פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) בנהר:    בטור כתב ואין החמץ ניכר בהם משמע דאם החמץ ניכר מותר למכור דהא הקונה יראה ולא יקנה ט"ז ומ"א אבל הר"ן כתב אפי' ניכר החמץ אסור למוכרו לעכו"ם דחיישינן שמא יטחון אותם ואח"כ ימכור לישראל עיין ח"י (דדחה סברת מ"א) דכיון שאין לוקחין קמח משוק א"ל בשעת דחק ליכא למיחש דהא דסי' תנ"ג איירי במצת מצוה דוקא ע"ש ומפרש כוונת הטור דרבותא הוא דאף שאין החמץ ניכר ואינה אלא חששא בעלמא אפ"ה חיישינן מכ"ש בודאי דחיישינן לתקלה.


(ב) לקיימו:    ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמש"ל סוף סימן תמ"ג.


(ג) ומודיעו:    אבל לא סומכין על הכרזה ש"ג וכשמודיעו אפילו הרבה מותר למכור לישראל. ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל (אין) צריך להודיעו ח"י ע"ש. וט"ז אוסר למכור הרבה אף כשמודיעו דשמא ישכחנו להודיע. ואם מכר קבא קבא מותר מכח ספק ספיקא שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכלם קודם פסח. ע"ש.


(ד) שיכלה:    אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט דאולי ימכור לישראל וכ"ה הסכמת המ"א. ומ"מ נ"ל דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו' כמ"ש סי' תמ"ח ס"ד ואז ליכא למיחש למידי ח"י ע"ש. ועיין מ"א שהעלה דהמכירה מעט מעט אסור בשאר איסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו ועיין ח"י.


(ה) לישראל:    ואם העכו"ם אמר לישראל אפילו מל"ת אחר שמכר לו חטים שחיטים אלו לתותים הם דמי למ"ש ביורה דעה סי' י"ז דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור מ"א משמע מדבריו דקודם שמכרם כיון שהם בידו נאמן. והח"י הניחה בצ"ע ע"ש וע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן ט'.

סעיף בעריכה


(ו) בנהר:    ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח"י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע"ש ועמ"א.


(ז) נייחי:    דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא"ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע"כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש"ע בעינן עכ"פ קרובים להתבקע ועיין ס"ט) וצ"ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח"י.


(ח) חימוץ:    ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א.


(ט) אסור:    אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר ביורה דעה סי' ק"י ע"ש משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב"ח ומ"א וח"י ע"ש.


(י) ספיק':    הט"ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י"ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע"ש והסכים עמו הח"י ע"ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט"ז.

סעיף געריכה


(יא) מחזקינן:    ע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן י' מש"ש.

סעיף דעריכה


(יב) לסתם:    כ' בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש. ואם יש בהם חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג.

סעיף חעריכה


(יג) בחביות וכו' שעושין וכו':    פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב"ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ"א. וט"ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ"ל היתר גמור לבשל בחה"מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי"ט. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה"ג וח"י.


(יד) יבשים:    אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג.


(טו) וצוקר:    כתב א"ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר"ש ז"ל א"פ ששהה הו"ט צוקי"ר והורה למכור לעכו"ם עכ"ל. והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט ציק"ר או מה שאנו קורין קאנדי"ל ציק"ר להשהותו בביתו מ"מ נהגו למכרו לעכו"ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג"ה וציק"ר קאנדי"ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק"ר קאנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק"ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ"ש מיני בלילות צוק"ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח"י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ"מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע"י לתיתא זו. ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי"ר קאנדי"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ"ש: ועיין בשכנה"ג שכתב דגם צוק"ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק"ר שקורין שראפי' או לאט וארי"ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא.


(טז) זפרי"ן:    וכתב במ"א וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה בכרכום ע"ש וע"ל סי' תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח.


(יז) תערובתן:    קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג"כ שרי. ובצוקר ג"כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק"ר בה"מ וכה"ג יש להקל כמ"ש בס"ק ט"ו ע"ש מיהו בדבש כתב בד"מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ"ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע"ש ועיין ח"י.

סעיף טעריכה


(יח) הכל:    הכיסוי והכף וגם הכלים שנשתמשו בהם וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהם מאותו תבשיל או השתמשו עם אותן כלים הכל אסור וכן נוהגים אע"ג דאיכא תרי משהו אחרונים ודלא כט"ז כמש"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' ע"ש. וכתב הח"י מדלא כתב הרב כאן שורפין הכל כמ"ש בסעיף י' ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש כדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה א"כ די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ע"ש ועיין ט"ז ס"ס זה ובס"ק ט"ו וכתב הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאל"כ אין לאסור כלל וכ"כ הט"ז.

סעיף יעריכה


(יט) להשהות':    משום דהוי ספק י"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה. וכ"ש לענין נטל"פ דאנו מחמירין בפסח כמ"ש סי' תמ"ז מותר להשהותו בי"ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמש"ל בסי' תמ"ו ס"ק ד'.

סעיף יאעריכה


(כ) וכן נוהגין:    הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ"ט בצונן ע"ש והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שע"י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא"ז ושכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל עיין מ"א וט"ז. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ. א"כ כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה"מ ע"ש.


(כא) הית':    פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ"א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ"א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ספק ספיקא. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ"פ הט"ז בס"ק י"ד ע"ש ועיין פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"א. ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט"ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י"ז וסי' י"ט. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל וכתב המ"א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ"ש ועיין סעיף קטן כ"ה במ"א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע"ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס"ק למ"ד.


(כב) נטילה:    אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה.

סעיף יבעריכה


(כג) מלגו:    סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ"ז סעיף ג' בהג"ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ"ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס"ב אסורה דהא בחמץ בה"פ אוסרין אפי' בצונן. ח"י.


(כד) בקועה:    מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו"ם באינו בקועה דהוי ספק ספיקא שמא לא נתחמץ ושמא אח"כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע"ש. והח"י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו"ם עיין סעיף קטן י"ח.


(כה) התרנגולת:    דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש ס"ק כ"א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח"י:

(דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא"י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א"ל. והתיר שארי מצות. (ח"י) [ט"ז] ע"ש).


(כו) שאוסר:    עמ"ש בס"ק כ'.


(כז) נפלה:    וז"ל ב"י ורי"ו כתב בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ"נ וכאן היה עכ"ל. והקשה המ"א מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוהו בכלי צונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א עכ"ל. וצ"ל דמ"ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש"ל ס"ק כ"א דאל"כ הוי ממקום למקום ודו"ק.


(כח) ספיקא:    שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ"א.


(כט) התרנגולי':    וכ' המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע"ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ"א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא"ז והט"ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש"ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים.


(ל) דרבנן:    כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וכתב הט"ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב"י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס"ל כרשב"א דס"ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס"ל כהרא"ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ"ע דכבוש הוי כמבושל עכ"ל. וכ"כ ב"ח ורש"ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ספק ספיקא שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ספק ספיקא ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בספק ספיקא וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א.


(לא) שנשרה:    עיין מ"א ובח"י.

סעיף יגעריכה


(לב) יומא:    אבל אם אינו ב"י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב"י כמבו' בסי' תנ"א. ח"י.


(לג) הפסח:    והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתרא מ"מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ"כ ביורה דעה סי' צ"ה וט"ז כ' לענ"ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע"י כך מתערב ע"ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה ביורה דעה סי' צ"ב ע"ש) והח"י כתב דאין לאסור בדיעבד אע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע"ש.


(לד) שנתערבו:    פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י"ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע"ל ס"ק כ' וס"ק למ"ד מש"ש ועיין ח"י. כתב הט"ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה ואע"ג שכ' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ"ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ"ש בס"ק ל'. וצ"ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק.

סעיף ידעריכה


(לה) בשטיפה:    דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת מ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת. (בתשובת צ"צ החמיר בנשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר דיש לדמותו כדין חטה הנמלחה עם תרנגולת וח"י שדא ביה נרגא ע"ש) או ע"י התעסקות בעיס' כמש"ל.


(לו) מליחה:    פירוש בעוד שהמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אית' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחוהו ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן מ"א וכתב הח"י דבסי' תמ"ז כתבתי דטהור מליח וטמא חפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה. וכ' בשכנה"ג מי שעושה כן ה"ז זריז ונשכר.


(לז) כולם:    היינו בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ"א.


(לח) מחמירים:    משום דאנן משערין בכל האסורין במליחה בס' א"כ גם בחמץ אוסר כולו (עיין י"ד סי' ק"ה).


(לט) העיקר וכו':    משום דס"ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילתא דפסיקתא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס'. ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פיעפוע. ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתו' דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס"ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות. ואם נתבשלו בלא קליפה שרי שאינו אלא חומרא לקלפן ומ"מ נ"ל דצריך החתיכה קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת החתיכה אע"ג דנתבשלה עמה. ודוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים ואף שידעינן בוודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזהו מהן נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן דדוק' היכ' דקליפה אינו אלא חומרא בעלמא אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה מ"א ועיין מ"ש ביורה דעה סי' צ"א ס"ק ז'. ועיין מש"ל בסי' תמ"ז ס"ק ו'. וט"ז כתב מאחר שראינו בדין זה מחלוקת בין קמאי ובתראי דרש"ל בתשובה סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ד בעל שארי' יוסף וכ"ד ב"ח. ובמ"ב חולק לפסוק כהמקילים ומיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפה. ורמ"א בתשובה סי' ק"ח כתב הרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות אחרות עד אחר פסח. ע"כ נלע"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה. דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל רק המקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח. אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר או בחומץ כמבושל כמבואר ביורה דעה סי' ק"ה וכ"ש אם מונח שם מעת לעת. אז דינו כל מה שמונח בתוך הציר יש לאסור דה"ל כאלו נתבשל בקדיר' אחת וצריך ביעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר ביורה דעה סי' ס"ח. ומש"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפ' דימכור הכל לעכו"ם דהיינו מה שאינו בתוך הציר דמה שהוא בתוך הציר אסור למכרו כי הוא חמץ גמור עכ"ל והסכים עמו הח"י ע"ש. ופשוט דכל זה בנתרככה החטה כמש"ל ס"ק י"ח ע"ש. כתב בתשובת צמח צדק סי' למ"ד דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר המליחה בפסח אע"פ שמים מבטלין כח המלח מ"מ אדמחליש ליה בלע קצת ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל אחד מן הדעות שבסעיף זה ע"ש וע' ח"י ס"ק מ"ו. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' צ"א חטה המונחת בחבית כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ע"ש. וכתב המ"א וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה על גביו ה"ל דין מליחה. וכן שמעתי שנמצא חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנן להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם ועמ"א.

סעיף טועריכה


(מ) מבוקעת:    פשוט הוא לדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינ' מבוקעת. ט"ז. ובשכנה"ג כ' מדלא הגיה הר"ב כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה ע"ש. אכן דעת שאר האחרונים אינו כן. ועמ"ש בס"ק י"ח בשם הח"י ובס"ק כ"ד.


(מא) פיעפועו:    ומיירי בתרנגולת כחושה דאל"כ מפעפע ואסור כולו כמ"ש סי' תמ"ז סעיף א'.


(מב) מתפשט:    דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים עיין ח"י ובמ"א וכתב א"ז ואם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל.


(מג) זו בזו:    אבל אם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליע' הולכת בכל הכלי כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה אפי' אינם נוגעות אוסרות הכל מ"א. ומ"מ באינם מבוקעות נ"ל דאין להחמיר ח"י. כתב בשכנה"ג מעשה בא לידי בליל ז' של פסח שנצלו שני תרנגולות ונמצא באחד מהן שעור' שאינה מבוקעת וצויתי שיחתוך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וישליכנו ויאכל השאר ואמרו שכבר נחתכו לחתיכות עם האחרות ואינם יודעין היכן הוא והתרתי הכל ע"ש. ולשיטתו אזיל כמש"ל בסעיף קטן מ'. אכן דעת שאר אחרונים אינו כן כמש"ש. וע' בתשובת חכם צבי סי' ס"ו ובשבות יעקב חלק ב' סי י"ז.

סעיף טזעריכה


(מד) מותר:    ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה. והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה. וט"ז הכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב וע"ל ס"ק ל"ו מש"ש. כתב בספר תני' כל עניני פסח לא יעשה ע"י עכו"ם.