פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ:

ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה:

דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב':

מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו:

ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה:

אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה:

יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה:

וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא:

וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר:

ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה:

ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים:

וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל:

כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן:

אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה:

ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו:

וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה:

ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה:

והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן:

אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א:

אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד:

חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט':

אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל:

מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד:

כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל:

כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד:

לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל:

קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה:

ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל:

העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה: