באר היטב על חושן משפט פח
סעיף א עריכה
(א) משקל: בסמ"ע מפרש לפי חשבון זה כמה עולה ערך ה' סלעים של פדיון הבן ע"ש ובש"ך כאן וביורה דעה ריש סימן ש"ה מ"ש שם.
סעיף ג עריכה
(ב) בפרוט': כן כתב רב האי והרמב"ם אבל הרא"ש והטור חולקים וס"ל דבעינן שיהא בכל א' לפחות ש"פ דבפחות מזה לא מחשב ממון וכן דעת הרמב"ן וכן כתבו התוס' בשבועות ובקדושין בשם ר"י. סמ"ע וש"ך.
(ג) חייב: כתב הסמ"ע נראה דלדעת הרמב"ם והמחבר דתבע בכלים בג' מחטין סגי ס"ל דבכופר בכל בתבעו במחט א' סגי וכן בשבועת שומרים בס"ה והא דכתב פרוטה משום דלא איירי בכלים עכ"ל והב"ח השיג עליו דהכא לכ"ע צריך ש"פ אף בכלי בין בשבועה דע"א בין בשבועת שומרים (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) ואין דבריו נכונים בשבוע' דעד א' דכיון דחייב שבועה במודה מקצת בכפר כלי שאינו ש"פ וכ"כ הר"ן להדיא א"כ חייב ש"ד בעד אחד מכחישו דהא טעמא הוא דחייב משום דכ"מ שב' מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה כדאיתא בש"ס ופוסקים וגם בשבועת שומרים נראה כהסמ"ע דכיון דכלים כל שהוא חשובים הן א"כ גם לענין שבועת שומרים דינא הכי מיהו להרא"ש וסייעתו בעינן שיהא הכלי ש"פ ואז סגי אף בש"ש ולא קאמר דבעי כפירת ב' כסף אלא בממון עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת רדב"ז סימן קפ"ה.
סעיף ה עריכה
(ד) עיקר: וע"ל סוף סימן רצ"ה דפסק המחבר בעצמו כן ע"ש. סמ"ע.
סעיף ו עריכה
(ה) היסת: דכיון דחכמים תקנו שלא יגזול א' לחבירו א"כ על כל דבר שחשוב ממון דהיינו פרוטה תקנוהו כ"כ הסמ"ע (וכתב הט"ז דבשבועת הדיינים שהיא כעין של תורה כמ"ש בסי' צ"ג בעינן ב' כסף עכ"ל).
סעיף ז עריכה
(ו) פטור: פי' מש"ד דמודה מקצת ובסי"ב יתבאר דפטור גם מקטנית ע"ש ומה דנקט דוקא קטנית היינו נגד תביעת תבוא' דאלו שאר ה' מיני דגן בכלל תבואה נינהו אבל נגד כור חיטין אם הודה לו בשעורים או במיני דגן ג"כ אינו ממין הטענ' ונראה דעיקר הגירסא היא והודה לו בלתך שעורים או קטנית ודלא כב"י עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דיין וחומץ יין מין אחד הם כן פרשב"ם בב"ב דף פ"ה ריש ע"ב.
(ז) פירות: ובנ"י כתב דה"ה אם תבעו כור סתם ואמר איני יודע אם קטנית אם חיטין אם שעורים ועיין בסי"ז. סמ"ע.
סעיף י עריכה
(ח) כאילו: עי' בתשו' מהר"מ אלשקר סי' ל"ב ובמהרש"ך ס"ג סי' ע"ה וברדב"ז סי' קס"א וקס"ב.
סעיף יא עריכה
(ט) והודה: דה"ל כתבעו מנורה גדול' והודה לו בקטנ' דהוי ב' מינים כמ"ש בסכ"ה. סמ"ע.
סעיף יב עריכה
(י) אף: ומ"מ צריך לישבע היסת על החטים דלא גרע משאר כפירה דנשבעין עלי' היסת וכמ"ש בסימן רצ"ו ס"ד וסי' ת' ס"ד. שם.
(יא) עדים: הש"ך הקשה דהא בסי' ת' ס"ג כת' המחבר בסתם דביש עדים חייב ולא הביא שום חולק ואפשר דס"ל דדוקא התם דהעדים אינם יודעים איזה הזיק א"כ אינם מכחישים אותו וה"ל כטוענו חטים ועדים מעידים שיש לו חטים או שעורים דמחויב לשלם לו על כל פנים שעורים שהרי התובע י"ל אני אומר שהעדים מעידין על חטים כדברי ואם אתה אומר שמעידים על שעורים תן לי לכל הפחות שעורים אבל הכא דה"ל כאלו הוד' שלא הלו' לו שעורים והעדאת העדים בטלה היא כיון שהוא בעצמו מכחישם ואדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים אבל אין זה עיקר אלא דבעדים חייב בכל ענין ועיקר הטעם כדעת הרמ"ה משום שי"ל משטה הייתי וע' עוד שם שהאריך להוכיח כן בראי' ע"ש.
(יב) מחל: והש"ך השיג ע"ז וכת' דמשמע מדברי הפוסקים דאין הטעם משום מחילה כו' א"כ הדבר פשוט דאם יודע הנתבע שחייב לו שעורים גזלן הוא אם אינו משלם לו אלא דהב"ד אינם יכולין להוציא מידו כו' ע"ש ובתשובת מהרש"ך ס"ג סי' כ"ה.
(יג) אדם: כן הוא ג"כ ל' הטור ומזה נמשך להרב והע"ש והסמ"ע והב"ח שכתבו הטעם דמחיל' אבל נרא' ליישב ל' הטור דה"ק אבל בלא"ה ודאי חייב דליכא למימר דילמא לעולם פטור וטעמא הוא משום דמחיל דפשיטא דאין אדם מוחל כו' אלא ודאי הטעם הוא משום שהוד' ומיירי כשהיו שניהם בבת א' וכך הם דברי הרא"ש ס"פ המניח ע"ש עכ"ל הש"ך.
(יד) תפס: כת' הנ"י דאם תפס קודם דהדר מהודאתו אפי' תפס בעדים מהני אבל אם תפס לאחר שחזר מהודאתו מפקינן מיניה אא"כ ה"ל מגו דלהד"ם או החזרתי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כת' דהנ"י אזיל לטעמיה דס"ל טעמא דהשטא' כו' אבל המחבר והרב דס"ל טעמא משום דה"ל כאלו הוד' התובע שאין בידו שעורים או מחל א"כ מה יועיל כשיתפוס אחר שעמד בדין בשלמא בתפס קודם שעמד בדין י"ל מה שלא תבעתי השעורים לא מפני שהודיתי אלא מפני שהייתי מוחזק בהם אבל לאחר שעמד בדין לא שייך למימר הכי דהא כבר הוד' וע"כ כת' הרב וי"א כו' קודם שתבעו בדין וכן נ"ל עיקר מיהו למש"ל דהעיקר כהרמ"ה וסייעתו א"כ מועיל תפיסה אף לאחר שעמד בדין קודם שחזר הנתבע מהודאתו עכ"ל וע"ש.
סעיף יג עריכה
(טו) קיים: דוקא בכה"ג דכשנאבד החפץ פטור דבאחריות התובע הוא אבל אם הכלי הוא באחריות הנתבע כגון שחייב לו כלי מכל מקום א"כ ה"ל כתבעו מנה ובכל מה שיודה לו חייב כדלעיל ס"ט. ש"ך.
(טז) מגופו: משתבע היסת שאינו חייב כדברי התובע ונפטר והיינו כשחוזר מהודאתו אבל אי עומד בהודאתו או איכא עדים כפי מה שהודה חייב ש"ד על השאר וכדמוכח מדברי הרמב"ם והראב"ד והה"מ פ"ט מהל' נ"מ מיהו ברישא שנתת כו' בחפץ פ' אפי' עומד בהודאתו פטור מש"ד דה"ל הילך וכמ"ש בסי' פ"ז ס"א ולקמן סכ"ד אבל בהלויתני עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו לא הוי הילך כיון דאינו שלו עד לאחר שומת ב"ד דומיא דשור תם וכמ"ש בסי' ת' ס"ג ע"ש. שם.
(יז) אפותיקי: ז"ל הש"ך באמת כן הוא בנ"י אבל ק"ל כיון דאפי' באפותיקי מפורש יכול הלו' לסלקו במעות כמ"ש סי' ק"ג ס"ו וריש סימן קי"ז (ובנ"י הי' אפשר לומר דנרא' שם שהם דברי הרמ"ה ואולי ס"ל דבאפותיקי מפורש א"י לסלקו במעות וכדמשמע מפרש"י פרק א"נ גבי אסמכת' ע"ש) א"כ ה"ל כתובעו תן לי חפץ זה או דמי חפץ זה וכשמוד' לו בנ' זוז דאוזפיה ה"ל הודא' ממין הטענ' כיון דס"ס מודה לו במעות כו' א"כ הוי מודה מקצת גמור ומה שלמד הנ"י כן משור תם לא דמי דהתם א"י המזיק לסלקו במעות דשותפים נינהו וכר"ע וכמ"ש בריש סימן ת"א ונרא' דמ"ש כאן אפותיקי לאו דוקא הוא אלא ר"ל דומי' דרישא שהלו' לו עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו דומיא דשור תם והיינו שהתנ' עמו כשיגיע ז"פ יתן לו החפץ דוקא בשומ' ולא יהי' יכולת בידו לסלקו במעות כן נ"ל ודוק עכ"ל.
סעיף יד עריכה
(יח) ומהתשלומין: כצ"ל וכן הוא בטור עכ"ל סמ"ע וגם הש"ך הסכים להגי' כך ודלא כס' מעד"מ והב"ח כו' ע"ש שסיים הש"ך וכת' ז"ל מיהו כל זה לסברתם דסברי הטעם דפטור משעורים משום דה"ל כאלו הוד' התובע שאינו ח"ל שעורים אבל למ"ש לעיל דהעיקר כהרמ"ה דטעמ' הוא משום השטא' א"כ אין חילוק כו' ובשום טענ' שיאמר התובע שלא תבעו השעורים סגי דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחיל' גמור' ולא בסברא קלושה כזו אבל אם טוען הנתבע משטה הייתי בך אע"פ שאומר התובע ודאי כדברך כו' פטור הנתבע אף מדמי שעורים כו' וכן נ"ל עיקר עכ"ל (וע' מ"ש הט"ז בזה).
(יט) כדברך: (ז"ל הט"ז נרא' דזהו דוקא בהך שהוד' בשעורים תכ"ד יכול לומר ודאי כדברך כו' ור"ל מ"ה אמרתי תחל' יש לי כור חטים בידך והי' דעתי לומר אח"כ זה אני מבקש עתה אבל יש לי עוד שעורים שאיני תובעך עכשיו ואתה מהרת להשיב קודם סיום דברי אבל אם כבר סיים דבריו ואחר כ"ד הוד' לו בשעורים וזה השיב ודאי כדבריך כו' לא מהני דאמאי לא זכר תחל' השעורים דאלת"ה ה"ל לכתוב האי אבל אם אחר שהוד' כו' לעיל סי"ב כנלע"ד עכ"ל) ואינו מוכרח כ"כ גם מדברי הש"ך לא משמע כן וצ"ע.
(כ) לשלם: ומיהו פטור מש"ד וק"ל. ש"ך.
סעיף טו עריכה
(כא) חטים: (כת' הט"ז דצ"ל חטים ושעורים דאל"כ הא בלא"ה הוא פטור מחמת שאינו ממין הטענ') ובאמת בטור הגירס' היא ממין הטענ' רק שהב"י הגיה מקצת במקום ממין ע"ש וק"ל.
(כב) קודם: הטעם כת' הר"ן דלעולם אין מודה מקצת חייב שבועת התור' אלא כשהוד' אחר התביע' ולפ"ז משמע דה"ה במין אחד פטור כגון שבאו לב"ד וקדם הנתבע ואמר אני חייב לך נ' זוז והשיב לו התובע אתה חייב לי עוד נ' זוז והוא כופר פטור משבועת התור' וכ"כ הרמב"ן ובעה"ת להדי' ע"ל סי' ע"ה ס"ג ולקמן סל"ב. ש"ך.
(כג) ומשלם: כת' הש"ך ומ"מ יכול לטעון טעיתי בהודאתי ונזכרתי שאיני ח"ל כלום כיון שהוד' לו מעצמו וכמ"ש בסי' פ"א סכ"ב באריכות ע"ש אבל א"י לטעון משטה הייתי בך ואע"ג דבסי"ב העליתי דיכול לטעון משט' היינו משום דהתם תבעו בחטים י"ל לפי שתבעתני דבר שאינו והשטית בי השטיתי בך והודיתי בדבר אחר אבל כאן שלא תבעו מתחל' כלל לא שייך לומר שהשט' בו כיון שהוד' בפני ב"ד וגם בסי"ב נרא' דדוק' משט' יכול לטעון אבל א"י לטעון טעיתי ואע"ג דבסי' פ"א שם העליתי דבמוד' מעצמו אף לפני ב"ד יכול לטעון טעיתי היינו במוד' מעצמו בלי שום תביע' אבל הכא (בדין דסי"ב) שתבעו בחטים והשיב לו לא שייך לומר כן ודוק עכ"ל.
סעיף טז עריכה
(כד) וי"א: כתב הסמ"ע הא דכת' כאן די"א כן משמע דאיכ' דלא ס"ל הכי ול"ד לדלעיל סי"ד דהכל מודים דשאני בהא דלא מהניא ליה ערמתו רק לפטור משבוע' אבל החטים צריך לשלם לו וכן בסט"ו דחייב לשלם השעורים עכ"פ לכך לא חשדינן ליה שיערים בשביל זה ע"כ ולא נהירא לי דהא משמע בסי"ד שמבקש ליתן השעורים וערמתו אינו רק לפטור מן השבוע' וכן פרש"י והר"ן פרק שבועת הדיינים להדיא כו' אלא נרא' דשאני התם כיון דלא הוד' לו במה שתבעו רק מין אחר משא"כ הכא שהוד' לו מה שתבעו וזה ברור עכ"ל הש"ך.
(כה) דבהנך: כת' הסמ"ע דמלשון הרמ"א שכת' דבהנך כו' משמע דקאי גם אסעיף שלפני זה אבל בטור כת' דבהך נמי כו' משמע דדוקא אדסמיך ליה קאי והש"ך כת' דנ"ל עיקר כדברי הרמ"א דהא הך דינא דלעיל למד הר"ן מדין דסי"ד דאמרינן ואם עשה כן לפי תומו כו' אהא כת' וז"ל ומהא שמעינן שתהא תביע' קודמת כו' וכן משמע להדיא בב"י וא"כ משמע דכי היכי דהתם אינו פטור אלא כשהוד' כן לפי תומו ולא כמערים ה"ה הכא וגם הסברא נותנת דכיון שהב"ד רואין שהוא כמערים מה לי הכא מה לי התם וע"ל סל"ב עכ"ל.
סעיף יז עריכה
(כו) עיקר: הש"ך האריך בדין זה ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כדעת המחבר דעכ"פ חייב לשלם לו שעורין וא"י לחזור ולומר איני יודע משום דבר או איני חייב לך כלום אלא נשבע היסת שאינו יודע שח"ל חטים ואם בא לצי"ש חייב ליתן לו חטים וכן אם השיב לו בתחל' איני יודע משום דבר או להד"ם ועדים מעידים שח"ל חטים או שעורים משלם לו עכ"פ שעורים ונשבע היסת שאינו יודע מחטים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל (וע' מ"ש הט"ז בדין זה ע"ש).
סעיף יח עריכה
(כז) בשמן: דמדהזכיר מלא ברישא ה"ל כאלו אמר עשרה מדות של שמן יש לי בידך ולא הזכיר כדים אלא לידע כמה סך שמן שתבעו משא"כ כשאומר כדים מלאים שמן משמעות לשונו הוא דתבעו הכדים וגם מה שהי' בהן וכן כשלא הזכיר לשון מלא לא בתחל' ולא בסוף אמרינן נמי דדעתו הי' לתובעו שניהם עכ"ל הסמ"ע ואין כן דעת הש"ך אלא דבין אמר ליה עשר' כדי שמן או מלא עשר כו' בכל ענין חייב ש"ד אלא אם כן א"ל י' כדי שמן יש לי בבורך דאז כוונתו רק על השמן שבבור ולא הזכיר כדי אלא משום מדה כו' ע"ש.
(כח) אבל: ע' בסמ"ע ובש"ך ובט"ז מה שהגיהו בזה בדברי הטור ע"ש.
סעיף כ עריכה
(כט) יודע: אבל אם אינו טוען שהוא יודע שאביו ח"ל א"צ לישבע היסת על חוב אביו וגם יכול לחזור בו ממה שהודה בחוב עצמו דכיון שהי' י"ל איני יודע א"כ מה שהודה בחוב עצמו י"ל משטה הייתי בך כ"כ הש"ך וע"ש.
סעיף כג עריכה
(ל) פטור: כתב הסמ"ע וא"ת מ"ש מהא דכ' הט"ו בסימן ע"ה סי"ט דאם תבעו הלויתיך מנה וזה משיב אמת הלויתני ואיני יודע כו' עד וי"א דמסתמא אין בהודאתו פחות מש"פ וחייב וי"ל דשאני התם דעל תביעתו שהי' דבר שבמשקל ומנין השיב לו אמת הלותני ומנית מידך לידי מאותו דבר שבמשקל ומנין אלא שאיני יודע כמה מ"ה חייב משא"כ כאן דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו ביחד בלי משקל ומנין וכאשר הנחתו תטלהו מ"ה פטור ע"כ והש"ך השיג עליו וכתב ז"ל ומה יעשה בהך דמלו' על המשכון בסימן ע"ב סי"ב ובהך דהפקיד אצלו פירות שאינן מדודין בסי' רצ"ב סי"ד דהתם נמי מעולם לא קיבל מידו בפרוטרוט כו' ואפ"ה חייב אבל נראה דאשתמיטתיה דברי הרא"ש והר"ן פ' שבועת הדיינים כמ"ש בסימן ע"ב שם ובררתי כדעת הרמב"ן ומוכרח כדבריו לחלק דשאני הכא כיון שאפשר לעמוד עליו בכל מה שבבית (ובצרור) ודבריו ברורים כמ"ש שם וא"כ ל"ק כלל מה שהקש' הסמ"ע דוק ותשכח כי זה ברור עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ומחלק בענין אחר ע"ש).
סעיף כד עריכה
(לא) מלא: הטעם דאף כשאינו מלא לגמרי ג"כ נקרא מלא בל' בני אדם לכך אין תביעתו ידוע א"כ בעינן שיהא מוזכר בתביעתו דבר שבמנין כ"כ התוס'. סמ"ע. (ועיין ט"ז וגד"ת דף נ"ג).
(לב) שהרקיבו: גם בזה שייך לישנא דמה שהנחת אתה נוטל דר"ל אם הרקיבו אשלם לך באותו שיעור כיון שנרקבו בפשיעתו וכן פי' נ"י אבל אם בלא פשיעתו נרקבו לא מקרי מודה מקצת כלל שהרי אינו מודה לו בחיובו. שם.
(לג) הילך: כתב הסמ"ע דבדין שלפני זה שטוענו מעות והשיב מה שהנחת כו' לא קאמר דפטור מש"ד משום הילך אע"ג דשם לא שייך לומר שנתקלקלו בפשיעתו ה"ט דבפירות מסתמא יחד להם מקום ושייך לומר בהם הילך כי הן ברשותך במקום שהנחתם משא"כ במעות שמסתמא לא יחד להן מקום מיוחד מ"ה צריך להחזירו לידו ובכה"ג בתובעו כור תבוא' והשיב לו אין לך בידי אלא לתך כיון דלתך דבר מועט הוא מסתמא לא יחד לו מקום ומ"ה לא מקרי הילך עכ"ל וכה"ג כתב הב"ח ע"ש והש"ך השיג עליהם וכתב שאין דבריהם נכונים דאפי' בביתו של נפקד ה"ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכמ"ש בסימן פ"ז ס"א וכן מוכח בבעה"ת כו' והאמת דלעיל נמי מיירי שנתקלקלה צורת המעות או התבואה בפשיעתו וכ"מ בתוס' פ' שבועת הדיינים דף מ"ג ע"א שוב ראיתי בס' גד"ת שתירץ דמיירי שנאבד בפשיע' כו' אינו נרא' דא"כ ה"ל משואי"ל משלם כיון דא"א לעמוד עליו כמ"ש לעיל כו' אלא כמ"ש כן נ"ל ברור וע"ל סימן רצ"ו ס"ד עכ"ל.
סעיף כה עריכה
(לד) בקטנ': דשני מינין הן משא"כ כשהוד' בשל ה' ליטרין איכא למימר דגרר' והקיל' ממשקל' וכן בשל פרקים י"ל דנטל ממנה קצת חוליות והרי הודה במה שתבעו כ"כ הסמ"ע ועיין בס' גד"ת דף נ"ז.
סעיף כז עריכה
(לה) חייב: דבאזור הקצוות ניכרין ולא שייך לומר דחתך ממנ' וקצר' משא"כ ביריע' דיכול לחתוך ממנ' ולא יהא ניכר. סמ"ע.
סעיף כח עריכה
(לו) קרקע: כתב הסמ"ע ואפילו אין ללוה קרקע כלל אף משועבדים אפ"ה חשוב השטר כקרקע כיון דנכת' השטר כדי לטרוף בו והש"ך כ' דאין נרא' לומר דשטר יהא חשוב כקרקע אפי' אין לו משעבדי דהא כי היכי דבמלו' ע"פ להרא"ש אי לית לי' קרקע לא חשיב כקרקע אע"ג דשעבודא דאורייתא א"כ ה"ה בשטר וכן מבואר להדיא בתוס' פ"ק דב"מ כו' וכ' ב"י מיהו שטר הילך הוא אע"ג דלית לי' קרקע כלל מיהו אם אין לו אפי' מטלטלי י"ל דלאו הילך הוא ואע"ג דמדברי רש"י בב"מ שם משמע דלא הוי הילך אלא מטעם שהקרקעות משועבדים בשטר התם מיירי אפי' באינו מוד' אבל במוד' נרא' כהב"י דאפי' לית לי' קרקע כלל הוי הילך וכן דעת הרב' פוסקים דבדבר שא"י לכפור הוי הילך וכמ"ש לקמן סכ"ט וע"ל סי' ע"ה ס"ד בהג"ה ובס' גד"ת דף נ"ד ובתשובת הרמ"א סימן צ"ה שאל' ד'. וכ' עוד והא דאינו נאמן הלו' במגו דהי' כופר הבע"פ והי' מוד' שבשטר דאף נגד שטר אמרינן מגו כמש"ל סי' רצ"ו ס"ב שאני הכא כיון דלעולם הי' השטר בתקפו משא"כ בסימן רצ"ו דאי הי' טוען נאנסו לא הי' השטר כלום עכ"ל.
(לז) על פה: ז"ל הסמ"ע עיין בטור שכ' בשם התוס' והרא"ש לפי מה דקי"ל שעבודא דאורייתא אפי' במוד' במקצת במלו' ע"פ אינו חייב לישבע ש"ד אם לא שאין לו קרקעות בני חורין או שמחל להלו' ש"ק והמחבר ומור"ם ז"ל לא הזכירו סברתם וסתמו כדעת הרמב"ם ואינך גאונים דלא חלקו בהם ע"כ ור"ל דס"ל דלא מקרי כפירת שעבוד קרקעות אלא בשטר שטורף בו מן המשועבדים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ג' דהכי קי"ל וע"ש ובתוס' ב"ב דף קע"ה ע"ה ד"ה המלו' כו' עכ"ל הש"ך (ועיין בט"ז מה שיישב בדברי הטור עיין שם).
סעיף כט עריכה
(לח) נאמנות: והש"ך כתב דדין זה צ"ע דנרא' דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דבכת"י בנאמנות הוי הילך וטעמא לפי שאינו יכול לכפור גם באבן העזר סימן צ"ו סט"ו כתב הרמ"א בהג"ה דבדבר שא"י לכפור לא הוי מודה מקצת אפי' ליכא שעבוד קרקעות ע"ש (ובספרי מ"ז באבן העזר שם ביררתי דזה אינו דמה שכ' הרמ"ה שם דנשבע היסת הוא מטעם דבמקום שאין כותבין כתוב' הוי כתוב' שעבוד קרקעות ע"ש) וכן משמע בתשובת מבי"ט ח"ב סוף סימן ר"ה וא"כ נראה פשוט לענין דינא דאין לחייבו ש"ד דלא יהא אלא ספיקא דדינא הוי קולא לנתבע עכ"ל.
סעיף ל עריכה
(לט) נתבאר: עיין לעיל סוף סימן נ"א.
סעיף לב עריכה
(מ) פטור: המ"מ כתב בשם הרמב"ם דעכ"פ צריך לישבע היסת וי"ל דגם הט"ו ס"ל הכי ואע"ג דסיימו ז"ל לפיכך א"ל מנה כו' פטור ואפי' משבועת היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם שם פטור מש"ד ומ"ה כתב שם בהדיא דפטור מהיסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא עכ"פ יש עליו שטר מ"ה לא דמי לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפא וכמ"ש הט"ו בסי' רס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע גם הש"ך הסכים לדבריו וכ' שכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן וכ"כ בס' גד"ת שכן נרא' דעת הטור ודלא כהב"ח ע"ש.
(מא) אביד': אע"ג דבשאר מוד' מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אביד' דאי בעי הוי כופר הכל שאני התם דאמרינן דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מיחשב כהעז'. סמ"ע.
(מב) זכור: כתב ר' ירוחם התובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהוד' במקצת חייב ש"ד כך נרא' מדברי רש"י בפרק הניזקין וגדולי המורים חלקו עליו ע"כ ומביאו ב"י בריש סימן פ"ז ונרא' דדעת הפוסקים והט"ו כאן כגדולי המורים וע"ל סימן פ"ב סי"ג ובתשובת מהרי"ט סימן קי"ב וקנ"א עכ"ל הש"ך ועיין עוד שם במה שהביא בשם רב האי גאון ע"ש.
(מג) היסת: והש"ך הניח דין זה בצ"ע דנהי דאינו חייב ש"ד כיון שלא קדמה תביע' להודא' מ"מ מאן לימא דלא מיחייב היסת דלא אשכחן בשום מקום דבהיסת בעינן שתקדום תביע' להודא' וע"ל סימן ע"ה ס"ג.
סעיף לג עריכה
(מד) כשטר: וא"י לטעון פרעתי וע"ל ריש סי' ע' ש"ך.