ביאור הלכה על אורח חיים תמ

סעיף אעריכה

(*) ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר:    עיין בשאגת אריה סימן פ"ה שהסכים דבקבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קבל עליו אחריות שרי בהנאה אחר פסח והעתיקו בשע"ת:

סעיף בעריכה

(*) כדי שלא ישכח ויאכלנו:    מסתימת הפוסקים משמע דל"ד פת שאפשר לאכלו תיכף בנטילתו כמו שהוא אלא אפילו מיני חמץ שא"א לאוכלם כ"א אחרי אפיה ובישול ג"כ חיישינן שמא ישכח ויקחו ויבשלו וצריך מחיצה ול"א דאדהכי והכי יזכור שהוא חמץ וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם שכתב שמא ישכח ויסתפק ממנו עיי"ש ועיין בספר אשל אברהם להגאון מבוטשאטש שכתב להקל בכגון זה אם הקמחים אינם ודאי חמץ רק חשש חמץ עיי"ש שמגבב איזה קולות בזה. ודע עוד דאפילו במקום שנוהגין איסור בפת עכו"ם ג"כ צריך מחיצה ול"א דבלא"ה בדילי מיניה דלא אמרו כן בש"ס אלא בחמץ של הקדש ומשום דהקדש חמירא דאית ביה מעילה וכולי עלמא זהירי ביה ולא כן בפת גוי שאינו אלא חומרא בעלמא כ"כ ר' מנוח וכן הסכים במאמר מרדכי שלא כרא"מ שרצה להקל בזה עיי"ש:

סעיף דעריכה

(*) עובר עליו אף המפקיד:    עיין מ"ב. והרא"ש כתב עוד ואע"ג דכתיב בתיכם כיון דהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו דמפקיד קרינן ביה בתיכם דמפקיד ע"כ והוציא מזה הגר"ז בש"ע שלו דאם הניח אדם חמצו ברשות חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מה"ת כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ אלא שמד"ס חייב לבערו ועיין שם בקונטרס אחרון שמפקפק שם על דברי הט"ז שמוכח ממנו בהיפך מדעתו ועיין בפמ"ג במשב"ז ס"ק ד' שאין דעתו כן וכן במקו"ח ס"ק ה' ג"כ מצדד כט"ז וצ"ע: