סמ"ע על חושן משפט לז

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט לז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד:    בעיר שושן כ' בזה ז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל ולא ידעתי מניין לו הא ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה וכדאמרי' בסמוך בס"ט בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור דלא יעיד לו דחיישינן דיעיד שקר כדי להעמידו בפני ב"ח גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבא ב"ח שיסלקנו במעות מה"ט (ומ"ה כ' נ"י פח"ה דקע"ב ע"ב דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה עכ"ל) ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר של הנאת ממון וק"ל:

ה"ג ובא אחד:    ול"ג האחד בה"א וק"ל:

להוציאה מתחת יד האחר:    ל' זה להוציאה וגם ממ"ש אחר זה משמע דבא להוציא כל השדה בתביעה זו שתבע לא' מהן לומר שאותו שדה שקנה עם חבירו גזולה היא ממנו וכן הדין בדבר שאין מחוסר גוביינא כמ"ש הטור בסימן קע"ז סל"א ועמ"ש כאן בפרישה ובסמ"ע שם:

שאותו שמכרה להם גזלה ממנו:    וה"ה אם מביא שטר חתום בעדי' שאותו שמכרה לו הוא חייב לו ובא לגבות מידו בשטרו וזה בא לפסול עידי השטר:

ואפי' על חלק השותף לא יועיל כו':    הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלק עמו לפני זה לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו (וכ"כ רשב"ם בפ' ח"ה) דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעו' היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידי בתורת גזילה וכדאמרי' בסימן קע"א וקע"ז באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדינת הים ודומה לזה היא ג"כ לקמן בסי' קע"ו וקע"ז דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך:

לא יועיל עדותו:    גם בזה כתב בע"ש טעם הנ"ל דכיון דעדותו נוגע גם לחלקו ועל חלקו ודאי בטל הוא דאינו מעיד לעצמו וה"ל כמו עדות שבטלה מקצתו שהתורה פוסלתו ובטלה כולה וה"נ כו' עכ"ל ונמשך בזה אחר שיטתו שהתחיל בו שם בר"ס זה ולא דק וע' בפי' רשב"ם ונ"י דפרשו בהדיא הטעם משום דיחזור ויחלק עמו וכמ"ש לפני זה ע"ש וק"ל:

אא"כ סילק עצמו ממנו כו':    בגמרא קאמר דסלק עצמו וכתב לשותפו דין ודברים אין לי בחלקך וקנה מידו ע"ז אבל רוב הפוסקים ס"ל דהגמר' ל"ד קאמר דלא סגי בהכי דאכתי איכא למימר מדין ודברי' סילק נפשו ולא מגוף השדה ובעי שיפרשו לו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות וכן משמע ל' הטור שכתב אא"כ סילק וקנו מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו וכן מוכח בד"מ ע"ש וכאן קיצר המחבר ומור"ם ז"ל:

עד לאחר הערעור כו':    ולא חיישינן לקנוניא היכא דאין ריעותא לפנינו כההיא דשט"ח שנפל דלא יחזירנו אפי' אמר הלוה להחזירו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ה ע"ש דשם איכא ריעותא דנפילה:

ישלם לו דמיה:    פי' להמקבל מתנה ישלם לאחר שיהיה לו במה לשלם (אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור ע"ז המקבל המתנה דמחשב כמשועבדין במקום בנ"ח) דאל"כ יש לחוש שמעיר לו כדי להעמידה בפני מי שיודע שהוא חייב לו ואין לו במה לפרוע וכדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה להעיד שקר ולפסול עידי המערער שהוא דבר של סתר שאין הבריות יודעי' שמעיד שקר ממה שיקרא לוה רשע ולא ישלם שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קבל עליו אחריות נגד זה השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לב"ח ישאר חייב לזה השותף שקיבל עליו אחריות ויקרא נגדו רשע ומה לי זה ומה לי זה:

וצריך להתנות שאם כו':    דאל"כ פשיטא דנחשב לנוגע בעדות זה דהא אם לא יפסול עידי המערער הללו יצטרך לשלם לזה השותף כיון שקיבל עליו אחריות נגדו ועפ"ר שם כתבתי דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריו' סתם אבל אם בשעת סילוק לא קיבל עליו אחריות סתם אלא אמר אם יבא ב"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דב"ח בא מצדו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריותדשאר ערעורי' שאינם באים מצדו ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה ג"כ מעיד לו ע"ש:

סעיף ב

אם יש בה פירות כו':    כן הוא ל' הגמרא ויש בו פירושים הרבה כתבם הטור ע"ש ובפרישה:

ואם אין בו פירות מעיד:    ואף שהפירות יגדלו אח"כ לזמנם ויתן לו מהם כמו שנותנים לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות (כן נ"ל מוכח מדכתב הטור הפלוגתא בין הר"ש והרא"ש ע"ש) דכמה שדות נמצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו מהן כמו שנותנים לו לאריס מיהו זהו דוקא לפי' הרמ"ה והרא"ש כפי מ"ש הטור בשמם אבל לדעת הרשב"ם דאפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו אית בו פירות יעיד אא"כ הבטיח ליתן לו ביותר מלשאר אריסי' העיר ועפ"ר:

אם אין לו הנאה אחרת מזה:    כגון שהבטיחו בעל השדה זה ליתן שליש ממה שיגדל בתוכו ולשאר אריסים אין נותנים אלא רביעית:

סעיף ג

אין באותו הודאה ממש:    דכיון שהעידו שוב אינם יכולים לחזור ולומר דבר שמקלקל בו עדות הראשון משא"כ אם הוא קודם שהעידו כדמסיק מור"ם ז"ל:

קודם שהעידו עדותם בטל:    וכתב במישרים נ"ב ח"ה דאין בעל דין יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאין בעל דינו נוגע בעדותן כגון שיש עליו עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל ד"מ א':

סעיף ד

אינו נאמן על חבירו:    דנוגע בעדות הוא דרוצה שחבירו יפרע החצי' משא"כ אם לא לקחוהו בשותפות וכדמסיק אחר זה בס"ה:

סעיף ה

עדותו כשרה על חבירו:    ולא חיישינן לגומלים שזה יעיד בפטור של חבירו כדי שגם הם יעידו בפטורו:

סעיף ו

ומ"ש א' מהשותפין:    ר"ל שהם שותפי' בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה ועיין לקמן סימן קע"ו סל"ב:

נאמן כעד אחד לחייב כו' ולפטור כו':    פי' או לפטור והיינו כשאין לאותו המעיד הנאה במה שיתחייב חבירו או יפטור וכ"כ המחבר בב"י במס"ח ע"ש:

סעיף ז

לא' מהחתומים כו':    דוקא לא' קאמר דאז אמרינן דהשני לא היה מעיד שקר בשביל הנאת הא' משא"כ כשמכר השטר חוב לשני עידי השטר וכן כתב הטור והמחבר בהדיא לקמן סי' ס"ו סכ"א ע"ש: (הגה וז"ל ד"מ ס"א אמרינן פ"ה [פ"ב] דיבמות דעדי' החתומי' על שדה מקח יכולין ליקח אותו ובריש אלו טרפות אמרו דע"ז נאמר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ולענין דיין שדן אם יכול לקחנה ע' בתוס' פ' אלו טרפו' עכ"ל ד"מ שם):

שפיר דמי:    היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם קוד' שחתמו העדי' בהשטר (אלא שחתמו בספר זכרונות של הסופר) הקנוהו המלוה לא' מעדיו לא יוכל לחתום אח"כ אותו העד מחמת שנוגע בעדות לחתום לכתחלה ריב"ש סי' ר"י ד"מ א':

אם מורשה וקרוביו יכולין להעיד:    כצ"ל וקרוביו בוי"ו:

סעיף ט

וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד:    ז"ל הריטב"א (והביאו בד"מ ס"א) אחיו של גזבר שהעיד על א' שהקדיש נכסיו לעניים והיה עמו עוד ע"א ואח"כ העידו שצוה הנותן שהגזבר יחלק המעות למי שירצה וכן עשה הגזבר ונתן לבת העד ממון ההוא ופסק דלא שייך כאן נגיעת עדות מאחר דלא היה ניכרת הנאה לעד עצמו בשעת העדות ואע"פ שאחר כך נתן הגזבר מהממון לבת אחיו אין פוסלי' העדות למפרע ומ"מ יש לומר דעדות זה בטל מטעם דיש לגזבר (אחיו) הנאה מזה העדות שיכול לחלק המעות למי שירצה וטובת הנאה מיקרי ממון לפי מה שפסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל ומ"מ אומר אני שאין ההקדש מפסיד זכותו בזה ואע"פ שאין העד נאמן לגבי אחיו שהוא יחלקו לפי רצונו מ"מ נאמן שהוא הקדש דפלגינן דבורא ועוד מאחר שהעידו בתחל' שהקדישו סתם א"כ ההקדש קיים ולפי העדות שאמרו שהגזבר יחלק אם היה עדותם בטלה היו חוזרים ומגידים ע"כ העדות הראשון קיים והשני בטל עכ"ל ומור"ם שכתב אע"פ שהגזבר מחלק ממון למי שירצה דמשמע שבשעת עדותן ידוע הוא ובודאי הוא שהרשות להגזבר לחלקן למי שירצה אפ"ה עדותם ערות על קרובי' היינו דוקא למ"ד שטובת הנאה לא הוה ממון (וכמ"ש מור"ם לא היה ידוע ונראה לעינים מתחלה שיתנו לקרובו אבל למ"ד דהוה ממון כבר נתבאר דאין עדותם עדות כלל אם העידו בבת אחת או שהיה ידוע ואפי' לא היה ידוע והעידו כן זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין זה שהוא הקדש אבל לא לענין שיחלק הגזבר למי שירצה וק"ל ומ"ש למ"ד טובת הנאה כו' ועיין לקמן בר"ס ר"ג דכן פסק מור"ם בהדיא וכן פסק המחבר בספ"ז סל"ה וכ"פ הטור בי"ד סי' של"א:

סעיף י

כל היכא דהשתא כו':    בפ' ח"ה דף מ"ד אהא דקאמר שם משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידו בפני ב"ח פריך שם הגמ' היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה כו' וכתבו שם התוס' ז"ל תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי עכ"ל וזהו כמ"ש המחבר כאן אלא שצ"ע דבגמ' משני שם קושיא דה"ד הנ"ל וקאמר ז"ל לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר דלא ניחא דלהוי ליה רשע ולא ישלם וכ"כ הטור והמחבר בסמוך סט"ו וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דהמחבר מיירי כאן בגוונא דלא שייך ביה ה"ט כגון בגברא דאנן ידעינן ביה דלא קפיד אהא דקרינן עליה לוה רשע:

סעיף יא

והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול:    פי' המתנה בטלה אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רצה לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצ' להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו כן הוא שם בטור בהדיא מ"ה כתב כאן תיבת פסול משא"כ נ' ס"ז בהמוכר ש"ח לא' מן החתומים כתב שפיר דמי ור"ל לענין שיכול לגבות בו מן הלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו וכ"כ בטור סי' ס"ו סכ"א בהדיא אבל המוכר אינו חוזר מהמקח ודוק. וזהו שמסיק מור"ם וכתב ז"ל וע"ל סי' ס"ו סעיף כ"א סעיף כ"ב אם עד החתום ור"ל דשני הדינים מסודרים שם בטור ובש"ע תכופים זא"ז ובכל א' טעמו בצדו ומ"ה חזר וכתב מור"ם אם עד החתום כו' אף ע"פ שכבר כתבו המחבר בעצמו לפני זה בס"ז וק"ל:

סעיף יב

חייב לשלם השכירות כו':    ואע"פ שיכול השוכר לחזור ולהוציא השכירות מיד המשכיר לא ניחא לאינש למיקם בדינא ודיינא:

ה"ז מעיד לו:    ע"ל סי' ק"מ שכ' הטור והמחבר בס"ט שיש מי שחולק ע"ז ע"ש ובפרישה כתבתי טעמו:

סעיף יג

אין המלוה והערב כו':    דהן נוגעים בעדות המלוה כדי לגבות חובו ממנו והערב כדי שלא יחזור המלוה עליו כשלא ימצא כלום ביד הלוה:

ואם ישאר בידו קרקע כו':    לשון הטור אפי' אם קרקע הנשארת היא זיבורית יכולי' להעיד עליו אפי' אם הקרקע שמעידי' עליה היא בינונית לא חשוד להעיד שקר משום חילוק שבין בינונית לזיבורית:

יכולי' להעיד לו:    בפרישה כתבתי ל' הרא"ש משום דהמלוה והערב וגם לוקח ראשון ושני דבסמוך דאינם יודעי' שהלוה או המוכר חייב עוד אינם חוששים שהוא חייב עוד לאחרי' מוקדם מהן ויגבה חובו מזה הקרקע הנשארת ומ"ה כשישאר ביד המוכר כפי החוב שלהן דהיינו מלוה וערב כדמי ההלואה והלוקח כדמי הקנין תו אינם חוששים משא"כ המוכר בעצמו שיודע כמה חייב לפיכך אינו מעיד הוא להלוקח אפי' אם ישאר בידו כדמי הלקיחה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סט"ו:

וערב קבלן כו':    ז"ל הטור אבל ערב קבלן דמן הרין יכולי' לגבות הימנו תחלה הוא חפץ שימצא המלוה לגבות בריוח מן הלוה שמתוך כך לא יחזיר עליו אפי' אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית (פי' והנשאר ביד הלוה הוא בינונית) שמא ניחא למלוה ליקח זבורית טפי פורתא ושמא ניחא ליה ללוה ליתן לו בעידית בציר פורתא עכ"ל ועמ"ש בפרישה:

דאינו יכול להעיד בכל ענין:    וכתב נ"י פח"ה דף קס"א ומיהו אם היה ללוה עידית ובינונית וזיבורית אף קבלן מעיד עליה עכ"ל ד"מ ז':

סעיף יד

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני:    פי' כגון ראובן שמכר לשמעון שדה בניסן ואחריו מכר ראובן ללוי שדה אחרת באייר ובא אחד להוציא השדה שקנה לוי הן בעידי הגזילה שגזל מידו הן בשט"ח שראובן חייב לו אין שמעון מעיד ללוי להעמידה בידו אא"כ נשאר שדה ביד המוכר או ביד הלוקח שקנה ג"כ מהמוכר כדי דמיו של שדה שקנה הוא מראובן שיוכל לחזור עליו באם יבא ערעור על שדהו דאל"כ מחשב נוגע בעדות שאם יוציא המערער דלוי אותה השדה מידו לא יהיה לו אחריות לכדי דמיו שנתן לראובן אבל כשישאר שדה אחרת תו לא חייש הלוקח ראשון שמא חייב עוד וכמ"ש בס"ד לפני זה:

וכן לוקח שני:    והיינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה שקנה גזולה היא (אבל אין לומר שיבא ב"ח דהמוכר לטורפה מידו דהא שעבודו דב"ח היא על לוקח שני שהיתה בני חורין כשקנה הראשון) וכשיוציאה המערער מידו יחזור על שני לטורפה ממנו מ"ה אינו מעיד לו השני לפסול עידי המערער אח"כ ישאר קרקע אחרת ביד המוכר דאחריות דלוקח הראשון היא עליה דבני חורין היא ועפ"ר מה שכתבתי טוב טעם למה מעיד אם ישאר לו שדה ולא יחשב נוגע בעדות שיחשש הלוקח שני ששדה שלו היא ג"כ גזולה ולא יהיה לו על מה לחזור וא"צ למ"ש בע"ש טעם רחוק בזה ע"ש:

סעיף טו

ובא יהודה לערער כו':    ז"ל הטור אם מערער עליו ואמר שראובן גזלה ממני פשיטא דראובן אינו מעיד לשמעון דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפי' אם מערער ואמר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו' כו':

אע"פ שאין עליו אחריות כו':    בטור כתב עוד ז"ל ואע"פ ששמעון הלוקח מכיר שזו שדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו לא דמי הקנין שהרי מכרו לו שלא באחריות וגם לא תרעומת שהרי מכיר ויודע שהמערער בא בעדות שקר אפ"ה לא יעיד לו כו':

כדי שיבא ב"ח של ראובן כו':    אפי' נשאר ביד ראובן שדה אחרת כדי דמי שדה זו חיישינן שראובן המוכר יודע האמת שחייב טפי מכדי שדה זו הנשארת ועמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ בטור:

ויטרפנה בחובו:    לשון הטור ואפי' קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים אפ"ה חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כו':

ולא יהא לוה רשע כו':    לשון הטור ולגבי שמעון הלוקח לא הוה לוה רשע כו' שהרי מכרה לו שלא באחריות:

אז יכול המוכר להעיד לו:    הטעם דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד זה המערער כמו שהיה טורף אם היה נשארת ביד ראובן או ביד שמעון. טור:

סעיף טז

שקנאה מגזלן:    בפרישה כתבתי דבזה אפי' טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא מחשב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן מכח עדותיו דמערער דהא יכול ראובן לומר אני קניתיהי מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה ע"ש:

אפי' עשאם לו אפותיקי:    כ"כ הטור והמחבר לקמן סימן קי"ז ס"ג מפני דבמטלטלי' לא שייך לומר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו דקנה דבר שהוא משועבד לחבירו דלית למטלטלי קלא ואפי' עשאם אפותיקי בשטר ואפי' ידע הלוקח דעשאם אפותיקי דלא פלוג רבנן ע"ש:

ובזמן הזה כו':    הטעם הוא משום תקנת השוק וכמ"ש הט"ו לקמן ר"ס ס' ע"ש:

במקום שהמערער צריך ליתן כו':    עיין בטור לקמן סי' שנ"ז שם מפורש הטעם כדי שלא ימנעו לקנות מחבירו מטלטלי' שיחששו שמא גזולים הם ביד המוכר והיום או מחר יבא הנגזל ויביא עדים שנגזלה מידו ויוציאם מיד הלוקח בלא דמים לכן תקנו שלא יצטרך הלוקח להחזיר להנגזל מטלטלי' עד שיתן לו תחלה כדי דמיו שנתן להמוכר לו והנגזל יחזור על הגזלן המוכר לו ליטול מירו הדמי' שנתן לזה הלוקח והיינו דוקא אם נתן הלוקח להמוכר לו עתה דמים מזומני' אבל אם ניכה לו הדמי' בעד החוב שהיה חייב לו כבר א"צ הנגזל להחזיר לו דמיו וז"ש מור"ם כאן במקום שהמערער צריך ליתן כו' לאפוקי פרע בחובו וגם מתחיל וכ' שראובן בעצמו גזלה דאז ראובן נוגע בעדות דמה שנותן המערער להלוקח חוזר ולוקח מראובן הגזלן לאפוקי אם טוען שראובן קנאה מגזלן דאז לא יוכל המערער לחזור על ראובן שהרי הוא בעצמו קנאה ונתן דמיו למי שקנאה ממנו:

סעיף יז

ראובן שגזל טלית או שדה משמעון כו':    בטור כתב פלוגתא בזה שר' יונה פירש דאפי' אין אנו יודעין בודאי שגזלה ממנו ראובן אלא ששמענו ששמעון מתרעם עליו קודם לכך איך שגזלה אפ"ה מחשבינן ליה לנוגע בעדות ושר"י פירש דאינו מחשב נוגע אלא כשידוע לנו שיש לשמעון עדות שיכול להוציא מראובן בדין ע"ש:

שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן כו':    עיין פרישה שם כתבתי שבכלל האי נוח לו הוא גם כן הניחותא דשמא כשיבא ליד יהודה אף שיהיה לשמעון עדות שהיתה שלו שראובן גזלה ממנו מ"מ לא יוכל להוציא מיד יהודה שיש לו ג"כ עדים שהיה שלו ושמעולם לא היתה של שמעון וה"ל תרי ותרי וישאר הקרקע ביד יהודה שיהיה אז מוחזק בו עפ"ר ודרישה:

וכן אם מכר ראובן השדה כו':    כאן דקדק לכתוב השדה כו' משום דבשדה לא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות מה שא"כ בטלית וכמ"ש אחר זה אבל אם הוא עדיין ביד ראובן דליכא שנוי רשות השוה ברישא שדה לטלית וק"ל ועפ"ר:

ואם מכר הטלית כו' ונתייאש:    המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם (פ' ה' מהל' גניבה ובפ"ב מגזילה) דאינו מצריך להיות היאוש קודם שינוי הרשות אבל התוס' והרא"ש והטור חולקים בזה וכמ"ש לקמן בסי' שנ"ג ושס"א ע"ש:

שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו:    מפני שרשות יורש לא מיקרי שינוי רשות משא"כ כשתבא ליד יהוד' והמערער טוען שלא היתה מעולם של שמעון לא יחזור לו אף אם יביא שמעון ג"כ עדים וכמ"ש לפני זה:

חייב כו':    פי' ונמצא חיוב תשלומין דגזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפי' לאחר מותו מ"ה מחשב שמעון נוגע בעדות זה:

והאידנא דתקינו רבנן כו':    ע"ל סי' ק"ז:

סעיף יח

עד שיסתלק עצמו כו':    מדברי המחבר שכתב אצל מרחץ או רחוב עד שיסתלק משמע דס"ל דמועיל בהו סילוק ואחר כך בס"ת כ' שא"א לסלק ממנה וכ"כ בספרו בב"י בריש דבריו אבל בסוף חזר מזה וכתב דמס"ת נלמד למרחץ ולרחוב במק"ו (דהא במרחץ ורחוב יש לו מינייהו הנאת הגוף משא"כ בס"ת) דלא מהני בהו סילוק אא"כ שיש להן אחר ואז מועיל ג"כ בס"ת וכמ"ש מור"ם בהג"ה וכן כתבתי בפרישה ע"ש:

סעיף יט

דבשיש להן ס"ת אחרת מותר:    ואז אפילו סילוק א"צ ויכול לשמוע ולקרות מאותו ס"ת כיון דאפשר לו לשמוע ולקרות מס"ת אחרת ומצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג ולפי זה מ"ש מור"ם וה"ה כל כיוצא בזה כגון ב"ה כו' אינו דומ' ממש לס"ת דהא כבר כתבתי לעיל סי' ז' בשם ר' ירוחם דב"ה צריך סילוק אע"פ שיש אחרת ע"ש ועפ"ר ודוק:

סעיף כ

אפילו אמרו שנים כו' אנו ניתן כו':    וכ"כ ברמב"ם ובטור וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה כתב שם בסילוק הדיינים שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתבו שהעדים עצמן יתנו חלקם: