שולחן ערוך חושן משפט לז א
שולחן ערוך חושן משפט · לז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של שני שותפים ובא האחד להוציא מתחת יד האחד לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו אא"כ סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור מהני וצריך שיקבל עליו שאם יבא בע"ח ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיה וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא בזה שאינו מקבל אחריות אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד כגון שטוען שמכרה לו השותף יכול להעיד לו שאז אינו נוגע בעדות כלל:
מפרשים
כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד: בעיר שושן כ' בזה ז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל ולא ידעתי מניין לו הא ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה וכדאמרי' בסמוך בס"ט בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור דלא יעיד לו דחיישינן דיעיד שקר כדי להעמידו בפני ב"ח גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבא ב"ח שיסלקנו במעות מה"ט (ומ"ה כ' נ"י פח"ה דקע"ב ע"ב דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה עכ"ל) ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר של הנאת ממון וק"ל:
ה"ג ובא אחד: ול"ג האחד בה"א וק"ל:
להוציאה מתחת יד האחר: ל' זה להוציאה וגם ממ"ש אחר זה משמע דבא להוציא כל השדה בתביעה זו שתבע לא' מהן לומר שאותו שדה שקנה עם חבירו גזולה היא ממנו וכן הדין בדבר שאין מחוסר גוביינא כמ"ש הטור בסימן קע"ז סל"א ועמ"ש כאן בפרישה ובסמ"ע שם:
שאותו שמכרה להם גזלה ממנו: וה"ה אם מביא שטר חתום בעדי' שאותו שמכרה לו הוא חייב לו ובא לגבות מידו בשטרו וזה בא לפסול עידי השטר:
ואפי' על חלק השותף לא יועיל כו': הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלק עמו לפני זה לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו (וכ"כ רשב"ם בפ' ח"ה) דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעו' היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידי בתורת גזילה וכדאמרי' בסימן קע"א וקע"ז באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדינת הים ודומה לזה היא ג"כ לקמן בסי' קע"ו וקע"ז דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך:
לא יועיל עדותו: גם בזה כתב בע"ש טעם הנ"ל דכיון דעדותו נוגע גם לחלקו ועל חלקו ודאי בטל הוא דאינו מעיד לעצמו וה"ל כמו עדות שבטלה מקצתו שהתורה פוסלתו ובטלה כולה וה"נ כו' עכ"ל ונמשך בזה אחר שיטתו שהתחיל בו שם בר"ס זה ולא דק וע' בפי' רשב"ם ונ"י דפרשו בהדיא הטעם משום דיחזור ויחלק עמו וכמ"ש לפני זה ע"ש וק"ל:
אא"כ סילק עצמו ממנו כו': בגמרא קאמר דסלק עצמו וכתב לשותפו דין ודברים אין לי בחלקך וקנה מידו ע"ז אבל רוב הפוסקים ס"ל דהגמר' ל"ד קאמר דלא סגי בהכי דאכתי איכא למימר מדין ודברי' סילק נפשו ולא מגוף השדה ובעי שיפרשו לו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות וכן משמע ל' הטור שכתב אא"כ סילק וקנו מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו וכן מוכח בד"מ ע"ש וכאן קיצר המחבר ומור"ם ז"ל:
עד לאחר הערעור כו': ולא חיישינן לקנוניא היכא דאין ריעותא לפנינו כההיא דשט"ח שנפל דלא יחזירנו אפי' אמר הלוה להחזירו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ה ע"ש דשם איכא ריעותא דנפילה:
ישלם לו דמיה: פי' להמקבל מתנה ישלם לאחר שיהיה לו במה לשלם (אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור ע"ז המקבל המתנה דמחשב כמשועבדין במקום בנ"ח) דאל"כ יש לחוש שמעיר לו כדי להעמידה בפני מי שיודע שהוא חייב לו ואין לו במה לפרוע וכדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה להעיד שקר ולפסול עידי המערער שהוא דבר של סתר שאין הבריות יודעי' שמעיד שקר ממה שיקרא לוה רשע ולא ישלם שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קבל עליו אחריות נגד זה השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לב"ח ישאר חייב לזה השותף שקיבל עליו אחריות ויקרא נגדו רשע ומה לי זה ומה לי זה:
וצריך להתנות שאם כו': דאל"כ פשיטא דנחשב לנוגע בעדות זה דהא אם לא יפסול עידי המערער הללו יצטרך לשלם לזה השותף כיון שקיבל עליו אחריות נגדו ועפ"ר שם כתבתי דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריו' סתם אבל אם בשעת סילוק לא קיבל עליו אחריות סתם אלא אמר אם יבא ב"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דב"ח בא מצדו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריותדשאר ערעורי' שאינם באים מצדו ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה ג"כ מעיד לו ע"ש:
(א) כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בעיר שושן כתב זה וז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא ידעתי מנין לו הא כו' כ"כ הסמ"ע ול"נ שטעם הע"ש משום דקשיא ליה אמאי דחיישי' שהוא מעמידה בפני בעל חובו שלא יהא לוה רשע ולא ישלם והאיך נימא שיעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה דכיון שיש לו הנאה בדבר אדם קרוב אצל עצמו ופסול וכ"כ מהר"מ מלובלין בחדושיו וז"ל מקשין העול' על מילתי' דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו וכי חשוד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמור' בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ומתרצי' שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורס' כי מי יודע שהוא משקר בעדותו כו' ולי נראה דאינו קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפי' ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפי' משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל ומ"מ אין זה עיקר דנוגע לאו כקרוב הוא דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה ונוגע כשר להעיד לחובה וכדמוכח לקמן סוף סעיף י"ז בהג"ה וכמה דוכתי וכן כתב הנ"י פ' חזקת הבתי' (דף קפ"ג ע"א בדפוס של שלטי גבורים) להדיא אהא דאמרינן התם וכיון דאסהיד דלוי היא היכא מצי מפיק לה כו' וז"ל שמעינן מהא דאמרינן כיון דאסהיד כו' דפסול נוגע בעדו' אינו כפסול קורבה דאלו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכותו בין לחובתו אבל מאן דאית ליה צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי ליה שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל עכ"ל ואע"פ שאפשר לקיים דברי הע"ש ולומר דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב מ"מ אין זה עיקר והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"מ מלובלין וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וז"ל לא ניחא ליה לשוויה נפשיה לוה רשע ולא ישלם קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מיקרי וניחא ליה דה"ק לא ליקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין ע"כ:
(ב) אא"כ סלק כו'. וקנו מידו אבל בלא קנין אף שכ' לו כן וסלק נפשו לגמרי לא אמר כלום ועיין באבן עזר סימן צ"ב:
(ג) ואפי' לא סלק עצמו עד לאחר הערעור כו'. עיין לקמן סעיף י"א [י"ח] ס"ק ל"א [ל"ב] כתבתי דליש פוסקי' לא מהני סילוק אא"כ שסילק עצמו קוד' שראה העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש:
(ד) ישלם לו דמיה להשותף המקבל מתנה אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור על המקבל המתנ' דמחשב כמשועבדים במקום בני חורין כו' סמ"ע ופשוט הוא דהא דין זה הוא ממאי דמשני בש"ס הב"ע דקביל עליה אחריות כו' ודלא כהבית חדש שהבין שפירושו שישלם ויסלק להב"ח ונכנס בדוחקים ומתוך כך המציא דאם ידוע שיש לו לשלם לב"ח כגון שידוע כמה ב"ח יש לו א"צ להתנו' וזה אינו ועוד דמי יודע כמה ב"ח יש לו או שמא עשה זה השד' אפותקי לב"ח שלו וכמ"ש הטור לקמן סעיף ח' ועוד דמהיכן יכולים לידע דלמא זה המעות אינו שלו והראי' שהביא מהתוס' והגה' אשר"י אינה ראיה כלל ע"ש אלא פשיטה דבכל ענין צריך להתנות שישלם להשותף וכדאיתא בש"ס הב"ע דקביל עליה אחריות ודו"ק:
(א) הנאה: כתב הסמ"ע הטעם הוא דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו ומש"ה כתב נ"י דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה ולא אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר הנאת ממון ודלא כע"ש שכ' הטעם משום דאדם קרוב כו' עכ"ל ועיין בש"ך.
(ב) השותף: היינו כ"ז שלא חלק עמו לגמרי אבל אם כבר חלק עמו לגמרי מעיד לו דאז א"י לומר חלוקתינו בטעות היתה וכמ"ש בסי' קע"א באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדה"י וכן בסי' קע"ו וקע"ז דומ' לזה דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז מה שהקש' ע"ז).
(ג) וקנו: כתב הסמ"ע דבעינן שיפרשו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות דאל"כ אכתי איכא למימר מדין ודברים סילק נפשו ולא מגוף השד'.
(ד) מהני: ולא חיישינן לקנוניא כההיא דשט"ח שנפל בריש סימן ס"ה דהתם איכא ריעותא דנפילה אבל כאן אין ריעותא לפנינו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דליש פוסקים לא מהני סילק אא"כ סילק עצמו קודם שרא' העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות.
(ה) לו: פי' להמקבל מתנה דאל"כ יש לחוש שמעיד לו כדי להעמידה בפני בע"ח שחייב לו ואין לו במה לפרוע וניחא ליה להעיד שקר שהוא דבר של סתר ממה שיקרא לוה רשע שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קיבל עליו אחריות נגד השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לבע"ח ישאר חייב להשותף מחמת האחריות ויקרא נגדו רשע ומה לו זה או זה. סמ"ע.
(ו) להתנות: כתב הסמ"ע דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריות סתם אבל אם אמר אם יבא בע"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דהבע"ח בא מצידו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריות דשאר ערעורים ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אם אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה גם כן מותר להעיד לו עכ"ל.
(א) הנאה בו. בע"ש כתב דלאו משום דחשדינן לי' למשק' אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכתב כן משום דקשיא לי' בהא דאמרינן אינו מעיד משום דמעמידו בפני בעל חוב כי היכא דלא למיהוי רשע ולא ישלם ובזה לא שייך למימר דמשקר להעיד משום דלא ליהוי לוה רשע דאין לך רשע גדול יותר מזה.דשקר מעיד ולכן כתב דאין הטעם משום משקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עיין שם ובש"ך כתב להקשות דאם כן לחוב למה נאמן כיון דקרוב פסול בין לזכות בין לחוב והביא דברי הרמב"ן בשם הר"ר יוסף הלוי שכתב בחידושיו פרק חז"ה דה"ק לא ליהוי רשע ולא ישלם משום דמכוין להוציא ידי בריות ועמ"ש בסימן ל"ד סעיף קטן ג' דטעמא דאדם נאמן על עצמו אף על גב דקרוב הוא לעצמו משום דכן נתנה התורה נאמנות לכל אדם על עצמו אפילו יש בו כל הפסולים שהוא עבד או אשה ושפחה וגם אינו אלא אחד דהתורה לא אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר אלא כשמעיד על אחרים אבל על עצמו נאמן הוא ועיין שם וע"ש ראי' מדברי הרמב"ן בשם ר' יוסף הלוי הנה בספר גט פשוט של הרב ר' יוסף הלוי פרק חזקת הבתים כתב גם כן כדברי הע"ש בטעמא דלא ליהוי רשע ולא ישלם הוי משום דאינו פסול משום משקר אלא משום דקרוב הוא לעצמו ומה שהביא הרמב"ן רק תי' השני של גט פשוט שם דלהוציא ידי בריות היינו משום דהתם לא שייך חידוש דנוגע קרוב הוא ועדיין הדברים סתומים ובסק"ד יבואר ברוחב הענין הזה:
(ב) פסול להעיד. ואי בעינן הנאת ממון דוקא או אפ" שאר הנאה עיין בתשובת מוהרי"ט חלק ח"מ סימן פ' וסימן צ"ז שחקר בזה והעלה דבעינן לענין נוגע הנאת ממון דוקא:
(ג) חלק השותף. כתב הטורי זהב ז"ל מדברי הסמ"ע משמע דאם חלקו והמערע' בא להוציא חלק השותף לחוד שהוא גזילה דאינו מעיד לו שמא יחזור עליו השותף השני ויאמר חלוקחי' הי' בטעות דהא אותו השותף אינו פוסל עדי המערער ממילא יכול לומר כדין טרפו ממני והחלוקה בטילה למפרע כו' ותו יתבאר בדברינו סימן קע"א בהוכחות ברורות דאין לומר בטלה חלוקה אלא באחין דוקא ומשום דהוי כיורשין ואין הטעם משום חלוקה בטעות. וז"ל הטורי זהב בסימן קע"א מדנקט תלמודא וכן הפוסקים הך דינא באחין שחלקו ולא בשני לקוחות אע"כ בזה א"צ ליתן דדוקא באחין הוי הטעם משום דיורשין במקום אביהן קיים וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דב"ק בכל דוכתי 'קיימא לן כשמואל אלא דסברא הכי יש לפסוק בבעל חוב שנטל חלקו של א' כרב דלענין זה הוי כיורשין דיתמי כרעא דאבוהן נינהו לפרוע חובות אביהם בשוה ורש"ל כתב בפ' מרובה בתחלת דיני ברירה דין זה מטעם כרעא דאבוה משמע פשוט דבשאר שותפיסן שקנו ממוכר וחלקו אין לא' על חבירו כלום אלא שהסמ"ע כתב בסימן ל"ד בשותפיסן שקנו הוי הדין כמו באחים לענין בעל חוב דאמרינן החלוקה הי' בטעות וכו' ותמהתי על הרב שיאמר כן דאם כן למה כתב רש"י והרא"ש הטעם דעל שני האחין מוטל עליהן לפרוע חובת אביהן תיפוק לי' מטעם חלוק' בטעות לכן נ"ל ברור דאין השותפיסן דומה לאחין בזה עכ"ל:
ואני ראיתי דבריה' ודברי אלו ואלו דברי אלקים חיים והוא דודאי דברי הטורי זהב וראיותיו נכונ' דע"כ מדאמרינן טעמא דיורשי' כרע' דאבוהן משמע ממילא דבשותפיסן דלא שייך ה"ט לא בטלה חלוקה אמנם זה דוקא כשבא בעל חוב ונטלה דבזה בשעת חלוקה כדין היתה ואם כן הי'יכול בעל חוב ליטול מזה כמו מזה ואם כן אי לאו דיורשין כרעא דאבו' ועליהם מוטל לפרוע חובת אביהן בשוה לא היה צריך להחזיר דכלקוחות שלא באחריות נינהו מה שאין כן בבא נגזל והוציא חלק מאחד מהם ודאי בטלה חלוקה מעיקרא ואין לך טעו' יותר מזה והוי חלוקה בטעו' דהא אפילו בשנים שחלקו ובא אח שלישי קיימא לן דבטלה חלוקה וכדאי' שם פ' בית כור ובטור וש"ע סימן קע"ב ואפילו היו להם שלש' שדות ונטל כל א' א' מן השדות ושדה השלישית חלקו בניהם נמי בטל' כל החלוק' ובדאי כה"ג בבעל חוב אין החלוקה מתבטל אלא מחזיר לו מעות אלא ודאי היכא שיש חיסור בגוף הקרקע כגון שבא אח שלישי בטלה החלוקה ואם כן בגזילה נמי כיון שחלק א' של נגזל הוא אם כן הרי הוא כמו שלא נשאר מאביהם רק חצי השדה וחולקין אותו ביניהם אותו החצי ואם כן הסמ"ע כאן דמיירי מגזולה שפיר קאמר דהוי חלוקה בטעות וראה היאך לשון הסמ"ע הוא בדיקדוק היטב שכתב ז"ל וכדאמרי' בסימן קע"א בבא להם אח שלישי ולא הביא מהאי דאחין שחלקו ובא בעל חוב דהתם טעמא אחריני משום כרעא דאבוהן וכמ"ש רש"י והרא"ש ועיין בנימוקי יוסף פ' בית כור ז"ל בשם הריטב"א שהגזול שא"א לסלק במעו' איגלאי מלתא למפרע שלא חל המכר על הגזול כלל והוי דינו כאלו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא"ה ז"ל עד כאן לשונו ואם כן דברי הסמ"ע נכונים וז"ב: