משנה ברורה על אורח חיים תנא

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תנא |◄

סימן תנא

סעיף א

(א) קדרות:    וה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכלי שני ג"כ דינא הכי:

(ב) של חרס:    וה"ה שאר כלים שאינם של חרס אם אינו רוצה להגעילן או ללבנן ג"כ אפשר בהאי תקנתא לשפשפן ולקיימן עד אחר פסח אלא שדיבר בהוה דבשאר כלים כיון שיש להם תקנה אינו עושה כן רק מגעילן או מלבנן וכדלקמיה:

(ג) שנשתמש בהם וכו':    וכלים חדשים שקונין מהשוק אפילו כלי חרס אין צריך לספק בהם שמא נשתמשו בו דאין דרך להשתמש בכלים חדשים וא"צ אלא טבילה בכלי מתכות אבל כאשר נקנים מן הנכרי בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים אם הם כלי מתכות צריך מספק להגעילן או ללבנן כפי תשמישן [מלבד מה שצריך לטבלן] ואם הם כלי חרס צריך שבירה מספק:

(ד) כל השנה:    וה"ה אפילו נשתמש בהם חמץ תוך הפסח די בדיעבד בשפשוף היטב ומותר להשהותן עד אחר הפסח כמבואר לעיל בריש סימן תמ"ז [חק יעקב ולב"ש] ובפמ"ג מפקפק אם בישל בהם בשביעי של פסח בא"י או בח' של פסח לדידן בחו"ל בעוד שהכלי בן יומו שלא להשתמש בו ע"ש:

(ה) אפילו אותם שעושין וכו':    כלומר דאז הם בלועים הרבה חמץ ואם יבשל בהם אחר הפסח בודאי לא יהיה ששים נגדם אפ"ה מותר והטעם דאנן קי"ל דחמץ לאחר הפסח מן התורה מותר ואינו אסור אלא משום קנסא דקנסו חכמים על מה שהשהה החמץ ולא קנסו אלא על החמץ שהוא בעיניה אבל על מה שבלוע בכלי לא קנסו ולפיכך מותר אפילו לכתחלה לבשל בהם אח"כ:

(ו) משפשפן:    ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר פסח כדין לא ביער קודם פסח המבואר בסימן תל"ה:

(ז) ומצניען וכו':    יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל במקום שאין יד אדם מגעת לשם והם סדורין כל ימי הפסח לנוי ואין למחות בידם ואע"פ שכל דבר שגזרו עליו חכמים מחמת חשש שמא ישכח וישתמש בו לא חלקו בגזירתם ואסרו אפילו הגביה אותו הדבר עשר קומות כמו שנתבאר בסימן רע"ה מ"מ כיון שאינן ב"י מבליעת החמץ בשעה שמסדרין אותן ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים אין לחוש ומ"מ המחמיר בזה תבוא עליו ברכה:

(ח) ולהצניע המפתח:    ר"ל דאם יבוא לחפש אחר המפתח יזכור שהוא פסח:

(ט) אינו מועיל וכו':    דהיסק שהוא רק מבחוץ אינו מועיל להפליט את הבליעה:

(י) שעירה לתוכו רותחין:    כגון קערות דדרך לשפוך עליהם מהקדרות:

(יא) אפי' בכלי שני:    פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ:

(יב) ואפילו אם ימלאום גחלים וכו':    דבזה הוי כהיסק מבפנים ויפליט הבליעה:

(יג) דלמא חייס עלייהו וכו':    שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ משא"כ תנורים אפילו של כלי חרס [אפילו אותן שמטלטלין אותן] שדרכן תמיד להסיק בפנים לא חיישינן דילמא פקעי ומועיל היסק אך צריך ליזהר שיסיקנו יפה עד שיתלבן ועיין לקמן בסימן תס"א מדין הכשר תנורים שלנו:

(יד) אבל לתנורים שלנו לא:    דחיישינן דילמא חייס עליה ולא ישהה שם הרבה ויוציאן מן התנור קודם שיתלבנו משא"כ בכבשן מתלבן אפילו בשעה מועטת:

(טו) אפילו צונן:    היינו אפילו הדיחו ושפשף היטב דחיישינן דלמא אתי להשתמש בו בחמין ועיין ביו"ד סימן קכ"א דה"ה בשאר איסורים וע"כ יש להחמיר בעניננו אפילו בע"פ אחר חצות:

(טז) ועיין ביו"ד סימן קכ"א:    דשם מבואר דדרך עראי מותר להשתמש בו אם הדיחו ושפשף תחלה ועיין לעיל סוף סימן ת"נ ובמשנה ברורה שם:

סעיף ב

(יז) הסיקו מבחוץ ואסור וכו':    כצ"ל. ר"ל דמחמת שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא הבלוע:

(יח) ואם מלאו גחלים וכו':    הטעם דסתם כוביא אין דרכה להתבקע וע"כ אין לחוש דלמא חייס עליה ולא ילבנו יפה. ולבנים הנשרפין בכבשן יש עליהם דין כלי חרס ואם נשפך עליהם דבר רותח של חמץ אין לו תקנה אלא בליבון כדינו וע"ד שיתבאר בסימן תס"א [ומ"מ הליבון מהני להם אפילו תוך תנורים שלנו דלא חייס עלייהו כמו בקדרות] אבל לבנים שנתיבשו רק בחמה יש להם דין כלי אדמה ומהני להם הגעלה ואם נאפה ונצלה עליהם הרי תשמישן ע"י האור וצריכין ליבון כנ"ל:

סעיף ג

(יט) סכינים:    בין גדולים ובין קטנים אף אם נשתמש בהם חמץ בחמין כל השנה די בהגעלה לפסח ואע"פ הסכינים הבלועים משאר איסורים פסק השו"ע ביו"ד סימן קכ"א שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהם בחמין הכא כיון שי"א שאפילו כלים הבלועים מחמץ ע"י אור בלבד נמי א"צ אלא הגעלה וגם כמה פוסקים סוברים דסכינים אין להם דין כלים הבלועים ע"י האור [דאף אם השתמש בו ע"י האור כגון שתחב בו חתיכת פשטיד"א על האש מ"מ רוב תשמישו הוא שלא ע"י האש ואזלינן בתר רוב וכדלקמן בס"ו] לפיכך התיר לכתחלה ע"י הגעלה בלבד. ומ"מ מי שאפשר לו מצוה מן המובחר שיקנה חדשים לפסח [אחרונים] עוד כתבו דסכינים הבלועים משאר איסורים אף דלכתחלה צריך ללבנם מ"מ בדיעבד אם הגעיל והשתמש בהם בחמין אינו אסור. וסכינים הבלועים מבשר לחלב די בהגעלה אך העולם נהגו איסור בזה וכתב בתשובת ח"ס סי' ק"י דהיכא דהגעיל לצורך פסח הוא נוהג להתיר להחליף מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היתה כונת ההכשר לצורך זה:

(כ) שעודנו רותח:    ויהיו המים מעלין רתיחה וכדלקמן בסי' תנ"ב עיי"ש [לבו"ש שם] ויהיה ההגעלה ע"י שיתחוב בו הסכין אבל לא שיהיה ע"י שיתן אבן מלובן על הסכין ויתן עליו רותחין וכדלקמן בס"ו בהג"ה לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ על הסכין:

(כא) במשחזת:    וה"ה בדבר אחר שמסיר החלודה סגי:

(כב) כל חלודה:    דכתיב בפרשת הגעלת כלי מדין אך את הזהב וגו' כלומר רק את הזהב דהיינו כשאין שם חלודה רק זהב בלבד מועלת הגעלה להפליט הבלוע אבל כשיש שם חלודה יש לחוש שמא יש שם משהו מן החמץ והחלודה מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין. וכ"ז בחלודה שיש בזה קצת ממשות (שקורין ראס"ט) שכשגוררין אותה משם יש שם כמה עפרורין שאז יש לחוש שמא יש תחתיה משהו ממשות האיסור בעין והחלודה מכסהו אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק מראה בלבד כמו שנמצא לפעמים שיש שחרות או אדמימות בצד הפנימי של הכלי שאנו קורין (פלעקי"ן) אין קפידא. וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ערד פלעקי"ן) שאין מעכבין את ההגעלה כיון שאין בהם ממשות רק מראה בלבד [אחרונים]:

(כג) אם יש בו גומות:    ומטעם זה הסכימו האחרונים דהסכין שהקתא שלו מחובר במסמרים קטנים אין מועיל לו הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים ואצ"ל אם גוף הבית יד נעשה משני חלקים מדובקין ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם הסכין שע"פ הרוב א"א לנקר שם היטב. וכן לפעמים יש פגם בין להב לקתא וא"א לנקות היטב זה המקום אם לא שיסיר הקתא מהלהב [פמ"ג] וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה וכן אם הבית יד עשויה מקרן ג"כ אין הגעלה מועלת שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו [אחרונים]:

(כד) וצריך ליבון:    דהיינו שיניח גחלים בוערות על המקום ההוא ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל:

(כה) במקום הגומות:    ויעשה זה קודם הגעלה ואם לא עשה כן מקודם יעשה זה אחר הגעלה:

(כו) אין לה תקנה בהגעלה:    לפי שא"א לנקרו היטב מבפנים אם לא שיפתח התפירות וינקר היטב ואז אפילו הגעלה א"צ. כלי שפיו צר ויש שם חלודה שא"א להסירה לא מהני לה הגעלה [אחרונים]. עוד כתבו דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני לקלפו בכלי אומנות כי הבלוע יוצא מדופן לדופן וכלי אומנות לא מהני רק במקום שצריך קליפה:

סעיף ד

(כז) ע"י האור:    פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית"א של חמץ [ואע"פ שאסכלא כשצולין ע"ג טשין אותה באליה או מושחין פניה בשומן אין רטיבות מעט זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה למחבת המבואר לקמן בסי"א] ולפי שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום משקה שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלא אלא ע"י חום האש בלבד נבלע בהן טעם החמץ לפיכך אינו נפלט מהן ג"כ ע"י הגעלה במים רותחין אלא ע"י חום האש דכבולעו כך פולטו אבל אם ידוע לו שלא צלו עליו חמץ רק שצלו עליו בשר עם מלח שלא נבדק מחמץ בזה די בהגעלה ואפילו לכתחלה:

(כח) צריכים ליבון:    אקדים הקדמה קצרה ויצטרך בכמה מקומות. דע דאיתא בגמרא דדוקא דבר איסור הנבלע בכלי ע"י אור צריך ליבון אבל דבר היתר הנבלע בכלי ע"י אור אף שאח"כ נאסר כגון בשר קדשים שצלהו בשפוד ע"ג האור אף שלבסוף נעשה הבליעה בשפוד נותר אפ"ה הכשרו של שפוד זה די בהגעלה ונחלקו הפוסקים לענין חמץ הבלוע בכלי י"א דזה ג"כ מקרי התירא בלע שבאמצע השנה כשנבלע החמץ של המוליית"א בשפוד היה היתר וע"כ סגי בהגעלה ולדידהו כל כלים שתשמישן ע"י אור לענין פסח די בהגעלה וי"א דוקא נותר שבעת הבליעה לא היה שם נותר על הבשר כלל לכן נקרא ד"ז בשם היתירא בלע אבל חמץ דבעת השתמשות השפוד בחמץ היה שם חמץ על הבליעה ועכשיו ג"כ שמו חמץ אלא שעתה נתעורר האיסור למפרע על שם חמץ זה לא מקרי בשם התירא בלע דחמץ בלע בתוכו וגם עכשיו הוא חמץ ובכלל איסורא בלע הוא וצריכין ליבון ולזה הסכימו רוב הפוסקים וע"כ פסק המחבר כוותייהו ומ"מ אין ללמוד מדין זה למקומות אחרים דלפעמים היכא שיש עוד צדדים להקל מצרפינן ג"כ לזה דעת הפוסקים דס"ל דחמץ מקרי התירא בלע:

(כט) ניתזין מהם:    או עד שתסור קליפתו העליונה:

(ל) ויש מקילין אם נתלבן וכו':    דליבון זה אף שהוא גרוע מליבון הראשון מ"מ מהני עכ"פ חמימותו לפלוט הבליעה כמו הגעלה בודאי ודעה זו ס"ל דחמץ מקרי התירא בלע וע"כ מקילין בליבון כזה:

(לא) מבחוץ:    ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון:

(לב) ונוהגין כסברא הראשונה וכו':    דלדינא עיקר כדעת המחבר דחמץ מקרי איסורא בלע וע"כ צריך ליבון טוב שיהו ניצוצות נתזין ממנו ואפילו בדיעבד יש לאסור אם נשתמשו בו בפסח בעוד שלא ליבנו אותו כ"כ או ע"י הגעלה [ט"ז ומ"א] אכן במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט והוא אינו ב"י מעת שנשתמשו בו החמץ יש לסמוך בדיעבד על הפוסקים דסוברים דחמץ מקרי התירא בלע ודי במה שהכשירו בהגעלה או בליבון קל:

(לג) רק שיש בו סדקים:    ר"ל ומבואר לעיל דצריך ליבון באותו המקום דהיינו שישים שם גחלים בוערות די שישהה אותם שם עד שקש נשרף עליו מבחוץ שבזה השיעור בודאי נשרף כל ממשות האיסור שימצא בעומק הסדקים והגומות:

(לד) חצובה צריך ליבון:    הוא כלי שיש לה ג' רגלים ומעמידין עליה קדרה או מחבת בתנור על האור כל השנה ואם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור. וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ז וגם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש וע"כ בודאי די לזה בליבון קל ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור:

סעיף ה

(לה) כפי תשמישן הכשרן:    דכבולעו כך פולטו:

(לו) שמגיסין בו בקדרה:    לדעת הי"א המובא בטור יו"ד סימן קכ"א דדבר שתשמישו בכלי ראשון על האש הכשרו ג"כ בכלי ראשון העומד אצל האש דוקא והכף הזה שמגיסין בו הקדירה בעודו על האש צריך להגעיל ג"כ באופן זה [פר"ח וחי' רע"א]:

(לז) תשמישן בכלי שני:    כגון כפות קטנים שתשמישן רק בקערות די להכשירן בכלי שני ובדיעבד אם לא הכשירן כלל ונשתמש בהם עיין לעיל בסקי"א:

(לח) הכשרן בכלי שני:    עיין לקמיה בס"ו בהג"ה:

(לט) שמשתמשים בו בעירוי וכו':    ואפילו כלי חדשה שלא נשתמשו בה מעולם רק פ"א נשפך עליה עירוי של חמץ מכלי ראשון:

(מ) בהכשר דכלי שני:    דהיינו לשפוך מים רותחין בתוך כלי ואח"כ יכניסם והטעם דבלוע שנתהוה ע"י עירוי החמין מכלי ראשון אינו נפלט מן הכלי כ"א ע"י עירוי ג"כ ואפילו בדיעבד לא מהני ע"י הכשר דכ"ש:

(מא) לערות עליו וכו':    וצריך ליזהר שלא יפסיק הקילוח. ודע דעירוי לא מהני אלא בזה שתשמישו ג"כ היה ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו היה ע"י כלי ראשון לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכלי ראשון ממש:

(מב) שיש בהן סדקים וכו':    משום חשש חמץ בעין דאין מועיל לו הגעלה וכנ"ל בס"ג עי"ש:

(מג) והוא בתוך הכלי:    דמבחוץ לכלי אין צריך להחזיק שיש שם חמץ בעין בהגומות ואם שואבים בכלי מיורה גדולה ודרך להתדבק גם מבחוץ חמץ אז יש קפידא אף מבחוץ דלחמץ בעין אין מי הגעלה פולטין:

(מד) ולא יוכל לנקרן וכו':    וה"ה כיסוי כלים המחובר ע"י צירים שא"א לנקות או קערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא"א לנקות אין להגעילם כלל:

סעיף ו

(מה) כיון שרוב תשמישן וכו':    וה"ה כלים שמשתמשין בהן בצונן די להן בשטיפה לדעה זו אף על פי שלפעמים השתמש בהן בחמין:

(מו) כך הוא הכשרן:    ומכל מקום אם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו חמץ בכלי ראשון ממש אף על פי שעיקר תשמיש שלו תמיד הוא על ידי עירוי או בכלי שני צריכין הגעלה בכלי ראשון דוקא אליבא דכו"ע ואם ע"י אור צריך ליבון:

(מז) וכן הוא המנהג:    ומ"מ בדיעבד סמכינן אדעה ראשונה:

(מח) וכן בכל דבר וכו' בכלי ראשון:    וה"ה אם יש לחוש שנשתמש בו לפעמים ע"י האור צריך ליבון דוקא ובליבון קל כדלעיל ס"ד בהג"ה:

(מט) בשטיפה:    דהיינו ששפשפו תחלה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שטפו במים:

(נ) יתן עליהם תבן מלובן:    וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלין וינגב השלחן תחלה כדי שלא יצטנן המים הרותחין ששופך [ח"י]:

(נא) והוי ככלי ראשון:    ר"ל אע"ג דאין זה אלא עירוי מ"מ כיון שהוא ע"י אבן מלובן אין מניח המים להצטנן והוי כאלו נתנן מתוך כלי ראשון ועיין בא"ר שהכריע לדינא דעכ"פ אינו מועיל הגעלה ע"י אבנים אלא בקערה וכיו"ב שרוב תשמישן הוא רק ע"י עירוי מכלי ראשון משא"כ בדבר שרוב תשמישן הוא בכלי ראשון אינו מועיל להגעיל באופן זה דלא הוי ככלי ראשון ממש. ולענ"ד נראה דאפילו בקערה וכיו"ב אין להקל לכתחלה להגעיל ע"י אבנים אלא בידוע שהוא אינו בן יומו מתשמיש כלי ראשון:

(נב) וכן כל כיו"ב:    כגון דפי מולייתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין [א"ר]:

(נג) על כל הכלי:    ואע"ג דבאיזה מקום אינו נוגע האבן מי הרתיחה העולים מן האבן נוגעים שם ושרי ומ"מ בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולו ואפשר שגם מי הרתיחה לא יגיעו תיכף שם נכון להחמיר שלא להגעיל ע"י אבנים כ"א יכניסם ליורה:

סעיף ז

(נד) העשויות מקרן:    כבר כתבתי לעיל בסקכ"ג דה"ה אם רק הקתא שלהם עשויות מקרן:

(נה) דילמא חייס עלייהו:    והעשויה מפערי"ל מוטע"ר כיון שהוא קשה מאד אינו דומה לקרן [אחרונים]:

סעיף ח

(נו) אחד כלי עץ:    ודוקא אם הכלי חלק בלי שום סדק וגומא:

(נז) וכן כלי עצם:    חוץ מקרן דהוא רך וחייס שלא יתקלקל אין מועיל הגעלה וכנ"ל:

סעיף ט

(נח) ואינו חושש:    יתבאר לקמן בסימן תנ"ב:

סעיף י

(נט) יש מצריכים וכו':    כיון דאינו נזהר כל השנה במלח מחמץ שמא היה שם מעט חמץ וקבל הכלי טעם מעט וחוזר ונותן טעם בפסח:

(ס) ויש מי שחולק:    דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:

(סא) וטוב להגעילן:    ע"י עירוי מכלי ראשון ואף דמבואר לקמן בסימן י"ח בהג"ה דלא מהני להן הגעלה היינו משום דשם מיירי שמשתמשין בהן חמץ כל השנה ומצוי שמתדבק בנצרים פירורי חמץ משא"כ בזה. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אף אם לא הגעילן ומלח בהן בשר בפסח מותר לאכול הבשר אפילו אם ידוע לו שנבלע חמץ בסלים ע"י מליחה מפני שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי:

(סב) או לקנות חדשים:    פי' אם אי אפשר להגעילן לפי שיש בהן גומות:

סעיף יא

(סג) שמטגנין בה וכו':    דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלי משקה צריך ליבון אבל לא המחבת דלא חיישינן שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אפילו אם נשרף ונדבק לדופן המחבת עדיין יש לחלוחית משקה שם וכן הדין בקדירה של מתכת שמבשלין בה אף שנדבק לפעמים לדופני הקדרה:

(סד) שיוצקין בה שמן:    וה"ה שומן ויש שרצו לומר דשומן אינו בכלל משקה וכגופא דבשרא הוא ונחשב תשמישו ע"י אור אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן:

(סה) מותרת בהגעלה:    הטעם כנ"ל שהרי אופין בו עם משקה מה לי שמן או מים אבל האגנות שאופין בו עוגות בעין אף שמושחין תחתיו בשומן או שמן או חמאה (כגון פורימש שאופין בו טארטין או בעקין קוכען) צריכין ליבון מדינא וכן הסקאווראדעס שפעמים מחמין בהן סובין לחולה צריכין ליבון מדינא:

(סו) ויש מחמירין ללבן המחבת:    דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפית בעין על המחבת:

(סז) מיהו סגי ליה וכו':    ר"ל מדינא ובפר"ח מצדד דמדינא צריך ליבון עיי"ש ועיין בבה"ל:

סעיף יב

(סח) כל הכלים וכו':    משום שכשנשתמש חמץ בגוף הכלי בחמין אמרינן דהוליך הבליעה בכולו אכן משום טעם זה לבד לא היה שייך דין זה אלא בכלי מתכות משום דחם מקצתו חם כולו והמחבר הלא קאמר כל הכלים משמע דאף כלי חרס וכלי עץ וכ"כ במרדכי בהדיא דעץ פרור צריך להגעיל הבית יד שלו וע"כ דחיישינן עוד שמא קבל היד איזה פעם חמץ ע"י כלי ראשון כשהדיחו אותו בתוכו לנקות מזוהמא ובמחבת ע"י ניצוצות שניתז עליו מגוף הכלי:

(סט) אין לאסור:    אפילו בכלי מתכות משום דאמרינן דכשם שנבלע החמץ בהיד ע"י גוף הכלי כן עתה נפלט ממנו ע"י הגעלה של גוף הכלי ולאידך חששות שכתבנו לא מחזקינן בדיעבד ועל כן אין נ"מ בין אם נשתמש עתה בפסח בגוף הכלי או שנשתמש בהידות כגון שתחבן בפסח לתוך התבשיל בכל גווני אין לאסור התבשיל באכילה כיון שהגעיל את גוף הכלי [אבל אם לא הגעיל את גוף הכלי נאסר התבשיל ע"י תחיבת הידות בלבד]. וכל זה בסתמא אבל בידוע שנשתמשו הידות בחמץ בחמין לא סגי בהכשר מקצתו אפילו בדיעבד וע"כ החמיר הט"ז ועוד ש"א בקתא של סכין שלא הגעילו ונגע הקתא בפסח בחמין לאסור אף בדיעבד משום דרוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בבית יד של סכין כגון ע"י לחם חם וכדומה:

(ע) בדיעבד:    פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן קודם שיגעיל הידות אפילו הוא בתוך הפסח שא"א להגעילו כדלקמן בסימן ק"ט ס"ה בהגה"ה:

(עא) להגעילו ע"י עירוי:    דהרי נוגעין בו כל השנה בידים מלוכלכות וגם לפלוט בזה את הבלוע שבלעו הידות ע"י ניתוז הניצוצות עליהן וכנ"ל. ואם ידע שנשתמש בידות בחמין בחמץ בכלי ראשון לא מהני עירוי אפילו בדיעבד וצריך הגעלה ג"כ בכלי ראשון דוקא:

סעיף יג

(עב) שיש בו טלאי:    היינו אם הטלאי הוא בצד פנימי של הכלי דמבחוץ אינו מזיק [אחרונים]:

(עג) קדם הטלאי:    פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי:

(עד) א"צ להסירו:    בשעת הגעלה ואיירי שהוא מדובק יפה בענין שאין לחוש שמא יש שם קצת חמץ בעין ואין צריך לחוש רק לבליעת חמץ שנבלע בכלי דרך הטלאי ובזה אמרינן כבולעו דרך הטלאי כך פולטו דרך הטלאי דאלו יש סדקים סביב הטלאי ויש לחוש לחמץ בעין צריך ליבון דוקא אף בזה וכנ"ל בס"ד או שינקר שם היטב ואם לא עשה כן אף בדיעבד אסור:

(עה) צריך להסיר וכו':    ואף דמדובק בחוזק חיישינן שמא נשאר מעט חמץ בעין על הכלי קודם שנתנו עליו הטלאי ולבעין אינו מועיל הגעלה ויש פוסקים דחוששין בזה גם לבליעת האיסור שנבלע בכלי מקודם ואין יוצא הפליטה לגמרי דרך הטלאי שהוא מפסיק וחיישינן שיפלוט בתבשיל בפסח:

(עו) עד שישרף וכו':    לטעם הראשון דמשום חמץ בעין די בליבון קל שהקש נשרף מבחוץ דבזה בודאי נשרף החמץ שהוא בעין וכדלעיל בס"ד לענין שאר סדקין ולטעם השני צריך ליבון חמור שירבה גחלים על אותו מקום הטלאי עד שיהיו ניצוצות ניתזין הימנו שאז בודאי ישרף איסור הבלוע בתוך הכלי. ונראה דבאינו בן יומו יש לסמוך להקל בזה. וכ"ז בטלאי שהוא כעין טס ומודבק לכלי ע"י מסמרים כמו שהוא דרך להמצא ביורות, אבל בטלאי שהוא נדבק על ידי האש, כמו שדרך לעשות בכלי בדיל שנקבו, שמטיפין עליהן בדיל שניתך באש, הרי הם נכשרים בהגעלה וא"צ להניח גחלים על הטלאי אף אם קדמה בליעת האיסור בכלי לפי שע"י חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם וגם הבלוע שמעבר לטלאי נפלט ע"י הגעלה ואין הטלאי מעכב כלל כיון שנדבק ע"י חום האש נעשה ככלי אחד ממש [אחרונים]:

(עז) ואח"כ מגעיל כל הכלי:    וכלים ישנים שתשמישן בכלי ראשון שחיפן בבדיל מעיקר הדין היה אפשר להתירן בלא הגעלה לפי שדרך הוא שמחממין הכלי כ"כ באש מבחוץ עד שהעופרת יותך מבפנים וזה גופא במקום הגעלה הוא כמבואר בס"ד אלא לפי שהאומנים לפעמים עושין במהירות זה הציפוי ואינו עולה בכל הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה מתחלה לכן יש להחמיר תמיד ולהצריכם הגעלה ומ"מ בדיעבד אם נשתמש בהם בלא הגעלה אין לאסור התבשיל ובפרט כשהכלי אינו בן יומו. ואם האומן שציפהו הוא עכו"ם ראוי להטביל בלא ברכה:

(עח) מאחר שנעשה מחדש:    עיין בבה"ל:

(עט) וינקרם היטב:    ולפי שמצוי שם הרבה אותיות וקשה לנקרן היטב מוטב לשום שם על אותו המקום גחלים שאם יש שם משהו חמץ ישרף [מג"א]:

סעיף יד

(פ) שמכסים בו הקדרה:    לאפוקי אותו כיסוי שאופין עליו בצק צריך ליבון [ב"י]:

(פא) כיון שמזיע וכו':    ר"ל וא"כ נבלע בו החמץ ע"י חום כלי ראשון וע"כ צריך הגעלה ג"כ בכלי ראשון ולא מהני עירוי:

(פב) ואם נתנוהו בפסח וכו':    אפילו אם הכיסוי הודח היטב שאין בו חשש משום חמץ בעין אפ"ה אסור משום זיעת חמץ הבלועה בתוכו שיורד ומתערב בהתבשיל ע"י ההבל העולה מהתבשיל להכיסוי כשהוא רותח ובפסח איסורו במשהו ואם נתנוה בע"פ אחר שש שעות אז אם יש ס' בתבשיל נגד כל הכיסוי מותר וכן אם הכיסוי אינו בן יומו מעת שכיסו בו קדרת חמץ מותר בשעת הדחק לכו"ע דנותן טעם לפגם בע"פ מותר משא"כ בפסח אפילו אם הוא אינו בן יומו אסור לדעת הרמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה:

(פג) כל התבשיל:    והקדרה:

(פד) שזיעת הכיסוי וכו':    ואם נזכר מיד והסירו מן הקדרה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדרה הרי התבשיל מותר באכילה וגם הקדרה מותרת אף ששניהם רותחים ונגע אחד בחבירו שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב כדאיתא ביו"ד סי' ק"ה אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדרה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע עד שהיה יד סולדת בזיעה זו הרי התבשיל והקדירה אסורין:

סעיף טו

(פה) צריך ליבון:    לפי שברוב הפעמים נוגע הכיסוי בגוף החררה שתחתיו ובולע ממנה טעם החמץ שלא ע"י משקה אלא ע"י חום האש ועיין בפמ"ג דליבון זה לא מהני ליבון קל אלא עד שיהא ניצוצות ניתזין הימנו:

סעיף טז

(פו) מדוכה:    בין של עץ בין של אבן ומתכות והיו רגילין לדוך בתוכו שומים ודברים חריפים עם פירורי לחם והוא דמי לבית שאור ובית חרוסת המבואר לקמן בסכ"ב והמחבר אזיל לטעמיה דפסק שם דגם לבית שאור מהני הגעלה:

(פז) ואם היא גדולה וכו':    דבקטנה שאפשר להכניסה לתוך יורה אין להקל להגעילה באופן כזה דיש פוסקים שסוברין דאף על ידי אבנים לא מקרי הגעלה בכלי ראשון אלא עירוי:

(פח) בכל שפתה:    ר"ל שיעלו המים גם על עובי שפתה מלמעלה:

(פט) ללבן המדוכה:    ס"ל דגם בבית שאור לא מהני הגעלה אלא ליבון וכתבו הפוסקים דדוקא לענין חמץ בפסח מה שאין כן בשאר ימות השנה במדוכה של איסור אין חשש רק משמנונית של איסור ואין דרך לדוך השמנונית עם דברים החריפים ע"כ סגי בהגעלה לכו"ע:

(צ) ללבן לכתחלה מיהו סגי ליה וכו':    ר"ל דמן הדין סגי ליה בהגעלה לבד כדעה הראשונה אך המנהג ללבנו (עד שקש וכו') וע"כ במקום דא"א בליבון כגון בכלי עץ סגי בהגעלה אם הוא חלק שאין בו גומות וכתבו האחרונים דמדוכות קטנות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגעליך או בריחיים של פלפלין שלנו די בהגעלה לכתחלה אפילו בשל מתכות ומ"מ הגעלה צריכה דשמא בא לתוכה פ"א חמץ משהו ונבלע בתוכה ע"י חריפות הבשמים שדכו בה אח"כ ומצוה מן המובחר להגעיל ולדוך הכל קודם יו"ט. ובדיעבד אפילו אם לא הגעיל כלל ודכו בתוכו תבלין ביו"ט ונתנו בתוך התבשיל מצדדים האחרונים להתיר התבשיל ובפרט אם הוא אינו בן יומו בודאי אין להחמיר בדיעבד מספיקא שמא נתערב פירור חמץ בבשמים שדכו בו או שחתכו הזנגוויל וכיו"ב בסכין של חמץ דלא מחזקינן איסור מספיקא. וכ"ז במדוכה שיש בה רק חשש מבליעת מעט חמץ אבל בהאק מעסער שידוע שחותכין הבצלים בסכין של חמץ ומניחים אותו בבשר ומחתכין בהאק מעסער הבשר דק דק י"ל דאף בדיעבד אסור [ח"א] ואכן כפי שנוהגין שנותנין גם חתיכת פת חטים עם הבצלים וחותכין הכל יחד דק דק א"כ הוי בלוע מחמץ ממש ביחד עם חריפות הבצלים בודאי אין להקל בזה. כתב המ"א יש ליזהר שלא לחתוך הזנגווי"ל רק בסכין חדש ואותן שאינן זהירין בזה יוצא קלקול מזה שחותכין זנגוויל [שהוא דבר חריף] בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בתוכו בשמים ואוכלים בחלב:

(צא) ולהגעילו אח"כ:    דהקילוף לבד אינו מועיל משום דהבליעה הוא מעבר לעבר ואינו יוצא אלא ע"י הגעלה:

סעיף יז

(צב) כל השנה וכן עריבה:    ר"ל ג"כ כל השנה אבל אם לפרקים די להם ההכשר בעירוי רותחין:

(צג) צריכים הגעלה:    דמשהין העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור ואם גדולים הם שאין יכול להכניסן בתוך כלי ילבן אבנים וישימם עליהם ויתן עליהם רותחין ויעביר האבן ע"פ כולם:

(צד) שלא להשתמש בפסח וכו':    והטעם לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח חביות שהיו מחזיקים בהם משקה שעושים במדינת רוסיא ממי סובין (שקורין בארש"ט) שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אא"כ החזיקו בו מים איזה זמן מתחלה מותר להגעילו שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו ומ"מ צריך לחזור ולנקות היטב קודם הגעלה [וכן כלים שמחזיקין בהם קמח כל השנה ג"כ נוהגין שלא להגעילו מטעם הנ"ל] ועיין בח"א שכ' דזה דוקא בכלי שנעשה מחתיכה אחת אבל העשוים מנסרים הרבה ככלים שלנו דידוע שנכנס הזוהמא בין נסר לנסר לאלו לא מהני הגעלה אפילו לאחר ששרה במים כמה ימים ועיין לקמן סכ"א במשנה ברורה:

(צה) שלשין עליהן:    ואם לפרקים משמע בפוסקים דנוהגין בהגעלה:

(צו) אפילו וכו':    ואם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להניח שם אפילו מצות חמות וצוננת מותר אפילו בלא הגעלה ע"י הפסק מפה אבל ללוש עליהם אף דהוא צונן אסור דכח החימוץ שיש בכלי לישה הולך דרך הסדין ומחמיץ העיסה שעליה ואפילו אם כבר הגעילם ג"כ אין נכון להיש מחמירים לעיל בסט"ז ויש מאחרונים שכתבו שראוי לנהוג שלא להשתמש בכלי לישה ע"י הפסק מפה אפילו בצונן:

(צז) ע"י הגעלה:    ואם הוא כלי מתכות דאפשר לנקותו יפה מותר ע"י הגעלה ויש מחמירין גם בזה ועיין בבה"ל:

סעיף יח

(צח) וישפשפו אותה במים וכו':    ר"ל לאחר שניקו אותה היטב דאם יבוא עליה מים מקודם אפילו על מקצתה שוב אין לה תקנה להשתמש בה בפסח לכו"ע:

(צט) לכל שאר כלי הלישה:    ואודות הגעלה לא הזכיר בזה הסעיף דכבר ביאר לעיל בסי"ז דאם לשין בה כל השנה צריכה הגעלה והכא אשמועינן דלא נימא דיוצא בהגעלה לחוד א"נ דהכא איירי שלשין בה רק לפרקים דמן הדין א"צ הגעלה:

(ק) שלא להשתמש בנפה ע"י הגעלה:    ר"ל אף ע"י שפשוף והגעלה מטעם דקשה מאד לנקות נקבי הנפה ובדיעבד אם עבר ונשתמש בה בפסח ע"י שפשוף היטב לחוד יש לסמוך על פסק המחבר דס"ל דבשפשוף לחוד סגי:

(קא) ואין לשנות:    אלא צריך לקנות נפה חדשה ואם אינו מוצא לקנות חדשה מוטב שלא לרקד הקמח כלל אכן אם נמצא גרגרי חטה בקמח וא"כ אם ימצא אותם בפסח במצה מבושלת יאסור אפשר דיש לסמוך אף לכתחלה להקל ע"י שישפשפו אותה היטב מתחלה ואח"כ יגעילנה דהוי כחליטה. ואם א"א לנקותה ואין לו נפה אזי ישמור שלא יאכל המצות כ"א יבשים ולא יבשלם ולא יתנם ברוטב ובדבר לח. ודע דאם באו מים על נפה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח אף לדעת המחבר. ומ"מ אם ניפו קמח בפסח בנפה שבא עליה מים אחר פסח של שנה שעברה מותר בדיעבד דשוב הוי חמץ נוקשה ובטל בס' [ח"י ומקו"ח]:

(קב) שקורין רי"ב אייזי"ן:    דלפעמים מפררין עליו לחם חמץ וא"א שלא נשתייר פירור משהו בתוך נקביו וגם התמכא (שקורין חריי"ן) שגררו עליו כל השנה ונחתך בסכין של חמץ והתמכא הוא דבר חריף ונבלע בו טעם החמץ ואח"כ כשמוללין עליו נמצא בו טעם החמץ ובזה אפילו בדיעבד יש לאסור אם נשתמשו בו בפסח אפילו אם נשתמשו בו בצונן כגון שפיררו עליו מצה [וכ"ש חריי"ן שהוא דבר חריף] ואפילו אם ניקרו אותו היטב מתחלה משום שא"א שלא נדבק בו פירור חמץ או פירור חריי"ן שהוא נבלע מחמץ אבל כשנשתמשו בו בע"פ יש בזה חילוקים והוא דאם נשתמשו בו רק מצה בע"פ אף אם נתערב בתוכו פירור חמץ הרי נתבטלו בתוכו בס' ומותר לאכלו עד הלילה (אבל כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו כמו שנתבאר בסימן תס"ז) ואם פירר עליו חריין בע"פ שהוא דבר חריף צריך ס' נגד כל הרי"ב אייזי"ן שנעשה כולו חמץ ע"י הבליעה שבלע מהחריין שפיררו עליו ונחתך בסכין חמץ כנ"ל ואם לא כולו אסור:

(קג) וכן סלים:    של נצרים שמלאים נקבים וא"א לנקרן ועיין לעיל בסימן תמ"ב סי"א בהג"ה:

(קד) אבל וכו':    ושם בנפה וכיס של ריחיים שאני שעובר תמיד הקמח של חמץ דרך הנקבים וא"א שלא יהיה נסרך בו משהו:

(קה) שקים ישנים:    לאו דוקא אלא אפילו בשק חדש ששם בו פ"א קמח חמץ וה"ה אם שמו בו פ"א קמחא לפסחא ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית קמח לפסח ג"כ צריך כיבוס והיתר התפירות:

(קו) ע"י כיבוס:    ר"ל בחמין ואפר וחביטה [אחרונים]:

(קז) כל התפירות שבהן וכו':    עיין לקמן בסי' תנ"ב ס"ו ובמשנה ברורה שם:

(קח) קודם הכיבוס:    וגם צריך לגרור שם מתחלה בסכין היטב את החמץ שנמצא שם [מ"א וש"א]. עוד כתבו דהסדין שעושין המצות עליהן שצריך להחליפן בין לישה ללישה דהיינו לאחר שיעור מיל כדלקמן בסימן תנ"ט אם רוצה ללוש על אותן סדינין עצמן עוד צריך כיבוס גמור כנ"ל ולא מהני הדחה לבד דהבצק נדבק בהן וכ"ש דלא מהני אם רוצה להפוך אותן לצד השני שהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר וגם התפירות שבאמצע המפה צריך להתירן, ובדיעבד אם עבר ועשה המצות על הסדין בלא כיבוס כלל אם הוא תוך הפסח אף בדיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כיבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר [ח"י וש"א]:

סעיף יט

(קט) הרחת:    הוא מרדה שמכניסין בה עוגות לתנור ומוציאין בה מן התנור:

(קי) שאין מועיל:    משום דבולעת מן החמץ ע"י אור בלי שום משקה וללבנה א"א דהא של עץ היא ועיין בא"ר שכתב דכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם נשתמש ברחת של חמץ מצה אחר הגעלה מותר:

(קיא) הגעלה:    ואפילו קליפה בכלי אומנות מקודם ג"כ לא מהני. ובדיעבד אם הוציא מצה חמה מן התנור ברחת של חמץ אם לא היתה הרחת נקיה אלא היה בה לכלוך חמץ בעין אוסר בתחתוניות המצה כדי נטילה שהוא כרוחב גודל (ולפי מה שאנו נוהגין לאפות מצות דקות נאסר כולו) ואם אפו על ידי מרדה זו עוגות חמץ עם שומן נאסרה המצה כולה דע"י השומן מפעפע החמץ בכולה [ודוקא תוך הפסח אבל קודם הפסח עד הלילה בטל בששים אותו מעט הבעין שיש על המרדה] אבל אם הדיחו המרדה מקודם ואין עליה חמץ בעין רק הבלועה בה אין אוסר רק כדי קליפה בין שנשתמש בה מקודם עם שומן או בלא שומן דאיסור הבלוע בכלי אין יכול לאסור יותר מכדי קליפה. אם הוציא מצה חמוצה במרדה של פסח ואח"כ רדו בה מצות אחרות ונאסרו ע"י המרדה ואח"כ נתערבו אלו בהרבה אחרות כשרות כולן אסורות דכבר נתבאר בסימן תמ"ז דבפסח לא נתבטל יבש ביבש ואפילו אם נתערב בע"פ מ"מ חוזר וניעור תוך הפסח ואסור לאכלם בפסח [ורק בע"פ מותר להאכילן לתינוק] וי"א דכיון שלא נאסר רק מצד בלוע אינו חוזר וניעור בפסח וכ"ז בחמץ גמור אבל במרדה שהוציאו בה מצה כפולה ונפוחה די לאסור הרחת לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר ויותר מזה כתב הח"י דאם א"א למצוא בקל רחת אחרת מותר להוציא לכתחלה בה המצות דא"כ יצטרך תמיד מרדה חדשה והוי כדיעבד ואם נסתפקו במרדה אם היתה של חמץ או חדשה מותרים כל המצות:

(קיב) חדשה:    ואם מחזיק רחת של פסח משנה זו לשנה האחרת מותר וא"צ הגעלה רק שיראה שתהיה נקיה היטב ט"ז וש"א דלא כמ"א:

סעיף כ

(קיג) שמצניעים בהם אוכלים:    חמין אבל סתם תיבות א"צ הגעלה:

(קיד) לערות עליהם וכו':    מכלי ראשון ומהרי"ו סימן קצ"ג פסק דלא מהני עירוי מפני שלפעמים משים עליו פשטיד"א חם והוי כאלו נשתמש בכלי ראשון אלא יכשירם ע"י אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו. [ובזה די אפילו אם הרותחין הוא מכלי שני דהא נרתחין על הדף והוי ככלי ראשון] ואז מותר להניח עליהם אפילו מצה חמה ובדיעבד מותר ע"י עירוי לבד ועיין לעיל בס"ו בהג"ה ובמשנה ברורה שם:

(קטו) רותחין:    ויש שכתבו שצריך להניח עליהם עוד מפה או ד"א החוצץ שמא נדבק בו עדיין עוד חמץ בעין ועיין בא"ר שמסיק דכן ראוי לנהוג בתיבות ומגדלים דכמעט א"א לטהרן שלא ישאר מאומה בין הדבקים אבל בשלחנות פשוטין אין להחמיר ועיין לקמן בסימן תנ"ב ס"א וב' במשנה ברורה שם:

סעיף כא

(קטז) שנתנו בהם שכר שעורים:    ר"ל אפילו היה בהם כמה ימים [ט"ז וש"א]:

(קיז) מותרים בהגעלה:    דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ולפי טעם זה אפילו בחמין מותר להשתמש בו אחר הגעלה או עירוי ואפילו הוא בן יומו מבליעת השכר וי"א דאינו מותר אלא כשאינו בן יומו דתו הוי נותן טעם לפגם:

(קיח) ג' ימים:    דהיינו שימלאנו מים אפי' צוננין על כל גדותיו וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ואח"כ יערה ממנו את המים וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין ואח"כ יערה אותם ממנו וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו עשרים וארבע שעות רצופין ושלשה מעל"ע הללו א"צ להיות רצופין אלא אפילו מפוזרין כמו שנתבאר ביו"ד סימן קל"ה ואפילו במזופף מהני עירוי כדאיתא ביו"ד. ודע דדעת הש"ך ביו"ד סימן קל"ה סקל"ג דבשאר איסורים אין להקל ע"י עירוי ג' ימים אם היה כבוש האיסור בכלי היתר מעל"ע דקי"ל כבוש כמבושל ובמבושל לכו"ע לא מהני עירוי אפילו בשאר כלים שאינם כלי חרס ע"ש:

(קיט) החבית:    וצריך להסיר שולי החבית אם הוא של עץ לגרר היטב מבפנים בכל הסדקים וגם שמצוי שמרים שמדובקים בשולי החבית והגעלה ועירוי לא מהני אלא להפליט הבלוע שבפנים אבל לא להחמץ שיש בעין ואם הוא של חרס צריך לפתוח פי החבית כ"כ גדול שיכול להכניס בו ידו ולשפשפו היטב מבפנים בכל הצדדים. אכן האחרונים הסכימו דיש להחמיר שלא להשתמש כלל בחבית עץ של שכר שמצוי בהן גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא בין נסר לנסר והוא חמץ גמור וישאר בעין ועיין בא"ר בשם הפרישה דאם נשתמש בחבית של שכר ולא פחתו השולים וניקרו היטב אסור אפילו בדיעבד דלא מהני הגעלה למה שהוא בעין אכן אם פתח א' משוליה וניקר היטב בפנים מהני הגעלה בדיעבד וכן הסכים בח"א ע"ש שהאריך בסימן קכ"ה בזה. וכ"ז בחבית של שכר או שאר משקה חמץ אבל חבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אע"פ שנתבשל הדבש ביורה שבשלו בו שכר תוך מעל"ע:

(קכ) יעשה בדרך זה וכו':    וכתבו האחרונים דכלים שהיו בו יי"ש לא מהני להם כלל ההגעלה דנשאר בו גם אח"כ ריחו וטעמו אכן אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו אח"כ ודוקא לכלים שהם פתוחים לגמרי ויכול להכניס ידו לתוכו לנקר היטב ולבדוק בכל הסדקים שלא יהיה נדבק בו שום ממשות אבל אם אינו בענין זה לא מהני אפילו אם יבשל באפר כמה פעמים גם בעינן שהכלים יהיו נעשין מחתיכה אחת או שהם של כלי בדיל ושאר מיני מתכות דאם עשוים מנסרים הרבה ככלים שלנו אין להקל להגעילו אפילו אם בשלו באפר כמה פעמים דא"א שלא ישאר זוהמא בין נסר לנסר וכנ"ל:

(קכא) אם נתנו בהם:    ושהו שם מעל"ע דהוי כבוש ונכנס בו טעם השכר אפ"ה מותר וכדלקמיה דאל"ה פשיטא דמותר:

(קכב) יין או דבש:    עיין במ"א וח"י דיש חילוק בין יין לדבש דביין אפילו החבית בן יומו מבליעת השכר ג"כ מותר בדיעבד דשכר ביין נותן טעם לפגם הוא ובמי דבש לא הוי לפגם אא"כ היה הכלי אינו בן יומו מבליעת השכר אבל אם היה בן יומו ושהה המי דבש בתוכו מעל"ע אפילו בדיעבד אסור לשתותו בפסח אבל כמה האחרונים הסכימו דאף במי דבש מותר אפילו בבן יומו ומטעם דכבוש לא נקרא עד אחר ששהה מעל"ע ואז נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם ומותר בדיעבד. ודע דבכל גווני היתר זה של דיעבד אינו אלא כשעירו היין והדבש מן החבית קודם הפסח ונתנו אותו לתוך כלי פסח דהותר כבר היין והדבש קודם הפסח דקודם הפסח נותן טעם לפגם מותר אבל אם נשתהא היין והדבש בחבית עד תוך הפסח אסור דבמדינתנו נוהגין לאסור נותן טעם לפגם בפסח וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה וכתבו הפוסקים דאם נתנו לתוכו דבר חריף כחומץ אפילו לא היה בן יומא אסור דאגב חורפא משוי ליה לשבח. עוד הסכימו הפוסקים דאם הכלי היה מיין שרף אסור בדיעבד אפילו אם אינה בן יומא דעינינו רואות שנותן טעם לשבח הוא. והנה מלבוש משמע דאפילו אם הגעילה אסור מה שנתן לתוכה ואפילו לא היתה בן יומא ומשום דעינינו רואות שנשאר בה טעם וריח אפילו אחר הגעלה אכן אם לא נשמע בה ריח של יי"ש מהני הגעלה בדיעבד שלא לאסור מה שנתן לתוכה ומ"מ מיד שנזכר צריך לערות היין לכלי אחר:

(קכג) רק שהדיחן היטב וכו':    ואיירי בענין שאין בו חשש של חמץ בעין שהיה הפה של חבית החרס רחב למעלה והכניס ידו לתוכה וניקר היטב בצדדיה ובשוליה שלא נשאר שם שום שמרים ובחבית של עץ כשפתח השולים וניקר היטב וכנ"ל:

סעיף כב

(קכד) שנשתמש בהם חמץ בצונן:    ר"ל שהשתמש בהם בחמץ יבש או אפלו בדבר לח אך שלא שהה שם מעל"ע ולא היה דבר חריף דאם שהה בתוכו מעל"ע הרי נעשה כבוש בתוכו ואפילו בשאר כלים וצריך הגעלה או עירוי וכנ"ל בסכ"א:

(קכה) אפילו בחמין:    דכיון שלא נשתמשו בהם אלא בצונן לא בלעו כלום ודי להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי:

(קכו) חוץ מבית שאור:    היינו כלי שהאשה שורה בו את השאור ליתנו בעיסה ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת שחימוצו קשה נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן:

(קכז) ובית חרוסת:    היינו שנותנין בו דברים חריפים עם חמץ ואפילו אינם של חרס:

(קכח) מצה אפויה:    צוננת וה"ה שאר דבר צונן אפילו לח אם הדיחו תחלה ודוקא דרך ארעי ולא בקבע וכנ"ל בס"א בהג"ה:

(קכט) מותר:    שהצונן אפילו אם הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אא"כ שוהה בתוכו מעל"ע:

(קל) אסור ללוש בהם:    דריח החימוץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ להעיסה הנילושה בתוכו:

(קלא) אבל ע"י הגעלה וכו' מותרים:    בין ללוש בתוכו ובין להשתמש בהם בחמין. והנה כ"ז מעצם הדין אבל לפי מה שכתב הרמ"א לעיל בסי"ז דהמנהג שלא להשתמש בכלי לישה משום דא"א לנקר בודאי יש להחמיר גם בבית שאור. ואם היא של מתכות כבר כתב הרמ"א לעיל בסט"ז גבי מדוכה שהשוו אותה הפוסקים לבית שאור דנוהגין לכתחלה ללבנה וכ"ש בבית שאור ממש:

(קלב) לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן:    לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן: כן הוא גירסת הב"ח והפר"ח ויש גורסין אפילו בצונן והא דכתב בריש הסעיף דבצונן מותר אבית שאור וחרוסת לא איירי בשל חרס:

(קלג) דלא לאשתמושי:    אפילו בצונן ואפילו בשאר כלים שאינם בית שאור ונשתמש בהם חמץ רק בצונן:

(קלד) ותנור של בית החורף:    (היינו תנור שמחממין בו בית החורף) שרגילים להשים על גבו פשטיד"א ושאר חמץ כל ימות השנה ונבלע שם טעם חמץ ע"י חום האור בשעה שהתנור מתחמם ואינו יוצא מידי דפיו לעולם אפילו ע"י היסק שמסיקין בתוך התנור וה"ה הקאכלי"ן העשויין בתוך התנורים שרגילין להשים בהן תבשילי חמץ וחתיכת פת:

(קלה) דינו ככלי חרס וכו':    ר"ל דכלי חרס אינו יוצא הבליעה מתוך דופנו לעולם כ"א ע"י היסק (במקום דלא שייך שמא פקעי וכדלעיל בס"ב גבי נור קטן) והכא לא מהני ההיסק שמסיקין אותו מבפנים [אפילו אם יכשירו כדין] להוציא הבליעה שנבלע מלמעלה ודמיא למה דמבואר שם בס"ב דדבר שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא הבלוע שנבלע מצד השני:

(קלו) לשום שום דבר על התנור:    היינו כשהתנור חם אסור אף אם המצה צונן וכן להיפך כשהמצה חמה אף אם התנור צונן. ובשניהם צוננין בדרך קבע אסור ובדרך ארעי אין איסור אם כיבד וניקה גבי התנור שלא נמצא שם חמץ בעין וכמו שמבואר לעיל בסוף ס"א ס"ק טז. ולענין דיעבד אם הניח עליה מצה כשהתנור חם או כשהמצה חמה או שניהם חמים אוסר תחתוניות המצה כדי קליפה. וכ"ז בשהניח המצה בלי הפסק מתחתיה אבל אם הניח קדירות עם תבשיל אפי' אם שניהם חמים אין אוסר בדיעבד שאין איסור הבלוע יוצא מדופן התנור לדופן הקדירה ולכתחלה גם קדירות אסור להניח שם בכל גווני (אם לא ששניהם צוננים) וכשמניח דבר מפסיק כמו ברזל וכה"ג מתחתיו או שהטיח בטיט כעובי אצבע מותר להשתמש הכל מלמעלה וכל אלו הדינים שייך גם בקאכלין העשויין בתנורים מן הצד אלא דשם אין מועיל הפסק ברזל או טיח טיט למטה לבד אלא א"כ הטיח בטיט גם מן הצדדים וגם מלמעלה אכן טיח שלמעלה אינו מעכב בדיעבד. וכשמשים כיסוי על הקדירות שמניח שם מותר לכתחלה אף כשאין שם טיח מלמעלה. ועתה נבאר לענין תוך התנור אם לא הכשירו מקודם אם הניח מצה בתוכו דינו כעל התנור וכנ"ל. ולענין אפית המצות שם דינו כמו שנתבאר בסימן תס"א עי"ש. ולענין בישול בתוכו אף דלכתחלה צריך להכשירו גם לזה כמו לאפיה [או שיטיח בטיט כעובי אצבע את קרקעיתו] מ"מ בדיעבד אין לאסור התבשיל אף אם לא הכשירו:

סעיף כג

(קלז) המצופין וכו':    מכל צד ואף דכתב המחבר בסכ"ו דכלי זכוכית אינו בולע כלל הכא כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי:

(קלח) בהתוך זכוכית:    והסכמת אחרונים להחמיר אף בהתוך עופרת או בדיל דלא מהני הגעלה לפי שכשנשתמש בו חמץ בחמין נבלע החמץ בכל עובי הכלי ונבלע גם בחרס שתחת העופרת ושוב אינו נפלט ממנו לעולם:

(קלט) דינם ככלי חרס:    ר"ל ואז אם תשמישו בחמין לא מהני הגעלה ואין חילוק בין אם היה הכלי מקרקע ירוקה או לבנה ושחורה ואפילו אם היה חלקה בלא בקעים מ"מ היא בולע ע"י חמין אבל אם דרך תשמישה בצונן אז יש חילוק דאם הכלי נעשה מקרקע ירוקה אין לה תקנה דדרכה לבלוע ואם מלבנה ושחורה ניתרים בהגעלה או בעירוי וכנ"ל בסכ"א אפי' אם יש בה בקעים ואם אין בה בקעים א"צ הגעלה ובשכשוך בעלמא סגי וכמבואר ביו"ד סימן קל"ה לענין יין נסך [מאמר מרדכי]:

(קמ) אפילו חדשים:    שלא נשתמש בהן חמץ מעולם לפי שמקצת האומנין עושין פעולת הציפוי ע"י סובין והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי ואפילו הציפוי מעט מבחוץ ג"כ אינו כדאי [פמ"ג] ואותן כלים שנוטף עליהם לפעמים טיפים מהתכה מכלים אחרים אין להקפיד:

(קמא) רק במקום המנהג:    ואפילו באותן מקומות אם ידוע שכלי חרס זה לא עירב האומן סובין בציפויו יש להקל ולפיכך נוהגים באיזה מקומות שיהודי עומד על גבן בשעת מלאכה לראות שלא יתקן הציפוי ע"י סובין:

סעיף כד

(קמב) דינם ככלי חרס:    שאין הגעלה מועלת להם אם נשתמש בהם חמץ בחמין שהסמנים מעכבין על מי הגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ:

(קמג) צבועים:    בכרכום וכדומה:

(קמד) חדשים:    דחיישינן שמא היה ע"י סובין או שצבע כלים ישנים:

(קמה) וכן המחופין בבדיל:    ר"ל אפילו הן חדשים וג"כ מטעם הנ"ל שפעמים הציפוי ע"י סובין או שחיפה כלים ישנים ועיין לעיל בסי"ג ובמש"כ שם ס"ק עז:

סעיף כה

(קמו) בשטיפה:    עיין לעיל במשנה ברורה ס"ק מ"ט:

(קמז) של זכוכית:    נקט זה אפילו לדעת המחמירין בזכוכית כשנשתמש בהן בחמין או במכניסו לקיום כדלקמיה בסכ"ו בהג"ה הכא כשנשתמש בהן בצונן לכו"ע לא בלעי וסגי בשטיפה ומותר אח"כ להשתמש בהן אפילו בחמין:

(קמח) כיון שרוב תשמישן וכו':    עיין לעיל במשנה ברורה ס"ק מ"ו:

(קמט) מיהו יש מחמירין:    היינו לכתחלה אבל בדיעבד סגי להו בשטיפה [רמ"א לעיל בס"ו]:

(קנ) ומצריכין הגעלה:    וה"ה ע"י מילוי ועירוי וכדלעיל בסכ"א:

סעיף כו

(קנא) מכניסן לקיום:    היינו שהכניס חמץ לתוכן שיתקיים שם:

(קנב) ואפילו משתמש בהם בחמים:    היינו שבקביעות משתמש בהם בחמין:

(קנג) שאינם בולעים:    לפי שחלקים וקשים הם:

(קנד) ויש מחמירין:    הטעם דס"ל דכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול הרי הוא ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפילו ע"י הגעלה ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ לפעמים משתמשין בהן בחמין וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע:

(קנה) וכן המנהג:    ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ הכשירו מתחלה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי וכנ"ל בסעיף כ"א. ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם:

(קנו) ובמדינות אלו:    ומ"מ במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים כתב הח"א דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו ע"י עירוי ג' ימים וזהו דוקא בכלי שפיהן שלהן רחב מלמעלה אבל בוטעלקע"ס שפיהן שלהן צר מלמעלה והשמרים נדבק בתחתיתן ואין יכול להכניס ידיו לתוכן לנקותן יפה וכן כל כלי שא"א להכניס ידו לתוכו אין להם תקנה להכשירן. ואפילו בכוסות במקום שנמצא לקנות חדשים אין לשנות המנהג שנהגו שלא להשתמש בהן:

(קנז) אין להגעילו:    כדין כלי זכוכית וכנ"ל:

(קנח) אבל מבחוץ:    היינו בין שהיה על גוף הכלי מבחוץ או שהיה מלמעלה על כיסויו או על ידו:

(קנט) אינו מזיק:    שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין אצל האש שניחוש דעי"ז נבלע חמץ בכל הכלי וע"י עירוי שעירו לתוכה רותחין הא אינו מבליע רק כדי קליפה ולא נכנס בליעת החמץ לתוך הזכוכית כלל ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות וכנ"ל בסכ"ה:

סעיף כז

(קס) שמקודם וכו':    ר"ל שבכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפרורי חמץ ואף שאם היה ידוע לנו שהיה במלח חמץ אע"פ שהיה לפני פסח מ"מ היה אסור עתה שאין ידוע לנו מספיקא לא מחזקינן איסורא שהיה חמץ על הכלי. ואם צלו עליו מולייתא או שאר חמץ כגון שייבשו עליו לחם אפילו משהו ולא ליבנוהו בינתים אף שהגעילו ואח"כ צלו עליו בשר בפסח אף בדיעבד אסור אכן אם היה הפסד מרובה או שהוא אינו בן יומו יש להקל אחר שהגעילו ויש בתוך הבשר ששים לבטל הבליעה:

(קסא) הברזות:    מפני שממשמשין בהם בידים המדובקים מחמץ:

(קסב) נוהגין להדיחן:    וטוב יותר ליקח ברזות חדשות שמא היה כבר הברזא בחבית של שכר:

(קסג) כלי שתיה:    של שכר ויי"ש והיינו במקום שתוחבין בהם תוך הכלי ולא הבית יד [א"ר] וברזא שבחביות שכר אם תחבו במי דבש בפסח ושהה מעל"ע אסור המי דבש בשתיה ובהנאה ואם אינו בן יומו יש להקל ואם הברזא הוא של יי"ש אף באינו בן יומו אסור ואף בהנאה [פמ"ג]. עוד הביא בשם השכנה"ג כלי פרפור"י שקורין פרצעלאיי דין כ"ח יש להם ולא כלי זכוכית: