ט"ז על אורח חיים תמ

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:

וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי':

אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה:

ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה:

ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש: