שולחן ערוך אורח חיים תסז יב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אם מלגו (פירוש שהרתיחוהו במים להעביר הנוצה) תרנגולת ואחר כך מצאו במים גרעין חטה בקועה אסורה התרנגולת ואם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם שהמים צוננים ובישלו באותם מים תבשיל או לשו עיסה מותר ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח:

הגה: ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולים משום דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם (תולדות אדם וחוה נתיב ה' מחלק ו' ומהרי"ב) ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת מכח ספק ספיקא (מרדכי פרק כל שעה). ולענין מנהג נראה לאסור בשאר בשר או בחטה שלימה אפילו בתרנגולת.
ודוקא אם נמלגו תרנגולים דהיינו שהיו המים חמין אבל אם היו צוננין ושרו שם התרנגולים אין לאסור מספיקא ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכלה החטה בתרנגולת כגון שהיא שבורה (מהרי"ב) אפילו במליגה יש להתיר מכח ספק ספיקא מיהו אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל בכל זה בספיקת איסור דרבנן שהוא משהו ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובת מאותו תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג כך נראה לי:

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א:

אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד:

חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט':

אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל:

מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד:

כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל:

כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד:


 

מגן אברהם

(יח) אסור' התרנגולת:    דאמרי' שמא היתה החטה במים בשעת מליגא דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש סי"א אבל במקום א' כגון במליג' דיש לספק בזמן ולו' שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה דהכי אשכחן פ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה, אך מ"ש הרב"י בשם המרדכי דאם נמצא גרגיר חטה בקערה אצל התרנגולת דשרי מטעם ספק ספיקא (כמ"ש רמ"א בהג"ה) ולא שרי מטעם כאן נמצאת כאן הית' וי"ל כיון דשכיח למצוא חטים בתרנגולים שאוכלים חטים אמרינן שמא הי' בתרנגולת כמ"ש ביורה דעה סי' נ"ז שתולין במצוי לכן לא שרי' אלא מטעם ספק ספיקא עכ"ל מ"ב סי' ס"ט וקשה דא"כ אפי' ספק ספיקא לא הוי דדבר המצוי לא הוי ספק כלל דהא אפי' לקולא תולין בו כמ"ש ביורה דעה סי' נ"ז וכ"כ האו"ה, אלא צ"ל דדוקא התם דשכיח טובא אבל דבר המצוי קצת נחשבינהו לספק ספיקא כמ"ש סי' פ"ד וא"כ לא ה"ל למ"ב להביא מסי' נ"ז ועיין באבן העזר סי' ו' בב"י דדבר שאינו מצוי לא חשבי' לספק ספיקא ול"נ דאע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכן כלום ובפרט לצורך פסח וא"כ לא מקרי ספק הרגיל והא דלא התיר במרדכי מטעם כאן נמצאת כאן היתה ובקערה הוא דנפלה משום דהמרדכי ס"ל דכלי שני אסור בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג ומזמן לזמן מחזקינן איסור וא"כ את"ל שהיתה בקערה כשעירו לתוכ' התרנגולת היתה אסורה לכן התיר מטעם ספק ספיקא דעכשיו היא צוננת ואינה אוסר' דמיירי שלא היה שם רוטב:

(יט) ואין בו כדי ליתן טעם:    נ"ל דהכי קאמר שהחמץ מועט ואינו נ"ט במים שיש במים ס' נגדו לכן מותר דכיון דמשהו דרבנן לא מחמרי' בצונן ואעפ"כ יש אוסרין וכו': והלבוש האריך להתיר בצונן וכ' שבכל המקומות שעבר ראה חכמים גדולים וזקנים שלא לאסור בצונן עכ"ל: ומ"כ שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר, אבל מהר"ש מאוסטרא כתב למהר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אסר בשריי' בשר אפי' נמצא החטה אחר השרי' ע"ש ואפשר דאסר לי' שהי' בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז וכ"כ הב"י כאן בשם גאונים ובסי' תמ"ב בשם א"ח ע"ש לכן נ"ל דבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא בצונן וכן אם יש לספק שנשרה מע"לע ג"כ אסור מדינא כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ה ובשאר צונן תלוי במנהג או לפי ענין שעת הדחק ועמ"ש סי"א דבלחם יש להחמיר וה"ה בעיסה לפי שעל ידי העיסה מחמצת ויהיב טעמו בכול':

(כ) ויש מי שמתיר כו':    נראה מדבריו דס"ל דהרב"י אוסר בצונן אפי' נמצא אחר שסילקו הבשר ואינו מוכרח:

(כא) דאמרי' שמא אח"כ:    הלשון אינו מדוקדק דהיאך נתיר מספיקא אלא הטעם דאוקי אחזק' ואמרינן השתא נפלה כ"כ רי"ו: וז"ל ב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצאת כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכ' למעש' עכ"ל, וקשה דהא הרשב"א פסק דאם נמצאת חטה במצ' או בעיסה אוסרין המצה או העיסה כמ"ש סי"א ולא אמרי' השתא נפלו וע"ק דלפי' רמ"א למה כתב ולא אמרי' שבאת' מן התרנגולת וכו' הול"ל ולא אמרי' שהיתה קודם לכן במים, ועוד דל"ד למומין לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוה בכלי בצונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלח' עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך ומייתי ראיה ממומין דאמרינן פ"ו דכתובות נמצאו בה מומין ברשות אביה אמרי' שמסתמא היו בה מומין כבר קודם שנתארס' ואם נמצאו ברשות בעל' אמרי' השתא הוא דנולדו ה"נ כיון שנמצא החט' בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דהוי ממקום למקום אבל במצה או בעיסה הוו מזמן לזמן כמו שכתב לעיל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל כן נראה לי עיקר:

(כב) מכח ספק ספיקא:    שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה, והחולקים סבירא להו דדוקא לענין טומאה מהני עיכול ולא לענין איסור כמו שכתב בי"ד סוף סי' פ"ג עיין שם בבית יוסף וכ"מ שם בש"ע, ובאגודה בבכורות כ' דאף לתירוץ הר"מ מפונטייז"א אין להתיר בחטה בתרנגולת דמסתמא בלעה אותה שלימה ולא הוי עיכול ע"ש, משמע דאפילו נשתברה אח"כ אסור:

(כג) ושרו שם תרנגולים:    צ"ל דלאו דוקא נקט תרנגולים דהא מיירי הכא בחטה שלימה דל"ל נתעכלה אם כן אין חילוק בין תרנגולים לבשר דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר אין אוסרין הבשר:

(כד) שנשרה במים:    פי' אף על פי שנמצ' החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו אפ"ה הוי ספיקא איסור דרבנן דהא יש מתירין בצונן ולכך יש להתיר שאר תבשילין:

(כה) או נמלג:    פי' ואח"כ נמצא החטה דאיכ' למימר עתה נפל והא דפסק לעיל סס"ב דאסור לאכול מכח ספק ספיקא היינו לאכול החטים עצמן אבל התערובות שרי וא"כ אם יש ספק ספיקא במצה אסור לאכלה:

והב"ח כתב בחד ספק אפי' להשהות אסור ואפי' בה"מ, ובספק ספיקא מותר להשהות ומכ"ש למוכרה לעכו"ם ולא באכיל' דשמא נתעכל לא הוי ספק גמו' די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל, ודוק' בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצא במים מותר התבשיל שבישל בה קודם לכן דהוי ספק ספיקא שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפי' לפי מנהגינו ע"כ, ומשמע מדבריו דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש:

מעשה בא' שנטל לתוך פיו חתיכה מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול התרנגול יש להתיר מכח ספק ספיקא שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהי' קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפיה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל וירד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהי' בתרנגולת כמ"ש ביורה דעה סי' קי"א בשתי קדירות בא' יש בו ס' דתלינן באותו שיש בו ס' ושניהם מותרים ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותו מצה ממקום שנטל החתיכה, ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקי' איסורא ממקום למקום ואמרי' השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ספק ספיקא וספק הוה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהי' במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן ואפי' בספק ספיקא וכ"כ הד"מ סי' תל"ט וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה אם נאפה אם לאו וע' בנדה דף ג' ע"ב בקופה שנמצא שם שרץ דמשמע שאם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא ע"ג חטה דאמרי' עתה נפלה דלא מחזקי' איסור ממקום למקום:
 

באר היטב

(כג) מלגו:    סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ"ז סעיף ג' בהג"ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ"ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס"ב אסורה דהא בחמץ בה"פ אוסרין אפי' בצונן. ח"י.

(כד) בקועה:    מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו"ם באינו בקועה דהוי ספק ספיקא שמא לא נתחמץ ושמא אח"כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע"ש. והח"י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו"ם עיין סעיף קטן י"ח.

(כה) התרנגולת:    דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש ס"ק כ"א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח"י:

(דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא"י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א"ל. והתיר שארי מצות. (ח"י) [ט"ז] ע"ש).

(כו) שאוסר:    עמ"ש בס"ק כ'.

(כז) נפלה:    וז"ל ב"י ורי"ו כתב בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ"נ וכאן היה עכ"ל. והקשה המ"א מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוהו בכלי צונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א עכ"ל. וצ"ל דמ"ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש"ל ס"ק כ"א דאל"כ הוי ממקום למקום ודו"ק.

(כח) ספיקא:    שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ"א.

(כט) התרנגולי':    וכ' המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע"ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ"א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא"ז והט"ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש"ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים.

(ל) דרבנן:    כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וכתב הט"ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב"י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס"ל כרשב"א דס"ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס"ל כהרא"ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ"ע דכבוש הוי כמבושל עכ"ל. וכ"כ ב"ח ורש"ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ספק ספיקא שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ספק ספיקא ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בספק ספיקא וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א.

(לא) שנשרה:    עיין מ"א ובח"י.
 

משנה ברורה

(נב) אם מלגו וכו' - אף דנתבאר ביו"ד סימן ס"ח סי"א דאין למלוג אפילו בכלי שני הכא מיירי שנמלח מקודם ע"ג הנוצה [פמ"ג]:

(נג) אסורה התרנגולת - דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא לענין ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה וכנ"ל בסי"א אבל במקום אחד כגון דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה והנה המחבר כתב כאן חטה בקועה והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום כמו שהגיה לעיל בס"ט יש אומרים דכאן מודה להמחבר דדוקא בקועה ולא בנתרככה משום דיש עוד ספק שמא עכשיו נפל ויש אומרים דהרמ"א סמך אהגהתו לעיל בס"ט וכן משמע בט"ז דלא התיר בעניננו בנתרככו רק בהנאה ולא באכילה אכן מצאתי בבית מאיר דדין זה שסתם המחבר במחלוקת שנויה (לבד הדעה שמוזכר בהרמ"א) וע"כ נראה לענ"ד דהסומך להתיר בזה בנתרככה בכלי שני אף לאכילה לא הפסיד. ואם לא נתרככה אפילו אם היתה המליגה בכלי ראשון ג"כ מותר:

(נד) ואין בו וכו' שהמים צוננים - ר"ל והמים צוננים דתרתי בעי שהחמץ מועט שאין בו שיעור ליתן טעם במים שיש ששים במים כנגדו וגם שהמים צוננים ולכן מקילינן אפילו תוך הפסח דכיון דמשהו מדרבנן לא מחמרינן בצונן:

(נה) מותר - ואם ידוע שנשרה החטה מעל"ע במים אסור דכבוש כמבושל. ואפילו אם יש לספק שמא נשרה מעל"ע במים ג"כ דעת איזה אחרונים להחמיר ומ"מ בחטה שאינה בקועה רק נתרככה אין להחמיר בספיקא. ואפילו בחטה בקועה דוקא כשנמצאה החטה ואח"כ בשלו באותן מים אבל אם נמצאת החטה במים אחר שבישלו יש להקל באיסור משהו דס"ס הוא שמא נפלה החטה אח"כ ואת"ל מקודם שמא לא נשרה מעל"ע במים ולא הוי כבוש דמותר לדעה זו בצונן ואפילו לדעת היש מי שאומר דאוסר דבצונן תוך הפסח עכ"פ במקום הדחק או הפסד מרובה אין להחמיר וכדלקמיה:

(נו) אם הוא בתוך הפסח - דס"ל דאף בצונן אינו נותן טעם מ"מ משהו מיהו איכא ולכן תוך הפסח דאיסורו במשהו אסור ודוקא כשנמצא החטה ואח"כ בישלו באותן המים אבל אם נמצא אחר שבישלו אין להחמיר בצונן מספיקא:

(נז) דאמרינן שמא וכו' - ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו ותלינן שאח"כ נפלה וה"ה אם התרנגולת עדיין במים אלא שהמים נצטנן תלינן שנפלה בעת שנצטנן המים ומותר לדעת המתירין בצונן:

(נח) בשאר בשר - בכה"ג שהניחוה בחמין אחר המליחה וההדחה ואחר שלקחוה משם נמצא שם חטה בקועה מחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהיתה שם החטה מקודם שלקחו הבשר:

(נט) מכח ספק ספיקא - שמא היתה בתרנגולת עצמה וכבר נתעכלה ואין שייך בה חימוץ ואת"ל שאיננה מתרנגולת שמא עתה נפלה ודעה ראשונה של המחבר ס"ל דאף בחטה שהיא מתרנגולת שייך בה חימוץ:

(ס) שלימה - דבשלמה נקטינן דיש בה חימוץ מפני שניכר שלא נתעכל:

(סא) ושרו שם התרנגולים - ולאחר שנלקחו משם התרנגולים מצאו שם חטה בקועה אפילו שלמה ולאו דוקא נקט תרנגולים דה"ה שאר בשר ג"כ אין לאסור מספיקא ותלינן שאחר לקיחת הבשר משם נפל החטה כיון שהמים היו צוננין ויש מתירין לגמרי בצונן:

(סב) אין לאסור מספיקא - אבל אם בודאי היתה החטה בשעה שנשרה הבשר במים דעתו דיש לנהוג כדעת היש מי שאוסר בצונן בתוך הפסח ועיין בלבוש וט"ז ועוד אחרונים שדעתם כדעה ראשונה המוזכר במחבר דאין לאסור בצונן בכל גווני וע"כ בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך להקל כדעתם ובפרט אם החטה אינה בקועה רק נתרככה בודאי אין להחמיר. וכ"ז בחטה אבל פרוסת לחם או עיסה שנמצאת בתוך המים כתבו האחרונים לאסור אף בצונן כי טבע פרוסת הלחם והעיסה להתפרר ולהיות נמס בתוך המים:

(סג) ויש להתיר שאר תבשילין וכו' - משמע הא אותו תבשיל אף בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אסור בספק אחד דרבנן [ועיין בה"ל] אכן בספק ספיקא הנזכר לעיל מותר אף בלא הפסד מרובה וכ"ז בס"ס דאיסור משהו שהוא דרבנן הא בס"ס דאיסור תורה יש להתיר רק בשהיה ומכ"ש למוכרה לנכרי אבל לא באכילה ודוקא היכא דאפשר בשהיה אבל אם א"א בשהיה שיתקלקל עי"ז מותר אף באכילה ובפרט היכא דאיכא ה"מ בודאי אין להחמיר:

(סד) שנשרה במים או נמלג - לאו בחדא גוונא הוא דנשרה הבשר בצונן אף אם מצאו הגרעין בעוד הבשר שם ג"כ מותר דיש ספק דרבנן דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל ונמלג שהוא בחמין מיירי שמצאו אח"כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר או התרנגולת משם ומותר אפילו נמלג בכלי ראשון ומטעם דיש ספק שמא עתה נפלה והוא איסור משהו שהוא דרבנן לכך מתירין בה"מ:
 

ביאור הלכה

(*) אם מלגו וכו':    עיין בט"ז שכתב דסתם מליגה בכלי שני והנה לפי מה שכתב המחבר ביורה דעה סימן ס"ח דבדיעבד בכלי שני אינו מבליע לכאורה ע"כ צ"ל דמיירי בכלי ראשון ואי משום איסור דם מיירי שמלחו עם הנוצה קודם המליגה כמו שהעתקתי במ"ב בשם הפמ"ג אך אפשר דדעת המחבר כהיש מחמירין שהביא הרמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"ג בהג"ה דאפילו בכלי שני אסור וכן מצאתי בפר"ח שמסתפק בדעת המחבר ובעיקר דינא דכלי שני דעת הפר"ח להחמיר בפסח עי"ש ועיין לעיל בסימן תנ"א במ"ב סקי"א:

(*) ואם נמצאת חטה בקועה וכו':    ושעורה במים עיין לעיל בסימן תמ"ז במגן אברהם סעיף קטן ו' דהוא נותן טעם לפגם והאחרונים לא פליגי עליה שם אלא בחטים עי"ש:

(*) אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה וכו':    משמע מזה דתבשיל ראשון אין להתיר אפילו ע"י הפסד מרובה וכ"מ באחרונים אכן בביאור הגר"א משמע דמטעם הפסד מרובה לחוד מתיר ואפילו בחמין דנקטינן אז כדעה ראשונה שברמ"א המתרת במליגה וצ"ל לדידיה דמה שמזכיר הרמ"א תערובות היינו דע"י תערובות מצוי הפסד מרובה וא"כ הרמ"א שכתב תבשיל של הבשר שנשרה במים והיינו בצונן ושם מתיר אפילו נמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו ג"כ העיקר משום הפסד מרובה וע"כ אי איתרמי שהיה הפסד מרובה ע"י תבשיל ראשון ג"כ מותר בצונן דסמכינן על הדעה ראשונה שבמחבר המתרת בצונן ובזה יהיה מתורץ קושית המגן אברהם לעיל בסימן תמ"ז סק"ט דשם בהג"ה משמע דבצונן מותר והכא אוסר בצונן דשם מיירי במקום הפסד מרובה וצ"ע:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש