שולחן ערוך אורח חיים תמ א
שולחן ערוך אורח חיים · תמ · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו, בין שהוא בכל מקום ברשותו - חייב לבער.
- הגה: ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר (הגהות אלפסי פרק קמא דפסחים ב').
ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם, שחייב בפשיעה - חייב לבערו,
ואפילו אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד - חייב לבערו, ויש חולקים.
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:
מגן אברהם
(א) ביד עכו"ם אחר: שאינו בעליו שהרי הוא כשלו וה"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם עכ"ל ש"ג ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בחושן משפט סי' ע"ב ס"ג דאפי' חזר והפקידו ביד בעליו שני כש"ח והראשון חייב בגניב' ואבידה ע"ש מ"מ ה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ע"ש ואף על גב דלא קי"ל כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי: ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות נ"ל דשרי דהא י"א דאפי' חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריו' שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של עכו"ם שרי כנ"ל ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריו' גניב' ואביד' ואף על גב שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני ל"ל בה ובכ"מ דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו וכ"כ בחושן משפט סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועב' עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך ואם נאבד צריך לשלם דמיו נמצא דנהנה במה שמחזיר לו החמץ ואפ"ה שרי ה"נ כן ואפשר דאפי' בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בב"ק דף צ"ח ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ בהג"מ סוף ה' חמץ ועיין סי' תס"ז:
באר היטב
(א) חייב לבערו: ואם עבר ולא ביערו כתב המ"א אם בא העכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו.
(ב) עכו"ם אחר: ואם קיבל העכו"ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ"א. והח"י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר"ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה"ה אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים.
(ג) ויש חולקים: ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח"י ע"ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ"ע. ח"י.
משנה ברורה
(א) אם הוא וכו' - דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם משמע אפילו השאור אינו שלו לגמרי ג"כ אסור מן התורה מיהו עכ"פ מיירי בשקיבל עליו אחריות ואחשביה קרא כשלו עי"ז דבפקדון בעלמא שלא באחריות ליכא איסורא להשהות מדכתיב קרא אחרינא לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
(ב) חייב באחריות וכו' - מיירי שקיבל עליו אחריות בהדיא וקנו מידו דאל"ה אין דין שומרים לעכו"ם כדמבואר בחו"מ סימן ש"א ס"א וס"ד. ואם דין המלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא משעה שנעשה שומר אף בלא קנין נמי הוי ברשותא דישראל ואפילו לא התנה שיהא חייב באחריות גניבה וכדמבואר לקמיה:
(ג) בכ"מ ברשותו - ואפילו השכיר או השאיל לו מקום בפ"ע לחמצו בביתו או בחצירו נמי לא מהני אם קיבל עליו אחריות דקיי"ל שכירות לא קניא וא"כ הרי מונח החמץ בביתו של ישראל. מ"מ בדיעבד אם השהה אצלו החמץ עד לאחר הפסח יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דהיכא שמיחד לו מקום לחמצו אינו עובר בבל יראה אף שקיבל עליו אחריות דבעינן שיהא החמץ מצוי תחת ידו של ישראל כפקדון בעלמא שהוא תחת רשותו לטלטל ולהניח בכל פנה שרוצה ובייחד לו מקום בפ"ע לא מיקרי מצוי ומותר החמץ לאכול וליהנות ממנו. ויחוד מקום מיקרי כשמיחד לו בפניו בית או חדר או זוית בתוך ביתו בשכירות או בשאלה אבל אם קיבל ממנו פקדון בלי יחוד מקום ואח"כ יחד לו מקום שלא מדעת העכו"ם בעל הפקדון לא מהני דשמא העכו"ם אינו חפץ שיהיה מונח חמצו אלא ברשות ישראל ואפילו עשה מחיצה ג"כ לא מהני:
(ד) חייב - בשעה שהגיע זמן הביעור אם אין העכו"ם כאן שיחזירו לו ואם מהני בזה ביטול ומכירה כמו בחמץ שלו יש דעות באחרונים דהרבה מהם ס"ל דלא מהני כיון שאין גוף החמץ שלו והרבה מהם מקילין בדבר (עיין בספר שדי חמד במערכת חמץ ומצה סימן ה' אות ל"ג) ולפי דעת מ"א בסק"א יש תקנה שיחזור ויפקידו ביד עכו"ם אחר או שימכור הבית שהחמץ מונח בו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות של גניבה ואבידה והנכון שיעשה שניהם דהיינו מכירת הבית וגם מכירת החמץ:
(ה) לבערו - ואם עבר ולא ביערו ועבר עליו הפסח דעת הרבה פוסקים דאסור באכילה ובהנאה כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכ"מ אם בא אותו הנכרי אחר הפסח רשאי להחזיר לו החמץ ולא איכפת לן במה שנהנה מזה שפורע חובו ובמקום דיש לחוש שיחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח י"ל דאסור להחזיר לו ויש מקילין בעיקר דין זה ולדידהו לא גזרו חכמים בחמץ שעבר עליו הפסח אלא בחמצו של ישראל ולא בחמצו של עכו"ם המופקד ביד ישראל ויש לסמוך עלייהו עכ"פ לענין היתר הנאה:
(ו) ואפילו חזר והפקידו וכו' - שהרי הוא כשלו מכיון שקיבל עליו אחריות וא"כ הו"ל כמפקיד חמצו ביד נכרי דאסור כמבואר בס"ד. ואפילו אם הנכרי האחר קיבל עליו כל האחריות שהיה על הישראל אעפ"כ אסור דהא לא נפקע עי"ז האחריות מן הישראל לגבי עכו"ם ראשון ויש מקילין בזה כיון דמ"מ גוף החמץ אינו שלו וגם אינו בביתו ואי משום דקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה הרי כנגדו קיבל העכו"ם השני על עצמו. ולדעתם הוא הדין כשמכר החדר שהחמץ מונח בו לעכו"ם ג"כ שרי אם העכו"ם זה קיבל עליו אחריות של גניבה ואבידה [פמ"ג]:
(ז) נכרי אחר - שאינו בעליו לאפוקי כשחזר והפקידו ביד בעליו דשרי דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי:
(ח) וי"א וכו' - ולכתחלה יש לחוש לדעה זו לפיכך אם העכו"ם בעל הפקדון לפניו צריך להחזיר לו ואם אין העכו"ם כאן יעשה מכירת חמץ ויבטל ג"כ (ואף דלהרבה פוסקים אין מועיל מכירה ובטול בחמץ שאין הגוף שלו מ"מ בכגון זה יש לסמוך על המקילין) אך בדיעבד כשכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למוכרו לעכו"ם כמו שיתבאר בסימן תמ"ג יש לסמוך אסברא ראשונה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם אלא מותר להשהות חמץ זה עד שיביא בעליו העכו"ם לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו מיד בבואו כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהיה זו לפי סברת הי"א (רק שיזהר שלא יגע בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד) ואחר הפסח מותר לאכול ממנו אפילו לא החזירו לבעליו:
(ט) ויש חולקים - דכיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות והוא פטור מדין התורה ומדין המלכות אין החמץ נחשב כשלו ע"י כפיית העכו"ם. ומ"מ העיקר כדעה הראשונה ועיין לעיל ס"ק ד' ומ"מ אם עבר עליו ולא ביערו ועבר עליו הפסח אין להחמיר ואפילו באכילה מותר:
ביאור הלכה
(*) ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר: עיין בשאגת אריה סימן פ"ה שהסכים דבקבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קבל עליו אחריות שרי בהנאה אחר פסח והעתיקו בשע"ת: