל לה"ה הטעם דמחל ליה וא"כ קשה על הר"ב מאחר שכתב לעיל סי"ב בהג"ה דאפי' יודע בעצמו שחייב לו שעורים פטור דמחל ליה כדלעיל סי' ע"ה סי"א והא התם בסי' ע"ה סי"א משמע דאפי' לצאת י"ש פטור מטעם מחילה וכן הבאתי שם בס"ק כ"ח בשם הב"ח ומהרש"ל ואפשר ס"ל להר"ב דכאן באיני יודע אם חטים או שעורים לא אמרי' טעמא דמחל לי' אבל בש"ס ס"פ המניח משמע דחד טעמא איכא בכולהו ויש ליישב בדוחק וצ"ע. ומ"מ לענין דינא כבר השגתי לעיל סי"ב (ס"ק ט"ז) בלא"ה על דברי הר"ב וגם העליתי שם (ס"ק ט"ו) באריכות דעיקר משום השטא' ולא שייכא מחילה או הודאה בענינים אלו:
(כו) עיקר: הש"ך האריך בדין זה ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כדעת המחבר דעכ"פ חייב לשלם לו שעורין וא"י לחזור ולומר איני יודע משום דבר או איני חייב לך כלום אלא נשבע היסת שאינו יודע שח"ל חטים ואם בא לצי"ש חייב ליתן לו חטים וכן אם השיב לו בתחל' איני יודע משום דבר או להד"ם ועדים מעידים שח"ל חטים או שעורים משלם לו עכ"פ שעורים ונשבע היסת שאינו יודע מחטים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל (וע' מ"ש הט"ז בדין זה ע"ש).
(טז) שא"י אם חטין והוא דעת הרמב"ם דחייב בשעורין אבל הראב"ד השיג עליו מסוגי' דס"פ המניח שם אלא דאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיהוי תיובתי' דרבה בר נתן וכן פסק הרמ"א דפטור משעורין ואע"ג דשטת הרמ"א נרא' טעמ' דפטור משעורין משום דמחל לו השעורין וע' בסעיף י"ב לא הוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא כיון דהתובע אומר חטין א"כ שעורין ודאי מחל לו ובחטין אומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור ושטת הרמב"ם דחייב נרא' דסבירא לי' משום טעמא דהודא' וכבר כתבנו בס"ק י' דאם הנתבע מחזיק בהודאתו צריך לשלם כיון דהתובע לא מחל לו ומש"ה דוק' היכ' דנתבע משיב ברי שעורין א"כ יוכל לחזור אח"כ מהודאתו ולומר שאינו חייב כלל ל"ח ול"ש דהא התובע הוד' שאינו חייב לו שעורין והודאתו נמי כמאה עדים א"כ יוכל הנתבע לחזור מהודאתו אבל אם משיב הנתבע א"י אם חטין אם שעורין הוי כמאה עדים ואינו יכול לחזור מהודאתו ואי משום דהוכחש הודאת הנתבע מפי הודאת התובע דהא במשיב שמא לא הוכחש מפי התובע וכיון דאינו יוכל לחזור מהודאתו ממילא צריך לשלם כיון דלא מחל לו לשטת הרמב"ם וש"ע דהוי משום הודא' ודו"ק. ומה שהקש' הראב"ד מסוגי' דס"פ המניח הרב' דרכים ראיתי בזה ליישב דרך פלפול אבל קרוב לאמת הוא מה שכ' בזה אחי החכם השלם מוהר"ר מרדכי כהן ש"ן דהרמב"ם מפרש לסוגי' כפי' הר"ש הובא בשט' מקובצת למס' ב"ק וז"ל ונרא' דקאמר שמא קטן הזיק והשתא קאמר שפיר נימ' תיהוי תיובתי' דרבה בר נתן מקל וחומר וא"ש דלא תיקשי מה שהקש' הר"י אמאי לא מחייב מדר' יהודה דאמר ברי ושמא ברי עדיף דהתם משיב שמא על אותה הטענ' שטענו אבל השת' במה שטען על הגדול בזה משיב ברי משא"כ שמא על הקטן דהיינו אפשר הקטן הזיק או לא הזיק כלל אבל הגדול ודאי לא הזיק ע"ש בשטה וזה נמי שטת רש"י דכ' שם כ"ש דקשה לרבה בר נתן והוא נמי שטת הרמב"ם עכ"ד ועמ"ש בסי' ת':