שולחן ערוך חושן משפט עה יז

כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל כיצד אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או מנה שהלויתי לך כמדומ' לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב כיון שתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי וכן אם אמר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפי' בעדים ולא אמר אתם עידי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת אתם עידי ואין העדים כאן זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עידי ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו באתם עידי ויטול:

הגה: וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון יכול להשביעו היסת (מרדכי פרק הדיינים ותשובת מיימוני סוף קנין ס"ו) וכן נ"ל להורות (צ"ע דבתשו' מיימוני שם קאי אבא ליטול וכדלקמן סי' צ"א ס"ג בהג"ה ואין עניינו לכאן ע"ש):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

כל טענת ספק כו'. בב"י מחסכ"ט בשם הריטב"א אם תובע זה אינו יודע לשום שיעור נזקו שהזיקו אין משביעין על כפירת תביעה זו ואין עליו אלא חרם סתם על מי שיודע שהזיק את חבירו וכמה הזיקו עכ"ל:

ואפי' לצאת ידי שמים כו'. עד אומר ברי כ"כ גם הטור ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש כיון דתובע אמר שמא קאי למ"ש לפני זה דמ"ה א"צ לישבע אפי' היסת אבל לא קאי למ"ש דלצאת י"ש א"צ דא"כ קשה הלא בלא"ה אינו מחויב לצי"ש כיון דגם הנתבע טוען ברי ע"ש:

אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ועפ"ר שם כתבתי ישוב למה האריך בלשונו דהל"ל בקיצור אבל אם טען שאומר אתם עידי וגם למה שינה דמתחלה כתב ל' הודית לי שלקחת משלי וסיים וכתב הודית לי שאתה חייב לי וגם למה ליה שכתב הודית מעצמך בסיפא יותר מברישא וגם למה כתב הטור והמחבר שיכול לומר משטה הייתי בך הא משטה אינו שייך אלא כשמודה ע"י תביעה וכתבתי ליישב את כל זה דברישא מיירי דהודה ע"י תביעתו שא"ל מתחלה הלא לקחת משלי והודה לו אז ואמר לקחתי וקמ"ל רבותא דאע"ג דאינו יכול לומר שלא להשביע הודה כיון שהודאתו היתה ע"י תביעתו אפ"ה לא מחשב טענת ברי ובסיפא קמ"ל דאע"ג דהודה מעצמו ושייך לטעון שלא להשביע הודה דהיא טענה טובה שהרי אפי' אי לא טען הוא אנן טענינן ליה כן כמ"ש בסי' פ"א מ"מ כיון דאמר אתם עידי מחשב טענת ברי ומ"ה שינה וכתב ל' חייב משום שהוא ל' שרגילין לומר שלא להשביע נפשו וברישא כתב ל' לקחת משלי דאין רגילין להודות בו אם אינו אמת אפ"ה אמרי' שלהשטות הודה ע"ש שנתיישב כל זה:

ואמרתי לעדים אתם עידי. ע"ל סי' פ"א סי"ד דכתב המחבר דבהודה לפני התובע א"צ לו' אתם עידי והוא דעת הרמב"ם שכ"כ הטור בשמו שם סי' ח' ע"ש אבל כתב שם שהרא"ש לא ס"ל כותיה וגם המחבר כתב שם דיש חולקין עליו וכאן כתב המחבר ל' הטור שכתב כאן כן כל' המחבר ע"ש:

יכול להשביע היסת. ואין שמעון יכול להפך השבועה על ראובן דישבע דיודע שהוא לקח כך וכך מתיבתו וישלם לו כיון דלא ראהו ראובן בעיניו אלא שיש רגלים לדבר והרי זה דומה למ"ש הטור בסי' צ"ב והמחבר שם דכשהתובע חשוד אין הנתבע שמחויב לישבע היסת יכול להפך השבועה על החשוד וכמו מי שנתחייב שבועה לקטן ע"ש:

להשביעו היסת. ובהיסת מיהא פטור ואינו דומה להא שכתבו התוספ' בהגוזל בתרא (דף קי"ז) בד"ה המכיר כליו דיכול להוציא מיד האנשים שלנו בתוך ביתו דשאני התם דאיכא ריעותא טובא וכמ"ש לקמן בסי' שנ"ז מ"מ נראה דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדים תפיסתו תפיסה וראייה לזה מפ' אלו מציאות וכתבו הטור בסי' רס"ב ס"ו ראה חפץ שנפל משנים דאמרי' ודאי לא נתייאש דמי שאבדו יחשב לא הי' כאן אחר אלא זה ודאי נטלו והיום או למחר אתפוס משלו וכתב שם הרא"ש דכי יתפוס משלו אפי' בשבועת היסת אינו יכול להוציא ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(נח) כמדומה לי כו'. ואם אמר כמדומה לי שאתה חייב לי מנה והלה אומר פרעתיך וזה אומר ברי לי שלא פרעתני פסק בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רס"ג דצריך לישבע היסת ע"ש ואין להקשות מלקמן סי' פ"ח ס"ס ל"ב דהתם אינו טוענו כלל וגם בלאו הכי שדיתי שם נרגא ע"ש מיהו יש לדקדק עליו דיהא נאמן במגו שהיה אומר איני חייב לך שהיה פטור וכמו שהבאתי לעיל סי' ס"ו סעיף ל"ט בשם הריטב"א בשם מקצת רבותיו דפטרי בכה"ג אף מהיסת ולא דמי לדלקמן ס"ס פ"ח דהתם השתא נזכר שחייב לו בברי משא"כ הכא ע"ש ודוק:

(נט) כיון שתובע אומר שמא והנתבע כו'. מ"ש כיון דהתובע אומר שמא קאי למ"ש מקודם דמ"ה א"צ לישבע היסת אבל לא קאי למ"ש לצאת ידי שמים א"צ דהא בלאו הכי א"צ לצאת י"ש כיון דגם הנתבע טוען ברי. סמ"ע וכ"כ הב"ח. והיינו דלא כתשו' מהר"י טראני סי' קנ"ח דף ר"ג ע"ג וע"ד ע"ש:

(ס) שיכול לומר משטה אני בך הקשה בס' גי' תרומה סוף שער ל"ח דהא טענת השטא' לא שייכא אלא כשתבעו והודה לו כדלקמן סי' פ"א סעיף ה' ול"ק מידי דמיירי שתבעו תחלה מנה לי בידך אף שלא היה ברי לו וזה הוד' לו וכן פי' הב"ח (מיהו בבעה"ת גופי' בלאו הכי ניחא שכתבתי לקמן סי' פ"ח ס"ה ס"ק י"ב בשמו דס"ל דמשטה שייכא אף במוד' מעצמו ע"כ) אך יש לדקדק דהא משט' לא טענינ' ליה אא"כ טען הוא בעצמו כדלקמן סי' פ"א סעיף ג' ודוחק לומר דמיירי שטוען משט' אני בך דלישנא לא משמע הכי מדקאמר בפשיטות אין זה טענת ברי כו' וגם מדקאמר שיכול לומר כו' הכי הוה ליה למימר אין זה טענת ברי כשטוען משטה אני בך ונראה דע"כ לא בעינא שיטעון משטה אני בך אלא כשתובעו בברי שהלוה לו משא"כ הכא דהו"ל טענת ספק ואין ב"ד משביעין עליה ואמרינן שיכול לומר משטה אני בך וכן נ"ל לדינא ודו"ק:

(סא) אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך כו' בסמ"ע ובב"ח פירשו דכאן מיירי בטענת השבעה ולדבריהם צריך לדחוק ולומר דהמחבר סתם כאן כדברי הטור והיינו כסברת הרא"ש ודלא כסברת הרמב"ם שהביא לקמן סי' פ"א סעיף י"ד דבהודה לפני התובע אפי' לא אמר אתם עידי א"י לטעון טענת השבעה ולפעד"נ הדברים כפשטן דמיירי כאן ג"כ מטענת השטא' דומיא דרישא ואין כדאי להוציא הדברים מפשטן משום דקדוקי יתור לשונות קצת ונמצא דין זה אליבא דכ"ע דבטענת השטא' לכ"ע צ"ל אתם עידי אפי' הודה בפני התובע וכדלקמן ר"ס פ"א וק"ל:

(סב) זהו טענת ברי אע"פ שאינו יודע אם חייב לו ויכול להשביעו שלא אמר לעדים אתם עידי עכ"ל טור והוא מבעה"ת שער ל"ו ח"ג והטעם דאף על פי שאינו יודע שחייב לו מכח שהלוה לו וכיוצא בזה רק כיון שנתחייב בהודאת פיו יכול להשביעו דמ"מ כיון שהודה לו באתם עידי ודאי חייב לו בברי שאלו העידו לו עדים שלקח משלו ודאי היה חייב לשלם לו אע"פ שהתובע אינו יודע כ"א ע"פ העדים והכא כיון שהודה באתם עידי והוי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועיין מ"ש לקמן סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה וכן כשיהפך עליו ישבע שהודה לו באתם עידי ויטול אע"פ שאין ידוע לו שחייב לו:

(סג) כשיש רגלים לדבר כו'. וכן אם נפל שום דבר ממנו ולא היה שם רק אדם אחד יכול להשביעו היסת דזה הוי כטענת ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא כן נראה מדברי הרא"ש פ' א"מ גבי ראה סלע שנפל משנים כו' וכ"כ במרדכי פ' א"מ בשם הרב משוזינא (וכ"מ לכאורה בתוספת שם ע"ש) ומשמע שם מדבריו שגם דעת רש"י כן וכן באגודה פ' א"מ וז"ל פי' הקו' וישבענו שבועת היסת כי יטעון טענת ברי מכאן משמע אדם שטען על חבירו גניבה יכול להשביעו עכ"ל אבל באמת לא מוכח מדברי רש"י מידי די"ל דכוונת רש"י (שם דף כ"ז [כ"ו] ריש ע"ב) דההוא לא מייאש משום דסביר משבענא ליה היסת אבל באמת אין הדין כן משא"כ בשלשה דמייאש וכ"כ בעה"ת שער ל"ו ח"ג בשם ה"ר אברהם ב"ר יצחק שהשיב וז"ל אבל איני יודע אינו טענת ברי וגבי סלע שנפלה משנים דלא מייאש מפני שיכול להשביעו בטענת ברי שכתבת שכך פי' ר"ח ז"ל יש בידי פירושו ולא ראינו זה אבל זה ר"ל שמי שנפל ממנו אינו מתייאש כי אומר בדעתו שיכול להשביעו וכן הוא סבור ונמצא שבא בידו לפני יואוש אבל הדין אינו כן עכ"ל וכ"כ במרדכי שם בשם ר"ב דאין משביעין אותו היסת בהך דסלע שנפלה משנים ע"ש. וכה"ג כתב הרמב"ם פ"א מטוען וז"ל אין משביעים היסת על טענת ספק כו' כיצד כמדומה כו' דבר פלוני נגנב ממני ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו חשבתי מעות ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון והנתבע אומר אין לך בידי כלום ה"ז פטור אף משבועת היסת וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ונראה דדברים אלו תלוי' בראות עיני הדיין כשיראה שיש רגלים לדבר שזה מצאו יוכל להשביעו היסת שאולי אף הרמב"ם ופוסקים הנ"ל לא קאמרי אלא כשהתובע עצמו טוען שיש לו רגלים לדבר אבל כשהב"ד רואים שיש רגלים לדבר מודים ותיבה פרוצה מיירי שב"ד רואים שתיבתו פרוצה ונראה להם רגלים לדבר וא"כ ה"ה בשאר דברים כשהב"ד רואים שיש רגלים לדבר יכולים להשביעו היסת ובלאו הכי הא כתב מהרי"ק סוף שורש קפ"ו דיכול הדיין להשביעו במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת וכתבו הר"ב לעיל סימן ט"ו סעיף ד':

(סד) יכול להשביעו היסת כו'. כתב הסמ"ע דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדים תפיסתו תפיסה וראיה לזה מפ' אלו מציאות וכתבו הטור בסי' רס"ב ס"ו ראה חפץ שנפל משנים דאמרינן ודאי לא נתייאש דמי שאבדו יחשב לא היה כאן אחר אלא זה ודאי נטלו והיום או למחר אתפוס משלו וכתב שם הרא"ש דכי יתפוס משלו אפי' בשבועת היסת אינו יכול להוציא ע"ש עכ"ל ותימה האיך יועיל תפיסה להוציא ממון מספק ולקמן סימן רס"ב לא אמרינן אלא דהלה אינו מייאש וחושב שיתפסנו ויטעון ברי ומתוך כך יודה לו המוצא אבל ודאי בטוען שמא לא מהני תפיסה אלא הלה ישבע ויטול את שלו וכ"כ בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר שני סי' ב' דאפי' להראב"ד דמחייב (לקמן סעיף כ"א) שבועה בטוען אמר לי אבא כו' לא מהני תפיסה אפי' בלא עדים שישבע שכך אמר לו אביו כו' ע"ש (ונ"ל ראי' לזה ממאי דאמרינן לקמן ס"ס קל"ד גבי לוקח ויורש של אומן דאם טוען בפני לקחו האומן ממך נאמן ואם אינו טוען כן אלא טוען שהאומן אמר לו שקנאה ממנו צריך להחזיר הכלי ע"ש ודו"ק) ובמרדכי פרק שבועת הדיינים מדמה תיבה פרוצה לאמר לי אבא ע"ש ודו"ק.

באר היטב

עריכה

(מד) ספק: בב"י בשם הריטב"א אם תובע זה אינו יודע לשום שיעור נזקו שהזיקו אין משביעין על כפירת תביעה זו ואין עליו אלא חרם סתם על מי שיודע שהזיק את חבירו וכמה הזיקו. סמ"ע.

(מה) כמדומה: ואם אמר כמדומה שאתה חייב לי מנה והלה או' פרעתיך וזה אומר ברי לי שלא פרעתני פסק בתשובת מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סי' רס"ג דצריך לישבע היסת ע"ש ויש לדקדק עליו דיהא נאמן במגו שהיה או' איני חייב לך דהיה פטור וכמ"ש בסי' ס"ו סל"ט בשם הריטב"א בשם מקצת רבותיו דפטרי בכה"ג אף מהיסת ול"ד לסוף סימן פ"ח דהתם השתא נזכר שחייב לו בברי משא"כ הכא ע"ש ודוק. ש"ך.

(מו) כיון: זה קאי למ"ש לפני זה דמש"ה א"צ לישבע אפי' היסת אבל לא קאי למ"ש דא"צ לצאת י"ש דהא בלא"ה אינו מחויב לצאת י"ש כיון דגם הנתבע טוען ברי כ"כ הסמ"ע והב"ח והיינו דלא כתשובת מהרי"ט סי' קנ"א ע"ש. שם.

(מז) משטה: הקש' בס' ג"ת דהא טענת השטא' לא שייכא אלא כשתבעו והוד' לו ולק"מ דמיירי שתבעו מתחל' מנה לי בידך אף שלא היה ברי לו וזה הודה לו וכן פירש הב"ח מיהו בבעה"ת גופי' בלא"ה ניחא דס"ל דמשט' שייך אף במודה מעצמו כמ"ש בשמו בסימן פ"א ס"ה אך יש לדקדק דהא משטה לא טענינן ליה אא"כ טען בעצמו ונרא' דע"כ לא בעינא שיטעון משט' אני בך אלא כשזה תובעו בברי שהלו' לו משא"כ הכא דה"ל טענת ספק ואין ב"ד משביעין עליה ואמרינן שיכול לו' משט' וכן נ"ל לדינא. עכ"ל הש"ך.

(מח) הודית: כ' הסמ"ע מדהאריך המחבר בלשונו והל"ל בקיצור אבל אם טען שאמר אתם עדי וגם שינה הל' דבתחל' כ' שלקחת משלי וסיים שאתה חייב לי ובסיפא כ' הודית מעצמך ולא ברישא וגם הא טענת משטה לא שייך אלא ע"י תביע'. מכל זה נראה דברישא מיירי דהוד' לו שלקח משלו וקמ"ל דאע"ג דא"י לו' שלא להשביע הודה כיון שהודאתו היה ע"י שתובעו זה אפ"ה לא מחשב טענת ברי ובסיפא קמ"ל אע"ג דהוד' מעצמו ושייך טענת שלא להשביע וטענה טובה היא שאפי' לא טען טענינן ליה מ"מ כיון דאמר אתם עדי מחשב טענת ברי והש"ך השיג עליו דלדבריו צריך לדחוק ולו' דסתם המחבר שלא כדעת הרמב"ם שהביא בסי' פ"א סי"ד דבהוד' לפני התובע אפי' לא אמר אתם עדי א"י לטעון שלא להשביע ואינו כדאי להוציא הדברים מפשטן משום דקדוקי יתור לשונות קצת אלא דמיירי הכל מטענת השטא' ודין זה אליבא דכ"ע הוא דבטענת השטאה צ"ל אתם עדי אפי' הוד' בפני התובע עכ"ל.

(מט) רגלים: וכן אם נפל שום דבר ממנו ולא היה שם רק אדם א' יכול להשביעו היסת דזה הוי כטענת ברי לפי שלא היה שם אחר כ"א הוא. כ"נ מדברי הרא"ש פ' א"מ גבי ראה סלע שנפל משנים כו' רק מ"ש המרדכי דגם דעת רש"י כן לא מוכח מידי מדברי רש"י דכונתו הוא דההוא לא מייאש וסבור דמשבענא ליה כו' אבל באמת אין הדין כן וכה"ג כתב הרמב"ם ז"ל אין משביעין היסת על טענת ספק כו' דבר פלוני נגנב ממני ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני כו' והנתבע אומר אין לך בידי כלום פטור אף משבועת היסת וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ונראה דדברים אלו תלוי' בדעת הדיין כשירא' שיש רגלים לדבר יכול להשביעו היסת ובלא"ה הא כתב מהרי"ק והביאו הרב בסימן ט"ו ס"ד דיכול הדיין להשביעו במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת. עכ"ל הש"ך.

(נ) היסת: ואין שמעון יכול להפך השבוע' על ראובן דישבע שיודע שהוא לקח מתיבתו כך וכך וישלם לו כיון דלא ראוהו ראובן בעיניו וה"ז דומה למ"ש הט"ו בסימן צ"ב דכשהתובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו שבועת היסת שלו וכמו מי שנתחייב שבועה לקטן ע"ש ומיהו בהיסת פטור. ול"ד למ"ש בסי' שנ"ז בבני אדם שלנו בתוך ביתו כו'. דהתם איכא ריעותא טובא. ומ"מ נראה דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדים תפיסתו תפיסה וראיה לזה מפ' א"מ וכתבו הטור בסי' רס"ב ראה חפץ שנפל משנים דאמרינן ודאי לא נתייאש כו' וכתב הרא"ש דכי יתפוס משלו אפי' בשבועת היסת א"י להוציא ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך השיג עליו דהיאך יועיל תפיסה להוציא ממון מספק ובסי' רס"ב לא אמרינן אלא דהלה חושב שיתפסנו ויטעון ברי ומתוך כך יודה לו המוצא אבל ודאי בטענת שמא לא מהני תפיסה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סימן ב' דאפי' להראב"ד דמחייב שבועה בטוען אמר לי אבא כו' כמש"ל סכ"א מ"מ לא מהני תפיס' אפי' בלא עדים שישבע שכך א"ל אביו כו' עיי"ש ונ"ל ראיה לזה ממ"ש בסוף סימן קל"ד גבי לוקח ויורש של אומן דאם טוען בפני לקחו האומן כו' ע"ש ודו"ק. ובמרדכי מדמה תיבה פרוצה לאמר לי אבא עכ"ל (וכן הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש במה שכתב עוד דברי המרדכי שנשאל למהר"מ מי שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג' שנים טען המוכר חזרת ומכרת לי כו' וכתב דמזה יש ללמוד דלא נתקן היסת על מי שטוען טענה שאין מצוי להיות כן וע"ש).

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}